זכות הקנין

חברה אנושית מתוקנת יכולה להתקיים רק מתוך זהירות ברכוש הזולת – “שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר ‘כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'”. מציאות של גזל תביא, במהירות רבה, לא רק לפגיעה ברכוש הזולת אלא גם בנפשו. לכן דיני ממונות הם מיסודות חלק ה”משפטים” של התורה, המצוות המובנות גם בשכל, איסור גזל חל על בני נח והם מחויבים גם במצות “דינים”. מהיהודי דורשת התורה לא להסתפק בהמנעות מלשלוח את ידו ברכוש הזולת – עליו לגדור את עצמו גם בנפשו פנימה, לא להתאוות לרכוש הזולת או לחמוד אותו, אלא לחפוץ בטובת הזולת ולחבב את רכושו כרכושי שלי.

בהגות המודרנית, היסוד הזה, ההכרחי לקיום החברה, ‘שודרג’ לכדי חלק מהגדרת זכויות וחרויות הפרט, עד ש”זכות הקנין” נתפסת כמשהו יסודי באנושיות – ביטוי לחופש האדם ועליונותו על הטבע. האם לתפיסה הזו יש מקום על פי תורה?

הרמב”ם פוסק ש”כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר ‘כן ארחות כל בֹּצע בָּצַע את נפש בעליו יקח'”. גזלן, הלוקח בחוזק-יד את רכושו של הנגזל, מפקיע בכוח את בעלותו על החפץ. כח הבעלות של האדם הוא חלק עיקרי ואף גבוה מנשמתו, שעל כן “צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם”, ופגיעה אלימה בו מורגשת כניתוח-ללא-הרדמה בו נעקר מהאדם חלק מנשמתו. לכן מדמה התורה את לקיחת הבעלות הזו ללקיחת הנפש – “את נפש בעליו יקח”. השיקום של הפגיעה הזו נעשה על ידי קיום מצות “והשיב את הגזלה”, בה הגזלן מחזיר את שנטל ומקים לתחיה את כח הבעלות שנפגע ומת בגזל.

אכן, הזיהוי של הפגיעה הנפשית בגזל מכוון גם למקום עמוק ופנימי של שיקום – גם במקרים בהם לא ניתן להחזיר את החפץ הנגזל ובכך ‘להחזיר את הגלגל אחורה’: את אותה הלכה שמתארת את חומרת הגזל מסיים הרמב”ם בכך שכאשר החפץ הנגזל אבד, והגזלן המתחרט והחפץ בתשובה מחזיר תמורתו את שוויו הכספי, רוח חכמים נוחה ממי שמוחל לגזלן “כדי לקרב הדרך הישרה על השבים”. על הגזלן להתחרט באמת על שפגע בזכויות הקנין של הנגזל, ולעשות ככל שביכולתו כדי לפצותו, אך כח הבעלות יחזור אל הנגזל רק כאשר הוא יצליח למחול לו בלב שלם ואף בשמחה (מחילה במחול…). דווקא הבעלים על הרכוש איננו משועבד לו ומוגדר לפיו, והוא יכול למחול עליו. המחילה מגלה שכח הבעלות של האדם איננו רכושנות חיצונית, כזו ה’מתחרה’ עם בעלותו של ה’ על הבריאה כולה, אלא זיקה פנימית-נשמתית לממד הפנימי-נשמתי של חפציו – זיקה בה איש לא יכול לפגוע, ודווקא מתוכה מתברכים ומתרבים גם נכסיו הגשמיים.