מכון גל עיני
נכתב עלידי
חלק א’ || << לחלק הקודם | לחלק הבא >>
במאמרים הקודמים ביארנו מהו הפגם הנגרם לנפש כשלומדים מדע, וכיצד פגם זה משפיע על היכולת של הלומד להבין את הבורא כפרסונאלי, כחפץ ופתוח לקשר אישי עמו. הפעם נתמקד באופיו הרוחני יותר של הפגם וכיצד אופי זה פותח פתח למקרים יוצאים מן הכלל בהם מותר לעסוק במדע.
בעל התניא מתאר את הטומאה המשפיעה על האדם העוסק במדע במלים הבאות:
וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים… מלביש ומטמא בחינת חב”ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו.
קליפת נגה
הטומאה נחלקת ל-4 קליפות הנקראות ג קליפות הטמאות (לגמרי) וקליפת נגה. בניגוד למה שמסבירים רבים, קליפת נגה אינה משקפת מצב נייטראלי בין הטהרה והטומאה, אלא היא טומאה קלה יותר שישנן דרכים לנתקה מן הדבר שנטמא ולהעביר אותו לתחום הקדושה. לעומת זאת ג הקליפות הטמאות משקפות מצב בו הטומאה אינה מוכנה לשחרר את אחיזתה בדבר שנטמא, ולכן הוא נחשב אסור עולמית. דוגמא לכך אפשר למצוא באכילה. הנה, אם דבר המאכל אסור (למשל חזיר), אין מי שיכול לאוכלו לשם שמים, כלומר, אין מי שיכול להעלותו מטומאה לטהרה. לעומת זאת, אם המאכל הנו כשלעצמו מותר, הרי הוא בעצם במצב של טומאת קליפת נגה ואם יאכל לשם שמים, הרי שטומאת קליפת נגה תוסר ממנו, ויעלה לקדושה.
כלל ויוצא מן הכלל בטומאה
והנה, תופעה מפתיעה הקשורה עם חלוקת הטומאה בין קליפת נגה ו-ג קליפות הטמאות הוא חלות הכלל “אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל” עליהן, ונסביר.
כידוע בשם ר’ ישמעאל ישנן יג מדות בהן התורה נדרשת. אחד מהכללים המשמשים בסיס לאחרים הוא החלוקה לפרט וכלל. פעמים רבות לכלל יש יוצא מן הכלל, וכלשון הברייתא של המדות “כל דבר שהיה בכלל ויצא…”. חכמים היו רגישים במיוחד לכללים וליוצאים מן הכלל, לפרטים יוצאי הדופן. מדוע? משום שאם אפשר לומר משהו על הקב”ה אפשר לומר שהוא היוצא מגדר הרגיל בכל ענין. או, כלשון התקוני זוהר “אנת הוא חכים – ולא בחכמה ידיעא”. הקב”ה אי אפשר שלא לומר עליו שהוא חכם, אך חכמתו יוצאת מן הכלל, היא חכמה יוצאת דופן. כלומר, יש ביוצא דופן תופעה אלקית גבוהה המגלה משהו מהיות ה’ בבחינת “אין כיוצא בו”.
ברוח זו, הגמרא מזהה את דוד מלך ישראל ואת המשיח כחצי קיסר וקיסר שלם – כשהמונח “קיסר” פירושו “יוצא דופן” (סנהדרין צח, ב), כמו שכיום מכנים זאת “ניתוח קיסרי” (גם בלע”ז) – וזאת כיוון שהיותם מיוחדים (דוד במידה מועטת מהמשיח) ביכולת השלטונית שלהם להנהיג את העם ליעדים חדשים ומפתיעים “יוצאים מן הכלל”.
מכל מקום, ב-ג הקליפות הטמאות לגמרי, אין יוצאים מן הכלל לכללים, שכן אין שם גילוי ה’. כך יוצא שאם הטומאה שנטמא השכל מלימוד המדע היתה מ-ג קליפות הטמאות, לא היו לכלל שאסור ללמדן יוצאים מן הכלל (לפחות לא באופן גלוי שאפשר היה לדון בו), אך כעת שהטומאה מגיעה מקליפת נגה, יש כבר הארה מסוימת מאור ה’, הרי שאפשר למצוא שם יוצאים מן הכלל. אם נאמר זאת בצורה אחרת, הרי שישנם מקרים יוצאים מן הכלל בהם אפשר לעסוק גם במדע – אבל, לאכול חזיר לשם שמים, אף אחד לא יכול.
המקרים היוצאים מן הכלל הם שנים המתפרטים לשלשה:
אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה’. או, שיודע להשתמש בהן לעבודת ה’, או לתורתו. וזהו טעמו של הרמב”ם ורמב”ן ז”ל וסיעתן שעסקו בהן.
לימוד מדע לפרנסה בריוח
אומר אדמו”ר הזקן שהמקרה יוצא הדופן הראשון הוא ללמוד מדע כדי לעשות ממנו “קרדום לחתוך בהן”. והביאור “כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה'”. פירוש הדברים שאם לימוד המדע יספק לאדם פרנסה יותר בריוח, והפרנסה בריוח תאפשר לו לעבוד את ה’ בצורה טובה יותר (כי יהיה פחות לחוץ במרדף אחרי פרנסתו) מוצדק לעשות כן.
חשוב להדגיש שאדמו”ר הזקן אינו מתנה את לימוד המדע בכך שרק על ידי זה יהיה לאדם פרנסה. אלא שאפילו אם יש לו פרנסה, רק הוא חפץ שתהיה ברווח יותר – הכל כמובן כדי שיוכל לעבוד את ה’ טוב יותר – גם זה מצדיק את לימוד המדע. כמובן שאין כאן שום צורך שבעזרת לימוד המדע ידע לעבוד את ה’ טוב יותר, רק שיתפרנס בריוח יותר.
ומהפנינים בלשונו הזהב של אדמו”ר הזקן ששינה כאן את הביטוי הידוע “קרדום לחפור בה” ל”קרדום לחתוך בה” כי המלה חתך ידועה כשם הקדוש של הפרנסה היוצא מסופי התבות של הפסוק “פותח את ידך [ומשביע לכל חי רצון]”, ומכאן מקור הביטוי “החותך חיים לכל חי” המשקף את הקב”ה כמפרנס כל בריה ובריה.
—
(מתוך שיעור יב טבת תשס”ז)
