מאיפה נכנסים לעבודה?

רוצה לעבוד את ה’, אבל לא יודע מאיפה מתחילים את העבודה הפנימית? קודם כל, זו התחלה מצוינת, כי אם אתה לא רוצה (או לפחות רוצה לרצות, או רוצה לרצות לרצות וכו’) – אין שום סיכוי. אבל אחרי הרצון, מאיזה שער נכנסים לעבודה? כשם שלתפלות שנים עשר השבטים ישנם שנים עשר שערים, כך ישנן נקודות התחלה שונות ומגוונות לעבודת ה’, אך ניתן לסמן שלש עבודות כמועמדות עיקריות להיות “זה השער להוי'” (ב-ה הידיעה):

ישנה סברא להתחיל את העבודה מלמעלה – רוצה לעבוד את ה’? תתחיל מהאמונה! האמונה, העליונה בכחות הנפש, היא הבסיס לכל עבודת ה’ – רק מתוך האמונה בה’ אפשר לעבוד אותו בכל שאר הכחות.

ישנה גם סברא הפוכה, להתחיל את העבודה מלמטה – על האדם להכיר את עצמו, דהיינו לא לרמות את עצמו ביחס לחולשותיו וחסרונותיו, ורק על גבי קרקע המציאות היציבה של השפלות האמתית אפשר לבנות, קומה על גבי קומה, עבודת ה’ חפה מדמיונות ומזיופים.

במלים אחרות, העבודה שלי את הקב”ה יכולה להתחיל מהתייחסות אליו (באמונה) או אלי (בשפלות). כמובן תכלית כל עבודה היא להתקדם אל העבר השני: משער האמונה האלקי-הרוחני, המתייחס לה’, מגיעים למסלול של עבודה אמת בתמימות, בכחות המוטבע המעשיים-ישומיים של האישיות, ותכליתה עשיה אנושית פעילה מתוך בטחון בכחות שנתן לי ה’. ולאידך, לאחר שנכנסים בשער השפלות – שער של מודעות עצמית מתוקנת – חשים יותר ויותר ברחמים של ה’, עד שחווים בטול גמור ומתמלאים שמחה מנוכחותו וקרבתו.

אך כשם שאפשר להתחיל ממני או ממנו, אפשר לראות את ההתחלה ב’ביחד’, בחבור בינינו ב”עבודה שבלב”. למרבה הפלא, בהתחלה זו, ראשית הזיקה היא דווקא יראה. אם לא מורגשים הריחוק וההפלאה בין הבורא לנברא, אות הוא כי עדיין אין שום התקרבות בין השנים, והאדם נותן את דעתו רק לאחד מהצדדים. כמובן, תכלית הכניסה בשער היא להתגבר על הפער מטיל-המורא – להתקרב אל ה’ באהבה, שככל שהיא מתעצמת והופכת ל”אהבה בתענוגים” היא ממתיקה את הפחד הראשוני והופכת אותו לצחוק (בסוד “פחד יצחק”), עד לתכלית של היחוד המלא עם ה’.

כל שער ממשיך להשרות את השראתו על המסלול כולו: האמונה שלמעלה מטעם ודעת מחיה את העבודה המעשית ה’יבשה’; השפלות, המאפשרת את גילוי ה’, שומרת שהאדם העולה במעלות לא ידחק את רגלי השכינה; והיראה מתגלה גם בשיא היחוד (בתחושת “ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגו'”) – “היחוד והיראה לחי עולמים”.