החסידים באים!

מתי היתה העליה הראשונה של יהודים לארץ ישראל? תלוי מי מלמד את ההיסטוריה… העולה הראשון לארץ היה כמובן אברהם אבינו, והעליה ההמונית הראשונה היתה של בני ישראל ביציאת מצרים (עליה הנקראת בחז”ל “ביאה ראשונה”). ואם נתמקד בדורות האחרונים, מאז חורבן בית שני: עליות של יחידים היו תמיד, ביניהם כמה וכמה מגדולי ישראל הבולטים (כמו הרמב”ן, השל”ה הקדוש, אור החיים הקדוש, ועוד רבים), אבל עלייה בקבוצות גדולות כמעט לא היתה, בעיקר מפני שהמציאות הקשה לא אפשרה זאת: הסכנות בדרכים, התנאים הכלכליים בארץ שהיתה עניה ושוממה, ויחסם העוין של יושבי הארץ ושליטיה. ובכל זאת, במציאות הבלתי-אפשרית הזו, מגיעה לארץ לפני כ-230 שנה קבוצה של כשלוש-מאות יהודים בהנהגתו של רבי מנחם מענדל מויטבסק זצ”ל, שיום פטירתו חל בתאריך א’ אייר, ורבים פוקדים ביום זה את קברו בבית-העלמין העתיק בטבריה. נראה שעליה זו זכאית לתואר העליה הראשונה בדורות שלנו, ואת הדברים הבאים נקדיש לדמותו של הצדיק המופלא שעמד בראשה.

מפרי הארץ

רבי מנחם-מענדל היה מבחירי התלמידים של המגיד הגדול ממעזריטש, ורבים אף הגדירו אותו כגדול התלמידים. על כך יכולה להעיד גם העובדה שלאחר הסתלקות המגיד, והסתלקות בנו רבי אברהם (“המלאך”) זמן מועט אחריו – דבק רבי שניאור-זלמן, אדמו”ר הזקן, ברבי מנחם-מענדל וקבל את מרותו כרבו. רבי שניאור זלמן אף רצה להצטרף לרבי מנחם-מענדל בעלייתו לארץ, אך רבי מנחם-מענדל הורה לו להישאר בחוץ-לארץ כדי להנהיג שם את הכלל. השאיפה החזקה לעלות לארץ היא כמובן ביטוי אמיתי של כל היהדות בגולה, אך היא התגברה שבעתיים באור תנועת החסידות: כבר הבעל-שם-טוב ניסה לעלות לארץ (ונסוג אחור כשראה שאינו מצליח), וכמה מתלמידיו עלו ארצה עוד לפני רבי מנחם מענדל.

גם לאחר עלייתו המשיך רבי מנחם-מענדל לעמוד בקשר עם המוני החסידים באירופה, אליהם היה שולח מדי פעם מכתבים כלליים ובהם הדרכות יסודיות בעבודת השם. לאחר שנים, כשפרסם אדמו”ר הזקן את ספר התניא, הוא כתב בפירוש בהקדמתו שחלק מדבריו “נרמזים לחכמים באגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש” [‘רבותינו’ כאן היינו רבי מנחם מענדל]. אכן, מבחינה מסוימת ניתן לראות בחסידות חב”ד את ההמשך הרוחני של רבי מנחם-מענדל, שבפועל לא הותיר אחריו שושלת אדמו”רים. ראוי גם לציין שנכדו של אדמו”ר הזקן, הרבי ה”צמח צדק”, נקרא בשם מנחם מענדל על-שם רבי מנחם מענדל “שלנו”, וכך גם הרבי מליובאוויטש בדורנו. כך יוצא שמאות ואלפי מנחם-מענדלים החיים היום בארץ הם מעין “דור רביעי” לרבי מנחם מענדל מויטבסק, וניתן לקרוא עליהם את הפסוק שנאמר לאברהם אבינו (מהעליה הראשונה) “ודור רביעי ישובו הנה”…

בנוסף למכתבים הכלליים, נדפסו דברי תורתו של רבי מנחם מענדל בספר פרי הארץ שנקרא כך על-שם ארץ הקודש, עליה נאמר “אין תורה כתורת ארץ ישראל”. התורות בספר זה הינן עמוקות מאוד ולא-קל להבין את מלוא כוונתן, אך בהחלט מומלץ לפתוח את הספר ולטעום מעט מפרי הארץ.

עושה שלום

רבי מנחם מענדל עלה לארץ בתקופה בה הגיעה לשיאה המחלוקת המכוערת כנגד החסידים. הוא היה “אוהב שלום ורודף שלום” וניסה בכל כוחו להשקיט את המחלוקת. לשם כך, כתת רגליו יחד עם תלמידו-חברו רבי שניאור זלמן, עד לעיר וילנא, במטרה להיפגש עם הגר”א לדבר על לבו ולנקות עצמם מכל החשדות שטפלו עליהם, אלא שלמרבה הצער הפגישה לא יצאה לפועל. גם בהיותו בארץ, המשיך רבי מנחם מענדל לפעול למען השלום, כפי שניתן לראות במכתביו, היוצאים מעומק לבו, בהם הוא מדבר על חשיבות האהבה והשלום ובגנות המחלוקת ושנאת חנם. הנה כמה שורות בלשונו המיוחדת (מכתב ב’ בסוף ספר פרי הארץ), בדבריו המופנים דוקא אל המתנגדים כשהוא מתחנן לפניהם לא לדבר סרה בחסידים ואף מבקש את סליחתם:

והנה נא אדוני מורי ורבותי אחי וריעי נאמני, את אלקים אני ירא, ועֵד ה’ בינינו שהננו מעבירים על דעתינו ועוזבים ומוחלים לכל מי שהכעיס והקניט אותנו וכל מי שהרע לנו, בין בגוף בין בממון, ה’ הטוב יכפר בעדם ולא יעשה שום רושם כלל, שכולם לשם שמים נתכוונו. אך עתה לו שמענו אחי ורעי נאמני אוהבי ה’ ועובדים הנאמנים, מהיום והלאה אל תחטאו בני, חוסו נא עליכם ועל מעשיכם הטובים שלא לאבד עולם בשעה אחת… רע עלי המעשה מאד ומר ממות להיות בני אדם נכשלים בדברם בנו צדיקים גדולים וטובים ממנו [-רע בעיני שאנשים צדיקים ממני נכשלים כשהם מקבלים לשון הרע אודותי]. לכן באתי לבקש שלום… אדוני מורי ורבותי אשר קטנם עבה ממתני, אם חטאתי נגד כבודם כבוד מלכים… חליתי פניכם עד בוש למחול לי וה’ הוא הטוב והוא רחום יכפר עון, ואתם הדביקים בה’ אלקים חיים ובמדותיו תענו ותאמרו סלחתי. ומעתה אחינו בני ישראל אחלה נא אדוני הבדלו מן הרעה הזאת… אל נא אחי תרעו בדבור סרה על עם ה’.

השפל באמת

תופעה מיוחדת במינה היא שבכל מכתביו חתם רבי מנחם מענדל את שמו במלים “השפל באמת, מנחם מענדיל”. מה פשר התואר הזה שהוא מכנה את עצמו? הדוגמה שעמדה ודאי לנגד עיניו היא דוד מלך ישראל, אשר רקד לפני ארון ה’ וכאשר מיכל אשתו טענה כנגדו מדוע הוא מבזה עצמו, השיב לה “וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינַי“.

השפלות יכולה להיות מדה מגונה מאוד, כשהאדם מזלזל בעצמו, בצלם אלקים שבו, ונוהג כבהמה. אך כאן מדובר במדה שאין טובה ממנה: שפלות רוח, בת זוגה של מדת הענוה, עליה ציוו חז”ל “מאד מאד הוי שפל רוח”. מהותה של השפלות כשמה כן היא, שהאדם מרגיש עצמו שפל-נמוך עד מאוד, ככלי ריק לגמרי שמצדו אין לו דבר. אסור להיות טפש, וכל אחד צריך לדעת להכיר במעלותיו וכשרונותיו – אבל חשוב לדעת ולהפנים היטב שכל הטוב שיש בי (ויש) הוא רק מתנת חנם מאת ה’ ברוב רחמיו וחסדיו, מתנה היכולה למלא את הכלי הריקן שלי. ובלשון רבי מנחם מענדל:

עיקר ושורש הכל שאין ביכולת האדם בעצמו לעשות שום מעשה וחשבון מצוות ומעשים טובים ולהדבק בדרכי ה’ יתברך כי אם על ידו יתברך הבורא מאורי האש אהבתו ויראתו על פניו [ה’ הוא הבורא את עצם האהבה והיראה שבי, אע”פ שאני הבוחר להפעילם]. ואם כה יאמר לא חפצתי בך, כל אילי נביות לא יועילו לו לקדש עצמו… לכן לא תכון העבודה לאלקים כי אם אחרי סדור שבחו של מקום והסתכלות זכרון מיעוט ערך עצמו ועומק שפלותו, איך האדם קרוץ מחומר, גשם עכור עפר מן האדמה, בעיניו לא יראה ובאזניו לא ישמע ובלבו לא יבין כי אם אלהים עשה היום… ואין כוחו בפיו לדבר כי אם בדבר ה’ כמאמר “אדני שפתי תפתח”, גם אהבתו גם יראתו הלא ה’ זו. כי מי האוהב אם לא חי ה’ המתפשט בנפשו?… ומה היא האהבה? הלא היא המוחצבת מעצמות אלהות המתפשט ומתקשר ומתאחד בעולם השפל ומצטמצם בעולם קטן הוא האדם…

הדברים עמוקים, ואתם מוזמנים להמשיך וללמוד במקור (פרי הארץ פרשת שופטים). מכל מקום, רבי מנחם מענדל היה איש אמת, וכשהוא חתם “השפל באמת” הוא התכוון ברצינות וודאי חש כך בכל נפשו.

מדברי רבי מנחם מענדל, ועוד מגדולי החסידות, עולה שיש קשר מיוחד בין תכונת השפלות החיובית לעניינה של ארץ ישראל. “מאד מאד הוי שפל רוח” מקביל לפסוק “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד” – השפל באמת יודע להכיר בקדושת הארץ ולחיות בה כראוי. שכן בארץ ישראל, כשאנו נדרשים לעסוק בחיי המעשה, עלינו להיזהר שלא לומר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” אלא לזכור תמיד שהכל מאת ה’. כך אנו למדים מראש “העליה הראשונה” מהי דמותו של חלוץ יהודי אמיתי, איש של אמונה, ענוה ותפלה. מעניין שרבי מנחם מענדל קבע את מושבו בעיר טבריה, לאחר שלא הצליח להשתקע בצפת ובפקיעין. טבריה היא העיר הנמוכה בארץ ישראל (מלבד יריחו), וניתן לראותה כמייצגת את מדת השפלות (כמבואר גם בספרי הקבלה, שטבריה קשורה לספירת ההוד, עליה נאמר שהיא יורדת ל”עומק תחת”). חז”ל גם אומרים שטבריה היתה המקום האחרון בו פעלה הסנהדרין, וקובעים שמשם היא עתידה להתחדש – ונראה שרבי מנחם מענדל מכשיר את הקרקע לכך.

מלך ישראל

אפשר לחשוב שאדם “השפל באמת” לא יתהדר במאומה בהנהגתו, במראהו ובלבושו. אך למרבה הפלא, מסופר שרבי מנחם מענדל היה נוהג בגינוני כבוד מלכותיים. אלא שכאשר הגיע לרבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה”תולדות יעקב יוסף” – תלמידו הגדול של הבעל שם טוב – אמר לו בעל התולדות: אותי לא תוכל לרמות. יש מישהו שמחזיק בידיו יהלום יקר שאין כמוהו, וכדי שלא ימצאוהו החביאו בתוך ערימת אשפה. כך, אמר בעל התולדות, בוחר רבי מנחם מענדל להחביא את מדת השפלות שלו תחת כסוי של פאר חיצוני… לשילוב המופלא הזה, שפלות פנימית עצומה עם יכולת התנשאות חיצונית, קוראים מלכות, כמו דוד המלך שהוזכר קודם שבתוכו חש “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם” וכלפי חוץ התנשא למלוך על העם.

אכן, במסורת החסידית נמסר שגדולי הצדיקים לא רק העריכו את רבי מנחם מענדל כגדול וקדוש אלא גם כ”מלך ישראל”! כך מסופר שלפני עלייתו של רבי מנחם מענדל ארצה הוא ביקר אצל הצדיק רבי נחום מטשרנוביל, רבי נחום עצמו טאטא את הבית לקראת בואו ואמר שהוא עושה זאת לכבוד מלך ישראל שבא (לפי נוסח אחר, המעשה היה עם רבי פינחס מקוריץ). המשך הסיפור הוא שבדרך לארץ בספינה קמה סערה גדולה, ורבי מנחם מענדל פנה לקב”ה ואמר: זכור לי את הצער שהיה לי, בטני התהפכה בקרבי, כאשר הצדיק הזה כיבד אותי כל-כך וקרא לי מלך ישראל – ואז פסקה הסערה. צדיק כזה ראוי להיות מלך ישראל.