י”א חשון: יום האם היהודיה

י”א בחשוון הוא יום פטירתה של רחל אמנו, ובכל הדורות עולים יהודים רבים למקום קבורתה בבית לחם, מתפללים ולומדים לזכרה. והנה, אם סופרים את הימים שחלפו מאז ראש השנה (30 ימי תשרי ועוד 11 ימי חשוון), מגלים כי י”א חשוון הוא היום ה-41 בשנה, או במלים אחרות, יום האם של הלוח העברי!

אי לכך, ולאור העובדה כי לרחל שמור בלב היהודים מקום חם במיוחד (בקהילות אשכנז היא זכתה לכינוי החיבה “מאמע רחל”…), אנו מוצאים לנכון להכתיר את יום י”א בחשוון ליום האם היהודייה, ולעשותו ליום של הוקרה לאמהות היהודיות בכל הדורות, החל מאמהותינו התנ”כיות הראשונות.

“כרחל וכלאה”

כידוע, לעם ישראל “ארבע אמהות” מפורסמות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אך רצתה ההשגחה ורק אחת מהן הסתלקה מהעולם ביום האם בשנה. במה זכתה רחל שעל שמה ראוי להיקרא יום האם? מה מייחד אותה משאר האמהות, שהופך אותה ל’אם-הטיפוס’ של האם היהודייה?

ובכן, נתחיל בכך שמבין ארבע האמהות, רק רחל ולאה הן אמהותיו הישירות של עם ישראל, שילדו את שנים-עשר השבטים (בצירוף השפחות כמובן, אך לענייננו הללו נכללות עם גבירותיהן). ברירת ישראל מהעמים היתה תהליך שארך שלושה דורות, ושהיה צריך ‘לנפות’ ממנו את ישמעאל מחד גיסא ואת עשו מאידך גיסא בטרם יוכל הדור השלישי לזכות לשם “ישראל”. שתי נשותיו של יעקב-ישראל אפוא, יותר משרה סבתו או מרבקה אמו, הן אמהותינו במובן הישיר והחזק ביותר. דבר זה משתקף באופן שבו זוכרים אותן מאוחר יותר בתנ”ך, במגילת רות למשל: “כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל”[1].

הבחנה זו מציבה את רחל ולאה גם יחד כמועמדות המובילות למעמד יום האם. כעת, מה ההבדל בין לאה לרחל? על שאלה זו כבר קשה יותר לענות, והיא דורשת התבוננות מעמיקה יותר. לפי הקבלה והחסידות, שתי נשותיו של ישראל מייצגות שתי בחינות רוחניות יסודיות ומשלימות בנשמות ישראל בכלל, מעין ארכיטיפים עליונים המכונים “פרצוף לאה” ו”פרצוף רחל”. ניגש להכיר שתי בחינות אלו תוך ניסיון לזהות את המעלה שבכל אחת מהן, ומשם נגיע לנקודת הייחוד של רחל.

אהבה ממבט ראשון או שני?

סיפור היכרותם של יעקב ורחל הוא אחד המקרים הבולטים בתנ”ך של מה שאנו מכנים היום אהבה ממבט ראשון. יעקב הגיע זה עתה מארץ ישראל לחרן, ומוצא עצמו ליד באר המכוסה באבן גדולה, ששלושה רועי צאן אינם מסוגלים לגוללה. לפתע פתאום מגיעה למקום רחל עם צאנה. כאשר יעקב רואה את רחל הוא זוכה לכוחות על-טבעיים לגולל את האבן הגדולה מפי הבאר, ומיד לאחר מכן, בצעד מפתיע, נושק לה ונושא קולו בבכי. דומה כי כל ימיו חיכה יעקב לפגוש את רחל, נשמתו התאומה, וכאשר הוא סוף-סוף מזהה אותה, הדבר מפיח בו חיים חדשים.

כמה שונה הוא סיפור היכרותם של יעקב ולאה. לאה מופיעה שנייה בסיפור, כאחותה הגדולה של רחל. בעוד רחל מתוארת כ”יפת תאר ויפת מראה”, לאה מתוארת רק במלים “ועיני לאה רכות”[2] (לפי חז”ל, היו עיניה רכות מרוב בכי, כי בהיותה האחות הגדולה היתה מיועדת להתחתן עם עשו, תאומו הגדול של יעקב[3]…). מיד לאחר מכן מודגשת שוב אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, וכיצד שבע השנים שעבד בעבורה היו בעיניו “כימים אחדים באהבתו אֹתה”[4]. אך לבסוף, לבן הארמי, אבי האחיות, משיא ליעקב במרמה את לאה, וכשיעקב מגלה את התרמית בבוקר מתברר לו כי עליו לעמול שבע שנים נוספות כדי לזכות ברחל.

עם רחל מתחתן יעקב מבחירה; עם לאה – מתוך כפייה ובלא יודעין. את רחל יעקב אוהב מהרגע הראשון; על לאה כתוב מפורשות פעמיים שהיא “שנואה”[5], והיא מייחלת ש”יאהבני אישי”[6].

אך האם הזיווג עם לאה באמת כה פחוּת מהזיווג עם רחל? בסופו של דבר, ילדי לאה הם הזוכים לכתר התורה (משה, בן שבט לוי), לכתר הכהונה (אהרן, אף הוא לוי) ולכתר המלוכה (דוד, בן שבט יהודה). כמו כן, לאה היא הקבורה לצדו של יעקב לכל הדורות במערת המכפלה, בעוד רחל קבורה הרחק ממנו, על אם הדרך בבית לחם. יתרה מכך, בקבלה מוסבר שכשם שרחל היא זיווגו המושלם של יעקב, כך לאה היא זיווגו של ישראל – כלומר של מדרגת “ישראל” שביעקב, המדרגה הגבוהה יותר של אישיותו, שאותה רכש כאשר נלחם עם המלאך וזכה לשם הנוסף. (לפי חז”ל, המלאך שעמו נלחם יעקב היה “שרו” הרוחני של עשו, כלומר שורשו הרוחני; דבר זה תואם את האמור לעיל, ולפיו לאה יועדה במקור לעשו: על יעקב היה להילחם בשורש הרוחני של עשו על מנת לזכות בלאה בשלמות.)

‘יעקב’ אהב את רחל ושנא את לאה, אך מרגע שנהיה גם ‘ישראל’ התגלה לו לפתע, שנים אחרי שהתחתן עמה, יופייה הסמוי יותר של לאה, והוא החל לאהוב גם אותה. בעוד האהבה לרחל היתה אהבה ממבט ראשון, אהבה טבעית וספונטנית, האהבה ללאה היתה אהבה ממבט שני – אהבה פנימית יותר, שכמו טעם נרכש נקנית בהדרגה, מתוך היכרות עם האדם האחר ומתוך התפתחות וצמיחה אישיים.

גדול מצוּוה ועושה

סוגיה בגמרא מאפשרת לנו להוסיף ממד לאפיון של רחל ולאה. הגמרא מבחינה בין שני אופנים של קיום מצוות: האחד באופן של “מצוּוה ועושה”, כאשר האדם עושה מצוות לא מפני שהוא רוצה אלא מפני שציוו עליו, והשני באופן של “אינו מצוּוה ועושה”, כאשר האדם מתעורר לעשיית המצוות מעצמו, מתוך הזדהות. אנחנו יכולים לראות על נקל ששני אופנים אלו מקבילים בדיוק לשני סוגי ההתאהבות הנ”ל: אהבתו של יעקב לרחל נוצרה באופן של “אינו מצווה ועושה” – הוא התאהב בה מעצמו ובחר בה; אהבתו ללאה לעומת זאת היתה באופן של “מצווה ועושה” – הוא התחתן עמה בכפייה, ורק לאחר מכן החל לאהוב אותה.

רחל ולאה אינן מגלמות אפוא רק שני סוגי התאהבות, אלא משהו רחב יותר: רחל מסמלת את הטבעיות בכלל, את ההתנהלות מתוך נטיותינו הטבעיות; לאה לעומתה מסמלת את ההתעלות מעל הטבע, את יכולת ההתחברות למישורים רוחניים גבוהים יותר, שאינם טבעיים לנו. ובאמת, בדיוק כך מאפיינת הקבלה את “פרצוף רחל” ו”פרצוף לאה”: פרצוף רחל הוא עלמא דאתגליא, העולם הנגלה, ופרצוף לאה הוא עלמא דאתכסיא, עולם הנסתר הגבוה ממנו.

מעניין כי חכמי הגמרא נחלקו לגבי השאלה מי גדול יותר, ה”מצווה ועושה”, או מי ש”אינו מצווה ועושה”[7]. מצד אחד, מי שאינו מצווה ועושה פועל מתוך לבו פנימה, לא מתוך ציווי חיצוני; אך מצד שני עשייתו אינה תובעת ממנו עמל והתגברות – הוא ממילא רוצה לעשות אותה! מסיבה זו מסכימים בסוף החכמים כי “גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”: יש מעלה גדולה יותר למי שעושה מפני שצוּוה, שכן הוא התגבר על טבעו הראשון וקיים מצווה אף על פי שלא נטה לכך מטבעו מההתחלה.

אם נתרגם מהלך זה חזרה לדמויות של רחל ולאה, נוכל להסיק שהגמרא אומרת כביכול שגדולה האהבה ללאה מהאהבה לרחל. כיוון שההתאהבות בלאה היא באופן של מצווה ועושה, אהבה דרך עבודה והתגברות, מעלתה רמה מזו של רחל, שההתאהבות בה טבעית. דבר זה אף משתקף בסיפור חייו של יעקב: אף שהוא התאהב באופן טבעי רק ברחל, רצתה ההשגחה האלוקית – המתלבשת בעולמנו גם בבשר ודם, במקרה זה בלבן הארמי – שהוא יתחתן קודם כל עם לאה. על יעקב היה לעלות למדרגת מצווה ועושה בטרם יזכה לַאשה שאהב מעצמו.

אמירת הגמרא כי “גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה” עיצבה את היהדות במשך מאות ואלפי שנים. היא חינכה אותנו להיזהר מנביעתם הטבעית של הרגשות ולבכר את ממשלת השכל עליהם, שכן בכוח ההתבוננות השכלית לברר, לתעל ולעצב את הרגשות לפי אמות מידה גבוהות יותר. היא הרגילה אותנו, למשל, להישמר מפני התאהבויות ממבט ראשון נוסח אהבת יעקב לרחל ולחקות את הדגם של אהבה ממבט שני – אהבה הנולדת מתוך ההתחייבות והנאמנות הזוגית, המגלות בהדרגה פנים עמוקים בבן הזוג.

אנו חיים היום בדור שבו בתרבות הכללית מושלת בכיפה, שלטון יחיד כמעט, תרבות הרומנטיקה (על שני מובניה, כמתייחסת לאהבה זוגית טבעית וכמתייחסת לנביעת הרגש בכלל). זוהי תרבות של “צו הלב”, של “זרימה” עם הרגש, של “אל תחשוב, תרגיש”. בתור שכאלו, אנו מתקשים להזדהות עם העיקרון “גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במציאת בן זוג. אך עלינו להכיר בכך שעיקרון זה נוגע באמת עמוקה ביותר, ושהיה לו תפקיד חשוב ביותר בסוד ההצלחה היהודית – העובדה שעם ישראל שרד לאורך אלפיים שנות גלות ואף שגשג מבחינה רוחנית. אי-הכניעה המיידית לכל רחשי הלב באשר הם, היכולת להתעלות מעל הנטיות הטבעיות והאפשרות לפעול לפי צו גבוה יותר – כל אלו בנו אותנו ולימדו אותנו להיות ראויים לשם עברים: מי שמטפסים כל הזמן אל מעבר לטבעם הנתון.

מודעות טבעית

מכל האמור עד כה נראה כי לאה היא ‘אם למופת’ יותר מרחל, ודבר זה רק מרחיק אותנו עוד יותר מפתרון שאלתנו – במה זכתה רחל שנכתיר את יומה כיום האם היהודייה?

בשלב זה נכנסת החסידות לתמונה, וכדרכה הופכת על פניו את כל מה שחשבנו שידענו. “פרצוף לאה”, היא מאשרת, אכן גבוה מ”פרצוף רחל”, ועל כולנו להתעלות מעל נטיותנו הטבעיות וללמוד להיות מצווים ועושים; אך על גבי זה מוסיפה ומחדשת החסידות, ש”לעתיד לבוא” – כלומר במצב המתוקן והשלם שעל כולנו לפעול להחשתו – יתקיים בכל זאת העיקרון שנפסל בגמרא, ולפיו גדול מי שאינו מצווה ועושהממי שמצווה ועושה. במלים אחרות, המציאות המתוקנת והרצויה היא כזו שבה נטיות הלב הטבעיות חוזרות להיות ‘כשרות’, ולא זו בלבד אלא שעבודת ה’ הנובעת מהן נחשבת לגבוהה יותר!

בלשון החסידות, לאחר דורות רבים שבהם נבנה, פותח ושוכלל “פרצוף לאה” – עבודת ה’ מתוך כפייה וציות לצו – מגיעה העת גם ל”בניין פרצוף רחל”, לשיקום ולצמיחה של עבודת ה’ מתוך בחירה והזדהות. לאה מלמדת אותנו כיצד ליצור מודעות אלוקית – התעלות מעל טבענו והזדהות עם רצון עליון. לאחר שמודעות זו מתבססת וקונה אחיזה בנפשנו, מגיעה שעתה של רחל להנחיל בנו מודעות טבעית – מציאת אלוקות בתוך הטבע ובאופן המשתלב עם טבענו-שלנו.

כמו כל חידוש בחסידות, אף חידוש זה מקורו בפסוק בכתובים. מדובר באחד הפסוקים המופלאים והמהפכניים ביותר בתנ”ך, מספר ירמיהו: “עד מתי תִּתְחַמָּקין הבת השובֵבה, כי ברא ה’ חדשה בָּאָרץ נקבה תסובב גָּבֶר“[8]. פסוק זה נפתח בהבעת צער על העובדה שעם ישראל, המשול ל”בת שובבה”, בורח מעבודת ה’ לעבודת אלילים, אך מסתיים בנחמה, נבואה כי עתידה להיות מציאות חדשה שבה כנסת ישראל היא שתחזר (“תסובב”) אחרי הקדוש-ברוך-הוא, לא להפך. במלים אחרות, הפסוק מנבא את התעוררותו של רצון ספונטני לעבוד את ה’, שלא מתוך ציווי או כפייה – באופן של “אינו מצווה ועושה”.

בעוד פרצוף לאה קשור בעיקר בעבודת ה’ בגלות, בניין פרצוף רחל והתעוררות עבודת ה’ הטבעית קשורים קשר הדוק לארץ ישראל. ארץ ישראל היא אדמתנו וביתנו, המקום שבו אנו יכולים לחיות חיים שלמים שאינם בנויים רק מלימוד ועיון אלא כוללים גם חיבור לטבע, לגוף, לרגש ולחושים. מאותה סיבה, ארץ ישראל היא גם המקום שבו יכולה לצמוח דרך חדשה בעבודת ה’, הנובעת מתוכנו מבלי שה’ צריך כביכול לרדוף אחרינו.

הקשר העז בין רחל לבין ארץ ישראל מומחש בפסוקים המפורסמים, אף הם מספר ירמיהו, העוסקים בשיבת ציון[9]:

כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

אמא טבע

רחל מייצגת, אם כן, את אמא טבע של היהדות, את חלקה של הטבעיות הפשוטה בחיים היהודיים, הנובעת מתוך עצמה כמו אהבה ממבט ראשון. טבעיות זו טעונה בירור, הנעשה באמצעות ההתעלות מעל הטבע שדורשת לאה; אך התחנה הסופית היא שיבה אל הטבע, שיבה אל ארץ ישראל, הפעם באופן המכיל בתוכו את כל הבינה שנרכשה ונצברה במסע ההתרחקות מהם.

אכן, התיקון השלם של יעקב אבינו אינו להתחתן עם לאה במקום עם רחל, אלא להתחתן עם לאה ואז עם רחל. אהבתו הראשונה היא גם האחרונה. בסופו של דבר יעקב-ישראל נשוי לשתי האחיות גם יחד, שכן הן משלימות זו את זו. אך למרבה העניין, איחודן של שתי האחיות מכונה בקבלה “רחל הגדולה”. אףשמדובר בהתרכבות של שתי הדמויות כאחת, הן מתגשמות בעולמנו דווקא בדמותה של רחל – בדמות חיים ארציים הנטועים בתוך המציאות הטבעית.

בהכתירנו את יום הסתלקותה של רחל ליום האם היהודייה, אם כן, אנו מביעים את משאלתנו כי דמעותיה של רחל יימחו ובכייה ינוחם, כי התקווה לאחריתה תתממש וכל בניה ישובו לגבולם. אנו מצהירים בכך על תקוותנו לחדש ימינו כקדם בארצנו, כ”עם ספר” שהוא גם עם ארץ, כ”גוי קדוש” שקדושתו מקדשת ומעלה גם את החולין.

בנוסף, יום החיבור לאמא טבע היהודייה הוא יום ההודאה ביהדותנו. יהדותנו נקבעת לפי אמהותינו, ואם כן אמהותינו הן השלשלת הטבעית המקשרת אותנו עם האמהות והאבות כולם. הכרה בכך שאנו יהודים מעצם לידתנו היא הכרה בכך שזהותנו היהודית טבועה בנו, שהיא חלק בלתי-נפרד מאיתנו שלא ניתן למוחקו או להדחיקו. הודאה בדבר מובילה להודיה עליו – הכרת התודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות חלק מהשליחות המיוחדת של עמנו.

*  *  * 

כמובן, בל נשכח שלפני הכל ואחרי הכל, יום האם היהודייה צריך להיות יום ההודיה לאמהותינו כפשוטן, לנשים שילדו אותנו. זהו היום להודות להן מעומק לבנו על כל מה שהעניקו לנו מהרגע שבו נולדנו, ובעצם עוד קודם לכן, כל מה שהקריבו למעננו כל חיינו. דמותה של רחל, שמסרה נפשה כפשוטו ממש בלידת בנה השני, ניבטת בעיני כולן.

נספח: חן של אמת ויופי של ממש

תיקון הטבעיות של רחל הוא גם תיקון היחס שלנו ליופי הארצי. רחל היא היפה ביותר בתורה, היחידה המכונה גם “יפת תֹאר” וגם “יפת מראה”. הקדוש-ברוך-הוא ברא בריות נאות בעולמו, והכרה ביופיין פירושה הכרה בגדולתו-שלו. אך ההתפעלות מהיופי החיצוני היא דבר שיש גם להיזהר ממנו. בקלות יכולה התפעלות זו להפוך לעיסוק בטפל במקום בעיקר, בחיצוני במקום בפנימי.

על מנת להזהיר מפני התפעלות שלילית מיופי נכתב הפסוק המפורסם בספר משלי: “שקר החן והבל היֹפי, אשה יראת ה’ היא תתהלל”[10]. לכאורה, אם רחל היא האשה היפה ביותר בתורה, ואילו יופייה של לאה אחותה פנימי יותר, דומה כי פסוק זה נאמר לכבוד לאה. לאה היא-היא האשה יראת ה’, שיש לזהות את השקר שבחן וההבל שביופי כדי להללה.

אך על פי מה שראינו כאן, גינוי היופי החיצוני אינו אלא שלב בדרך ליחס מתוקן כלפיו. כנגד החן השקרי והיופי החולף ישנם חן של אמת ויופי של ממש. חן ויופי אלו אינם חיצוניים גרידא, אלא מתפשטים מתוך נפשה ואישיותה של האשה כלפי חוץ.

החן המתוקן המתפשט מפנימיותה של האשה רמוז בשם החודש שבו חל יום האם היהודייה.המלה חשוָן עולה בגימטריה חן אשה, כאשר חן הן האותיות החיצוניות שלה ובאמצען משובצות האותיות שו, העולות אשה. במלים אחרות, המלה “חשוָן” היא איור לחן המתפשט החוצה מתוך האשה.