חלה – תיקון חטא המרגלים

טיפול שרש

חטא המרגלים חותם את סדרת החטאים הכלליים המופיעים בתורה – חטאים אודותם מבואר בקבלה וחסידות שיצרו משבר קיומי-מהותי בעולם כולו (דוגמת שבירת הכלים שיצרה את הרע בעולם): חטא עץ הדעת, חטא מכירת יוסף, חטא העגל, חטא המרגלים. אחר החטא מופיעות בפרשה מספר מצוות, המהוות תיקון לחטא המרגלים. השניה בהן (אחרי נסכים) היא חלה – מצוה שבהתייחסותה לביאה לארץ מתקנת את חוסר הרצון להכנס לארץ, ובעיקר מנחמת על מיתת דור המדבר ומבטיחה שבניהם יבואו אל הארץ.

אכן, מתברר שתיקון חותם סדרת החטאים צריך לחזור לשרשם בחטא הראשון והפרשת חלה היא גם תיקון מובהק לחטא עץ הדעת, כמאמר חז”ל[2] ש-ג מצוות הנשים – נדה, חלה, הדלקת הנר – מתקנות את פגם עה”ד לו גרמה האשה הראשונה: שפיכת דם הנדה ושמירת ההלכות הן תיקון לשפיכת דם אדם הראשון בחטא (שהביא מיתה לעולם); הפרשת החלה היא תיקון לקלקול אדם הראשון, שהיה “חלתו של עולם” (ויצירתו מעפר מגובל במים דמתה להרמת חלה מעיסת קמח ומים). לפי הדעה שעץ הדעת היה חטה[3], הרי שהמצוה נעשית גם בגוף מקור החטא; הדלקת הנר מתקנת את כיבוי “נרו של עולם” (“נר הוי’ נשמת אדם”[4]).

התבוננות ביחס בין שלש המצוות תאפשר להעמיק במצות חלה ולהבין מדוע דווקא היא הובאה בפרשתנו: שלש המצוות מכוונות כנגד שלשת רבדי הנשמה המודעים (בהם פגם חטא עץ הדעת) – נפש, רוח ונשמה. שפיכת הדם ותיקונה במצות נדה עוסקות ברובד הקיום הבסיסי – “הדם הוא הנפש”[5]. השחתת “חלתו של עולם”, המתארת את האדם כמרומם ונבדל (“תרומה” שהורמה) משאר העולמות, פוגעת ב”רוח בני האדם העֹלה היא למעלה”[6]. כיבוי “נרו של עולם” פוגע באור האלקי השורה על האדם – “נר הוי’ נשמת אדם”.

בלשון אחרת, חטא עץ הדעת פגע בשלשת ממדי המציאות – עולמות-נשמות-אלקות[7]: שפיכת הדם פוגעת בעצם קיום האדם כחלק מהעולמות – החטא, שהביא מיתה לעולם, הכניס את העולמות כולם תחת חוק האנטרופיה (כפרוש “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”[8] – שמיום האכילה מתחיל לפעול מנגנון המות, חוק האנטרופיה המכלה כל מציאות גשמית, “כל הוה נפסד”). הפגיעה ב”חלתו של עולם” פוגעת בנשמות, הנבדלות מן העולם וצריכות לשמש כשליח מקשר בין האלקות לעולמות. כיבוי “נרו של עולם” פוגע בהשראת האלקות ממש – בעצם גילוי אור ה’ בעולם.

חטא המרגלים – פגם השליחות

הופעת מצות חלה בפרשתנו מלמדת שחטא המרגלים פגע בעיקר בממד הנשמות – ממד הרוח שבאדם. הנשמות הן ממוצע בין ה’ לבין עולמו – מחד הן בעלות מודעות עצמאית ונפרדת מהאלקות (כמו העולמות) ולאידך מודעותן היא אלקית, ‘מדברת בשפת האלקות’. תפקיד הנשמות לשמש שליחות ה’ אל עולמו: עליהן להיות כפופות לה’ ומושפעות ממנו, וכך לקבל כח אלקי למילוי שליחותן – השפעה על העולמות וכיפופם לה’. תפקוד הנשמות הכפול – כמקבלות וכמשפיעות – מכונה בלשון הכתוב “רצוא ושוב”[9], עליה ב”רצוא” וכלות הנפש לקבל מה’ וחזרה לעולם בתנועת “שוב”.

חטא המרגלים, באופן מובהק, פוגם בשליחות הנשמות לעולם (ובפשטות, מוקד פרשת “שלח” הוא נושא השליחות). ליתר דיוק, כל החטאים הכלליים פגמו בשליחות, אך בעוד ששלשת הראשונים ערערו על נבדלות המנהיג-המשלח – בחטא עץ הדעת בהתימרות להיות כאלקים, במכירת יוסף בערעור על היותו הצדיק דרכו מעלים כל השבטים את עבודתם[10], ובחטא העגל בערעור על מנהיגות משה (כפירוש הרמב”ן[11]) – הרי שבחטא המרגלים כופרים השליחים ביכולתם ובחובתם שלהם לממש את שליחותם.

“רצוא” בלי “שוב”

בחסידות[12] מוסבר שחטא המרגלים הוא רצון לחיות ב”רצוא” בלי “שוב” – חפץ להשאר בחיי רוח במדבר, בהתבודדות, ב”רצוא” לאלקות ובלימוד תורה, ולא לעבור למימוש במציאות, לתנועת “שוב” למילוי השליחות בעולמות. בסגנון אחר, המרגלים רצו שהעם ישאר כלה העולה ב”רצוא” וכלות הנפש לה’ בעלה, כפי שהיה ממתן תורה[13] (“יום חתֻנתו”[14]), וסרבו שהעם יתחיל לתפקד כחתן הנוחת (“חות דרגא”[15]) ב”שוב” לאשתו-ארצו ומקיים “יבעלוך בניך”[16]. זהו פגם בממד הרוח, שצריך לרחף ב”רצוא ושוב” (כ”רוח אלהים” – רוחו של משיח[17] – ה”מרחפת על פני המים”[18]) בין תנועת “רוח בני האדם העֹלה היא למעלה” למילוי הלב “רוח הוי'” המפעמת בכל שליח הבא להושיע ולתקן עולם. הרוח המתוקנת הופיעה ב”עבדי כלב” ש”היתה רוח אחרת עמו”[19].

חטא נדב ואביהוא, חטא קודם של “רצוא” בלי “שוב”, חמור פחות (ואף מוזכר בתורה גם כקרבה לפני ה’ ללא ציון חטא[20]), שהרי כאן החטא כללי וכופר בעצם מושג השליחות ובאפשרות למימוש רצון ה’ בבריאה – “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”[21]. המרגלים לא זנחו את שליחותם באופן אישי, בתאוה עצומה ל”רצוא”, אלא טענו שאין בנשמות כח לכבוש את העולמות (“ונהי בעינינו כחגבים”[22]). הכפירה בכחנו-שלנו היא בעצם כפירה ביכולת ה’ להעניק לנו כח למימוש השליחות – כפירה ב”זכירת ארץ ישראל”[23]: “וזכרת את הוי’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”[24] – וכדברי חז”ל[25] שב”כי חזק הוא ממנו” התכוונו המרגלים אליו יתברך.

קדושי ביאה

כעת מובן שדווקא החלה – המתמודדת עם פגם הרוח, פגם ממד הנשמות – מסוגלת לתקן (משרשו) את חטא המרגלים. מצות חלה היא מהמצוות הראשונות החלות בכניסה לארץ, כלימוד חז”ל “משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר ‘כי תבֹא’ ‘כי תבֹאו’, לפיכך כולן למֵדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא אחר ירושה וישיבה אף כולן כן, אבל זו נאמר בה ‘בבֹאכם’, משנכנסו בה ואכלו בלחמה נתחייבו בחלה”[26]. החלה היא בטוי ראשון להפיכת התורה מרוחנית-עיונית לבעלת חלות ממשית במציאות.

החלה אף מבטאת את כח עם ישראל לעבור מתפקוד של כלה לתפקוד של חתן, הבא לכבוש את ארץ ישראל, לשאת אותה לאשה ולהוליד ממנה פירות במציאות: “כל ביאות שבתורה” חלות רק אחר ירושה וישיבה, אחר שעם ישראל יושב בארץ כאיש הדר בביתו בקביעות – כשהארץ הפכה ל”ביתו זו אשתו”[27] בשלמות – ו”משונה ביאה זו” שחלותה מיד עם הכניסה לארץ, עוד טרם ירושה וישיבה. גם בנישואין, “כל ביאות שבתורה” הן רק אחר נישואין שלמים, ותכליתן הולדת בנים ובנות, אך יש גם ביאה ראשונה ו”משונה” שתכליתה עצם יצירת הקשר בין האיש לאשתו – ביאת קדושין (אותה אסרו חז”ל[28], אך היא עיקרית בתורה[29]). “ראשית ערִסֹתיכם” היינו האירוסין – ראשית הנישואין (כידוע שפנימיות ה-ע בכל מקום היא א[30]).

ביאת הקדושין היא תחילת ה’כיבוש’ – בה אוסר החתן את בת זוגו על כל העולם ומייחד אותה לו. בביאה זו גם ממתיק החתן את דיני האשה הרווקה ופותח אותה לחיים פוריים ומלאי חסד. גם לכך רומזת החלה, המתחלקת לאותיות חל ה לפי הקבלה – חל הוא מתוק (כתרגום יונתן: “מה מתוק מדבש”[31] – “מה חלי מדובשא”) וה-ה רומזת לאשה. אכן, עיקר ביאה זו הוא הפיכת החתן לבעל אמיתי, הענקת הכחות הדרושים לו כדי לשאת את האשה בשלמות וליצור אתה ביחד חיים שלמים ופוריים. מצות חלה היא התחלת הביאה לארץ, הנותנת כח לכל הכבוש והחלוקה. [מצוה זו ניתנה דווקא לנשים, המחבבות את הארץ. בנות צלפחד (בנות המקושש לדעת ר”ע[32]) הן ש”חבבו את הארץ ביותר”[33], והמחישו בכך שגם בת יכולה להפוך לבן היורש ובועל באהבה נחלה בארץ.]