חיוך של תורה

בסדר העולם שהורנו חכמי ישראל נזכרת שנת חורבן בית ראשון, אך ההיסטוריונים מתארכים אותו 167 שנים קודם. היסטוריה אינה מדע מדויק (וגם מה שמכונה ‘מדע מדויק’ מבוסס על תיאוריות והשערות פרי הדמיון האנושי), ובכל זאת יש המוטרדים מאד מ’סתירה’ זו (דגם מוקטן לשאלת תאריך בריאת העולם) – מי צודק? איך מתמודדים עם סתירות-לכאורה בין התורה והמדע?

בדרך כלל נתפס לימוד התורה כדורש ישוב הדעת וכובד ראש, אבל עם חוש הצחוק של אדר, עם ה”עד דלא ידע” וה’פורים-תורה’ (שאינה, חלילה, ליצנות בלבוש תורני, אלא עיון בתורה מזוית אחרת) – כדאי לשקול שוב, ולהבין שדווקא מתוך “עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון” מגיע “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. כך מוסבר שחכמה – הנדרשת בזהר כ”כח מה” ו”חך מה” – היא גם חיוך–מה (ובאידיש: עפעס וואס א שמייכל).

מי ש’סובל’ מעודף רצינות נלחץ מכל קושיא-לכאורה מצד המדע, ונלחם להוכחת דברי התורה ולהפרכת דברי המדענים (ובמקרה הפחות-טוב יפנה לאפולוגטיקה וינסה ‘לכופף’ את דברי התורה בהתאמה לטענות המדע). בנידון דנן, הוא יטען – ובצדק – שחשבונות ההיסטוריונים אינם מבוססים כלל.

אמנם, באוירת פורים – ויש מי שאצלו ‘כל יום פורים’… – אפשר להסתכל בחיוך ולראות בכל סתירה רק שבירת רצף המחשבה המקובע ופתח להתבוננויות חדשות (כפי שכל קושיא בתורה היא פתח ל’שיעור כללי’ בנוי לתלפיות). ובדוגמה בה פתחנו: 167 השנים ה’חסרות’ נמצאות, לדעת המדענים, במלכות פרס – אותה הם מאריכים בשנים ארוכות ביחס לידוע לנו – המלכות בה התחולל סיפור המגלה. והנה, במגלה עצמה ישנם 167 פסוקים. אם כן, נראה ברור ש-167 פסוקי המגלה ‘העלימו’ את 167 השנים החסרות – היתכן?!

דוגמה בחז”ל ל’זמן חסר’ היא שנת חוני המעגל, אשר תמה על הפסוק “בשוב הוי’ את שיבת ציון היינו כחולמים” – כיצד יתכן לתאר את שבעים שנות הגלות כחלום ארוך? האם יתכן שאדם ישן שבעים שנה?! בתגובה לתמיהתו זִמנו לחוני שינה של שבעים שנה – חוני ישן, והתעורר בגיל בו הלך לישון, אך העולם התקדם בינתים. האריז”ל אומר שחוני המעגל הוא גלגולו של מרדכי היהודי, שסיפורו מתחולל בסיום שבעים שנות שנת-גלות בבל (כדרשת “ישנו עם אחד” – ישנים הם).

היום גם המדע מכיר בכך שהזמן והמרחב עלולים להתעקם, לשנות קצב או ‘להבלע’ בחור שחור (כאשר דווקא בליעת אינפורמציה בחור שחור מערערת את הדטרמיניזם המדעי, את מחויבות העולם ל’תכנית-עבודה’, ופותחת פתח לבחירה חפשית ועתיד יצירתי יותר). בפורים, עם הכניסה ל”עד דלא ידע”, אנחנו מחזקים את האמונה שאמת התורה היא יציבה ואין-סופית – אין צורך לכפות אותה בהוכחות (“כפה עליהם הר כגיגית”), אפשר להגמיש את המבט בחיוכים ודווקא מתוך כך “הדור קבלוה בימי אחשורוש”.