חידוש, אהבה, אתגר

לא תמיד יש לנו כוח לשאלות קיומיות כבדות. למעשה, רוב הזמן אנחנו מעדיפים להתחמק מהן. אבל יש רגעים שבהם דווקא העיסוק בשאלות הללו מסייע לנו ומקל מעלינו את משא החיים. בדרך כלל יהיו אלה רגעים של אתגרים וייסורים קשים, אבל השאלות הקיומיות עשויות לצוץ גם בזמנים של השתאות והודיה.

ימי הדין הם הזדמנות טובה לעיסוק ‘יזום’ בשאלות הללו, בשמחה ובמרץ. רגע לפני ראש השנה, יום בריאת העולם, אנו נדרשים לערוך את חשבון נפשנו, ולוודא שאנחנו והעולם אכן ממלאים את ייעודנו המקורי. אבל כדי שהחשבון יהיה נכון צריך לברר מול מה הוא נערך: מה התכלית של כל הסיפור הזה, לשם מה נזרקה בי נשמה, ומה היחס ביני לבין האלוקים שאני נותן לו דין וחשבון? והשאלות ממשיכות: איך אני אמור לעשות תשובה? איך אני יכול לחבר את כל החלקים שבי אל הייעוד הגדול?

כמובן, אין ביכולתו של בן־אנוש לעמוד באמת על הסיבה של ה’ לבריאת העולם. אף על פי כן, בגיליון שלפנינו נכיר שלושה טעמים עיקריים לשאלת תכלית הבריאה. וכראוי לתשובות אמיתיות לשאלות קיומיות, הן אינן סותמות את הגולל על הדיון, אלא דווקא פותחות ומרחיבות את ההתבוננות שלנו. נראה איך כל תשובה מולידה מפל של תובנות חדשות ביחס למערכת היחסים שלנו עם ה’, לעבודת התשובה, ולחלקים השונים של הימים הנוראים.

איננו נדרשים לבחור תשובה אחת מתוך השלוש, אלא לזהות כיצד כל אחת מהן שייכת לחלק שונה במבנה הנפש שלנו, ומספקת לו מענה מדויק ומצמיח.

לדוגמה, כשאנו שואלים מהי תכלית הבריאה מתוך המקום הרגשי שלנו (בניגוד לשכל או לדחפים), התשובה שנקבל תהיה: כי ה’ רצה להעניק אהבה ולקבל אהבה. לכן מערכת היחסים שאנו יוצרים עם ה’ דומה למערכת יחסים של בני זוג אוהבים. ממילא ברור שעבודת התשובה היא מעין ‘טיפול זוגי’ שבו אנו מבקשים לשקם את מערכת היחסים הזו ולבקש מחילה על שהזנחנו את חובותינו.

איזו תכלית-בריאה מקימה מערכת יחסים של אב ובן? או של מלך ועבד? מה עבודות התשובה השייכות להן? ואיך שלוש התשובות מקבילות לאלול, ראש השנה ויום הכיפורים? בעמודים הבאים ננסה לעשות סדר…

תחנה ראשונה: מה ה’ רוצה ממני?

לעיתים, כשאנו נתקלים בקשיים, פוגשים רוע או סתם תועים בסבך החיים, אנו תוהים: ‘מדוע?!’ – מה הניע את ה’ יתברך לברוא אותי, ואת העולם כולו?

אין זו שאלה תאורטית־פילוסופית גרידא – זו שאלה קיומית. התשובה עליה משליכה על מערכת היחסים של כל אחד ואחת מאִתנו עם הבורא, וממילא על הייעוד והשליחות שלנו. אם ישנה מטרה לבריאה שלי, הרי שהמאמץ לממש אותה הוא ההגשמה העצמית העמוקה ביותר. 

החסידות מדגישה שלעולם לא נבין עד הסוף בשכלנו האנושי את סיבותיו של ה’. המדרש מגדיר זאת כ’תאווה’ – “נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים”. הלכך, אומר אדמו”ר הזקן, ‘על תאווה אין מקשים קושיות’. כלומר, הסיבה העמוקה ביותר היא בלתי נודעת בעצם. למה? ככה!

ובכל זאת, בקובץ פנימי-סודי של פתגמי חסידות חריפים ועמוקים, שמכונה ‘רמ”ח אותיות’, מוצעים שלושה הסברים שאפשר להבין בשכלנו:

הסבר ראשון: חידוש

לפני בריאת העולם, אורו של ה’ מילא את הכול. קשה אולי לומר זאת על ה’, אך ההוויה הזו הייתה חדגונית, לא כל כך ‘מעניינת’. ה’ ביקש חידוש, משהו שיגרום לו התעניינות ופליאה.  

רבי דוב־בֶּער, המגיד ממֶעזריטש, המחיש זאת באמצעות ‘משל הציפור המדברת’. המשל מספר על מלך שלא חסר לו דבר, ומכיוון שכך, לא נמצא דבר שיהנה וישמח אותו. רק כאשר הובאה לפניו ציפור מדברת – הפלא הזה רומם את מצב רוחו וגרם לו צחוק ושמחה. במשל, הפלא הוא המגע בין עולם החי לעולם האנושי (המדבר). בנמשל, הפלא גדול עוד יותר – המגע בין העולם האנושי המוגבל לבין האלוקות האין-סופית. 

כאשר רצו חסידים להדגיש את הקוטביות המפתיעה של העולם הזה הם השתמשו במשל נוסף: שור שאומר “שמע ישראל”. כשמעמיקים להתבונן בניגודיות של אדם מגושם כשור המשמיע הצהרה אלוקית ועובד את ה’, היא משעשעת ונושאת חן בדיוק כמו ציפור שפותחת את פיה ומתחילה לדבר. לשם החידושים המפתיעים האלה ברא ה’ את עולמו.

הסבר שני: אהבה

ההסבר השני הוא שה’ היה זקוק, כביכול, לאהבה. למרות שה’ שלם ואין־סופי, משהו היה חסר לו – הוא היה לבד, ‘יחיד בעולמו’, וביקש קשר הדדי, “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים”, שבו יש זולת שיוכל להעניק לו אהבה ואף לקבל ממנו בחזרה.

“אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי” – את האהבה ההדדית הזו אנו מספקים לה’, והיא זו שהניעה אותו לברוא את העולם בכלל ואותנו, עם ישראל, בפרט. 

זהו רובד פנימי ועמוק לטעם המוכר יותר, שה’ ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו. ההטבה היא החסד, המעשה החיצוני בפועל, אבל האהבה היא פנימיות החסד, הרגש הפנימי שמניע אותו.

הסבר שלישי: אתגר

ההסבר השלישי של החסידות לסיבת הקיום מפתיע במיוחד – ה’ ברא את העולם כדי לאתגֵר את עצמו. כיצד ייתכן הדבר? הרי ה’ הוא כול יכול, דבר לא מאתגר אותו! לשם כך הוא היה צריך תחילה ‘לצמצם’ את עצמו ולהכניס חלק מאורו הגדול בתוך גופנו המוגבל והגשמי – זוהי הנשמה האלוקית, המצויה בכל אחד ואחת מאִתנו. כעת, לאחר שחלק מה’ עצמו נמצא בתוכנו, הוא יכול לאתגר את עצמו. 

אתגרי החיים, כל חיכוך וקושי בשליחות האישית, אינם עוברים עלינו לבד. הם בעצם אתגר משותף לנו ולה’. יש כאן חיזוק גדול: ההצלחות והכישלונות שלנו הם גם ‘הצלחותיו’ ו’כישלונותיו’ של ה’. אנו איננו לבד במסע החיים.

אתגר משותף זה מכונה בלשון הקבלה “עבודת הבירורים”. הקבלה מלמדת שלעולם המוכר לנו קדם עולם המכונה “עולם התוהו”, שלא היה מסוגל להכיל את עוצמת האור האלוקי שהייתה בו, ולכן הוא “נשבר”. השבירה גרמה להתפזרות “ניצוצות” של אור אלוקי, המסתתרים בעולם הגשמי ומחכים שנחשוף את האור הטמון בהם ונשיב אותם לשורשם העליון. זהו אתגר הדומה להרכבת פאזל  – תמונה גדולה שחולקה לחלקים קטנים וכעת ממתינה למישהו שיחבר אותם ויפתור את החידה.

כל עבודתנו בקיום המצוות, כמו גם בכל שימוש בעולם לצורך עבודת ה’, נועדה לברר את הניצוצות המסתתרים במציאות. גם כל ניסיון או התמודדות שאנחנו עוברים, כל סיטואציה לא-פשוטה, הופכים לאתגר – האם נשכיל למצוא את הניצוץ האלוקי החבוי גם במקום החשוך הזה ונדע לגאול אותו? האם נעמוד באתגר ונמצא את האור בתוך החושך?

לסיכום:

על השאלה הקיומית ‘מדוע ברא ה’ את העולם’, ישנן שלוש תשובות:
א. חידוש – נבראים גשמיים המקיימים מצוות אלוקיות מפליאים ומענגים אותו. ב. אהבה – הדדיות, לאהוב אותנו ולהיאהב על ידינו. ג. אתגר – הצמצום והבריאה שלנו מאפשרים לה’ לאתגר את עצמו (ואותנו) ב”עבודת הבירורים” ובחשיפת הניצוצות האלוקיים במציאות.

תחנה שנייה: טעמי הבריאה בקומות הנפש

במושגים האנושיים, שלושת המושגים ‘חידוש’, ‘אהבה’ ו’אתגר’ שייכים לשלושה רבדים בנפש. הנפש – הבנויה “בְּצֶלֶם אֱלֹקִים”, בהתאם לעץ הספירות – מתחלקת לשלוש קומות: קומת השכל, קומת הרגש וקומת ההתנהגות הטבעית־מעשית. ובלשון החסידות: מושכל, מורגש, מוטבע. אותה חלוקה קיימת, כמובן, במבנה הספירות האלוקיות.

כל אחת מהסיבות לבריאת העולם נוגעת בקומה אחרת:

רצונו של ה’ בחידוש שמעורר עניין והתפעלות נוגע בקומת המוטבע – הקומה הבסיסית והפשוטה ביותר, השייכת להתנהלות הטבעית־מעשית. כאשר הכול קבוע, שגרתי ו’רגיל’ מדי – יש בעיה בקומת המוטבע, שאינה מתחדשת ואינה משתנה. במילים אנושיות – משעמם וסתמי. הפתרון הוא שבירת השגרה והחייאתה, כמו במשל הציפור המדברת. 

ההזדקקות של ה’ לאהבה, הרגש העיקרי ברגשות הלב, נוגעת כמובן בקומת המורגש בנפש.

האתגר נוגע בקומה הגבוהה, קומת המושכל. “עבודת הבירורים”, מציאת הניצוצות החבויים והתאמתם לפאזל הכללי, היא חידה מאתגרת הדורשת פיתוח ומאמץ של שכל טוב – חשיפת השכל האלוקי הקיים בכל “חלק אלו־ה ממעל ממש”.

כמובן, הדברים מתבטאים גם באותן קומות בנפשנו:

כאשר אנחנו רוצים לחדש לה’  – ננסה לשנות את הטבע הפשוט שלנו, להתגבר על הדחפים הטבעיים הנמוכים ואף לחדש ולקדש את טבענו, ברכישת “טבע שני” מתוקן. 

בקומת המורגש נבנה מערכת יחסים אוהבת עם ה’. יש החשים לעיתים כי על אף שהם מקיימים מצוות ומבינים את עבודת ה’ בשכלם, חסר להם הממד הרגשי בקשר עם ה’. ההבנה כי כל הבריאה נועדה עבור אהבת ה’ מסוגלת להצית מחדש את רגשות הקודש.

כדי להיענות לאתגר של עבודת הבירורים נשקיע את שכלנו ומחשבתנו בהתבוננות בכל הסובב אותנו ובתשומת-לב לכל מעשינו – ננסה לזהות היכן קיימים ניצוצות קדושים הממתינים שנחשוף אותם ונשיב אותם לשורשם. דברים רגילים בחיי היום־יום, כאכילה ושתייה, עבודה או שיחה עם חבר, מסוגלים להיות חלק מעבודת ה’ אם נעשה אותם במודעות נכונה, לשם שמיים – “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ”. 

לסיכום:

שלושת טעמי הבריאה נוגעים בשלוש קומות הנפש:

רצון ה’ בחידוש מעניין נוגע לקומת ה’מוטבע’, ההתנהגות הטבעית. ההזדקקות לאהבה נוגעת לקומת ה’מורגש’, הרגשות. אתגר עבודת הבירורים נוגע לקומת ה’מושכל’, השכל.

תחנה שלישית: אבינו, מלכנו, דוֹדנו

כל אחד מטעמי הבריאה שייך בקומה אחרת, נוגע ברובד מסוים בנפש. בעומק, כל אחת מהקומות חושפת אחת משלוש מערכות יחסים שלנו עם ה’, שאותן אנו פוגשים בייחוד בימים הנוראים:

צמד הכינויים המוכר “אבינו מלכנו” חוזר שוב ושוב בסליחות ובתפילות. ה’ משמש עבורנו הן כמלך והן כאבא. כינוי נוסף, הלקוח משיר השירים ומופיע ברמז המפורסם לחודש אלול, “אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי”, הוא “דודנו“. לצד היותנו עבדים למלכנו ובנים לאבינו, אנו גם ככלה לחתנה האהוב. אלו שלושה אופני התגלות שונים המעצבים מערכות יחסים שונות זו מזו. אינו דומה יחס של עבד למלכו ליחס של בן לאביו, ושניהם יחד רחוקים מהיחס שבין בני זוג אוהבים. 

כעבד, התחושה היא שביני לבין המלך קיים פער עצום. לזהותי או לצרכיי ורצונותיי כשלעצמם אין כל חשיבות; כל ייעודי הוא לשרת את המלך הגדול, והכול נערך אך ורק ביחס לכך. העבודה והמאמץ שלי מתמקדים במילוי רצונותיו ופקודותיו בפועל, תוך התגברות על הטבע הנמוך שלי ועל המשיכה לפרוק את עול האדון-המלך.

ככלה לחתנה, האהבה היא העניין המרכזי בקשר. בין בני זוג קיים יחס הדדי של הענקה ונתינה. כל אחד מגלה עניין בזולתו ובעולם הפנימי שלו. הבית שבונים יחד, הילדים שנולדים לתוכו וההשפעה שלו החוצה – כולם שיקוף של האהבה הגדולה. בקשר כזה אנו משתוקקים לה’, מחפשים את אהבתו ומעניקים לו את אהבתנו.

כבן אני כבר ממש חלק מהאב וממשיך את דרכו – כוחותיו הגלויים והנעלמים באים אצלי לידי ביטוי, וכל הצלחה שלי היא ביטוי עצמי שלו. משום כך – אישיותי וצרכיי משמעותיים מאוד בקשר וחשובים בעיניו. גם המשברים הגדולים שצצים לעיתים רבות ביחסי הורים-ילדים נובעים מכך שהילדים הם ביטוי עצמי-אך-עצמאי של הוריהם. 

שלוש מערכות היחסים הללו משקפות את שלושת הייעודים שלמענם נברא העולם, ומתקיימות זו על גבי זו בשלוש קומות הנפש:

שירות המלך מתאים לייעוד הבריאה הראשון – חידוש של נבראים אנושיים המצליחים לקיים מצוות אלוקיות. לא בכדי משל הציפור המדברת מתייחס למלך – המלך המנהל את המדינה עסוק בממד הטבע, בתפקוד היעיל של כל המערכת, וזקוק לחידושים מעניינים. כשאנו חורגים מטבענו ומתאמצים להשביע את רצון מלכנו אנו ‘מרעננים’ את ‘שגרת’ הטבע ומעוררים אצל ה’ פליאה, עניין וחידוש.

אהבת הדודים לאהובנו ה’ מתאימה לייעוד הבריאה השני – הזדקקות ה’ לאהבה מציבה אותנו במערכת יחסים של חתן וכלה איתו ומעוררת את רגשותינו כלפיו.

עובדת היותנו בנים לאבינו מתאימה לייעוד הבריאה השלישי – אתגר “עבודת הבירורים”. האב מציג לבנו אתגרים, וכשהבן עומד בהם האב מתענג ונהנה כאילו הוא־עצמו התאמץ והצליח. שמחת האב נובעת מהיות הבן חלק ממנו וממשיך דרכו – “בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב”. כאשר אנו מאמצים את שכלנו ומפענחים את הכוונה הנסתרת של ה’ בפרטי מציאות העולם שברא – הוא שמח.  

לסיכום:

כל אחד מטעמי הבריאה נוגע בקומה אחרת בנפש וחושף מערכת יחסים שונה עם ה’:

רצון ה’ בחידוש מלמד על היחס לה’ כמלך, המנהל את הממלכה ומחפש בה עניין. ההזדקקות לאהבה מלמדת על היחס אליו כדוֹד, חתן אהוב. אתגר עבודת הבירורים מלמד על היחס אליו כאבא המאתגר את בנו.

מסגרת: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים

שלוש מערכות היחסים קיימות בתוכנו בכל עת, אולם מתאימות בפרט לשלושת זמני התשובה העיקריים:

באלול אנו פונים לה’ כאבינו האהוב – לאחר שבמשך השנה שכחנו אותו, אנו שבים ונאספים הביתה, מבקשים שיקבל אותנו בחזרה. רחמי ה’ המתגלים בחודש אלול הם כרחמי האב על הבנים שהתרחקו ומבקשים לשוב.

בראש השנה אנו פונים לה’ כמלכנו – תפילות היום סובבות סביב המלכת ה’, אנו תוקעים ומריעים כדי להכתיר אותו, מקבלים את מלכותו ונכונים להתגייס לשורותיו ולשרתו.

ביום הכיפורים אנו פונים לה’ כדוֹדנו – ביום הקדוש בשנה אנו מתייחדים עם ה’, לבושים לבן, ופונים אליו ככלה לחתנה. התפילות והווידויים הארוכים הינם כשיחות־נפש בין זוג האוהבים, המתאמצים לנקות כל כתם ולהסיר כל מחיצה העלולה להפריעה לאינטימיות של החיבור והייחוד ביניהם.

תחנה רביעית: סליחה, מחילה, כפרה

היינו רוצים לשרת את מלכנו בשלמות, להיות כלה אהובה לדודנו ובנים חכמים המשמחים את אבינו. אך הדרך ליצירת מערכות היחסים הללו, שמאפשרות את החידוש, הרגש ההדדי והאתגר, היא דווקא יצירת פער גדול בינינו לבין ה’. באופן טבעי, כמו בכל מערכת יחסים, הפער הזה גורם גם לחיכוכים וקשיים – “אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”.

בזמני התשובה וחשבון הנפש בחודשי אלול ותשרי אנו צריכים להתמודד עם הפער והחיסרון – לעשות תשובה ופשוט לבקש סליחה.

אולם כיצד מבקשים סליחה? בסליחות מובא מטבע הלשון המפורסם: “סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו”. אין אלו סתם מילים נרדפות, לתפארת המליצה. בכל אחת מהן טמונה משמעות עמוקה, תיקון לקומה אחת משלוש קומות הנפש:

בקשת הסליחה היא המובן הפשוט ביותר של התיקון: בקשה מהקב”ה לסלוח לי על המעשים הלא-טובים שעשיתי. הסליחה מתייחסת לטבע השלילי שלנו; כאשר אנו עושים מעשה לא טוב, חלילה, אנו ‘זורמים’ עם הטבע הלא־מתוקן של נפשנו הבהמית. 

בקשת המחילה מתייחסת לפגיעה עמוקה יותר – אי־התחשבות, חוסר יחס ופגיעה רגשית בזולת. מטבע הלשון ‘מחילה’ דומה למחילת חוב – כאשר הזולת מעניק לנו אהבה וחום, אך איננו נענים לו בהתאם, אנו הופכים למעין בעלי־חוב כלפיו. בקשת מחילה מה’ היא בקשה שימחל לנו על היעדר היחס הפנימי, האהבה וההתעוררות הרגשית כלפיו.

בקשת הכפרה מתייחסת לכישלון בשליחות, עקב טעות בשיקול הדעת השכלי. ‘כפרה’ היא גם ניקיון; כאשר אנו נשלחים לתקן דבר־מה, ובמקום לעשות זאת אנו מקלקלים יותר, האחראים עלינו זקוקים לנקות ולתקן במקומנו – “תבוא האם ותקנח צואת בנה”. בקשת כפרה מה’ היא בקשה שירחם עלינו, “כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים”, ויתקן את כל מה שקלקלנו בטיפשותנו.

הסליחה, המחילה והכפרה מתקנות את שלוש מערכות היחסים:

את בקשת הסליחה, תיקון המעשים, נבקש ממלכנו – כעבדיו, היה עלינו לעשות את רצונו, ומשלא עשינו אותו אנו זקוקים לסליחתו.

את בקשת המחילה, תיקון הפגיעה הרגשית, נבקש מדודנו – ככלתו, הוא הרעיף עלינו אהבה אך אנו לא שמנו לִבנו לכך, ומשכך אנו מבקשים את מחילתו.

את בקשת הכפרה, תיקון טעויות שיקול־הדעת שלנו, נבקש מאבינו – כבניו, נשלחנו לייצג אותו בעבודתנו בעולם, אך במקרים רבים במקום לתקן קלקלנו, ואנו מתחננים לכפרתו.

“ועל כולם, אלו־ה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו”.

לסיכום:

לשונות הסליחה השונות – סלח, מחל, כפר – מתקנות את שלוש מערכות היחסים:

סליחה היא תיקון המעשים השליליים, ואנו מבקשים אותה ממלכנו. מחילה היא תיקון היחס הפנימי והרגש, ואנו מבקשים אותה מדודנו. כפרה היא תיקון הקלקולים שנגרמו מטעויות בשיקול הדעת השכלי, וכדי לזכות לה נפנה אבינו.

סיכום המבנה: