להתווכח כדי לאהוב

כולם מסכימים שצו-השעה בחברה היום הוא אחדות – ‘ביחד ננצח!’. אך כיצד עוברים ממריבה ופילוג – המבוססים על חילוקי דעות עמוקים ומוזנים בהרבה תחושות רדיפה, קיפוח ואיום – לפיוס ואהבת ישראל?

כשם שאנחנו מאמינים בה’ יתברך כך עלינו להאמין בכל יהודי, להאמין ברצונו הטוב ובאהבה המסותרת בתוכו – אהבת ה’ ואהבת ישראל. התחושה דווקא מתוך המריבה שנדרשת כאן אהבה, ההתעוררות לאהוב את הזולת והציפיה-הבקשה הפנימית לקבל אהבה ממנו, הן סימן מובהק שהגיע זמן-פיוס.

אפשר לחשוב שכדי להתפייס ולהתאחד צריכים לטשטש את חילוקי הדעות שהיו ולפתוח דף חדש, אבל בסופו של דבר חילוקי הדעות לא יעלמו ו’הדחקה’ שלהם תעזור רק לטווח קצר. הדרך האמתית לפיוס, שמגמתו החזרת האהבה באמת, עוברת דווקא דרך ויכוח ותוכחה, כאשר כל אחד ‘שם על השולחן’ את הנושאים בהם הוא חש שהזולת פגע בו. כשמציפים את הבעיות, מתוך רצון להתפייס, נסללת הדרך לתיקון: בדיון אמתי כל אחד מבין את חששותיו של הזולת, ואף מגלה שיש מן הצדק בטענותיו, ויכול להבהיר לתקן. והעיקר, הרבה מה’ניפוח’ יורד, ומבינים שהחשד שהזולת עושה ‘דווקא’, כדי להכעיס אותי, אינו אלא דמיון – לפעמים לא היו בעיות כלל ועיקר ולפעמים לא היתה זו אידאולוגיה או רצון להרגיז, אלא סתם יצר-הרע שיש לו בדיוק כמו לי… אחרי שהוכחתי את הזולת על חסרונותיו אני גם יכול לשאת אותם ולסלוח עליהם, ומתוך כך ‘להעביר’ על מה שהיה נראה לי מכוון כנגדי. כאשר ישנו דיון אמתי וגלוי גם האהבה שנוצרה לאחריו היא כנה ואמתית.

אכן, בכדי לנהל ויכוח בצורה נאותה, שסופה סליחה, פיוס והחזרת האהבה העמוקה, צריכים להתבגר – לעבור מקטנות-מוחין לגדלות-מוחין. מי שנמצא בקטנות-מוחין נוטה לרגשנות-יתר, ואינו מסוגל לדיון אמתי – בלבו שאיפה לאחדות, באופן רגשי וילדותי-משהו, אך ברגע שנכנסים לויכוח הוא מתלהט, נפגע ומתרגז. לעומתו, מי שנמצא בגדלות-מוחין יכול להתבונן ולדון בדברים באופן בוגר, בלי ‘התפעלות’ רגשית, ולכן מסוגל לראות גם את נקודת-המבט של זולתו, להסביר את עצמו בצורה רגועה ומובנת ולהביא את הויכוח לפסים מועילים – כאלו שבסופו של דבר יביאו לסליחה והבנה ואף להכרה שנקודות המבט השונות משלימות זו את זו והכרחיות כדי להתקדם ביחד ליעדים הבאים של עם ישראל.

את ההתעוררות לאהוב ואת בקשת האהבה כולנו מרגישים היום, הן מתוך הרגשת הנזק שגרם הפירוד והן מתוך תחושת הערבות והמסירות ההדדית המתגלות בזמן המלחמה. כעת עלינו להתבגר, לומר בפה מלא ‘בואו נהיה כבר גדולים, נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים’. אז נוכל להתוכח מתוך פרגון ועין טובה ולהגיע לאהבת ישראל ואחדות ישראל עמוקות יותר. כאשר נצליח לעשות שלום כזה בינינו תסלל הדרך להתפייס גם עם אבינו שבשמים – לעבור, מתוך גדלות-מוחין, כולל אפשרות של ויכוח פתוח ומפיס-דעת, ממריבת-הגלות לאהבה-שבגאולה.