טיפול בחשמל

זה למעלה ממאה שנים אנו חיים בעידן החשמל: אנו צורכים חשמל כל הזמן, בכל מקום וכמעט בכל תחום בחיינו; בכל קיר בבתינו יש כמה שקעים חשמליים, שאליהם אנו מחברים מגוון עצום של מכשירים; אם יש הפסקת חשמל אנו מתייסרים, ואנו מקפידים לשלם חשבון חשמל בזמן כדי שלא ינתקו אותנו מהזרם. יותר מכל דבר אחר מגלם החשמל את העידן הטכנולוגי.

לכן רובנו מופתעים כל כך לגלות שהמלה "חשמל" היא עתיקת יומין, ומקורה אלפי שנים לפני גילוי הכוח האלקטרומגנטי. זוהי מלה תנ"כית, המופיעה שלוש פעמים בלבד בתנ"ך, כולן באותו מקום – בתיאורי חזיונותיו הנבואיים המסתוריים של הנביא יחזקאל, שבהם היא מתארת סוג של אש אלוקית מופלאה. הנה הופעתה הראשונה של המלה[1]:

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

הנה היא שם, המלה המוכרת לנו כל כך מדפי חשבון החשמל ומהדיווחים על דפוסי צריכת החשמל – מוכרת… אך כל כך זרה. מה פירושה של מלה מסתורית זו בהקשרה המקורי, הקדום, הנבואי? עצם המלה, כאשר אנו מפשיטים אותה מהקשריה העכשוויים, מעבירה בנו סוג של רטט חשמלי. מה הוא החשמל המקורי, בטרם זרם בחוטי ההיסטוריה והפך לאור הסינתטי המאיר כעת על הספר שבידכם?

עתים חשות, עתים ממללות

חז"ל הקדישו חייהם לפירוש כל מלה בתנ"ך, והמלה "חשמל" אינה יוצאת מן הכלל. אך כדרכם – כיוון ש"שבעים פנים לתורה" ואין פירוש אחד 'נכון' למלים – הם לא נקבו במשמעות אחת מוחלטת אלא דרשו את המלה, כלומר הפכו בה והפכו בה במוחם היהודי המיוחד בחיפוש אחר זיזי משמעות שניתן להרכיב מהם פירוש. ואלו מסקנותיהם, כפי שהן מופיעות בתלמוד[2]:

מהו "חשמל"? אמר רב יהודה: חיות אש ממללות. במתניתא [מקור תַנָאי] שנוי: עתים חשות, עתים ממללות – בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חשות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא ממללות.

שני פירושים מוצעים למלה "חשמל". הפירוש הראשון, של רב יהודה, מפרק את המלה לשלוש מלים, לפי העיצורים העיקריים שלהן ובהתאם למתואר בחזון יחזקאל: החשמל הוא רמז לחיות אש ממללות, הלא הן החיות שרואה יחזקאל בחזונו, שאש יוצאת מפיהן בדברן[3]. הפירוש השני, של המתניתא, מחלק את המלה לשתי מלים בעלות משמעות הפוכה בדיוק: חש, מלשון לחשות ולשתוק, ומל, מלשון מילול ודיבור.

ברצוננו להתמקד כעת בפירוש השני, העורך חלוקה סימטרית ו'אלגנטית' יותר של המלה. כמו כן, בעוד הפירוש הראשון הוא של אמוראי, כלומר מחכמי התלמוד, הפירוש השני נלמד מפי התַנָאים, כלומר חכמי המשנה שקדמו לחכמי התלמוד, ושפירושיהם נחשבים נעלים יותר.

רצוא ושוב

מהפירוש השני עולה כי "חשמל" מבטאת איזשהו חיבור פרדוקסלי בין שתיקה לבין דיבור, בזה הסדר.

חיות הקודש, הוא מסביר, שותקות "בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא", וממללות "בשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא". כלומר, יש כאן מעין דו-שיח בין הקדוש-ברוך-הוא והמלאכים, העושים ביניהם 'תורות' של דיבור ושתיקה, כאשר הסדר הוא שקודם כל ה' מדבר והן שותקות ולאחר מכן מתחלפים התפקידים.

פירוש זה הפך את המלה "חשמל" למעין שם צופן ביהדות לאחת מעצותיה הרוחניות העמוקות ביותר, שאף כי היא נשמעת פשוטה, אין זה פשוט להפנימה וליישמה: שיש לשתוק לפני שמדברים. אמירות בשבחה של השתיקה פזורות במקומות רבים במקורות (כמו למשל בפרקי אבות: "אמור מעט ועשה הרבה"[4], "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"[5], "סיָג לחכְמה שתיקה"[6], ועוד), ופסוק מפורסם בספר קהלת אף רומז בבירור כי יש להקדים שתיקה לדיבור ("עת לחשות ועת לדבר"[7]). אך המלה חשמל מבטאת רעיון זה באופן התמציתי ביותר: חש, מל – קודם כל תחשה, לאחר מכן תבטא דבריך במלים.

פנימיות התורה העמיקה ברעיון השתיקה והדיבור של החשמל בכך שקשרה אותו עם ביטוי נוסף, המופיע בסמיכות לו בחזון יחזקאל (והנדרש בגמרא מיד אחרי המובאה שלפנינו): "והחיוֹת רצוֹא ושוֹב"[8]. אנו רגילים להבין ביטוי זה כמתייחס לתנועות מחזוריוֹת בכלל, אך לפי הקבלה הוא מבטא בעיקר מחזור של עלייה וירידה רוחניות: "רצוא" מבטא תנועה של ריצה מעלה אל ה', ו"שוב" מבטא שיבה מטה אל הארץ. והנה, שתי תנועות אלו מקבילות בדיוק למחזוריות השתיקה והדיבור של הקדוש-ברוך-הוא וחיות הקודש: הריצה אל ה' היא התבטלות דוממת אליו על מנת לשמוע את דברו, והשיבה ארצה היא השיבה אל מציאותנו, המתבטאת בשתיקת ה' ובדיבור שלנו. הביטוי "והחיוֹת רצוא ושוב" נדרש בחסידות[9] כאומר "והחיוּת רצוא ושוב" – דופק החיים הפנימי שלנו צריך להיות בנוי כמחזור של עלייה וירידה, שתיקה ודיבור, התכנסות פנימה ויציאה החוצה.

מעל הכל, ההסבר למלה חשמל מחדד ומבהיר את טיבה של השתיקה שצריך להשליט לפני הדיבור. אין זו שתיקה בעלמא, שתיקה מול החלל הריק, כי אם שתיקה שזמנה הוא "בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא". שתיקת החשמל היא שתיקה לשם האזנה לה', שתיקה המבקשת לאתר את ה"קול דממה דקה"[10] של ה' המסתתר בעולם. הדבר מורגש בכך שהמלה "חש" אינה רק לשון שתיקה, אלא גם לשון תחושה, ובכך שהאותיות חש הן עיקר השורש חשב (שניתן לפרשו כאומר חש בְּ-): השתיקה נועדה כדי שנחוש במחשבתנו את הדבר שאנו רוצים לדבר עליו בטרם נבטא אותו בפינו. דיבור שינבע מתוך תחושת קול הדממה הפלאי של ה' יצליח גם להשמיע אותו בקול רם.

ממחזור לתהליך

דורות רבים לאחר חתימת התלמוד חי יהודי מיוחד בשם רבי ישראל בעל-שם-טוב, שסלל דרך חדשה בלימוד מקורות חז"ל העתיקים. במקומות רבים הציע הבעש"ט פיתוח ושכלול של אמרות חז"ל, ואחד ממקומות אלו היה פירושם למלה "חשמל"^[11].

השתיקה והדיבור שאליהם רומזת המלה חשמל, הסביר הבעש"ט, הם רק סיפור המסגרת. השתיקה בולמת את נטייתנו הטבעית לחשוב עצמנו ליודעי כל, אך בינה לבין הדיבור המתוקן צריך להתרחש משהו נוסף. לשם כך הצביע הבעש"ט על משמעות נוספת המקופלת במלה מל: מל, הוא הסביר, ניתן להבינו לא רק כרומז למִלָּה במובן של דיבור, אלא גם למִילָה במובן של חיתוך וכריתה (כמו בביטוי "ברית מילה"). בין השתיקה לדיבור צריך להתנהל תהליך של בירור פנימי עמוק השוקל ובורר את מלותינו בקפידה, תהליך שהוא מעין "מילה" רוחנית.

בהוסיפו פירוש זה, הפך הבעש"ט את המלה "חשמל" ממחזור דו-שלבי, כפי שהיה אצל חז"ל, לתהליך תלת-שלבי, המכונה בקיצור "חש-מל-מל": חש מלשון לחשות, מל מלשון מילה וכריתה, ולבסוף מל מלשון דיבור מילולי.

אף כי ברגע הראשון דימוי המילה נדמה כזר לצמד החש-מל המקורי, השתיקה והדיבור, הוא למעשה הולם אותו מאוד. לפי הקבלה, ישנה זיקה פנימית בין איבר ברית המילה לבין הלשון: השניים מהווים את שני איברי ההולדה באדם – האחד של ההולדה הגשמית והשני של ההולדה הרוחנית. וכשם שבאיבר הברית יש למול את העָרְלה  החיצונית, כך גם את הלשון יש 'למול' ולברר כדי שתוליד דיבורים זכים. מילה זו נעשית בסיום שלב השתיקה שהחל לפניה, והיא המובילה לשלב הדיבור המתוקן שבא אחריה.

הכנעה, הבדלה, המתקה

הבעש"ט העניק שמות לשלושת שלבי החש-מל-מל; הוא כינה אותם הכנעה, הבדלה והמתקה, והסביר שהם מאפיינים כל תהליך אמיתי של תיקון עצמי, ולא ניתן לדלג על אף אחד מהם:

הכנעה

שלב ההכנעה מקביל למלה "חש" מלשון לחשות ולשתוק. שלב זה מבטא את השקטת יצר ההתבטאות וההחצנה העצמית, ההכרחית על מנת לצאת מגבולות עצמנו וללמוד משהו חדש. למעשה, ההכנעה כאן היא הכנעת האגו עצמו, ה"ישות" בלשון החסידות, שעיקרה הנו התחושה שאנו כבר יודעים הכל ומתוקנים בהכל. שלב ההכנעה פותח אותנו לנקודות מבט חדשות, שאינן טבעיות לנו.

הבדלה

שלב ההבדלה מקביל למלה "מל" מלשון מילה וכריתה. ההבדלה היא תהליך של בירור פנימי שבו אנו מנקים עצמנו מכל היסודות השליליים שבנו ומחזקים את הזדהותנו עם הטוב. שלב ההבדלה מתאפשר בזכות ההכנעה שקדמה לה, ומתנהל בחסות השתיקה שגזרנו על עצמנו בה (העובדה שהוא נקרא "מל", כמו השלב הבא, רומזת לכך שכבר בו מפציעה מחדש ההבעה העצמית המילולית – אך במישור פנימי, בדמות התגלותו של הרובד האלוקי שבנו, הנחשף לנו בעקבות ההיבדלות מהשלילי).

המתקה

שלב ההמתקה מקביל למלה "מל" מלשון מילול ודיבור. בשלב זה אנו מסוגלים לשוב ולהביע עצמנו כלפי חוץ, הפעם ממקום מזוכך ומתוקן יותר. שלב זה מכונה המתקה משום שהוא ממתיק את המרירות שהתלוותה לשלב ההכנעה, שבו בלמנו עצמנו מלבוא לידי ביטוי מלא וחופשי.

כאמור, הבעש"ט הדגיש שכל תהליך רוחני שלם מוכרח לעבור שלושה שלבים אלו. בכל מצב וכלפי כל דבר עלינו קודם כל להכניע את האגו שלנו ולהיזכר שאנו רחוקים משלמות; לאחר מכן עלינו להבדיל עצמנו מכל המרכיבים השליליים ביחסנו לנושא זה ולגלות את הגרעין העצמי הטוב שבקרבנו; ורק לבסוף נוכל להגיע לשלמות עצמית ביחס לאותו נושא, והוויתורים שעשינו בשני השלבים הקודמים יומתקו לנו.

ממלאך לאדם

היכולת לעצור, לשתוק ולשקול בזהירות מהי דרך ההתייחסות הנכונה, היא התכונה העיקרית המעידה על כך שאדם מקדיש עצמו לעבודה פנימית. לכן זו גם צריכה להיות התכונה המרכזית שעלינו לחפש בבקשנו לנו רב. במסגרת הסברו על שלבי ההכנעה, ההבדלה וההמתקה מצטט הבעש"ט מימרת חז"ל (המופיעה באותה מסכת בגמרא שבה מוסברת המלה "חשמל", עמודים מספר מאוחר יותר), האומרת כך: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו"[12]. המלה מלאך, אומר הבעש"ט, היא היפוך המלה כְּאִלֵּם: המלאכים הם יצורים שתקניים וצנועים, העושים עבודתם בשקט ובהיחבא. אף תכונתו של הרב ה'מלאכי' היא אפוא שהוא דומה בהתחלה לאילם – אינו נחפז לדבר או להשיב, אלא בורר מלותיו בשקט ורק אז מתבטא.

כזכור לנו, כל רעיון החשמל נולד מנבואת יחזקאל על מלאכים, "חיות אש ממללות". אך רעיון המלאך/כאלם שהצגנו כעת מציע לנו, שמבין שתי הבחינות שבחשמל, השתיקה והדיבור, השתיקה היא בעיקר המלאכית. הדיבור, כך נדמה, הוא דווקא מדרגה אנושית יותר. אכן, הביטוי "נפש חיה" שנאמר בבריאת האדם ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[13]) מתורגם לארמית "רוח ממללא" – רוח מדברת. אולי בהשראת כך, בבוא הספרים הקדומים להגדיר את האדם ביחס לממלכות הדומם, הצומח והחי שמתחתיו, הם מתארים אותו באופן מפתיע כ"מדבר" (ולא, נאמר, כ"חושב" או כ"בוחר"). תנועת ה"רצוא" הדוממת אל ה' היא תנועה מלאכית יחסית, אך תנועת ה"שוב" המתבטאת כאן בארץ היא דווקא אנושית.

סוד החשמל, מתברר, רומז בין השאר לתהליך של תמורה ממלאך לאדם[14]. ליתר דיוק, ניתן לראותו כמגלם מעין אבולוציה פתלתלה, המובילה מחיה לאדם דרך מדרגת המלאך: שלב ההכנעה הוא השתקה וכיבוש של הצד הבהמי שבנו והפיכתנו למעין מלאך; שלב ההבדלה הוא גילויה של נשמת האדם הנעלית שבנו בזכות עבודתנו ה'מלאכית'; ולבסוף שלב ההמתקה הוא ביטויה של נשמת האדם שלנו כלפי חוץ (במרחב המחיה של החלק הבהמי, באופן הסוגר עמו מעגל). מדרגת האדם נדמית כנמוכה ממדרגת המלאך, אך למעשה מוסבר ששורש נשמת האדם גבוה מזה של המלאך, שכן בניגוד למלאך, לאדם יש חופש בחירה בין טוב ורע.

מה תורם לנו מסלול התפתחות זה? פעמים רבות, על מנת להצדיק את חולשות האדם, משתמשים האנשים בביטויים הרווחים "זה רק אנושי" או "אני רק בן אדם". כוונת הביטויים היא, כמובן, שבני אדם אינם מלאכים, אלא יש להם יצר הרע ולכן הם מזומנים לחטוא. אך המחשבה "אני רק בן אדם" יכולה בקלות להידרדר לכדי המחשבה, "אינני אלא חיה עם דחפים וצרכים". על מנת לאזן את התמונה עלינו להוסיף נקודת ייחוס נוספת לאנושיות, והיא בעלי החיים. נכון, איננו מלאכים, אך אנו גם לא חיות: ביכולתנו למשול ביצרנו ולבחור בטוב. אלא שכעת מתעוררת הבעיה ההפוכה: הדגשת יתר של מעלתנו ביחס לבעלי החיים עלולה לגרום לנו לשגות בדמיונות שאנו מלאכים נטולי יצר בהמי…

הבנת סוד החשמל כמסלול התפתחות חיה-מלאך-אדם מציעה לנו דרך להיות בני אדם באופן מאוזן, דרך להודות באי-מלאכיותנו מבלי להידרדר לבהמיות. אל תאמר מיד על ההתחלה "אינני מלאך, אני רק אנושי", היא מלמדת. בדרך זו לא תתקן את בהמיותך, אלא סופך שתידרדר אליה. תחת זאת שאף קודם כל, בתוכך, כן להיות מלאך, לעשות הכל כדי להכניע את בהמיותך ולהיבדל ממנה. בדרך זו תזכה להיות בן אדם אמיתי, העומד עם רגליו על הקרקע ובה-בעת מדבר דיבורים שמימיים.

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאת ידיעות אחרונות