נצח שבהוד – להפסיד לה’

ספירת ההוד היא בין השאר ‘בת זוגה’ של ספירת הנצח. אם ספירת הנצח מגלמת את הדחף לנצח ולהצליח, הרי שספירת ההוד קשורה ביכולת להודות בהפסד. השתיים משולות לשתי כפות מאזניים או לשתי הרגליים בגוף האדם הפועלות בתאום מושלם: צריך לדעת לנצח, צריך לדעת להפסיד וצריך לדעת לאזן בין השניים.

קיומה של בחינת נצח שבהוד פירושה שישנו סוג של הפסד שהוא בעצם נצחון. במלים אחרות, שלפעמים המפסיד הוא המנצח האמיתי. מתי זה כך? ביחסים שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא. מול ה’ ההכרה היסודית צריכה להיות שאנחנו מוכנים להפסיד. הסיבה היא שלעתים קרובות הרצון הטבעי שלנו אינו ‘מבורר’ ובשל, ועשוי להיות מנוגד לרצון ה’ (וממילא גם מזיק לנו). להיות תמיד מוכנים להפסיד לה’ זה להסכים לשנות את רצוננו הטבעי ולהתאימו לרצונו. על זה נאמר בפרקי אבות, “בטל רצונך מפני רצונו”.

ה’הפסד’ הזה הוא בעצם נצחון. כאשר רצוננו מתאחד עם רצון ה’ הוא בעצם מתחבר לשורש העליון של עצמו, ומקבל עוצמה לעין ערוך גדולה יותר להצליח ולשנות את המציאות. לכן אחרי “בטל רצונך מפני רצונו” מסיימת המשנה באבות, “כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך”. המפסיד לה’ הוא המנצח.

תרגיל מעשי

לפעמים אנחנו מתעקשים יותר מדי. אנו בטוחים מה צריך להיות והכל צריך להסתדר לפי זה. עכשיו, ננסה להרפות מעט, ולהבין שלא הכל בכיס שלנו. מותר להפסיד, והכי טוב להפסיד לה’.