מהירות האור

מחזור החודשים שלנו התחיל בחודש ניסן עם שבט יהודה, והמשיך באייר וסיון עם יששכר וזבולון – שלשתם ב”דגל מחנה יהודה”. כעת הגענו ל”דגל מחנה ראובן” ובראשו שבט ראובן עצמו, השבט של חודש תמוז.

מה אומר לנו השם ראובן? באופן פשוט, המלה ראובן מתחלקת לשתי מלים ראו בן. הנה נולד ליעקב אבינו וללאה אמנו בן ראשון, והאם המאושרת אומרת בהתפעלות: ראו את הבן.

בן ראשון בישראל

ראובן אינו סתם בן ראשון, אלא הבן הראשון בעם ישראל! אברהם יצחק ויעקב נקראים אבות, שלשה אבות ולא יותר, וראובן מתחיל את דור הבנים. בהולדת ראובן נולד המושג בני ישראל – הבנים של יעקב-ישראל אבינו. במלים אחרות: כאן מתחיל העַם, עם ישראל. האבות היו מעין ‘הקדמה’, כמו קו ארוך שעובר בדרכו תהליך בירור וזיקוק: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו. והנה הקו מתפשט גם לרוחב והופך לשטח ממשי, משפחה שלמה שכולם נקראים בשם ישראל.

ובכן, סוף-כל-סוף נולד בן ראשון בישראל, ואנו מביטים בסקרנות ושואלים: מיהו ומהו הבן הזה? איך נראה בנם של אברהם, יצחק ויעקב? השאלה הזו נוגעת במיוחד לבן הבכור, כי מצד אחד הוא ה’תמצית’ של האב, כמו שאומר יעקב “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי”, ומצד שני הוא כולל במידה מסוימת את שאר האחים שיבואו אחריו.

אז מיהו הבן? אומרת לאה אמנו: ראו בן – רק פתחו עיניים וראו את הבן המיוחד הזה. אך לשם כך עלינו להשתמש כראוי בחוש הראיה – שלפי הקבלה הוא חוש-הנפש של חודש תמוז! יש ראיה חיצונית, הנוגעת על פני השטח ומתרשמת מהחיצוניות בלבד, ויש ראיה פנימית היכולה לחדור ולזהות את המהות והתוכן. באופן כזה, כאשר מביטים על מישהו בראיה פנימית, רואים את תכונות הנפש שלו, את המדות, את הנשמה.

מדות של יהודים

מה רואים בראובן? כך מפרשים חז”ל: “וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן, אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור” (פירוש רש”י). זו אולי הפרשה הכואבת ביותר בחייו של ראובן: הבכורה נשללת ממנו בגלל חטאו, “וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף”. ובכל זאת, ראו את ההבדל בין ראובן לעשו, הבן של חמי [יצחק הוא חמיה של לאה]: עשו מכר מרצונו את הבכורה ליעקב ובכל זאת רצה להורגו, ואילו הבכורה של ראובן נלקחה ממנו וניתנה ליוסף, ובכל זאת הוא לא נוטר טינה אלא מגלה אחריות ודאגה כלפי יוסף.

אם כן, בראובן מתגלה האופי היהודי, הטבע הטוב שלנו. בכל יהודי יש מדות נפש טובות הבאות בירושה, ‘גנטיקה רוחנית’: “שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים” – רחמנים כמו יעקב אבינו האב המרחם, ביישנים כמו יצחק אבינו המצטיין במדת היראה, וגומלי חסדים כמו אברהם אבינו. לפעמים הסימנים הללו קצת מטושטשים, וצריך לפנות את האבק שהצטבר עליהם, אבל בפנים הם קיימים. וכך מזהים את היהודי בחוש ראיה פנימי, ממש כמו שמבדילים בין צבעים שונים: ראו, הנה בן לעם ישראל.

פחז כמים

למרות האחריות שמגלה ראובן על אחיו הקטנים, הוא אינו המנהיג (אלא יהודה) והבכורה נשללת ממנו (וניתנת ליוסף). “פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר [בגלל שנהגת בפזיזות לא תקבל את היתרונות שהיו מגיעים לך] כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה”. ראובן הוא הבכור-הראשון – זו המעלה שלו אך גם נקודת התורפה. כמי שמקדים את כולם, הוא עלול לנהוג בפזיזות, לפי דחף ראשוני וללא מספיק שיקול דעת. זה היה עיקר החטא של ראובן כשחלל את יצועי אביו.

מה בדיוק אירע שם? מסבירים חז”ל: לאחר מות רחל אשתו האהובה, קבע יעקב אבינו את מקומו העיקרי באהל בלהה שפחת רחל. אך ראובן קינא לכבודה של לאה אמו וטען שכעת היא עיקר הבית. לכן הלך ראובן והפריע בדרך מסוימת לזיווג של יעקב ובלהה. המניע הכללי הוא חיובי לגמרי, כבוד אם, אבל כך לא נוהגים כלפי האב! במיוחד לא כלפי יעקב אבינו שהשכינה שורה על הזיווג שלו (“אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה” – חללת את השכינה שעולה על יצועי).

במלים אחרות: פזיזות נובעת מ’קטנות מוחין’. כך אנו פוגשים את ראובן בהמשך כמי שממהר לגלות אחריות בצורה בוסרית כשהוא מנסה לשכנע את אביו למסור בידיו את בנימין באמירה ‘קיצונית’, “אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ”. יעקב לא השתכנע וטען שזו קטנות מוחין, “וכי בניו הם ולא בני?” (רש”י). ופעם נוספת שוגה ראובן בפזיזות, כאשר בני ראובן בקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ולא לנחול עם אחיהם בחלק המקודש יותר מעבר לירדן, ולכן מכונה נחלתם “נחלה מבוהלת”.

תיקון הדחפים

טעויות נועדו ללמד אותנו. מראובן נלמד להזהר מפזיזות, מנטייה למימוש לא מבוקר של דחפים, התנהגות אימפולסיבית. הפגם הזה מלווה אותנו מתחילת ההיסטוריה: החל מחטא אדם הראשון (שאילו היה ממתין לכניסת השבת היה יכול לאכול מעץ הדעת), דרך חטא העגל (ישראל לא המתינו שמשה ירד), ועד מעשה דוד ובת שבע.

זו גם הסכנה הכרוכה בחוש הראיה: החוש הזה מהיר כמהירות האור, והאדם עלול להמשך אחריו במקום לשלוט בו, “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [הרואות]”, “העין רואה והלב חומד”. קלקול חוש הראיה מתבטא גם בחטא המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלכו אחר מראה העינים החיצוני המפחד מענקים ולא מזהה את הטוב הפנימי של הארץ. אכן, המרגלים נשלחו לדרכם בראש חודש תמוז, ולכן דוקא בחודש זה עלינו לעסוק בתיקון הראיה, ראיה פנימית שאינה קופצת בפזיזות ובקטנות מוחין.

הבכור חוזר

נראה שראובן אבד לגמרי את הבכורה. דבר דומה קרה למעמד הבכורה בכלל: בתחילה שמשו הבכורות ככהנים בעבודת הקרבנות, אבל לאחר חטא העגל (שנעשה בחודש תמוז) הפסידו את מעמדם והעבודה עברה לכהנים וללויים. ובכל זאת, כתוב שלעתיד לבוא תחזור העבודה לבכורות! אם כך, גם מעלתו של ראובן תתגלה, “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז” – לך ראויה הכהונה (“יֶתֶר שְׂאֵת”, בנשיאת כפיים) ולך ראויה המלכות (“וְיֶתֶר עָז”), וגם אם בפועל הם נלקחו ממך הרי מעלתם גנוזה בתוכך.

נוכל לסכם, לפי מה שלמדנו, שהחזרת הבכורה לראובן מתפרשת בכמה כיוונים השלובים זה בזה:

ראשית, תיקון חוש הראיה, ראו-בן, עד שהאדם רואה כביכול את האלוקות בתחושה ודאית של זיהוי (“ראיית המהות”).

שנית, תיקון הפזיזות. יעקב אבינו הולך מתון-מתון, “וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי”, ומחנך את ראובן בנו לא ‘לקפוץ’ בפזיזות. אבל אין הכוונה ‘לצנן’ את ראובן ולהפוך את טבעו. לאחר התיקון, נותרת אצל ראובן מדת הזריזות והראשוניות, והמדה הזו הופכת לברכה לכל ישראל. במקום קטנות מוחין – גדלות מוחין.

ושלישית, ראובן כבכור מבטא את המעלה שיש בכל אחד ואחת מבני ישראל, ראו-בן. זהו המיצוי של יעקב אביו (וגם של אברהם ויצחק), “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב”, כמו הרמז היפה בגימטריא: יעקב ועוד ראובן שווה אמת. ראובן מבטא גם את הדאגה המסורה של האח הבכור שכל שאר הבנים ילכו בדרך היהדות, דרך האמת, ויחשפו את יפי נשמתם – זהו החנוך היהודי השרשי המתבטא בשם בנו הבכור של ראובן, חֲנוֹךְ.

חטאו של ראובן נעשה כאשר יעקב ובניו התגוררו ליד “מִגְדַּל עֵדֶר”. והנה חז”ל אומרים שהמשיח מגיע ממגדל עדר. מכאן רמז עמוק שמעשה ראובן נבע מדחף של עוצמה משיחית, אלא שהפזיזות הקדימה את זמנו. גם נחלת ראובן בעבר הירדן פשוט הקדימה את זמנה, שכן לעתיד לבוא מתרחבת קדושת ארץ ישראל גם למקומות אלו (“הקיני הקנזי והקדמוני”). כאשר כוחו של ראובן יופיע בצורה מתוקנת הוא יביא את מלך המשיח, במהרה בימינו אמן.