לדעת להנות

כל עבודת החגים מתנקזת, בסופו של דבר, אל השגרה של ‘אחרי החגים’ – “ויעקב הלך לדרכו”, אל חורף ארוך של ימי חול. לכן, בימי התרוממות הרוח עלינו להתכונן לימים שיבואו, ללמוד למצוא את הקב”ה גם מחוץ ל’איים’ של קביעת העתים לתורה, לתפלה ולמעשים טובים – בתוך העובדין דחול עצמם.

שלש קומות ישנן לעבודה זו (המקבילות לשלישיות-יסוד רבות של פנימיות התורה):

א. “כל מעשיך יהיו לשמים שמים” – החולין נשארים חולין, אך תפקידם לשמש בעתיד את הקדש, כמעין ‘הכשר מצוה’ (האכילה נותנת כח לתפלה וכיו”ב). זו מודעות עצמית מתוקנת, המודדת מה נצרך לי באמת כדי לעבוד את ה’, תוך הכנעה ושעבוד של הרצונות והצרכים האישיים לתכלית הקדושה. לעבודה זו מכוון חדש אלול – חדש של ימות חול המוקדש לתשובה, תורה, תפלה וצדקה (ובכך ‘מאותת’ שזו היתה תכלית כל עבודתנו במשך השנה).

ב. “בכל דרכיך דעהו” כפירוש האריז”ל – זיהוי המצוות הסובבות, מגדירות-מדייקות ושומרות את כל מעשי היהודי. זו מודעות אלקית למצוות ה’ המקיפות כל פרט, המאפשרת הבדלה בין הטוב לרע במציאות החול וחשיפת הניצוץ הקדוש המסתתר בה. לעבודה זו מכוונים הימים הנוראים, בהם מקבלים את מלכות ה’ ואת גזרותיו-מצותיו ולאורן דנים כל מציאות.

ג. “בכל דרכיך דעהו” כפירוש הבעל שם טוב – מפגש עם ה’, יחוד קוב”ה ושכינתיה, גם בדברי הרשות. הדיבור והמפגש עם ה’ בכל דבר נעשים במודעות טבעית, תוך המתקה גמורה של המציאות עצמה. לעבודה זו מכוון חג הסוכות, “חג האסיף” ו”זמן שמחתנו”, בו אנו שמחים במתנות ה’ ומודים עליהן – וממנו יוצאים שוב לשגרת פעילות ברוכה.

נשיאת ההפכים היהודית מתגלה דווקא במדרגה השלישית: בשתי המדרגות הראשונות יש הבחנה בין “מעשיך” ו”דרכיך” שלנו לבין הנוכחות האלקית, הנמצאת בעתיד (במדרגה הראשונה) או חופפת-מקיפה את המעשה מסביב (במדרגה השניה), אך במדרגה השלישית מתאחדים, בטבעיות גמורה, המעשה האנושי והיחוד עם ה’. ההנאה והרצון האנושיים והאלוקיים מתחברים כאחד, ב”זמן שמחתנו” המשותפת, “ישראל ומלכא בלחודוהי” (כאמור על שמיני עצרת, חותם “זמן שמחתנו”).

כך, ה”בכל דרכיך דעהו” היהודי מבליט כי גם את מעשי החולין, המשותפים-לכאורה לכל בני האדם, עושים ישראל באופן אחר לגמרי מהגוים – “הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב”. אצל אומות העולם הטובה וההנאה האנושיות מנוגדות לרצון ה’, ועבודת ה’ נתפסת כצום ופרישות מהחיים. ואילו עם ישראל, להבדיל, מחובר למציאות ופוגש בתוכה את ה’ – כבן המשתעשע עם אביו (ונהנה כדי להסב לאביו הנאה) או כחתן וכלה המתענגים ביחד. אכן, תכלית חג הסוכות היא השפעה על כל העמים – ה”בדד” של עם ישראל, כשהוא יוצא לעולם ומקיים “בכל דרכיך דעהו” במודעות טבעית, מצית שלהבת אש המושכת את הנשמות הראויות לכך מבין העמים.