זֶה יִתְּנוּ

הַשַּׁבָּת נִקְרָא אֶת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, הָרִאשׁוֹנָה מִבֵּין אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בִּסְמִיכוּת לְחַג פּוּרִים. ה’ מְצַוֶּה אֶת מֹשֶׁה לֶאֱסֹף מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל – “זֶה יִתְּנוּ … מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'”. חֲזַ”ל מְלַמְּדִים כִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הִתְקַשָּׁה בַּהוֹרָאָה שֶׁקִּבֵּל, עַד שֶׁה’ הִמְחִישׁ אוֹתָהּ בְּפָנָיו וְהֶרְאָה לוֹ דְּמוּת מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ.

קְצָת לֹא מוּבָן, שֶׁכֵּן נִרְאֶה כִּי אִסּוּף מַטְבְּעוֹת אֵינוֹ דָּבָר כָּל כָּךְ רָחוֹק וְקָשֶׁה לַהֲבָנָה, וְלָכֵן בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת מוּבָא, כִּי הַדֻּגְמָה שֶׁרָצָה ה’ לָתֵת לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הִיא לַדֶּרֶךְ בָּהּ נוֹתְנִים. אֶת הַמַּטְבֵּעַ אֶפְשָׁר לָתֵת בְּצוּרָה יְבֵשָׁה וּמְלָאכוּתִית, אֲבָל הַנְּתִינָה לַה’ צְרִיכָה לָבוֹא מִתּוֹךְ אֵשׁ שֶׁל הִתְלַהֲבוּת קֹדֶשׁ. אֵשׁ כָּזוֹ צָרִיךְ מַמָּשׁ לִרְאוֹת!

נְתִינַת כֶּסֶף לַמִּשְׁכָּן מְשַׁמֶּשֶׁת דֻּגְמָה עֲבוּרֵנוּ וְהַדְרָכָה נְכוֹנָה כֵּיצַד עָלֵינוּ לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַצְּדָקָה וּבְעֶצֶם כָּלמַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים.

מָה הַמָּנוֹעַ שֶׁלְּךָ?

אֶת מִשְׁלוֹחַ הַמָּנוֹת לְאֶפְרַיִם אָרַזְתִּי בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת. אֶפְרַיִם הוּא הֶחָבֵר הָאֶחָד וְהַמְּיֻחָד מִבֵּין כָּל הַחֲבֵרִים. כֻּלָּם בַּכִּתָּה יוֹדְעִים: אֲנִי וְאֶפְרַיִם זוּג מִשָּׁמַיִם, וְלָכֵן לֹא פֶּלֶא שֶׁהַמַּאֲרָז הַפּוּרִימִי יָצָא מֻשְׁקָע בְּצוּרָה לֹא רְגִילָה. חוּץ מֵהַמַּמְתַּקִּים שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁהוּא אוֹהֵב, הוֹסַפְתִּי עוֹד מִשְׂחַק קְלִיעָה לַמַּטָּרָה וְכַמּוּבָן – מִכְתָּב מֻשְׁקָע. בַּהֲכָנַת מִשְׁלוֹחַ כָּזֶה יֵשׁ הַרְבֵּה הֲנָאָה.

וְאָז, בְּדִיּוּק כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת כְּדֵי לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וְלִמְסֹר אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ לְיַעֲדוֹ, אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי אֶת אַמְנוֹן. עֲבוּרִי זוֹ הָיְתָה הַפְתָּעָה. אַמְנוֹן לֹא נִמְנֶה עַל חֲבֵרַי הַטּוֹבִים וְהוּא גַּם לֹא גָּר כָּל כָּךְ קָרוֹב אֵלַי, אָז מָה פִּתְאוֹם שֶׁבְּיוֹם פּוּרִים הוּא יִתְיַצֵּב אֶצְלִי? הַהַפְתָּעָה גָּדְלָה פִּי שְׁנַיִם כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי מַבָּט מִזָּוִית הָעַיִן לְעֵבֶר הַמִּשְׁלוֹחַ. מָה לֹא הָיָה שָׁם? מִשְׁלוֹחַ מְכֻבָּד זוֹ הַגְדָּרָה צְנוּעָה… אֵיךְ אוֹמְרִים? זוֹ כְּבָר הַתְקָלָה. אָמְנָם הֵכַנְתִּי כַּמָּה מִשְׁלוֹחִים עוֹדְפִים לְלֹא שֵׁם לְמִקְרִים כָּאֵלּוּ, אֲבָל אַתֶּם יוֹדְעִים, מִשְׁלוֹחִים מִסּוּג זֶה אֵינָם מֵהַמְּפֹאָרִים. הֵם כּוֹלְלִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל כַּמָּה חֲטִיפִים פְּשׁוּטִים, וּלְעֻמַּת הַמִּשְׁלוֹחַ שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאַמְנוֹן קְצָת הִתְבַּיַּשְׁתִּי… “תּוֹדָה רַבָּה, אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!”, הֶחֱזַרְתִּי לְאַמְנוֹן, וְתוֹךְ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהַצְנִיעַ אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ הַמְּכֻבָּד הַמְּיֹעָד לְאֶפְרַיִם הוֹסַפְתִּי הִתְנַצְּלוּת קַלָּה: “הָאֱמֶת שֶׁעוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהָכִין לְךָ. אֶשְׁלַח לְךָ בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם”.

לֹא סְתָם אָמַרְתִּי לוֹ. כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמִּשְׁלוֹחַ לְאֶפְרַיִם הִתְיַשַּׁבְתִּי לְהָכִין אֶת לְאַמְנוֹן. רֶגַע, הוּא הֵבִיא לִי שְׁנֵי חֲטִיפִים, אָז לֹא פָּחוֹת מִזֶּה. מַטְבְּעוֹת שׁוֹקוֹלָד? גַּם אֲנִי מוֹסִיף. מַרְשְׁמֵלוֹ הוּא לֹא הִכְנִיס, אָז אַרְאֶה לוֹ שֶׁאֲנִי לֹא מְקַמֵּץ. הוֹסַפְתִּי מֵהֶם מְלֹא חָפְנַיִם. בְּקִצּוּר, יָצָא בַּסּוֹף מִשְׁלוֹחַ דֵּי רְצִינִי, מִתְקָרֵב לָזֶה שֶׁהֵכַנְתִּי לְאֶפְרַיִם. אֲבָל הָעִקָּר – הוּא לֹא נוֹפֵל מֵהַמִּשְׁלוֹחַ שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאַמְנוֹן.

פְּנִיָּה לְגַרְמֵיהּ

אָז הַתּוֹצָאָה הָיְתָה דּוֹמָה. גַּם הַמִּשְׁלוֹחַ לְאֶפְרַיִם וְגַם לְאַמְנוֹן הָיוּ מַרְשִׁימִים וּמֻשְׁקָעִים, אֲבָל מַשֶּׁהוּ אַחֵר הָיָה שׁוֹנֶה – הַמֵּנִיעַ שֶׁלִי. כְּמוֹ לְרֶכֶב, גַּם לָנוּ יֵשׁ מָנוֹעַ שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ לְהִתְקַדֵּם, וְלָתֵת לְחָבֵר זוֹ בְּהֶחְלֵט הִתְקַדְּמוּת. אֲבָל הַסִּבָּה כָּאן הָיְתָה שׁוֹנָה. אֵצֶל אֶפְרַיִם הַמֵּנִיעַ הָיָה בָּרוּר. אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ וְהוּא אוֹתִי וְלָכֵן פָּשׁוּט כֵּיף לִי לָתֵת לוֹ. לְעֻמַּת זֹאת, עִם אַמְנוֹן זֶה שׁוֹנֶה. אָמְנָם אֲנַחְנוּ בִּיחָסִים טוֹבִים וּבֶטַח שֶׁאֵין לִי מַשֶּׁהוּ נֶגְדּוֹ, אֲבָל הוּא לֹא הָיָה מֵאֵלוּ שֶׁחָשַׁבְתִּי עָלֵיהֶם כְּשֶׁהֵכַנְתִּי אֶת הַמִּשְׁלוֹחִים. הַמָּנוֹעַ הַפַּעַם לַהֲכָנַת מִשְׁלוֹחַ מְכֻבָּד הָיָה חֹסֶר נְעִימוּת. לָתֵת מִשְׁלוֹחַ פָּשׁוּט לְמִי שֶׁטָּרַח, הִגִּיעַ מִמֶּרְחָק וְהֵבִיא לְךָ מִשְׁלוֹחַ מְכֻבָּד – זֶה לֹא נָעִים. לֹא נָעִים מִמֶּנּוּ, וּבֶטַח שֶׁלֹּא נָעִים אִם הַסִּפּוּר יַעֲבֹר הָלְאָה…

אָז נָכוֹן, לְמַעֲשֶׂה קִבֵּל מִמֶּנִּי אַמְנוֹן מִשְׁלוֹחַ בְּאוֹתָהּ רָמָה, אֲבָל הַמָּנוֹעַ שֶׁלִּי לְאוֹתָהּ נְתִינָה לֹא הָיָה נָקִי. חָשַׁבְתִּי עַל אַמְנוֹן, אֲבָל לֹא רַק עָלָיו. חָשַׁבְתִּי גַּם עַל עַצְמִי. בְּעֶצֶם, אוּלַי בְּעִקָּר עַל עַצְמִי…

לְמַעֲשֶׂה טוֹב עִם מָנוֹעַ מִסּוּג כָּזֶה קוֹרְאִים בִּשְׂפַת הַחֲסִידוּת ‘פְּנִיָּה לְגַרְמֵיהּ’ – “פְּנִיָּה לְעַצְמוֹ“, דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר הַכַּוָּנָה שֶׁלִּי הִיא לְעַצְמִי וְלֹא בֶּאֱמֶת לְזוּלַת. בִּמְקוֹם לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה עִם הַפָּנִים קָדִימָה אַתָּה פּוֹנֶה מֵהַדֶּרֶךְ. יֵשׁ לְךָ דֶּרֶךְ עֲקִיפָה. לְאָן הִיא מוֹבִילָה? אֶל עַצְמְךָ, אֶל מָה שֶׁאַתָּה מַרְוִיחַ בְּכָל הַסִּפּוּר הַזֶּה. בַּיָּדַיִם אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה אֶחָד, וְהוּא מַעֲשֶׂה טוֹב, אֲבָל הַלֵּב שֶׁלְּךָ נִמְצָא בְּמָקוֹם אַחֵר – אַתָּה חוֹשֵׁב עַל עַצְמְךָ. כַּמּוּבָן, לֹא נָעִים לְהַרְאוֹת זֹאת, וְלָכֵן אֶת הַמְּנִיעִים הָאֵלּוּ לְעוֹלָם לֹא תַּחֲשֹׂף בִּפְנֵי הָאֲחֵרִים, אֲבָל בֵּינֵינוּ, בְּתוֹכְךָ אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת.

תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ

מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מְלַמֵּד אוֹתִי כֵּיצַד לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה, לְלֹא פְּנִיּוֹת, וּלְהַפְעִיל אֶת הַמָּנוֹעַ הַנָּכוֹן. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מוֹצִיא מַטְבֵּעַ מֵהַכִּיס וְנוֹתֵן אוֹתוֹ צְדָקָה לְעָנִי עָלַי לַעֲשׂוֹת זֹאת אַךְ וְרַק מִשּׁוּם שֶׁכָּךְ צִוָּה ה’.

בִּכְלָל, נַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן קָצָר: הַכֶּסֶף שֶׁלִּי אֵינוֹ מַמָּשׁ שֶׁלִּי. נָכוֹן, אוּלַי קִבַּלְתִּי אוֹתוֹ מַתָּנָה מֵהַהוֹרִים, אֲבָל גַּם הֵם לֹא הִמְצִיאוּ אֶת הַכֶּסֶף. הוּא עָבַר דַּרְכָּם אֵלַי. מֵהֵיכָן? כַּנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בַּדֶּרֶךְ עוֹד כַּמָּה צִנּוֹרוֹת דַּרְכָּם זוֹרֵם הַכֶּסֶף אֶל הָאֲנָשִׁים, אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר מַגִּיעַ כָּל הַשֶּׁפַע בָּעוֹלָם מִמָּקוֹם אֶחָד וְיָחִיד – מֵאֵת ה’. וְהַכֶּסֶף שֶׁכָּרֶגַע אֶצְלִי? הוּא בְּסַךְ הַכֹּל פִּקָּדוֹן בְּיָדַי מֵאֵת ה’, וְהוּא זֶה שֶׁרוֹצֶה כָּרֶגַע לְזַכּוֹת אוֹתִי בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה.

אָז קֹדֶם-כֹּל הַכֶּסֶף הוּא שֶׁל ה’. חוּץ מִזֶּה, מִי הוּא זֶה שֶׁגּוֹרֵם לִי לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? מִי דּוֹחֵף לִי אֶת הַיָּד וְגוֹרֵם לָהּ לְהוֹצִיא שְׁטָר מֵהָאַרְנָק וְלִמְסֹר אוֹתוֹ לְיָדָיו שֶׁל הֶעָנִי? אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּכֶם, אֲבָל אֶצְלִי הַפְּרֵדָה מֵהַשְּׁטָרוֹת הַמִּצְטַבְּרִים אֵינָהּ מַעֲשֶׂה שֶׁל מָה בְּכָךְ. אָז מִי  גּוֹרֵם לִי לְהַצְלִיחַ לִגְבֹּר עַל תְּכוּנַת הַקַּמְצָנוּת שֶׁבִּי? לְמַעֲשֶׂה, שׁוּב מְדֻבָּר בְּהִתְעָרְבוּת יְשִׁירָה שֶׁל ה’ יִתְבָּרַךְ. הוּא זֶה שֶׁמֵּנִיעַ אוֹתִי לִהְיוֹת טוֹב יוֹתֵר וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר שֶׁלִּי.

אָז מָה יָצָא לָנוּ מִכָּל הַחֶשְׁבּוֹן? הַכֶּסֶף מֵאֵת ה’, וְהַיָּד שֶׁנּוֹתֶנֶת גַּם הִיא מִכֹּחוֹ. אָז מִי בִּכְלָל מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה הִיא פָּשׁוּט לְהַכִּיר בְּכָךְ: לֹא אֲנִי הוּא הַנּוֹתֵן אֶלָּא ה’ הוּא זֶה שֶׁמְּזַכֶּה אוֹתִי בְּמִצְוָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ. לָמָּה? כִּי הוּא פָּשׁוּט אוֹהֵב אוֹתִי!

“תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ!”

שֶׁנִּזְכֶּה תָּמִיד לָתֵת וּלְלֹא פְּנִיּוֹת!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי