נר אחד מתקן עולם

חודש טבת מתחיל באור גדול, באמצע חג החנוכה שמחבר את כסלו וטבת. השיא של חנוכה – שמונה נרות דולקים בחנוכיה – הוא בחודש טבת. יפה מאד, אבל אחר כך נראה שהחושך חוזר: הנה שבוע אחרי חנוכה מגיע צום עשרה בטבת. בהמשך החודש אין חגים, רק “תקופת טבת” קרה שבה מתכנסים בבית.

בואו נדבר על עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים. אנחנו מבינים למה מתאבלים וצמים בתשעה באב, אבל למה צריך לציין גם את תחילת המצור? הרי לא כל שלב בחורבן נקבע כיום צום!

ההסבר הוא שהמצור אינו רק תחילת התהליך של החורבן. המצור עצמו ‘הורג’ את ירושלים ובית המקדש. כלומר, בית המקדש לא נועד רק בשביל אנשי ירושלים, חבורה מובחרת של כהנים וצדיקים. הוא גם לא נועד לארץ ישראל בלבד, לא רק לעם ישראל! היעוד של המקדש וירושלים הוא להיות מגדל-אור לכל העולם, לכל האנושות – “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”, כולם יבואו לעבוד את ה’ בבית המקדש, ומירושלים תצא הבשורה של האמונה והתורה לכולם. כל החזון העולמי הזה נקטע בבת-אחת ברגע שהתחיל המצור, הכנפיים הגדולות של המקדש קוצצו, השפעתו נפסקה. זה באמת מאורע משמעותי, ולכן אנחנו צמים (בינתיים), כדי לזכור מה צריך להיות ולשאוף למציאות המתוקנת.

ועכשיו נחזור לחנוכה. מי לא יודע איך מדליקים את הנרות? ביום הראשון נר אחד, ואחר כך “מוסיף והולך“, בכל לילה נר נוסף, עד שמונה נרות בלילה השמיני. נכון, אבל זו רק אחת הדעות: “בית הלל אומרים מוסיף והולך. בית שמאי אומרים פוחת והולך“. לפי בית שמאי, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות וביום האחרון נר אחד!

ההלכה היא כמובן כבית הלל, כמו ברוב המחלוקות בין בית הלל לבית שמאי. אבל האמת העמוקה היא ש”אלו ואלו דברי אלהים חיים”, יש משהו נכון גם בדעת בית שמאי. יותר מזה, המקובלים אומרים שבעתיד תהיה ההלכה כבית שמאי! האם זה אומר שנדליק רק כמו בית שמאי? לא חייב להיות. יכול להיות שהמשיח יכריע “גם וגם”: בהתחלה נדליק כמו שהתרגלנו, לפי בית הלל, מנר אחד לשמונה נרות, ומיד נמשיך כמו בית שמאי – משמונה נרות לנר אחד. כך יהיה לנו חג חנוכה כפול, 16 ימים (או 15, אם היום השמיני שייך לכאן ולכאן). החג הזה יתחיל בכ”ה בכסלו, ויסתיים ב…. עשרה בטבת!

מה הקשר בין הדברים? ובכן, מדוע בית שמאי אומרים להדליק בצורה כזו משונה? כי בהתחלה מדליקים כמות גדולה של אור, ואחר כך מתרכזים ומתמקדים באיכות – עד לנר אחד שבתוכו גנוז כל האור הגדול. והנה, הנרות המרובים בכמות מתאימים דווקא לזמן הגלות והחורבן: החושך הרוחני מכסה את העולם וצריך להוסיף עוד ועוד נרות. עם ישראל עומד לבדו מול שבעים האומות, והוא מדליק במסירות-נפש נר ועוד נר ועוד נר בתוך עולם מפורד ומפוזר. אבל ככל שמתקדמים לעבר היעוד המשיחי של “תיקון עולם“, אנחנו חשים שיש פחות התנגדות ויותר אחדות.

בסופו של דבר, כל העמים יעזבו את דתות השקר ויכירו באמונה האמיתית, כולם יאמרו “ה’ אחד” ויבואו לעבוד את ה’ בירושלים ובבית המקדש. לכן הנר האחד בסוף החג הכפול הוא התיקון של עשרה בטבת. במקום המצור שסגר את בית המקדש ומנע את האור שלו, יופיע הנר האחד והיחיד שמבשר את האמונה הטהורה שהופכת להיות נחלת כל העולם. כך יהפוך עשרה בטבת ליום של ששון ושמחה, חג שמח!

—

לפי המאמר ‘אור לגוים’ בספר הנרות הללו