היצר האמצעי

יהודי נמצא כל חייו במלחמת היצרים – בדרישה להכרעה בין היצר הטוב שמימין והיצר הרע שמשמאל. אך בין כל שני קצוות קיצוניים יש גם ממוצע – יצר טוב-ורע. היצר הטוב מושך את האדם לדברים שבקדושה, היצר הרע מושך אותו לאיסורים, לקליפות הטמאות לגמרי, והיצר טוב-ורע מושך לתאוות היתר. בלשון הקבלה והחסידות, שרש ההיתר הוא קליפת נגה, לכן ניתן לכנות את היצר האמצעי, היצר טוב-ורע, גם יצר-נגה.

באופן טבעי, היצר טוב-ורע נוטה לרע – נמשך לתאוות היתר, שבלי עבודה פנימית מגשמות את האדם ומהוות מדרון חלקלק לתאוות איסור, ר"ל. לכן מצוה התורה "קדש עצמך במותר לך" – הזהר ממדרון התאוה והבדל גם מהדברים המותרים. אבל הגשר בין הטוב והרע אינו חד-כיווני. עבודה פנימית שמכוונת את אותו יצר-נגה כלפי מעלה מגלה בו את הכח להעלות את כל התאוות לקדושה – לגלות את ה' בדברי ההיתר, לקיים "קדש עצמך ב[תוך ה]מותר לך", ובסופו של דבר למשוך אפילו את הניצוצות שבתוך הקליפות הטמאות לגמרי, להעלות גם את היצר הרע המוחלט.

עם אותו יצר-נגה מזדהה דווקא הגוף היהודי, שקיומו דורש שימוש בכל דברי ההיתר. לכן יצר הקיום מושך את האדם למה שמחיה אותו, גורם לו תענוג באכילה ובשתיה, בפריה ורביה, ובשאר צרכיו. בתחלה, המשיכה לכל התאוות הללו היא מפוזרת ומפורדת – מושכת את האדם לקצוות שונים, בלי מודעות פנימית. כאשר מתבגרים, המודעות לצרכי הגוף ומגבלותיו פועלת בנפש ענוה ושפלות. אבל בלי עבודה פנימית, גם הענוה עלולה להפוך לסוג של יצר שלילי – להכביד על האדם כעצבות (בניגוד לשמחת הנשמה), לגרום לו לחמוק משליחותו, מתוך שפלות-של-שקר, ואף להפוך להגדרה-עצמית בה הוא מתפאר ומקפיד על כל מי ש'נוגע' בה. מאידך, הענוה והשפלות הן היסוד לכל עבודת ה', כאשר השפלות היא מצע להרגשת ההזדקקות לרחמי ה' והענוה האמתית עושה את האדם כלי להשראת ה', שליח הפועל מתוך תודעה אלקית.

הענוה לכשעצמה היא המודעות של "ונחנו מה", שעלולה גם להפוך לקליפת ראומה, ראו את ה"מה" שלי (ובדקות, בנפש פנימה, היא מודעות עצמית לענוה). על כך אמרו חז"ל "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" – לתוך ה"מה" צריך להמשיך את אלופו של עולם, להפוך את הענוה לכלי אמתי לנוכחות ה'. הדרך לכך היא אמירת מאה ברכות בכל יום, בדגש על ברכות הנהנין, שמוסיפות להנאות הגוף תודעה של ברכה, הלל והודאה לה', ומגלות אותו בתוך כל דבר במציאות.

תכלית הירידה לעולם איננה הנפש האלקית, שכולה טוב, אלא דווקא תיקון הגוף, ומכוחו תיקון כל העולם בו חי הגוף. ככל שמתקרבים לביאת משיח (358) מתגלה הכח החיובי של יצר נגה (358), הגוף נעשה מזוכך ומתוקן, ומתקיים בכל היהודים – "ועמך כֻלם צדיקים" – "ואֹרח צדיקים כאור נֹגה הולך ואור עד נכון היום".