מכון גל עיני
נכתב עלידי
בכל ליל פורים (נ"א – סעודת פורים) סיפר הרה"ק מרוז'ין מעשיה זו:
פעם אחת היה מלך גדול ולו ארמון וגן המלאים דברים נפלאים נחמדים למראה. פעם אחת הלך איש אחד תוך הגן, ועמד משתומם על עצי היער שבו. אמר לו המלך: וכי רק זאת הוטב בעיניך בגני, גן המלך? אמר לו: אדוני המלך, אני הנני רואה בעליל כי אוכל עשות בנינים מפוארים ודברים נפלאים מעצי היער הללו, ועל זה הנני הרואה. המלך עשה רצונו, וכרתו עצי היער המפואר, והאיש הנ"ל עשה ותיקן מן העצים בנינים נחמדים למאוד.
אחר כך בא עוד איש אחד, ועמד משתומם על העצים אשר נשארו עוד בהגן. שאלהו המלך: ואתה מה תראה בעצים הנשארים הללו? ענהו: באם המלך ישמע לעצתי, לכרות את העצים הנשארים ולשרוף אותם לאפר, אוכל עשות מן האפר הלז זכוכית וחלונות, המאירים כעצם השמים לטוהר. ואז הבנין, אשר אומן הראשון תיקן ועשה, יהיה בנין מפואר אשר אין כמוהו בנמצא.
כן ציוה המלך, והאומן השני תיקן חלונות מאירים ככוכבי השמים – וכל העולם תמהו על בנין הבית בהבנותו ועל החלונות הנפלאים. המלך אהב למאוד את ב' בעלי המלאכות הנ"ל – אולם ב' הבעלי מלאכות הנ"ל לא יכלו דבר לשלום והקנאה בערה בם. עד כי האומן השני הביא איזה מלשינות על אומן הראשון ונתחייב האומן הראשון מיתה למלכות. המלך, יען כי אהבתו היתה קשורה למאוד גם להאומן הזה, שת עצות בנפשו שלא להורגו בעצמו ונתן לו מכתב לאיזה רב חובל ושם נאמר בו: כבא אליך מוסר כתב זה, תקחהו ותשליכהו במצולות הים (ודימה בעצמו המלך, ידינו אל תהי בו והוא את עוונו ישא).
אך רב החובל הכיר בטוב את האומן ואהב אותו למאוד, ואמר לו: מעתה מה אוכל עשות להצילך? הלא גזירת המלך הוא? אמר לו האומן הנ"ל להספן: אם תרצה להחיות את נפשי איעצך ויהי ד' אתנו, והטמין את עצמו בירכתי הספינה ושינה את בגדיו, והספן נתן לו תמיד ארוחתו לחם בר ומזון, ונשתכח הדבר.
לימים בא המלך לירכתי ספינה לטייל שמה, ונאבדה מאתו טבעתו אשר חביב היה עליו כעל כל הון. והאומן הנ"ל חצה דג ומצא את טבעתו של המלך, ואמר האומן להספן: עתה בא העת כי אוכל לבוא לפני המלך. לבש בגדיו הראשונים וטבל את עצמו בים הגדול – ולפני עין כל רואיו בא מתוך הים מלובש בבגדים מלאים מים. כן הלך ברצוא ושוב עד לפני שער המלך, ובלא רשות בא לפני המלך וסיפר לו: אדוני המלך! עת כי זרקו אותי הימה, בא דג אחד ובלע אותי עד שהוליכו אותי לדג הגדול לויתן. ודנו אותי להאכילני ולהשקני (כי כל מה שיש בים יש ביבשה).
ועתה ראיתי שמה, כי דג אחד בלע טבעתך, טבעת המלך, והביא אותה לפני הלויתן. ודע אדוני המלך, כי חמלתי על צערך – ובאתי להודיעך כי תוכל להשיג בחזרה את טבעתך החביבה: כי הלויתן בונה גם כן פלטרין כשלך, ואני בניתיו והכנתיו לו, אולם חלונות לא אוכל לתקן לו כמו החלונות אשר האומן שלך תיקן לך. על כן יעצתי את המלך לויתן, כי יתן על ידי טבעתך ואני אביאו לך, ואתנהו לך בחזרה. אך זאת על מנת כי תשלח אצלו אומן השני, ויעשה לו החלונות המאירים. ועתה, הא לך טבעתך, באופן כי תשלח שמה האומן הנ"ל. כי אם תקח מאתי הטבעת בזרוע ובחזקה, ולא תשלח שמה את האומן שלך, אזי דע כי המלך הלויתן ירגז, וירעש את כל הפלטין שלך ויפול.
המלך עשה מבוקשו, וזרקו בתוך הים את האומן השני – כי ילך אצל הלויתן לעשות לו החלונות. וסיים הרב הקדוש מרוז'ין, כי זאת הוא תוכן ענין מעשה דאחשורוש והמן – ותוקף כל המגילה.
]דברים ערבים]
מהשוואתו של הרבי מרוז'ין מובן, כי המלך שבסיפור הוא אחשורוש; הבנאי – האומן הראשון – הוא מרדכי עליו נאמר "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" וכן "כאשר היתה באמנה אתו"; הזגג הקנאי – האומן השני, לשון המן – הוא המן הרשע (שמופיע במגילה אחרי מרדכי ואסתר). מה פשר הדמויות הללו?
נפתח במרדכי הצדיק, הבונה את הארמון מעצי גן המלך: מרדכי הוא הבנאי, שכן דרשו חז"ל על תלמדי החכמים "אל תקרי בנייך אלא בונייך" – לומר כי הצדיקים בונים את בית ישראל. המן, המנסה להשמיד את היהודים, נרמז כאן בזגג השורף ומכלה את העצים שנותרו. העצים של האומן הראשון היינו עצה טובה ואילו עציו של האומן השני הם עצה רעה. המן, גזרתו והנס הגדול שבעקבותיו, הוא בבחינת הפתגם הידוע, שציטטו גם צדיקים: "אחרי שרפה מתעשרים".
בעומק יותר, תיקון המן הוא על ידי מידת אברהם אבינו – "ואנוכי עפר ואפר". באגרת הקודש ט"ו בתניא מבואר, כי הדימוי של אברהם לאפר מבהיר את ריחוקו ממידת החסד העליונה: אמנם העץ והאפר עשויים מאותו חומר עצמו, וכך גם חסדו של אברהם אבינו ומידת החסד האלוקית – אך ההבדל שבין חסד ארצי לחסד אלוקי הוא כמו ההבדל בין עץ אדיר לערמת אפר: האפר עשוי מאותו חומר עיקרי, אך ללא כל צורה ועושר, וללא שילוב היסודות האחרים שבעץ (כמים, אויר ואנרגיה).
הדבר נראה כמקטין ומחליש, כמו המן הטוען כי אין קשר אמיתי בין ה' ועם ישראל. אך דווקא כשמבינים את הפער הגדול שבין העליונים לתחתונים, ניתן ליצור זכוכית מבהיקה – סוד האספקלריה המאירה של משה רבינו (שנתנבא בלשון "זה הדבר אשר ציווה ה'", בבהירות מוחלטת), וסוד "חלוני השקופים" של בית המקדש. כך מבינים את ה' ואת המציאות בבהירות, ו"ליהודים היתה אורה".
כך המן, שדימה לעשות רעה ולחשוף ריחוק שכביכול קיים בין ה' לישראל – חלון (עם הכולל בגי' המן) מלשון חילון – גרם את ההפך הגמור והרים את קרן ישראל מעלה מעלה. תיקונו והיפוכו של המן זהו סודו של אחשורוש, "מלך שאחרית וראשית שלו". בתחילה אחרית שלו, הוא האומן השני, אך לבסוף ראשית שלו – ומרדכי היהודי נעשה משנה למלך. ומה עם הספן? הספן הוא סוד ההשגחה הפרטית בסיפור – נֵס מלובש בטבע (שכן, נַס מי שאמור לטבוע במצולות ים) – מלשון ספון (אור ספון וצפון, אור הסובב כל עלמין).
את המבט החודר הזה על המציאות, המגלה את האור שבתוהו, מסמלים חלונות הלויתן: חלונות אלו רומזות לעיניו המאירות את התהום (ראה איוב מ"א י': "עיניו כעפעפי שחר"), ומגלות בו את ה"רוח על פני תהום – זה רוחו של מלך המשיח".
