וזה שלא ידע לשאול

מי החשוב ביותר בשולחן הסדר? עם כל הכבוד לאמא היקרה שטרחה ועמלה, עם כל הכבוד לאבא היושב בראש, עם כל הכבוד לסבא ולסבתא שהגיעו עם מתנות, ולכל האורחים החביבים – אין ספק שכוכבי הלילה הזה הם הילדים. מהרגע שהילד מתחיל להבין מה מתרחש, כולם מכרכרים סביבו, מפתים אותו להישאר ליד השולחן, ומנסים ‘להאביס’ אותו בהגדה של פסח ובסיפור יציאת מצרים.

בכלל, ההגדה כולה נאמרת כתשובה לשאלת הבנים: “וכאן הבן שואל, מה נשתנה?…”[1], והאב עונה “עבדים היינו”. וגם אם אין “בן” אמיתי, מישהו חייב לשחק את תפקיד הבן, “ואם אין לו בן הרי אשתו חייבת לשאול אותו. ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה. ואפילו אם מסובין שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח שואל אחד מהם את חבירו מה נשתנה”[2].

ארבעה בנים

בשביל לשאול “מה נשתנה” מספיק בן אחד, אבל אנו יודעים ש”כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול”. עורך הסדר אינו עומד מול קבוצה אחידה והומוגנית, אלא צריך להתמודד במקביל עם ארבעה גוונים שונים, ולתת לכל אחד מענה המתאים לו, “ולפי דעתו של בן אביו מלמדו”. ליל הסדר, אם כן, הוא שיעור באמנות החינוך – “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ”[3].

יש מי שמוטרד מריבוי הבנים והגוונים, ומעדיף שכולם יראו אותו דבר. אבל הורה אמיתי ומחנך אמיתי אינו נבהל. אדרבה, הוא שמח לראות שכל אחד תופס ‘צבע’ מיוחד. אוי-ואבוי אם כל הילדים-התלמידים היו נראים כאילו יצאו ממכונת צילום. במושגי הקבלה והחסידות, כל עוד הנפש אינה מפותחת, היא נמצאת במצב של עיבור, כמו עובר בתוך רחם אמו, ואז קוי האופי המיוחדים לה אינם באים לידי ביטוי. אבל לאחר הלידה, הנפש עוברת למצב בוגר יותר (יניקה ומוחין), וההבדלים בין הילדים מתחילים להתבלט לעין. יציאת מצרים היא הלידה של עם ישראל כולו, ולכן מיד כשמתחילים לספר ביציאת מצרים, שמים לב שיש לפנינו ארבעה בנים שונים, כל אחד והסיפור המיוחד לו. אפשר לשים לב גם לגימטריא: ארבעה בנים = מצרים, ללמדנו שארבעת הבנים היו גנוזים כבר במצב ה’עוברי’ בתוך מצרים (אלא ששם היו כלולים כאחד).

לפצח את האגוז

איך צריך להתייחס לכל אחד מהבנים? ולכולם גם יחד? ראשית, צריך להכיר בנקודה הטובה שיש בכל אחד, ולדעת ש”בין כך ובין כך אתם קרויים בנים”[4] – כמה שהיהודי חוטא ופושע, כמה שהתרחק מדרך התורה והמצוה ופרק כל עול, כמה שאינו נוהג כבן לעם היהודי, תמיד יישאר בן. נכון שאנו אומרים לבן הרשע “אילו היה שם לא היה נגאל”, אבל סוף-סוף הוא איתנו כאן, ואנו מובטחים ש”לא ידח ממנו נדח”[5]. שכן לאחר שה’ “קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה”, אף יהודי אינו הולך לאיבוד[6].

לאחר מכן, צריך להכיר ולזהות את המאפיינים המיוחדים לכל אחד, לראות מה מטריד אותו במיוחד, ומה נכון לענות לו. לשלשה בנים יש אבחון פשוט יחסית: החכם שואל שאלה למדנית מפורטת, “מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם?”, הרשע שואל שאלה מתריסה “מה העבודה הזאת לכם”, והתם (שבחלק מהמקורות נקרא ‘טפש’[7]) שואל שאלת-תם “מה זאת?”. הביטוי “מה הוא אומר” מוסבר בחסידות: מה שהוא – הוא אומר. כלומר, מתוך דבורו ניכר מה הוא באמת. אך מה עם הבן הרביעי שאינו אומר כלום, רק יושב ושותק בעקשנות כאילו איננו כאן? אסור לוותר לו, “ושאינו יודע לשאול, את פתח לו”. נכון שהוא אגוז קשה לפיצוח, אבל בפסח אוהבים אגוזים…

ובמה ‘פותחים’ לו? “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”[8] – פסוק זה כתוב בתורה מבלי שתופיע לפניו שאלה כלשהי (אלא רק הציווי על אכילת מצות), ומכאן שהוא מתייחס לבן שאינו שואל. אבל מה קורה כאן? הרי לפני רגע השתמשנו בפסוק זה עצמו כתשובה לבן הרשע, “ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו ‘בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם’, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל”? ההסבר הוא שהתורה רומזת את התשובה לבן הרשע בתוך התשובה לבן שאינו יודע לשאול[9]. אבל עדיין צריך להבין, מדוע התורה עושה זאת?

הבן השותק הוא חידה עבורנו. מדוע באמת הוא שותק? האם מפני שאינו יודע לשאול, או אולי מפני שאינו רוצה לשאול. האם באמת יש לו קשיי התבטאות, עוד יותר מהבן התם, או אולי הוא פשוט ‘לא סופר’ אותנו, ובפנים הוא חושב כמו הרשע? מאידך, יתכן שהוא שותק כי הוא ביישן ומופנם. גם זה לא טוב, שהרי “לא הביישן למד”[10], ולכן צריך לדובב אותו, למשוך אותו עד שיוציא מלה, טובה או רעה, העיקר שיהיה משהו להאחז בו ולפתוח בדו-שיח. בכל מקרה, אסור לשפוט את הבן הזה לפי הרושם הראשוני, להדביק עליו תווית מסוימת (סטיגמה). כל האפשרויות פתוחות. לכן אפשר לרמוז את התשובה לבן הרשע בתוך האמירה לבן שאינו שואל – כי יתכן שגם הוא חושב כמו הרשע, ומגיעה לו איזו ‘עקיצה’ שתעורר אותו… אבל זהו רק רמז אפשרי, בעוד פשט הפסוק לא נאמר כבקורת על הבן אלא “עשה ה’ לי” אני, אביך, שהייתי שם בעצמי. ואתה מוזמן לבחור אם להצטרף אלי או לעמוד מנגד כאחיך הרשע.

הכל פתוח

יתכן שהצלחנו לעורר את זה שאינו שואל ולגלות שמתחת למעטה השתיקה מסתתר רשע, חלילה. יתכן שהשתקן התגלה דווקא כצדיק, צנוע ונסתר. אבל יתכן שהבן הזה ממשיך לדבוק בהגדרה של “אינו יודע לשאול”. וכאן נשאל אנחנו: האם באמת יש אחד כזה שממש אינו יודע לשאול? הרי לא מסתבר שהכוונה לשוטה גמור.

נראה שהבן שאינו יודע לשאול הוא מצוי מאד – ואפילו נמצא, במדה מסוימת, בתוך כל אחד מאיתנו. בדור שלנו, אפשר לראות את ארבעת הבנים כארבעה יהודים שלכל אחד מהם יחס שונה ליהדות. החכם הוא זה שנמצא בתוך עולם התורה והמצוות, ומתעניין לפרטי-הפרטים של המצוות וטעמיהם, “מה העדות החקים והמשפטים”. הרשע כועס ורוגז על “הדתיים החשוכים” שעסוקים ב”פולחן חסר טעם” בעיניו. הוא אמנם מתריס, אבל מתייחס, כותב מאמרים מלומדים ונלהבים, ומסביר שהתורה מיושנת וגזענית… לכן בשולחן הסדר מושיבים את הרשע ליד החכם – “אחד חכם ואחד רשע” – כדי שהחכם ילמד איתו בחברותא ולאט לאט יקרב אותו. התם כמעט אינו מכיר את היהדות, אבל הוא מתעניין ופתוח לשמוע – “מה זאת?” – ועלינו רק לפתוח את הפה ולהסביר. אבל זה שאינו יודע לשאול פשוט אדיש לגמרי ליהדות, היא אפילו לא מרגיזה אותו, וכשמגיעים אליו נדמה שאין עם מי לדבר. הוא מוכן לדבר על כסף ועסקים, על בילוי וטיולים, על כל הגשמיות שבעולם. אבל תורה? זה ממש לא מעניין. לכן הוא מופיע כבן האחרון (“ושאינו יודע לשאול”), כי נראה שמצבו הכי אבוד ומרוחק.

בכלל, ראיתם פעם יהודי שלא שואל שאלות? למה ומדוע ואיך… וגם אם שואלים אותו שאלה הוא עונה בשאלה, ולמה לא? אם כן, מאיפה הגיע הבן הזה שאינו יודע לשאול? לפחות שיענה על השאלה הזו.

אך אל יאוש! עד סוף הסדר נצליח לפצח גם את הבן שאינו יודע לשאול. ואף נראה שההגדה כפי שהיא לפנינו מכוונת במיוחד לבן הזה – הוא הראשון הכתוב בפסוקי התורה, וממה שנאמר לו לומדים “בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”.

אלא שכדי לקיים כראוי “את פתח לו”, עלינו להגיע לשורש הכי עמוק של “שאינו יודע לשאול”. בחוסר השאלה יש משהו טוב – בעצם זה שאין כל הגדרה. מצד אחד, הכל נראה אטום וסתום. אך מצד שני הכל פתוח, חומר גלם היולי שיכול להגיע לדרגות הכי גבוהות. אכן, רבי נחמן מברסלב מסביר[11] שהבן שאינו יודע לשאול הוא בעל התשובה (ואז שמו מתפרש כמי ששואל ומבקש כפרה על כל החטאים הלא ידועים שנכשל בהם). אלא שכדי להפוך אותו לבעל תשובה בפועל צריך להאמין בנקודת היהדות שנסתרת בתוך לבו, “לב ישראל חי”. הרי יש לו נשמה אלוקית, “חלק אלוה ממעל ממש”, ואם הוא כזה שאינו שואל שאלות סימן שהנשמה שלו שייכת למקום כזה שמעל השאלות. בכל שאלה יש ציפיה למענה מסוים, הזמנה לתשובה. אבל יש יהודים שאינם שואלים כי הם מוכנים לקבל את ההפתעה הכי גדולה. אולי עכשיו הם אוהבים להתעסק בגשמי ובמוחש, אבל בפנימיות הם מחכים להתחדשות גמורה, “יש מאין” – ומפני שההתחדשות באה מהאין, איננו יודעים לשאול עליה דבר. הבן הזה מחכה שהדבר הכי מופשט ונעלם יהפך להיות הכי מוחש, שהגאולה עצמה תבוא פתאום, כאן ועכשיו. “וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים”[12], ממש כמו הגאולה ממצרים שהיתה לפתע פתאום, בדילוג ופסיחה.

אם נסביר לבן השתקן-האדיש שהפסח נוגע לו, ממש כאן ועכשיו, הוא יהפוך לבעל התשובה הגדול ביותר. הוא לא ישאל, אלא יגיע היישר אל התשובה שפותרת את כל השאלות מעיקרן. הבן הזה זקוק להמחשות, “מצה ומרור מונחים לפניך” מול העיניים, וכשמדברים על גאולה הוא רואה כבר את הדבר האמיתי, משיח עכשיו (משיח בגימטריא המחשה).