המלך בשדה הקיומי

על חדש אלול מביא אדמו”ר הזקן משל מפורסם:

משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין (ויכולין) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה.

העיר שבמשל היא “קרית מלך רב”, ירושלים עיר הקדש, המקום אשר בחר ה’ לשכן את שמו שם. לעומת קדושת העיר, המדבר הוא מקום “נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים”. בין העיר הקדושה והמדבר הנורא נמצא השדה, מקום ‘נייטרלי’, שכאשר המלך יוצא אליו גם מי שהתרחק ותעה במדבר יכול לחזור ולהקביל את פני המלך, המאיר לו פנים ומעודד אותו להתקרב.

ובמציאות הנפשית: העיר היא עניני הקדושה, לימוד התורה וקיום המצוות “לשמה”. המדבר הוא התחום הרחוק מאור פניו של ה’, “ארץ ציה ועיף בלי מים”, תחום האיסור המעלים על נוכחות ה’ (ששרשו בשלש הקליפות הטמאות, “נחש שרף ועקרב”). השדה שביניהם הוא תחום ההיתר – עולם החולין היום-יומי הסתמי, בו האדם מבלה את רוב ימיו (ששרשו בקליפת נגה, המעורבת טוב ורע).

ישנם צדיקים יחידי-סגולה החיים תמיד בעיר הקדש וזכאים להיות מרואי פני המלך, אך רובנו ככולנו ‘בינונים’ החיים בשדה המעורב טוב ורע, כאשר נפשנו מעורבת משניהם, ובזמנים גרועים יותר אף תועה במדבריות האיסור ר”ל. עבורנו, ההזדמנות לפגוש את המלך היא רק כאשר הוא יופיע לנו בשדה-ההיתר, בתחומים בהם נפשנו חושקת – בברכה וכשרות במאכל טעים, במזוזה בפתח ביתנו הנאה או במשא ומתן באמונה בעבודה המעסיקה אותנו. מפגש כזה יזמין אותנו לצאת מהמדבר, בו היינו שקועים בעצמנו בלבד, ולהתקרב אל המלך, ובסופו של דבר יתן לנו כח גם להיכנס גם אל העיר פנימה.

המפגש עם ה’ בשדה מאפיין את חדש אלול, בו ה’ מזמין אותנו לעבור מהמקומות השליליים אליהם התרחקנו במשך השנה ולהגיע לקדושת הימים הנוראים של השנה הבאה עלינו לטובה. בעצם, תנועה זו שייכת לכל מעבר מהעולם החיצוני אל הקדש פנימה, והמעברים הללו הם מהות כל חיינו בעולם הזה. אנחנו חיים בעולם בו “זה וזה גורם” – כמעט בכל מציאות מעורבים איסור והיתר. גם בתוכנו – כמעט בכל החלטה שלנו מעורבים מניעים קדושים עם אינטרסים נמוכים. תפקידנו להתעלות, מתוך הכרה שרק “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, וכך להעלות עמנו את כל המציאות לקדושה.

בשדה המעורבב הזה, המקום בו הוטל עלינו לעבוד, עומד המלך ומאיר לנו פנים את פניו השוחקות – מגלה לנו שעיקר הצחוק והשעשוע שלו הוא דווקא מהעלאת הדברים המותרים (בירור קליפת נגה), שלב אחרי שלב, “כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם”.