מכון גל עיני
נכתב עלידי
פעם היה נהוג לומר שכל אמא יהודיה חולמת שבניה יהיו רופאים ועורכי דין. האם יש לנו חלומות עבור ילדנו? למה אנו מייחלות? רוצות אנו שילדינו יהיו בני אדם (מענטש בלע”ז)? יהודים טובים? חסידים? יראי שמים? למדנים?
בשיחות, הרבי מוצב רף גבוה עוד יותר – עלינו לשאוף לכך שכל ילדינו יהיהו כהנים גדולים! לא פחות.
כהנים גדולים?! אין סיכוי. אנחנו הרי לא מזרעו של אהרן הכהן. ובכל זאת, הפסוק הפותח את הפרשה – בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, מלמד אותנו, שכל אחד יכול וצריך לשאוף להיות כהן גדול.
כיצד? בכל יום בין הערביים יש להעלות את הנרות, אך למרות שזו מצוה שנתנה לאהרן הכהן ולבניו, היא איננה עבורם בלבד. וכך פסק הרמב”ם (הל’ ביאת המקדש ט, ז): “וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים”. בעבודת ה’ האישית שלנו, כך מסביר הרבי, על כל אחד ואחת לשאוף להגיע באופן פנימי למעלת הכהן הגדול, שמעלה את הנרות בכל יום.
לרומם את הנשמה היהודית
מה זה אומר לנו? הדלקת הנרות מסמלת את הדלקת נשמות ישראל – “נֵר ה’ נִשְׁמַת אָדָם” (משלי כ, כז), וכל יהודי יכול להאיר באור יקרות. ואולם, לפעמים האור הזה גנוז, וצריך להעלותו ולהוציאו מן הכח אל הפועל. זו עבודת הכהן הגדול, וכאמור לעיל, גם העבודה של כולנו – להדליק נשמות! להצית אותן!
באיזה כוח נוכל לעשות עבודה גבוהה כל כך, שהיא עבודה של המובחרים שבמובחרים שבעמנו? יכולים לעשות זאת גדולי ישראל, נשיאים, רבי, אך מה השייכות שלנו לזה?
עלינו להבין, שאכן אין לנו את הכח לעשות את הפעולה הזו לבד. חכמים מלמדים אותנו שצריך להדליק את המנורה, “עד שתהא שלהבת עולה מאיליה” (שבת כא, א), ואם כן – הדלקת הנרות איננה מעשה משמעותי של האדם, אלא רק “מסייע שאין בו ממש”. ודווקא משום כך, אין הבדל מיהו המדליק את הנרות, כהן גדול או זר גמור, רבי או יהודי פשוט
כהונה גדולה – סוד הצניעות
גדולת הכהנים הגדולים שמעלים את הנרות נגזרת דווקא מן הצניעות, השפלות, והענווה שלהם. יודעים הם, שאת כל הטוב עושה הקב”ה, ובהשגחה פרטית זוכה האדם להיות ‘ניצב’ בפעולות האלוקיות. רק הכרה זו מביאה לו את אותן מדרגות גבוהות.כך היא כניסתו של הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים. ברגעים הגבוהים ביותר בשנה, הכהן הגדול מתערטל מכל לבושיו המרשימים, בגדי זהב ותכלת ואבנים טובות, ונשאר בפשטות הראשונית, בבגדי לבן. בצניעות זו זוכה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקדשים, ובתוך ענן הקטורת, להתקשר עם אחדותו יתברך, להדליק את נשמתו, ולצאת עם אש לוהטת, שאתה הוא יוכל להמשיך ולהדליק נשמות חדשות.
מפליא הדבר, שהדמות הנשית עליה מספרים חז”ל בהקשר לכהונה גדולה, מצטיינת אף היא בנושא הצניעות: “שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי” (יומא מז, א). כיסוי הראש של קמחית, הוא במעלת צניעות מופלגה, ואולם חכמים אינם מסתפקים בתשובתה, והם אומרים לה: “הרבה עשו כן, ולא הועילו”. מסתבר, שיש משהו גדול עוד יותר, ואותו קמחית לא אמרה. מדוע? מפני שהיא עצמה איננה מודעת לגדלותה מרוב צניעותה!
פעם ראיתי מדבקה: ‘אילו היית רואה את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, היית יודעת כמה את יפה…’. ואולי זה לא מדוייק – דווקא בגלל שה’ גנז את האור שלנו מעיני עצמנו, ובזכות העובדה שאיננו מחזיקות טובה לעצמנו ומבינות שכל האור שלנו הוא אורו יתברך, אנו יכולות להיות כלי מחזיק ברכה.
יהי רצון שנזכה לביטול גמור לאורו יתברך, ומתוך כך להיות נרות שמדליקות נשמות, ומעמידות בנים ובני בנים שמאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, בקירוב רחוקים לאבינו שבשמים, ככהנים גדולים בעבודתם.
—
מבוסס על “לחיות עם הזמן”, פרשת בהעלותך
