ונהפוך הוא | סיפור לפורים

פעם אחת, בימי פורים, בא עני כפרי אחד לעיר קאזניץ לשמוע מקרא מגילה מפי המגיד הקדוש. הוטבה הקריאה מאוד בעיניו ונהנה מאד ונתמלא שמחה. אחר התפלה נתן לו המגיד שלום, ואמר לו: הלא אתה מכפר פלוני השייך לי, ומדוע לא נתת לי משלוח מנות? ולא ידע מה להשיב, כי לרש אין כל בבית – אפילו לחם לפי הטף, ואיך יקדם פני המגיד הקדוש במשלוח מנות? בתוך כך אמר לו המגיד: הנה פורים היום, בא ותטעום מעט משקה! בבית המגיד נתנו לו יין שרף ומגדנות, ומרוב שמחה אשר זכה לשתות בבית המגיד יחד עם החבריא קדישא, וגם היין ישמח, נהפך לאיש אחר, והרהיב עז בנפשו ללכת אל הגביר ר' יונה ליטמאן ז"ל שהיה סוחר יין. כאשר בא לשם אמר בקול שמח: פורים טבא! הנה אני מבקש ממעלתכם שתתנו לי בהקפה בקבוק יין טוב. ובטח אשלם לכבודכם, ואם לאו? הלא פורים היום! והסוחר נתרצה לדבריו ונתן לו. אחר כך הלך גם לחנות אחד ואמר גם כן בקול שמח: "פורים טבא!" וביקש שיתנו לו בהקפה שנים שלשה תפוזים, "ובטח אשלם. ואם לא אשלם, הלא פורים היום!" ונתנו לו.

כאשר היה לו כל אלה, רץ בשמחה גדולה אל המגיד הקדוש ונתן את היין והתפוזים באמרו: זה אני נותן משלוח מנות. אמר לו המגיד: טוב עשית! ותזכור, שבכל פורים תביא משלוח מנות כאשר יתנהגו כל בני הישובים! ויהי אחר הדברים האלה, התיישב האיש: הנה בני ביתי רעבים, ואינם יודעים כלל משמחת פורים. אראה לשמח גם אותם. והלך אל המוזג, ואמר גם כן בקול "פורים טבא!" וביקש שיתנו לו יין שרף, "ובטח אשלם. ואם לא אשלם, הלא פורים היום!" וגם כן נתן לו, והלך להאופה גם כן בנוסח זה ולקח לחם, ובחנות לקח דגים מלוחים. אחר כך מיהר לביתו, וכאשר נכנס ענה בקול רם: "פורים היום! פורים היום!".

אשתו וילדיו, שמעולם לא ראו אותו מלא שמחה כל כך, חשבו שאולי נשתגע חס ושלום… אך מהרה שם לפניהם את הלחם, הדגים והיי"ש, ואמר להם: אכלו ושתו, וייטב לבכם, כי פורים היום! לא סרבו, ואכלו ושתו וגם הוא עמהם, וכאשר שתו כמה כוסות נתמלאו ששון ושמחה ויקומו כולם לרקד: "פורים היום, פורים היום!".

רקדו כולם עד אמצע הלילה, והנה קול דופק בפתח. שאלו: מי זה? ושמעו קול ערל אחד. ואמר הכפרי לאשתו: אל תפתחי, שלא יבוא ויפריע את שמחתנו! אבל הערל לא פסק מלדפוק, ואמרה לו אשתו לכפרי: כמדומה שערל פלוני דופק, אשר דרכו ליתן לי תפוחי אדמה וכדומה, אפתח לו. פתחה האשה הדלת, והערל בא אל הבית. מוכה, פצוע ומגואל בדם. רחצו אותו, נתנו לו כוס יין שרף ופת לחם, ויאכל וישת ויאמר: החייתני, כי כפסע היה ביני ובין המוות. ויספר להם הגוי, כי בנו יחידו הכהו מכות מות וישלך אותו החוצה, ולולא הם שפתחו לו היה מת וגווע מהקור ומכאב המכות. "ומשום שבני נהפך עלי לרוצח ואתם רחמתם עלי – אראה לכם מטמון ואוצר, שהיה בדעתי לגלות לבני סמוך למותי וכעת אגלה אותו לכם". 

הלך הערל עם הכפרי תיכף אל היער, והראהו כי תחת אילן מסוים מונח המטמון. כעבור איזה ימים מת הערל מן המכות אשר הכהו בנו, והלך הכפרי אל היער בלילה. חפר במקום המסומן, מצא הון רב ובא אל המגיד כאחד הגבירים. ובכל פורים היה אצל המגיד הקדוש ונתן משלוח מנות כיאות, והיה העשירות לו ולזרעו אחריו.

]ספרן של צדיקים]

הסיפור המתוק הזה מגלם הרבה מרוחו של חג הפורים: שמחה הפורצת גבולות בנפש, משלוח מנות-שהוא מתנות לאביונים-שהם משתה ושמחה… אך אנחנו נתמקד כאן דווקא בסוף הסיפור, בישועה שבאה בהפתעה דווקא מן הגוי השכן.

למרבה העניין, על אף שפורים הוא חג של התנגשות גדולה בין יהודים לשאינם, בסוף סיפור המגילה נרשמת דווקא התקרבות – "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". גם בסיפור שלנו, הגוי נפרד ממשפחתו שנהפכה לו לרועץ, ומתחבר ליהודי עד כדי מסירה של כל רכושו (בבחינת "בכל מאֹדך"…). כאשר הגוי, שמסתמא הוא מאלה ש"ממונם חביב עליהם מגופם" ואף מנפשם, מוסר את ממונו ליהודי, ניתן לומר כי הוא מעין "מתייהד לאחר מיתה" וזוכה לתיקון גדול בכך (כידוע ש"מתייהד" איננו דווקא גיור של ממש, והוא על דרך "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי": כאשר גוי מואס וכופר בתרבות הגויית, ומתחבר לישראל, הרי הוא כנכנס לכלל "יהודי" בהגדרה זו).

היחס "בין ארור המן לברוך מרדכי", בולט מאוד במצוות כיבוד אב: מחד, העיד רבי עקיבא שראה גוי המאכיל את אביו לכלבים; ומאידך, לומדים חכמים דווקא מגוי, דמא בן נתינה, עד היכן כיבוד הורים. דבר זה נובע משורש הגוים בעולם התוהו שנשבר, הטוטאלי באופיו: או שמכבדים הם עד הקצה האחרון (כדמא בן נתינה, שאף עשה עבודה זרה מהאבן שישב עליה אביו), או שמכים והורגים את אביהם. לעומת זאת, ישראל קדושים מכבדים אב ואם בהידור (כמסופר בגמרא על רבי טרפון) מתוך יראת שמיים, שאיפה להידמות אליו יתברך ולכבד גם אותו. "שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו. בשעה שמכבד את אביו ואמו אומר הקב"ה: "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

מעבר הרכוש מטומאה לקדושה, מהגוי ובנו המכה אל היהודי, הוא על דרך מסירת בית המן למרדכי ואסתר. שם וכאן ראוי לדרוש "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – כלומר, שאין לדעת מה גדול יותר: העליה מ"ארור המן" או הכניסה לכלל "ברוך מרדכי" אלא ששם היה זה בעל כרחו של המן, ובסיפורנו זכה הגוי לחוש מה בין ישראל לעמים – ובכך נתייהד.