חודש הרחמים והסליחות

אומרים חז"ל: בבריאת העולם ראה הקב"ה שהעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין (מי יכול לזכות בדין?) ולכן "הקדים את מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין". זה לא סיפור מהעבר אלא משהו שחוזר בכל שנה: ראש השנה הוא יום הדין, אבל לפני כן מקדימים את ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול. זהו גם כח הנפש המיוחד לאלול: מדת הרחמים, שהיא הממד הפנימי של ספירת ה'תפארת'.

דין הוא בקורת, איפה באמת אתה נמצא ומה מגיע לך. כאשר מדת הדין והאמת מופיעות לבד, אפשר לחשוב, חס ושלום, שיש כאן שופט מחמיר וקפדן בלבד. לכן מדת הרחמים מקדימה את מדת הדין ואז משתתפתעמה, כלומר מגלה שבתוך הדין יש יחס עמוק של קשר וקירבה. זה מה ש"ממתיק" את הדין עצמו. לפי האמת אתה לא משהו… אבל "באמת לאמתו" אתה ראוי לרחמים. כך בוראים עולם!

אדר באלול

בספרים מופיע רמז מפתיע לאלול בפסוק "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" ראשי תבות אלול. נכון שיש הבדל גדול בין אלול לפורים, אבל גם באלול יש להרבות במעשים של צדקה וחסד, לגלות את מדת הרחמים. שימו לב שאלול ואדר הם חודשים מקבילים במעגל השנה, אלול מקדים את תשרי כמו שאדר מקדים את ניסן.

רגע, על איזה רחמים אנחנו מדברים, שלנו או של ה'? על שניהם גם יחד! כיון שיש קשר מהותי בין הרחמים שלנו, בני האדם, לרחמי ה'. ראשית, עלינו להיות דומים לה', כמו שנאמר "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". ומהם דרכי ה'? כך מתחילות שלש-עשרה מידות הרחמים "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" – ומכאן לומדים "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום". בנוסף, הרחמים שלנו מעוררים את רחמי ה', "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", ולכן ככל שננהג בחודש אלול במדת הרחמים כך נעורר את רחמי ה' עלינו.

שלשלת של רחמים

כעת נוכל לתאר תהליך שלם של רחמים, כמו 'פינג פונג' משני הצדדים, הקב"ה ואנחנו:

השלב הראשון: ה' נתן בנו את המדה-תכונה של הרחמים. אל תזלזלו בכך, זו מתנה נפלאה שמאפיינת אותנו, עם ישראל, "רחמנים בני רחמנים".

השלב השני: אנו מבטאים את מדת הרחמים שקבלנו בירושה, שלא תישאר כתכונה 'רדומה', החל מחינוך הילדים הקטנים לרגישות לחברים ואף לבעלי-חיים (כמו שההלכה אוסרת "צער בעלי חיים").

והשלישי: ה' מגלה את מדות הרחמים, דבר שקורה במיוחד באלול, ולכן במהלך ה'סליחות' אומרים שוב ושוב את מדות הרחמים. זהו גילוי מאד עדִין, רק הנשמה שלנו שומעת אותו במקום פנימי ונסתר.

והרביעי: אנו חשים ש"יש סיכוי לאהבה" ומתעוררים לעשות תשובה, להתקרב אל ה'. וכמו ברמז הידוע "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" ראשי תבות אלול – הכלה (אנחנו) פונה באהבה לחתן "אני לדודי".

חמישי ואחרון חביב: "וְדוֹדִי לִי" ה' פונה אלינו חזרה בגלוי. זה קורה בעיקר בחגים של חודש תשרי, עד הגילוי הנפלא של הסליחה ביום הכיפורים, בסיום ארבעים הימים שהחלו מראש חודש אלול (כמו שרמוז בסופי-התבות "אני לדודיודודילי", ארבע פעמים י= 40).