איש עשיר גדול אחד, היה לו בית משרפות של יין שרף. והיו לו כ”ד יורות [סירים] שמבשלים בהם את היי”ש, והיו לו פועלים ומשגיחים הרבה. פעם אחת ראה שאין סדר ואין השגחה. ויכעס מאד על המשגיחים שעושים לו הפסדים ונזקים. ובתוך כך שמע שהבעל שם טוב בא. רץ לקראתו לקבל פניו. וישאלהו הבעש”ט מי אתה? ויאמר: הרבי לא מכיר אותי?! הלא אני הבעל הבית פה. אמר לו הבעש”ט: לולי שידעתי שאתה גר כאן, לא הייתי מאמין לך שאתה הוא הבעל הבית! כי קליפת הכעס הגדול שכעסת על אנשיך, הלבישה אותך מכף רגלך עד קדקדך, עד שאין להכיר אותך כלל.
האם קרה לך שכעסת פעם? האם תוכל להיזכר באירוע כזה בעברך?
ובכן, לו היית רואה את עצמך מבחוץ אבל מבפנים, כלומר במבט אובייקטיבי, אבל מבחינה רוחנית ופנימית, גם אתה לא היית מזהה את עצמך. זה אני?! איך איבדתי שליטה על מעשי ועל דיבורי? לאן נעלמו כל המידות הטובות? כל המוחין דקדושה? כל האמונה ויראת השמים? איך התנדף הכל?
למען האמת, עמוק בלב, אתה לא ממש מופתע שכעסת. יש בתוכך איזה הר געש כבוי שיכול בכל רגע להתפרץ ולשפוך לבה רותחת… כאשר נדייק-נעמיק – הכעס נובע מגאוה, גלויה או סמויה. משהו לא ‘מתאים’ לי, לא מסתדר עם התוכניות והציפיות שלי (מעצמי או מאחרים), זה פוגע באגו שלי ואינני מוכן לשתוק.
והרי אתה יודע שלא נלחמת בגאוה כשעוד היתה בראשיתה. היה ברור לך שאתה יודע יותר טוב מכולם מה נכון, היית חסר סבלנות כשהדברים לא התנהלו לפי ציפיותיך, הקפדת בתוך ביתך ומחוץ לו… כך הגאוה תפחה וגדלה, עד שכבשה את כל כחות הנפש, ולבסוף התפרצה ככעס. ורמז נאה לדבר (שאיננו נאה כלל): כעס בגימטריא שוה עשר פעמים גאוה (כלומר, הכעס הוא שלמות הגאוה – כאשר היא ממלאת את כל עשרת כחות הנפש). צרה צרורה!
חסד גדול עשה עמנו האר”י הקדוש שגילה לנו סוד מנחם – אפשר לתקן! אמנם הוא אומר: כל שאר העבירות פוגמים באבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה. למרות זאת, כל מה שצריך לעשות, הוא רק לצום קנ”א תעניות (כמנין כעס עם הכולל), והענין מאחוריך.
ועדיין, קצת קשה – מה יעשה בעל חֵמה, טיפוס כעסן, שהגיע לידי כעס פעמיים במשך שנה אחת? הרי כבר לא נותרו לו ימים לאכול באותה שנה!…
אכן, הסיפור בו פתחנו מסתיים בדבריו של הבעש”ט הקדוש לאותו עשיר:
ותראה מהיום שלא לכעוס. וגם אני מקבל על עצמי מהיום. שלא לכעוס על שום אדם. אפילו על הערל שלי אלקסיי. אחרי שראיתי גודל הפגם של הכעס.
אם כך, נוכל גם אנחנו להשתדל ללכת בדרכיו של הבעש”ט (וגדולי ישראל בכל הזמנים), ולא לכעוס אף פעם!
אבל… מה נעשה, שהחוש המיוחד של חודש זה – חודש טבת, הוא חוש הרוגז? כאשר ספר יצירה מגדיר את הרוגז כאחד מחושי הנפש, משמעות הענין שזהו כח חיובי בנפש, ובחודש טבת זה הזמן להתמקד בפיתוח שלו. אחרי אברהם אבינו בספר יצירה, גם רשב”י בזוהר הקדוש מלמד אותנו, שיש רוגז שנקרא ארור, ויש רוגז שנקרא ברוך!
רוגז ברוך? להתמקד בפיתוח שלו?
כנראה שישנם מצבים בהם ראוי ונכון לא רק להעמיד פני כועס, במטרה להטיל מורא, או לחנך, אלא ממש לכעוס! איך נוכל להבין זאת?
הכעס הוא התלקחות של ‘יסוד האש’ בנפש. בעומקו הוא מבטא אכפתיות עזה לענין מסוים.
חסידים מעולם לא אהבו אנשים קרירים. קרירות מעידה על ניכור. בדורות הראשונים דאגו הרביים לקרב דוקא את המתנגדים הלוחמניים, בעלי האש הבוערת, ולא את הפשרניים והאדישים. מי שהוא בעל מזג חם ועז, כשיפגוש את אש החסידות, בודאי יהפך לחסיד נלהב ומרתק!
אם כן, הכעס מבטא להט של מעורבות חזקה, שאותו עלינו ללמוד לפתח בחודש טבת הקר.
האתגר הוא להבחין ולהבדיל על מה ראוי להתלהב בתשוקה ובחום חיוביים ואת מה ראוי לשנוא ולכעוס בלהט.
דומה שבטבענו אנחנו מהפכים את היוצרות – אנחנו כועסים בקלות, על מי שפוגע בנו, בכבודנו, באינטרסים שלנו. חמתנו בוערת ובמהירות.. ואילו בענייני קדושה אנחנו נוטים לסבלנות אין קץ, לכובד ראש ואורך רוח, איננו מפחדים מדרך ארוכה.
בדיוק בשבילנו, ההפוכים, מגיע חודש טבת, ומזמין אותנו להתהפך בחזרה אל ה’ –
כלפי עצמנו, עלינו להשתמש בעין שמאל, המכירה בשפלותנו, ומתוך כך להתייחס בקרירות ובמתינות רבה לכל דרישות האגו חסר הגבולות. ואילו כלפי הקדושה – עלינו להתלהב ולשמוח בכל לב, להרשות לאהבה לקלקל את השורה, ובכיף!
ומה עם הכעס?
כבר הורה לנו דוד המלך ע”ה, המרכבה למידת השפלות: “רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ“, ופרשו רבותינו בגמרא: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע“. בחודש זה נלמד לכעוס על היצר הרע שבקרבנו, המסוגל לכל דבר רע. נמאס בו בהתלהבות, בחום הלב ואש הקרב, כמו שמדריך ספר התניא (פרק כט): וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה… דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו’, ככל השמות שקראו לו חכמינו ז”ל.
באמת, עד מתי תסתיר לפני אור אין-סוף ברוך הוא!
חודש טבת טוב ומלא חום של קדושה!