ישראלי ריאלי

יש אנשים אופטימיים, הרואים את עצמם באופן חיובי, בטוחים בעצמם, וצובעים את כל המציאות בצבעים ורודים – 'המצב די טוב, ויהיה עוד יותר טוב!'. יש אנשים פסימיים, הרואים את עצמם באופן שלילי, מסגפים את עצמם, וצובעים את כל המציאות בצבעים קודרים – 'המצב גרוע, ויקח המון-המון זמן לתקן אותו'.

נעים יותר להיות אופטימי, ונשמע גם חסידי יותר ("חשוב טוב – יהיה טוב!"), אך אופטימיות לא מפוכחת היא חווית-תהו שעלולה להסתיים בשבירה. לאידך, הפסימיות פחות נחמדה, אבל במינון הנכון – כשהיא לא הופכת לעצלות וכבדות, המשביתות את האדם מפעולה – היא נותנת אורך-רוח לתיקון המציאות, פרט אחרי פרט.

אכן, גם האופטימיות וגם הפסימיות הן חוויות סובייקטיביות הנובעות מהשקפות-עולם אגוצנטריות. גם האופטימי וגם הפסימי שמים את עצמם במרכז, מודדים את עצמם, כל אחד לפי אופיו, ולפי מצב-רוחם הפנימי 'שופטים' את המציאות שסביבם לחיוב או לשלילה. לאופטימי אולי קל יותר להודות בכך שהחוויה שלו היא סובייקטיבית – נעים לו 'להודות' שהוא פשוט טיפוס מוצלח ומקרין זאת סביבו. הפסימי, לעומתו, מעדיף לחשוב שבבסיסו הוא דווקא אדם חיובי, ורק נסיון חייו עיצב את השקפת עולמו ('פסימי הוא אופטימי שהתפכח…'). אך באמת אצל שניהם עדשת ה'אני' מעוותת את ראית המציאות.

בין האופטימיות לפסימיות יש השקפת עולם 'נקיה' – ריאליות, המסתכלת על המציאות כפי שהיא. בעצם העובדה שהריאלי מסוגל לצאת מעצמו יש ברכה גדולה, גילוי של "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (בגימטריא השגחה פרטית!). ריאליות אמתית מכירה בכך שלא הכל תלוי בי – לטוב ולמוטב, של האופטימי והפסימי – אלא ה' הוא המנהל את העולם. לכן, בהסתכלות על המציאות אני פוגש את ה' יתברך, כאשר בתוך המציאות האובייקטיבית מופיע גם הפן ה'סובייקטיבי' של ה', הפונה אלי ומעודד אותי. המפגש הזה בין האדם לאלוקיו, בזירת המציאות הממשית, ודאי יוליד דברים טובים. לכן הריאליות היא אופטימיות, אך זו אופטימיות ריאלית ומתוקנת, המבוססת על אמונה ובטחון בה'.

יעקב אבינו הוא פסימי בטבעו, מודע לחולשתו, לעבודת התיקון המורכבת של המציאות ולכשלונות האפשריים, כאשר גם נסיון חייו מלמד שהדברים נוטים להשתבש. אמנם, ברכת אביו, יצחק האופטימי, מלווה אותו בחייו, ונותנת לו כח לפעול למרות אופיו הפסימי, אבל הוא נמצא במאבק נפשי-פנימי מתמיד. המאבק הזה מוכרע כשהוא פוגש את שרו של עשו, נלחם בו ורואה שה' מציל אותו ממנו ובסופו של דבר הוא יכול לנצח ולברר גם "פכים קטנים". אז הוא הופך מיעקב הפסימי, שרואה את המציאות מתוך חולשה של "עקֹב הלב מכל ואנֻש הוא" (ובעצם עוקב אחרי המציאות בחשש, בבחינת אחור באחור), לישראל הריאלי, המביט ישר אל המציאות, רואה שהיא פעולת א-ל, ומגיע ליחסי פנים בפנים עם ה' – "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי"!