מכון גל עיני
נכתב עלידי
סוף השנה מגיע והעיניים נשואות לשנה הבאה עלינו לטובה. כשאנו משווים היכן אנחנו נמצאים כעת ביחס לתקוות שהיו לנו בתחילת השנה, אנו עלולים לחוש אכזבה מרה: הרצונות והחלומות שהיו לנו נגוזו, התכניות וההחלטות הטובות נשחקו בשטף החיים, וה’אני’ הפנימי שהתעורר בנו באלול הקודם חזר לתרדמתו בכל טרדות היום-יום. גם דברים שליליים שעשינו במשך השנה פתאום ניצבים לפנינו מאיימים, כשיום הדין מתקרב ואנחנו מקווים שה’ ידון אותנו לשנה טובה ומתוקה. עושה חשק לברוח לאיזה מקום שקט ומוגן… מתברר שלכך בדיוק נועד חודש אלול, האוסף אותנו אליו בסוף השנה.
עיר מקלט
בקבלה ובחסידות מצביעים על מספר קטעי-פסוקים שראשי התיבות שלהם הוא אלול, הרומזים לנו על העבודה הפנימית של החודש. אחד מקטעים אלו נמצא בפסוק העוסק ברוצח בשגגה – אדם שרצח בלי כוונה וכעת עליו להמלט לעיר מקלט: “ואשר לא צדה [ההורג ללא שהתכוון לכך] והא-להים אִנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה” (שמות כא, יג).
האנושות אינה סובלת רוצחים, והדין ש”שופך דם האדם באדם דמו ישפך” הוא כמעט חוק טבע. אך כאשר הרג אדם את רעהו בבלי דעת, קובע לו הקדוש ברוך הוא ברחמיו “מקום אשר ינוס שמה” – עיר מקלט בה הוא מוגן מפני עונש על מעשיו. גלותו של הרוצח בשגגה בעיר המקלט משמשת גם כמעין ‘מאסר’ המכפר על המעשה הנורא של נטילת חיים. הגם שהאדם לא התכוון להרג, חלילה, העובדה שהדבר יצא תחת ידיו, ואף יכול היה להימנע ביתר זהירות, תובעת ממנו לעשות תיקון מסוים (יש כאן גם כיוון למחשבה למאבק בתאונות הדרכים, מקרי ה’רצח בשגגה’ הרווחים ביותר של דורנו…).
למה רומזת הופעת ראשי התבות אלול בפסוק זה? מוסבר כי המסר המקופל כאן הוא, שחודש אלול עצמו הוא מעין עיר מקלט אליה יכולים לנוס ‘רוצחים בשגגה’. מה הכוונה?
בהפשטה, “רצח בשגגה” הוא דימוי לכל העבירות. בכל עבירה נוטל האדם כחות חיים של קדושה, שאמורים היו לשמש לטוב ולחיובי, ומפנה אותם למטרות שליליות של הרס וחורבן, ובמובן זה, כל עבירה היא ‘שפיכת דם’ (כח החיים), או רצח. אמנם, כאשר אנחנו מתחרטים על העבירות שלנו, אנחנו מגלים למפרע כי הן נעשו בשגגה – אילו היינו במצב תודעה שלם, המבין את חומרת הענין ומיצר עליו, לא היינו מבצעים את העבירה.
חודש התשובה, חודש אלול, הוא עיר מקלט המגנה עלינו מתוצאות החטאים ומאפשרת לנו את השקט הדרוש לתיקון חטאי העבר ובעיקר לשיפור מעשינו מכאן ולהבא.
שש ערי מקלט – שש המצוות התמידיות
בכלל, כתוב כי “דברי תורה קולטין” – השקיעה בתורה מספקת הגנה כעיר מקלט. על השלטים בדרך לעיר המקלט היה כתוב “מקלט מקלט”, בלשון כפולה, לרמז שהאדם נקלט-משתקע בדברי התורה וגם קולט-מפנים אותם אל תוכו. השקיעה בלימוד התורה והפנמתו שומרות על האדם מפני פגעי העולם, מתקנות את פגמיו ומיטיבות את דרכו. בחודש אלול חוזרים לומדי התורה לחבוש את ספסלי בית המדרש, וזהו הזמן בו על כל אחד ואחת מאתנו להוסיף בלימוד התורה.
בפרט, התורה מצווה להכין בארץ ישראל שש ערי מקלט (ויש להעיר כי אלול הוא החודש הששי במעגל החדשים היהודי, המתחיל מניסן). בספר החינוך מוסבר כי גם בעבודה הפנימית-הנפשית יש שש ערי מקלט – שש מצוות המתייחדות בכך שניתן לקיימן תמיד (בניגוד למצוות התלויות בזמן, מקום או מצב מסוימים), ובכך הן שומרות על האדם בכל עת. שש המצוות הן:
- אמונה בה’ (“אנכי ה’ א-להיך”)
- שלילת עבודה זרה (“לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”)
- אהבת ה’ (“ואהבת את ה’ א-להיך”)
- יראת ה’ (“את ה’ א-להיך תירא”)
- יחוד ה’ (“שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד”)
- זהירות ממחשבות אסורות (“ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”)
המרחב המוגן
שש המצוות התמידיות רומזות לשש ערי המקלט, אך כאשר עורכים התבוננות (‘מדיטציה’ אם תרצו) ניתן לבנות משש המצוות עצמן מרחב מוגן אחד, מקלט המקיף את האדם מששת צדדיו:
האמונה בה’ היא התקרה החזקה המגנה על האדם בתחושה הוודאית שישנו ‘כח עליון’ החופף עליו מלמעלה – בורא העולם, המחיה את עולמו תמיד ומשגיח עליו.
שלילת עבודה זרה והכפירה הגמורה בה היא הקרקע היציבה, השומרת את האדם מליפול לתהומות של אמונות תפלות וכוחות אפלים.
אהבת ה’ היא הקיר הימני. צד ימין שייך לחסד ולאהבה, כמו בפסוק “וימינו תחבקני” או בביטוי “ימין מקרבת”. האדם האוהב את ה’, ומרגיש גם את אהבת ה’ אליו, חש מוגן. האהבה לה’ גם שומרת על האדם מאהבות-תאוות שליליות שמזמנת לו המציאות החיצונית.
יראת ה’, הניגוד-המשלים של האהבה, היא הקיר השמאלי. היראה והזהירות שייכות לצד שמאל, כמו בביטוי “שמאל דוחה”. יראת ה’ שומרת את האדם מלעשות צעדים שליליים, הפוגעים בקשר האהבה לה’. היראה גם מגנה מפני איומים חיצוניים – מי שירא מה’ איננו פוחד מדברים אחרים.
מצות היחוד היא המצוה לזהות כי בתוך כל ריבוי הפרטים במציאות קיים רק “הוי’ אחד”, וממילא גם לדעת כי כל מה שמתחולל במציאות נובע מרחמיו האין-סופיים של ה’ (גם אם לפעמים, באופן זמני, רחוקים הדברים מהבנתנו). זהו הקיר הקדמי, המגן על האדם מפני שטף הפרטים שמתגלים לעיניו במציאות ומאפשר לו לראות תמונת עולם אחידה וחיובית.
הזהירות ממחשבות אסורות היא הקיר האחורי, השומר עלינו ממי שעלולים לפגוע בנו מאחור. מחשבות כפירה, המחלישות את האמונה והביטחון שלנו, ומחשבות זנות ותאוות אסורות, הן מחשבות שליליות עולות אלינו מהלא-מודע, ממה שמסתתר באחורי תודעתנו. איסור “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” הוא הזקיף העומד בדריכות מאחור, כדי לשים לב לכל מחשבה שלילית המתגנבת אל תוך המודע ולסלק אותה מהראש (על ידי הסחת הדעת למחשבה אחרת, חיובית – מחשבה של “דברי תורה קולטין”).
“ואני – תפילה”
שש המצוות התמידיות מקיפות את האדם ויוצרות סביבו מרחב מוגן. אך מיהו האדם עצמו? מיהו ה’אני’ שמרשה לעצמו להחשף בתוך עיר המקלט? התשובה היא: “ואני – תפילה”. האני של דוד המלך, שאמר ביטוי זה בתהלים, מתבטא ביכולתו לעמוד לפני ה’ ולהתפלל. במזמוריו מתאר דוד את כל מה שעובר עליו בחיים, מודה לה’ על ההצלחות ומתחנן לפניו בשעותיו הקשות.
במאבק עם המציאות החיצונית מנסה האדם לאמץ לעצמו (כלפי חוץ ופעמים רבות גם כלפי פנים) תדמית חזקה ומחוסנת, של מי שמסוגל להתמודד עם כל דבר בכוחות עצמו. אז הוא עלול לשכוח את בוראו בהצלחותיו ולמצוא את עצמו בודד ונטול משען בנפילות ובמשברים. אכן, בתוך המרחב המוגן – שהופך ל”בית תפילה” – מסוגל האדם לחזור ולהזדהות עם האני האמיתי שלו, האני המתפלל, המכיר בחסרונותיו, מתפלל לסיוע א-לוהי וגם מודה על המעלות וההצלחות להן זכה. הקשר עם ה’ בתפילה הוא קשר האהבה הרמוז בראשי תיבות נוספים של אלול – “אני לדודי ודודי לי”.
ננצל את “עיר המקלט” של ימי חודש אלול, נחזור אל האני האמיתי שלנו ונרענן את קשר התפילה עם בוראנו. יהי רצון שנכתב ונחתם כולנו, כל בית ישראל, לשנה טובה ומתוקה!
