ביולוגיה

כח שבט תשעא – גל עיני

א. תורת השמיטות בקבלה

הערב נעסוק בע”ה בנושא מאד חשוב ומפורסם בעולם, ובנושא מאד חשוב בקבלה הקלאסית – תורת השמיטות[1]. התורה אומרת שכל שבע שנים יש “שבת הארץ” שנקראת שמיטה, זמן להפסיק את העבודה של ששת שנות העבודה, שהן כמו ששת ימי המעשה, והשמיטה היא כמו יום השבת. באותה צורה, על פי הפסוק בתהלים “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול” (“יומו של הקב”ה אלף שנים”[2]) מבואר שיש סדר של ששת אלפים שנה ואלף שביעי שהוא כמו שבת[3]. בקבלה מבואר לפי זה שהיה מחזור של שבעת אלפים שנה לפני העולם שלנו, ועוד חמשה מחזורים של שמיטות אחרי העולם שלנו – זו הסוגיה. בקבלה יש רק סמכות מובהקת אחת בימינו – האריז”ל – ומה שהוא אומר זו השורה האחרונה. נתחיל הערב לקרוא את הקטע הכי חשוב של האריז”ל שדן בנושא השמיטות. ברור שכל מה שהאריז”ל אומר מובא ומוסבר בחסידות. יש מאמר יסודי של אדמו”ר הזקן בתורה אור, שמסביר בעומק את הענין הזה ומה הן באמת השמיטות.

דברי האר“י בשער מאמרי רשב“י

קודם נקרא בפנים ונתרגם ונסביר. אחר כך נעבור לקטע אחר בעץ חיים. איך שהאר”י מסביר שהשמיטות אינן קיום של עולמות פיזיים אלא קיימות ברוחניות. החקירה הראשונה בעץ חיים היא למה ה’ החליט לברוא את העולם, והחקירה השניה היא למה לא עשה זאת קודם (כמו שנראה בהמשך).

מה שנקרא הוא בשער מאמרי רשב”י, בביאור האדרא – מהחלקים העמוקים ביותר בזהר:

עוד שם בדקל“ה ע“א וז“ל תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין כו‘ הה“ד “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום“ כו‘ [פותח בענין עולם התהו, שנקרא גם עולם הנקודים – שבעת המלכים שמתו.] וענין המלך השמיני הנקרא הדר כו‘ [המלך שהתורה לא כותבת שמת[4], ודבר חשוב נוסף – הוא היחיד ששם אשתו נזכר, מהיטבאל (= זמן). שני הדברים קשורים – אם אתה לא רוצה למות אתה צריך נישואין מאושרים, כמו שכתוב “ראה חיים [נצחיים] עם אשה אשר אהבת”.]. כבר ביארתי קצת לעיל בתחילת אדרא זו… ואמנם ענין זה יובן במ“ש הכתוב “את שבתותי תשמורו” [הסוד של המלכים ושל כל מה שקרה שם יוסבר דרך פסוקי התורה בענין שבת. כל תורת השמיטות מיוסדת על ששת ימי המעשה ושבת. בסוף כל ששה ימים יש שבת, ובסוף כל שבע שנים יש שמיטה, ועל דרך זה בסוף ששת אלפי שנים יש אלף השביעי, בחינת שבת. בפסוק “את שבתתי תשמֹרו”[5] רמוזות שתי שבתות, לפי הכלל של “מיעוט רבים שנים”.] ואמר “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת” [גם בפסוק הזה מופיעות שתי שבתות, “ושמרו… את השבת… לעשות את השבת”. השאלה למה שבת, יותר מכל מצוה בתורה, היא כפולה] הרי כי בכל פסוק תמצא מוזכרים שתי שבתות ביחד.

ובכלל הדבר הוא להודיעך ענין טעות אחד נפל בפי קצת המקובלים כמו ספר קנה וספר בעל התמונה [צריך להקדים. יש ספרי קבלה של תנאים גדולים, רבי נחוניא הקנה ורבי ישמעאל כהן גדול, ויש מקורות שעוד קודמים לתנאים. אלה מקורות בעלי משקל כבד. אבל כבר מהמרמ”ק ברור שהספרים בשמות האלה שיש לנו אינם כאלה עתיקים ונכתבו לכל היותר מאה-מאתיים שנה לפני הרמ”ק והאריז”ל. אחרת האריז”ל לא היה בא ואומר שיש בהם טעות, שנפל טעות בפיהם, אלא שטעו בפירושם וכיוצא בזה.

אנשים שואלים – ומה עם ספר יצירה? ומה עם הזהר? אולי גם הם לא עתיקים. יש בתורה סמכויות מכריעות, ביניהם הרמ”ק והעיקר האריז”ל, ואצלם אין ספק שספר הזהר וספר יצירה וספר הבהיר הם ספרי קבלה עתיקים, ובאותה מדה מאד ברור אצלם שהספרים האחרים אינם ספרי קדמונים, וביניהם ספר התמונה וספר הקנה. מה שאומרים הפרופסרים היום לא רלוונטי לנו – מה שנוגע הוא מה שהאריז”ל אומר. הוא האמין ודייק בכל אות בספר הזהר, ספר הבהיר וספר יצירה. אבל בספר הקנה וספר התמונה יש טעות בהבנה של מה שששמעו מהדורות הקודמים, וטעות זו נוגעת לתורת השמיטות. דרך ההסבר של זה יוסבר הענין של “המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל”. בתורה מדובר על מלכים שמלכו לפני מלכי ישראל, אבל זה רומז למה שקרה לפני בריאת העולם שלנו. הרמ”ק הסביר שהספרים האלה אינם עתיקים, והאריז”ל בא ואמר שיש טעות חמורה בדבריהם בענין זה (שניהם הולכים באותה שיטה).] האומרים כי שבע שמיטות יהיו בעולם וכל שבעה אלף שנה הם שמיטה אחת וכבר עברה שמיטה ראשונה ואנחנו עתה בשמיטה הב‘ הרומזת אל ספירת הגבורה [שמיטת הפחד, אחרי שמיטת החסד – שבעת אלפי שנות אהבה. לשיטתם המוטעית כעת נמצאים בשבעת אלפי שנות פחד, מבין שבע שמיטות כנגד מדות הלב.] וכיוצא בזה האריכו בדברים אשר לא כן ועתה אודיעך כי אין להאמין בדברים האלו וסיבת מי שהביאם לידי טעות הזה יתבאר בדברינו אלה.

המקובלים שהבינו את השמיטות כפשוטן

יש ספר שנקרא “לבנת הספיר”, שלפי הרמ”ק הוא מאותו מחבר של ספר התמונה[6]. היתה קבוצת מקובלים באשכנז לפני הרמ”ק והאריז”ל שראו את הזהר – שהופיע כמה מאות שנים לפניהם. הספר הזה נדפס רק לפני מאה שנים, אבל לפי הרמ”ק הוא חובר על ידי מחבר ספר התמונה. הוא מפרש חלקים מהזהר, התוספתא ומדרש הנעלם, והוא מאריך בביאור תורת השמיטות. לפי תורת השמיטות יש שבעה עולמות פיזיים, כמו העולם שלנו – היה אחד, ויהיו אחרינו עוד חמשה.

חשוב להדגיש שאפילו מי שמאמין בשמיטות זה לא קשור לאבולוציה, כי לשיטתם היו עולמות מושלמים כמו שלנו – עם אנשים, חיות ובעלי חיים. אולי בעלי החיים היו דינוזארים, אבל היו שם גם אנשים – הכל היה שם. אחר כך הקיום של זה התבטל לחלוטין, לפי דברי המדרש[7] החשובים (שנצטרך להסביר) שהקב”ה היה בורא עולמות ומחריבן, כי לא מצאו חן בעיניו.

המדרש על בורא עולמות ומחריבן

המדרש הוא חז”ל, לא ספר התמונה. אלה דברי חז”ל שהרמב”ם במורה נבוכים[8] ‘לא הסתדר’ איתם, והסביר שהם דעת יחיד. יש מדרשים שהם דברי חז”ל במאה אחוז, אבל הרמב”ם בטל אותם. מדרש נוסף חשוב בענין[9], שלעולם שלנו קדם “סדר זמנים”, וגם אותו הרמב”ם דוחה, כי מסביר שהזמן עצמו נברא ברגע הבריאה. אבל חז”ל אומרים שהקב”ה בורא עולמות ומחריבן ואומרים שהיה סדר זמנים, והרמב”ם הסביר – בלי בעיה – שהם המשך ישיר של אריסטו שהאמין בקדמות העולם (ובחז”ל זו דעת יחיד שנדחתה).

אנחנו לא יכולים להסכים עם הרמב”ם הזה, כי אנחנו מאד מאמינים בקדושה ובאמת שבכל מלה של חז”ל, כדעת האריז”ל והחסידות, ורק צריכים לדעת איך להסביר. לפני שנכנסים ללימוד צריך להבין ‘מי נגד מי’ כאן. כמו שהקדמנו בהתחלה, זה נושא מאד מאד עמוק וחשוב, וצריך להבין אותו לעומק.

המחלוקת בגמרא על “שית אלפי שנין“

התחלנו לדבר על ספר לבנת הספיר, שמבאר חלקים בזהר, אבל חלק גדול ממנו מוקדש להסבר תורת השמיטות של ספר התמונה. אלא שבספר זה אומר משהו שונה. הוא מביא את דברי הגמרא[10] שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה וחד חרוב. זו גמרא, אבל יש שם שתי דעות. יש את דעת רב קטינא, שאומר “שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב” ואחר כך ה’ יחדש את העולם – “השמים החדשים והארץ החדשה”[11]. הרמ”ק אומר שמהמשך הפסוק, “אשר אני עֹשה עומדים לפני”, רואים שזו לא בריאה חדשה, אלא הם עומדים לפני ה’ ויופיעו לעתיד.

שם בגמרא דעת אביי היא ש”שית אלפי שני הוי ותרין חרוב”. לכל אחד יש פסוק. הפסוק של רב קטינא הוא “ונשגב הוי’ לבדו ביום ההוא”, שבאלף השביעי ה’ יהיה לבדו, והפסוק של אביי הוא “יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו”, שצריכים לעבור אלפיים שנה, ורק ביום השלישי – אלף שאחר כך – ה’ יחזיר אותנו לעולם הזה ויתן לנו חיים חדשים. אחרי שתי הדעות הללו הגמרא אומרת “תניא כוותיה דרב קטינא” – מביאה ברייתא (מקור תנאי, אחרי דברי האמוראים) שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים וחד חרוב, וההוכחה מהפסוק “מזמור שיר ליום השבת”.

הדעות באיזו שמיטה אנחנו

בספר לבנת הספיר אומר משהו שבהשקפה ראשונה נשמע נכון, מתאים מאד למנטליות של השמיטות – שאמרנו שהאריז”ל אומר שהיא טעות להבין את ענין השמיטות כפשוטו. הוא אומר שאביי, שאומר שהעולם יהיה חרב אלפיים שנה, מאמין שאנחנו בשמיטה השביעית – עברו שש שמיטות, וכעת אנו בשביעית – ומה בא אחרי השמיטה השביעית? שתי שנים של שביתת הארץ, שמיטה ולאחריה יובל. ביחס לשמיטות הקודמות, כל השמיטה השביעית היא בגדר שבת – מלכות ביחס לשש הספירות – ואחר כך באה שמיטה ויובל. אבל, רב קטינא – שהברייתא מצדיקה אותו – אומר שרק “וחד חרוב”, ולא מזכיר שמיטה שהיתה קודם, ולשיטתו אנחנו בשמיטה הראשונה[12].

אז כמה דעות יש לנו? בספר התמונה הוא אומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאנחנו בשמיטה השניה, שמיטת הפחד. הוא חוזר על זה שוב ושוב, וכך כתוב בכל המקומות, וגם האריז”ל מביא רק את השיטה הזו. זה מתאים לכך שלפני העולם שלנו היה עולם התהו, העולם של המלכים שמתו – “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל”, לפני עולם התיקון[13]. חוץ מלבנת הספיר, לא מופיעה בשום מקום הדעה שאנחנו בשמיטה הראשונה או השמיטה השביעית.

התורה לא משתנה בכל שמיטה

הדבר הכי ‘גרוע’ בתורת השמיטות הוא שמי שמאמין בשמיטות אומר שיש תורה אחרת בכל אחת מהשמיטות. התורה צריכה להיות בהתאם לאנשים ולמציאות העולם. לפי זה יש תורה של שמיטת החסד, וכעת תורה של גבורה, ואחר כך תורה של תפארת וכו’. כך כתוב בספר התמונה, בהקדמה לתמונה ג’ באריכות גדולה, שלכל שמיטה יש תורה משלה. זה רעיון לגמרי לא מקובל, סותר את העיקר של הרמב”ם שהתורה נצחית. מאמיני השמיטות אומרים שיש תורה אחרת, ועל זה הרמ”ק ‘יורד’ וצועק ביחס לדבריהם.

האריז”ל אומר שהמשמעות של כך שאנחנו בשמיטה השניה – לא במובן של תורת השמיטות, אלא לפי איך שהאריז”ל מסביר – היא לא שאחר האלף השביעי יחרב העולם ויברא עולם חדש, אלא שימומש פוטנציאל ההתקדמות שיש בעולם שלנו. אבל התורה לא תשתנה, תמשיך הלאה, ו”תורה חדשה” היינו פירוש חדש, גילוי אור חדש, של התורה שניתנה לנו מסיני על ידי משיח. בגלל שאנחנו בשמיטה השניה – במשמעות האמיתית שלה – התורה מתחילה באות ב. אבל זו התורה היחידה, שמתחילה ב-ב, וה-א הופיעה במתן תורה, ה-א של “אנכי הוי’ אלהיך”.

הרמ”ק מדבר על תורת השמיטות, המוטעית, והדבר הראשון שהוא אומר שכל דבר אמתי בקבלה חייב להופיע בזהר, ומכיון שהתפיסה הזו לא מופיעה בזהר זה לבד מספיק בשביל לומר שזו תפיסה מוטעית. האריז”ל גם יסכים עם זה, אבל זה לא ה’קייס’ שלו. הוא אומר שטועים במה שהם שמעו מהמורים שלהם – הם שמעו, אבל לא שאלו את מוריהם מה הם התכוונו. זה מוסר השכל שכאשר שומעים משהו מהמורה צריך לשאול מה הוא באמת מתכוון.

המשך דברי האר“י: באור שתי השבתות

דע כי כאשר האציל המאציל העליון את העשר ספירות דאצילות הנה בתחילה האציל את השלש ראשונות אשר כבר ידעת כי אז הוא סוד שבת העליון [שלש הספירות העליונות הן כתר-חכמה-בינה – ולפעמים כוללים גם את הספירה הרביעית, דעת – אלה המוחין, והם נקראים שבת. זה כלל גדול באריז”ל, ששבת הוא יום של כחב”ד. זה מה שנמצא מעל העולם, כי העולם נברא בשבעה ימים, ז”ת, והמוחין (עם הכתר, העל-מודע) הם מה שנמצא מעל הבריאה. לכן שבת הוא היום שלפני היום הראשון של הבריאה, השבת העליונה. אם שבת באה בסוף השבוע היא מלכות, סוף הספירות, אבל התמצית של שבת היא השבת העליונה – כחב”ד.] אבל כאשר האצילם לא היו בתיקון גמור כפי הצורך [לא היו כלים מתאימים להכיל את האור הזה] ולכן לא עלה בחשבון ומספר יום השבת הזה הנזכר [הרש”ש, המפרש הגדול האמיתי של האריז”ל, מסביר את כל מה שכתוב כאן לפי ימים בלוח השנה. מה שמדבר עליו כאן שייך אצלו ל-יז אלול[14] ב”שנת תהו” שהיתה לפני הבריאה. אחר כך יש שבוע שמתחיל ב-חי אלול, והשבת שלו ב-כד אלול[15], ואחר כך כה אלול הוא היום של “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. ראש השנה, בו נברא אדם הראשון, היה יום ששי של ימי הבריאה, והיום השני של ראש השנה הוא השבת של מעשה בראשית. כעת מדובר על היום שנקרא יז אלול, השבת הראשונה, שלש הספירות הראשונות, שלפני בריאת עולם התהו. אבל, כפי שאומר, לא סופרים יום זה כשבת.] ואח“כ בשבוע השנית שהם שבעה ימים אחרים [מ-חי אלול עד כד אלול] האציל שבעה מלכים הנרמזים בפסוק “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום“, וביום השבת שבסוף השבוע הזאת נאצל המלך השמיני הנקרא הדר ושם אשתו מהיטבאל כו‘ [המלך הזה הוא ראשית עולם התיקון – הוא ממלכי אדום, אבל ההקדמה ממנה מתחילה ההופעה של מלכי ישראל, והוא השבת של השבוע של התהו – הוא מתוקן, ולכן זה כבר נקרא שבת. זו השבת הראשונה שנקראת כך. הוא שבת כי יש לו נישואים מאושרים. הדר מהיטבאל עולים אשה, שבת הוא יום נקבי, אבל הוא שייך לספירת היסוד – אשתו לספירת המלכות והוא לספירת היסוד. לפעמים בספה”ק יום השבת הוא יסוד, לא תמיד מלכות. השבת הזו היא שבת של יסוד, השבת של הדר. בשבת הזו מופיעות שלש הספירות העליונות של עולם התיקון. בשבת הראשונה, יז אלול, הופיעו הג”ר של בן, אבל בשבת של כד אלול מופיעות הג”ר של שם מה, שמתחבר לשם בן כדי לתקן אותו].

ולסיבת אשר שלשה הראשונות לא היו מתוקנות לכן אלו השבעה מלכים לא יכלו לסבול אור המאציל [שבירת הז”ת תלויה בכך שהג”ר שלהם לא היו מתוקנים. מכיון שהג”ר לא מתוקנים הכלים היו קטנים ולא יכלו לסבול את אור המאציל ונשברו. הג”ר הם כמו ההורים של המדות, והאור היה גדול מדי בשביל מדות הלב שנשברו[16].] ולכן היו כולם בחינת דינין [זה יסוד פסיכולוגי, שאם אדם חווה אורות גדולים ולא יכול להכיל אותם, הוא נעשה מאד ‘דיני’ – לא יכול ליצור יחסי אנוש עם אחרים, כי הוא שופט את כולם לחומרה, כולל את עצמו. בגלל שהיו דינים בלי רחמים כולם מתו ונתבטלו:] ומתו ונתבטלו. האמנם כשיצא המלך השמיני הנקרא הדר יצא יותר מתוקן מכולם כמבואר אצלנו, והמלך הזה הוא בסוד היסוד הנקרא הדר [האריז”ל לא מזכיר כאן בפירוש את מאמר חז”ל[17] שכולנו זוכרים, שאלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין. שתי השבתות שייכות ל”את שבתתי” ולכפילות של “את השבת”. שתי השבתות הן השבת של יסוד ומלכות, הדר ומהיטבאל. אז בכל שבת יש לנו שתי שבתות, הצד הזכרי והצד הנקבי של השבת. בשרש יש את השבת של העל-מודע והשבת של המוחין, אבל בהקשר כאן מדובר בשבת של היסוד והשבת של המלכות.] כמבואר בלשון האדרא בדקמ“ב ע“א ובג“ד ובכולהו כתרים כו‘. ואתבסמו תיקוני נוקבא בהאי אמה דאקרי חסד [באהבתו לאשתו מתמתקים כל הדינים שלה] הה“ד ואלה המלכים כו‘. ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני [המלך הדר הוא השבת השניה. אמרנו שהשבת הראשונה לא נמנית, אבל השבת הראשונה שנמנית נקראת “יום שבת השני”. למה היא נמנית? כי היא כבר מתוקנת.] ואח“כ נתקנו השלש הראשונות הנז“ל כנז‘ באדרא [זה מה שגרם לכך שהג”ר לא נשברו – ביום שבת יצאו הג”ר של שם מה לתקן את הג”ר של שם בן, ויחודם עולה מהיטבאל.]. ואז יצאו בשבוע השלישית שבעה ספירות תחתונות. אשר הם נקראים אצלנו בשם חסד גבורה ת“ת כו‘ עד ספירת המלכות. ואז ביום השבת השלישי יצתה המלכות. ונמצא כי המלך השמיני שהוא נקרא הדר העליון והוא ממש יסוד נאצל בשבת שניה והוא קדם אל החסד אשר נקרא עתה אצלנו בשם ספירת החסד [כי הוא יסוד של כד אלול שקודם לחסד של כה אלול, יסוד של עולם קודם.]. ואח“כ ביום שבת השלישית נאצלה המלכות.

וכבר אמרנו לעיל כי השבת העליון מכולם אשר בו נאצלו שלשה הראשונות בלי תיקון לא עלה בחשבון ונמצאו שתי שבתות [שנמנות] אחד שבו נאצל הד“ר העליון ואחד שבו נאצלה מלכות האחרונה משבעה ספירות שנאצלו אחרי הדר העליון, ואלו הם סוד שתי שבתות הנז“ל בפ‘ את שבתותי תשמורו ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת [על השבת של הדר נאמר “ושמרו בני ישראל את השבת” ועל השבת השניה נאמר “לעשות את השבת” – שמירה ביסוד, שמירת הברית, ועשיה במלכות, תיקון פרצוף רחל[18]].

ולסיכום:

שבת ראשונה (י”ז אלול)	יציאת ג”ר (כתר-חכמה-בינה) ד-בן (לא מתוקנות)
שבוע ראשון	ז מלכים דתהו
שבת שניה (כ”ד אלול)	יציאת המלך הדר, יסוד (תקון ג”ר ד-מה את ג”ר ד-בן)
שבוע שני	מחסד עד יסוד דתקון, ששת ימי בראשית
שבת שלישית (ב’ תשרי)	יציאת המלכות

טעות המקובלים בענין השמיטות

ובזה תבין טעות המקובלים הנזכר, כי הם קבלו מרבותם הקדמונים ז“ל כי השבעה ספירות האלו שאנו קוראים אותם חסד וגבורה ת“ת נצח הוד יסוד מלכות אשר הם סוד שבעה אלפי שני דהוי עלמא הנה הם נאצלו אחר השבעה מלכים הראשונים הנקראים מלכי אדום ומזה טעו לומר דאם כן נמצא כי גם בז‘ מלכים הראשונים הנקראים מלכי אדום היה בהם המשך שבעה אלפים שנה אחרים כמו שהיו באלו השבעה ספירות האחרות [הטעות הראשונה היא שבעולם התיקון הספירות מתכללות ונהיות אלף שנים, והם טעו לחשוב שכך היה גם בשבעת מלכי התהו (אך לא יכול היה להיות כך, כי לא היו להם כלים והם לא יכלו להתפתח כו’).] ונמצא כי כבר אנו עתה בשמיטה שניה.

ומזה הוסיפו עוד לטעות ולומר שכיון שיש שתי שמיטות אם כן כך יתגלגל העולם עד תשלום שבע שמיטות [זו הטעות השניה, שיש עוד שמיטות הלאה.] ואין הדבר כן [הטעות שהם טעו דומה למה שהרבי הסביר כטעות של המדענים בגיל העולם – שלוקחים תהליכים כפי שהם היום ומניחים שכך היו וכך יהיו לעולם. זו טעות דומה – הם הבינו שאם בעולם שלנו כל יום-ספירה הוא אלף שנים, כך היה בעולם התהו וכך יהיה הלאה. אדמו”ר הזקן מסביר במאמר שלו שמלכי התהו אין להם כלים ולא יכולים להתפתח – זה עולם של נקודות, “נקודים”, ואילו העולם שלנו הוא עולם של שטח, “פרצופים”.].

אמנם השבעה מלכים דאדום לא נמשכו רק יום שבת אחד בלבד. ותכף בשבוע השנית נאצלו שבעה ספירות האחרות [הספירות דתיקון, שמסוגלות להתפתח כל אחת לאלף שנים.] כנזכר שהיו מתוקנות וכנגד אלו השבעה ספירות ימשך העולם שבעה אלפים שנה ואין עוד [ולא יהיו הלאה. כלומר, אפילו מה שיהיה אחרי העולם שלנו – אינו בריאה חדשה לחלוטין. הגמרא אומרת ש”חד חרוב” אין הכוונה שהעולם חוזר לתהו ובהו ממש, כאילו ששום דבר לא נברא. כמו שחורבן הבית הוא באותה ארץ ובאותה מציאות – הכל נמצא במקומו. כך ה”וחד חרוב” הוא המשך של אותו עולם, וממנו העולם מתפתח למשהו יותר טוב (כמו הגרעין שנרקב באדמה וצומח מחדש וכו’).] כי השבעה מלכים ראשונים אין כנגדם בחינת עולם בפני עצמו כי לא היו מתוקנים, והראיה לזה כי הנה הן עצמם חזרו אח“כ ונתקנו ע“י אלו השבעה ספירות אחרות ונתבסמו [לא שיש אחריהם עולם חדש, אנשים אחרים, חיות אחרות, עצים אחרים ותורה חדשה, ח”ו. הכל חוזר על עצמו בשביל תיקון – כמו גלגול. ואחר כך מסביר במילים של הזהר] כמ“ש בדף קל“ב ע“ב וז“ל וכד אתא האי דיוקנא אתגלפו כולהו ואתחזרו לקיומא אחרא מנהון אתבסמו כו‘.

זה הקטע הראשון. לא קראנו מהרמ”ק (בספר שיעור קומה אות פג) שיורד מאד חזק על ספר התמונה ועל תורת השמיטות.

מגיל ספר התמונה לגיל העולם

ראינו שהאריז”ל פוסל את ספר התמונה עם השמיטות. צריך להדגיש, שאפשר לחשוב ב’ריחוף’ שספר התמונה הוא באמת מוסמך, והמחלוקת היא על הפירוש בדבריו (שהמקובלים לפני האריז”ל פירשו כפשוטו את דבריו), אך לא כך – הרמ”ק והאריז”ל פוסלים את המקור. זה תקדים חשוב, שהזהר מקובל כחז”ל (עם כל הדעות בזה, כדעת הרבי מקאמארנא וכו’) – עד שפוסקים לפיו – וכנ”ל ספר יצירה וספר הבהיר, ועל אחת כמה וכמה כל מדרשי חז”ל.

הווארט, שכל הנושא ה’כאוב’ של ספר התמונה והשמיטות מתחיל מכך שמאחרים את הספר – שזה לא ר’ נחוניה בן הקנה ולא ר’ ישמעאל כהן גדול. זה כבר ויכוח על תיארוך, על גיל. ווארט נחמד בפני עצמו, שכל הנושא של גיל מתחיל משאלת הגיל של ספר התמונה. לפי השיטה שלא מקדימים סתם, אם כתוב כך וכך בתורה לא מקדימים את הגיל (כמו שנראה בהמשך מדברי הרבי), גם לא מקדימים את הגיל של הספר… כל הנושא של תיארוך קשור לעצם הענין. שייך לכל בקורת המקרא וכו’. הכופרים, כדי להיות ‘מאוזנים’, מקדימים את הגשמיות ומאחרים את הרוחניות – מאחרים את הספרים וכיו”ב ומקדימים את גיל העולם. בספר התמונה וספר הקנה יש אסמכתא מפורשת, שהרמ”ק והאריז”ל מאחרים אותם.

מאמר אדה“ז בתורה אור

אדמו”ר הזקן שעוסק בכך בתורה אור[19], והוא אחרי האריז”ל והרמ”ק שירדו חזק על ספר, אבל אצלו יש יותר כבוד לספר התמונה. נראה איך הוא אומר את זה:

הענין יובן ע“פ הקדמה דהנה איתא בס‘ התמונה (בהקדמה לתמונה ג‘ דכ“ז כ“ט ל“א) שזה העולם הוא שמיטה שניה ולפניה הי‘ ג“כ שמיטה אחת שהיתה נמשכת ממדת החסד והשמיטה דעכשיו (ר“ל שית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב) הוא ממדת הפחד ולכן דרכיה חזקים וקשים ורעים כו‘. דהיינו שהי‘ בה חורבן בית ראשון ושני כו‘. משא“כ בשמיטה הראשונה שהיתה ממדת חסד היתה העבודה [עבודת ה’] באופן אחר וגם התורה הי‘ באופן אחר יעו“ש והיו רק טוב וחסד כו‘ כך דעת ס‘ התמונה [הוא לא אומר שספר התמונה אינו ספר עתיק, בניגוד לרמ”ק ולאריז”ל שאומרים שזה לא ספר אותנטי, יש לאדמו”ר הזקן יותר כבוד לספר.] ואחריו נמשכו המקובלים האחרונים [לפני האריז”ל] לדון מזה שמוכרח להיות עוד חמש שמיטות אחר שמיטה זו כי צ“ל ז‘ שמיטות כנגד ז‘ מדות עליונות כו‘ (וכמ“ש שם בסה“ת) [איך אדמו”ר הזקן אומר כעת?] אבל האריז“ל פליג ע“ז [הרבה יותר ‘מנומס’ ממה שראינו קודם. הוא לא אומר שזו טעות מוחלטת, אלא מביא זאת כמחלוקת – שתי דעות שונות. אפילו שמאד ברור שאדמו”ר הזקן מסכים לדעת האריז”ל, ולא לדעת ספר התמונה וכל המקובלים, אבל אומר זאת בצורה הרבה יותר ‘פרווה’.] במה שלמדו שצ“ל עוד ה‘ שמיטות וגם בענין מה שעוה“ז הוא שמיטה שניה עם היות דס“ל ג“כ כן [כלומר, גם הוא סובר שזו השמיטה השניה, אבל לא בדרך שהם פירשו.]. ולכן פתחה התורה בבי“ת בראשית לומר שכבר היתה שמיטה א‘[20] ועכשיו היא שמיטה שני‘ [אם כן, אדמו”ר הזקן לא חושש מלהשתמש בטרמינולוגיה של שמיטה ראשונה ושמיטה שניה, ובהמשך יסביר שיש נשמות שבאו מהשמיטה הקודמת – משה רבינו וחנוך, הם ‘חוצנים’ מעולם אחר, עולם קודם, שבאו לעולם שלנו.].

אבל פי‘ האריז“ל [למושגים שמיטה ראשונה ושניה הוא שונה לגמרי, והוא מסביר] דאין הכונה לומר שהי‘ עולם גשמי כמו עוה“ז דעכשיו עם שמים וארץ גשמיים ודצח“מ כי זה לא הי‘ רק בשמיטה זו דוקא לבד. וענין השמיטה שהיתה לפני זו הוא ענין עולם התהו דהיינו ענין ז‘ מלכין קדמאין דתהו שמתו שהוא ענין ספירות רוחניי‘ כנודע וענין שמיטה דעכשיו הוא ענין עולם התקון שנעשה אח“כ (ועיין בלק“ת פ‘ קדושים ובעמ“ה שער עולם התהו פמ“ו ד‘ כ“ה ע“א) וכנודע בכהאריז“ל [אחר כך בא הסבר גדול לפי החסידות מה הכוונה תהו ותיקון ומה המשמעות של כך שמשה בא מעולם התהו לעולם שלנו. אם עולם התהו הוא חסד וטוב נקיים, מה הוא צריך לעשות בעולם קשה וחזק כמו שלנו, למה צריך לרדת לכאן – זה מאד קונטרה-אינטואיטיבי].

בשביל להוציא מדעה קיימת צריך לומר משהו במילים מאד חזקות. אחרי שהרמ”ק והאריז”ל אומרים משהו בכל התוקף, ואדמו”ר הזקן – וכך כולם – מקבלים את דעתם לחלוטין. אחר כך גם כשלבנת הספיר מציע עוד דעות, אף אחד לא מתייחס לזה – כולם מתייחסים למה שכתוב בפירוש בספר התמונה שזו השמיטה השניה, ולכך שהאריז”ל אומר שלא יהיו עוד שמיטות.

לפני שנמשיך: אמרנו שמלכי התהו הם דינים כי הם אורות מרובים וכלים מועטים (ומה ששמיטה זו היתה בבחינת חסד היינו מצד האורות המרובים בלבד, התפשטות אור ללא גבול, ודוק). עצם המציאות של אורות מרובים בלי כלים מתאימים להכילם מעורר דינים ושיפוט. אך ככל שנעמיק להסביר את ענין עולם התהו לפי חסידות תבוא המתקה יותר ויותר.

האבולוציה ותורת השמיטות מאד מושכים

רבי חיים ויטאל, המוסר הראשי של דברי האריז”ל, היה מקובל גדול עוד לפני שהגיע לאריז”ל – למד גם את ספרי המקובלים האחרונים, ואף הכיר את הרמ”ק. דברי הבקורת החריפה של הרמ”ק על ספר התמונה הם בספר שיעור קומה אות פג. במה שנקרא כעת נראה שגם לאחר הרמ”ק והאריז”ל יש זכר לתורת השמיטות, אבל גדולי המקובלים הספרדים הסבירו שמי שחושב שעדיין היו מקובלים אחרי האריז”ל שקבלו את תורת השמיטות לא הבינו את המקובלים הללו. אמרנו שתורת השמיטות לא מצדיקה את האבולוציה, כי כל עולם עומד בפני עצמו, ואילו אבולוציה מדברת על התפתחות בעולם אחד. אבל יש דמיון, כמו שקשה להוציא אנשים מתפיסת האבולוציה, כך בקדושה קשה לשחרר אנשים מתורת השמיטות. האבולוציה מאד תופסת את הנפש השכלית, כך תורת השמיטות מאד אטרקטיבית משום מה ללומדי קבלה. אוהבים לחשוב שמה שקורה בהווה היה בעבר (ויהיה בעתיד). טוענים שאם מאמינים בגלגולים, למה לא להאמין בגלגול של כל העולם. לא ‘הבינו’ את האריז”ל בענין, ומי שבאמת יכול להסביר זאת בעומק זו החסידות, החל מהמאמר של אדמו”ר הזקן בתו”א שקראנו ממנו קודם.

דורו של פלג

עוד נקודה. אמרנו שאדמו”ר הזקן לא כותב ש”טעו” אלא שהאריז”ל “פליג”. אמנם זו לשון מקובלת, אבל עדיין היה יותר פשוט שיאמר שהאריז”ל “חולק” (זו לא קושיא, אבל תופס את העין). כמו בכל מקום, פליג רומז לדורו של פלג – הדור ה-15 בעולם, דור הפלגה. דור הפלגה חשבו שהעולם מתמוטט כל 1656 ורצו לעשות סמוכות[21]. כלומר, כל הבעיה שלהם בשכל היתה בעית המדענים היום – שחוקי הטבע קבועים, ואפשר ללמוד מזה אחורה וגם קדימה (כמו שיבואר בהמשך). זה ווארט נחמד, שהמחלוקת בין התמונה לבין האריז”ל היא שארית של דורו של פלג. שם אברהם אבינו ידע שזה לא נכון, כמו האריז”ל, אבל כנראה החולקים היו אחרוני המקובלים האחרונים שחשבו בראש של ספר התמונה… ממילא אפשר להגיע למסקנה שמי שחושב בראש של ספר התמונה מתחיל לבנות מגדל בבל עם כל המשמעות של זה (מגדל בבל = אלף, הוא חושב במחזוריות של אלפים כו’).

המקומות השונים בכתבי האר“י

כאשר אדמו”ר הזקן מביא מהאריז”ל הוא לא מציין לשער מאמרי רשב”י (שלא היה לו) שקראנו, ששם כתוב הרבה יותר טוב, אלא מציין ללקוטי תורה על “את שבתתי תשמרו” (פרשת קדושים). זה גם בספר הליקוטים – שהוא בדרך כלל הכי טוב – אבל בנידון דידן לא מגיע באף אחד מהם לבהירות של שער מאמרי רשב”י. אחרי שער מאמרי רשב”י, שכתוב הכי טוב, יש את ספר הליקוטים. שם יש חידוש (שטוב לגימטריא בהמשך) שגם השבת השניה, של עולם התיקון, נקראת הדר (במה שקראנו היה משמע שהוא רק יסוד). רק שלהדר יש שתי בחינות, בחינה של יסוד ובחינה של מלכות (בשער מאמרי רשב”י השבת השניה אפילו לא נקראת מהיטבאל אלא פשוט מלכות). שם מסביר שיש שני הידורים, כמו “מהדרין מן המהדרין”, שהראשון הוא יסוד והשני מלכות[22].

חוץ מלקו”ת מפנה אדה”ז גם לעמק המלך. במקום המצוין אליו (פרק מו) יש דרוש יפהפה באופן יוצא מהכלל, כדרכו, על המלכים – וגם שם כותב שספר התמונה הוא טעות וכו’. היה אפשר לחשוד שאולי עמק המלך כדרשן ירצה לאמץ את השמיטות, היות ששמיטות כל כך מפתות, ואולי בשביל זה אדה”ז מציין אליו – שגם הוא, הדרשן הגדול, פוסל את ענין השמיטות.

[עוד ווארט מיוחד במאמר בתורה אור: יש לכאורה סתירה – קודם אומר שהיו שתי נשמות מעולם התהו, חנוך ומשה, ומשמע שאין יותר. אחר כך ממשיך וכותב שמשה היה בשפלות משתי סיבות – הראשונה שראה את מעלת התיקון על עולם התהו (“נעוץ סופן בתחלתן”), והשני שזכר מהתהו נשמות גבוהות ממנו. הדוגמאות שמביא הן חנוך ולמך – מאיפה למך הגיע? למה דווקא הוא? יש דבר מיוחד אצלו שחי 777 שנים, אבל בכל אופן מה הוא עושה כאן? יש סוד אם כן שבעולם התהו חוץ מחנוך ומשה היה גם למך.

לפי סדר הדורות: חנוך למך משה, ר”ת חלם = ג”פ הוי‘. שאר האותיות שלהם עולות אמת – 21 ברבוע. זה הרמז, אבל מה שאומר – אולי נשאיר להזדמנות אחרת – למך הוא דלוג, סבא (חנוך) ונכד (למך) בדלוג על מתושלח. נלך בדרך של אקסטרפולציה – ללמוד למפרע מתופעה של ההוה על העבר – ונלמד שאומר לדלג את כל הדורות אחורה (חוץ מזה שיש כאן סדרה עולה במספרים). אדם אנוש מהללאל חנוך למך שם שלח פלג שרוג תרח יצחק לוי עמרם (13 דורות בדילוג, עד משה ולא עד בכלל) = 13 פעמים אברהם (שלא נמצא כאן, מדולג)! כמו שדברנו על דורות, שאחד הוא יש ואחד אין. האמצעי-השביעי הוא שלח, הדור ה-13, שעולה 13 ברבוע כפול, הוי‘ פעמים אחד.]

ב. גיל היקום

דברי האר“י בעץ חיים

נקדים גימטריא יפה: אנחנו היום ב”שמיטה שניה” – שמטה עולה 354 ו-שניה עולה 365. יש הרבה סוגיות שצריך להבין בהקשר זה, והסוגיא הראשונה היא סוגית שנחשבת “סוד” גם לפי הרמב”ם – הלוח העברי מאזן בין שנת הלבנה, שיש בה שנד ימים, לשנת החמה, שיש בה שסה ימים, והמושג “שמטה שניה” מאחד את שניהם, חיבור שהוא “סוד העבור”[23].

העץ חיים (שער א) פותח בשתי חקירות – למה ה’ ברא את העולם, ולמה ברא אותו בזמן בו ברא אותו (ענין מאד מוזר, והתשובה שנותן בסוף עוד יותר מוזרה מהשאלה…):

המפץ הגדול ועולמות קודמים

החקירה ב היא קרובה אל שאלת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור במס‘ חגיגה פ‘ אין דורשין.

(לפני שנמשיך בפנים) לפני שנים לא היה ברור במדע שהעולם התחיל מהמפץ הגדול, אבל בקוסמולוגיה של עשרות השנים האחרונות זה ברור – יש לכך יותר ויותר הוכחות. כעת יש את החידוש של “יש מאין”, המפץ הגדול. לקח זמן להפנים את הענין, ורק בתקופה האחרונה המדענים הגדולים התחילו לתהות – מה היה לפני המפץ הגדול? לפני שהמפץ הגדול נעשה ‘עובדה’ לא היתה שאלה מה היה לפניו, אבל ברגע שהוא נכנס כעובדה השאלה הכי גדולה בקוסמולוגיה היא האם היה לפניו משהו ומה היה לפניו. הרמב”ם אומר שהזמן נברא עם הבריאה, ולכן לפני זה לא היה זמן. אבל השאלה הזו במדע, היא החקירה הזו שמובאת כאן בעץ חיים. לפי התפיסה שאנו כעת בשמיטה השניה, יש מי שחושב שהיא פרק זמן שהתחיל לאחר המפץ הגדול (כלומר שכל סדר השמיטות התחיל מהמפץ הגדול וכעת אנחנו בשמיטה השניה), אבל יותר טוב לומר שמהמפץ הגדול עד עכשיו הכל שמיטה אחת, ולפני כן היתה השמיטה הראשונה (באמת עולם אחר לגמרי). מי שלא מקבל את דעת הרמב”ם, שלדעתו השאלה לא רלוונטית, אומר שאולי היו עולמות לפני המפץ הגדול, ושהיתה התקרבות של עולמות שגרמה למפץ הגדול (כך קיימת היום סברה בין המדענים). זה הכל בגדר דמיונות כמובן, אבל רואים שהמדענים כבר חושבים על כך שאולי היו עולמות לפני המפץ הגדול.

גיל היקום לפי הצדיק

עוד הקדמה: אמרנו שנושא השיעור הוא “גיל העולם”, וכנראה יותר מדויק לומר “גיל היקום”. גיל היקום = צדיק (גיל העולם = צדק – “צדק צדק תרדף”, שמטה רודפת שמטה, וד”ל), בכל דור יש “צדיק יסוד עולם” שמחזיק את העולם, והוא עצמו “גיל היקום“. מה הכוונה? זה נשמע רעיון משונה. למה אמרנו את הגימטריא הזו? יש מליון גימטריאות, אז אם אומרים כנראה שיש כוונה יותר עמוקה. צריך לשאול – מה אתה מתכוון בגימטריא? זה מבוסס על סיפור מפורסם על הרוז’ינער הקדוש (בחב”ד קראו “דער הייליגער” רק לו), חי לפני 150 שנה. באו אליו חסידים ואמרו לו שכעת אומרים שהעולם מסתובב סביב השמש, לא כמו שלמדנו בחיידר שהשמש מסתובבת סביב העולם. מה הרבי אומר? כמו גדולי צדיקי פולין, הוא לא ענה תשובה רציונאלית, אלא אמר – לא משנה, הכל תלוי ברצון צדיקי הדור… אם הצדיק אומר שהשמש סובבת את כדור הארץ ככה זה, ואם הצדיק אומר שכדור הארץ סובב את השמש ככה זה. הוא צדיק יסוד עולם, ואיך שהוא מחבב כך הולך. אם כעת אומרים ככה, כנראה כי הצדיק מחבב זאת. כך נסביר גם ביחס לגיל היקום, הצדיק עצמו הוא גיל היקום – כמה שהוא זקן, זה גיל היקום[24]. אם הוא רוצה להיות בן 5771 שנים זה גיל העולם, אבל אם הצדיק בעצמו רוצה להיות בן 15 מליארד שנה – שכך יהיה לו בפספורט – זה גיל העולם. אומרים בחיוך, כי זו לא תשובה שכלית, גם לא לפי שכל של תורה (כפי שהרבי הסביר), אבל כך אמר אחד מגדולי הצדיקים, מי שחתר להיות מלך המשיח. עוד גימטריא: גיל היקום בגימטריא חקי הטבע (גיל העולם = חק הטבע), גם זה הצדיק ותלוי בו. הכל אחד. זה נקרא “מילתא דבדיחותא” שצריך להקדים לשיעור. לחיים לחיים.

אם אתה אומר שהשמיטה הראשונה היתה לפני המפץ הגדול זה משנה את התמונה לגמרי. אם יש למישהו בעיה עם גיל של מליארדי שנים, אפשר לומר שצדיק הדור הוא פוטון, והעולם קיים רק דקה – לפי אינשטיין הפוטונים הם מחוץ לזמן, זמן אפס. הזמן הוא יחסי, לכן יש בעיה עם גילאים שונים של היקום, אבל לא בעיה קשה – הזמן הוא יחסי. הרמב”ם אומר – ביחס לסדר זמנים – שאם אין עצמים שזזים אין זמן. כך הוא מסביר פילוסופית מהו זמן. לכן “סדר זמנים” תלוי בקיום פיזי של העולם. לפי הרמב”ם אם המדע מוכיח משהו צריך לקבל זאת, ואז לפרש איך התורה מתאימה לדברים. היום יודעים שהמדע לא יכול להוכיח שום דבר. אבל יש את התפיסה שאם משהו מונח בדעתי במאה אחוז אתבונן ואמצא אותו בתורה. זה ענין חשוב.

למה העולם לא נברא קודם

אחרי ההקדמות נקרא את החקירה השניה (שוב מהתחלה):

החקירה ב היא קרובה אל שאלת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור במס‘ חגיגה פ‘ אין דורשין. והנה להיות השאלה זו עמוקה מאד אשר כמעט מסתכן האדם בהעמיק הסתכלותו בחקירה זו. וענינו כאשר הזכירו חז“ל במשנה הנ“ל כל המסתכל בד‘ דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם [מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם]. וע“כ לא נוכל להרחיב ולהעמיק בחקירתם. אמנם נבאר בע“ה ראשי פרקים כמציץ מן החרכים בלתי הסתכלות בדברים העמוקים והמשכיל על דברינו אלה ימצא טוב טעם ודעת אם יבינהו [האריז”ל אומר שיפתח כאן רק פתח כחודו של מחט, אבל אם התלמיד מבין ומשכיל ימצא טוב טעם ודעת. כך חז”ל מנחים לגבי לימוד מעשה מרכבה, שמוסרים לתלמיד חכם אמיתי רק ראשי פרקים והוא מבין את עומק הדברים מדעתו].

והנה ענין החקירה הזאת אשר שואלים למה בריאת עוה“ז היה בזמן שהיה ולא קודם או אח“כ. ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו. והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א“ס שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל.

זמן לא מוגבל או מעל הזמן

הדבר החשוב כאן, שלא אומר שהקב”ה הוא מחוץ לזמן, אלא רק שאין הגבלה לזמן שלו. על זה נאמר “ושנותיך לא יתמו” – השנים של ה’ לא מתחילות ולא נגמרות, אבל יש לו שנים. זו הסיבה לכך שכאשר אדמו”ר הזקן אמר שהזמן הוא נברא – כמו הרמב”ם, אבל לא תלה זאת בפילוסופיה של הרמב”ם, אלא בכך שכך שמע מרבו המגיד ששמע כך מהבעל שם טוב – היו צדיקים אחרים בדורו שאמרו שלא מאמינים שהמגיד אמר כך, כי אם אומרים שאין לזמן של הקב”ה התחלה וסוף לא שוללים את זה שיש לו זמן, כך משמע מהחקירה השניה בתחלת עץ חיים.

ההסבר הוא פשוט, שודאי בעץ חיים הוא מאמין שהקב”ה הוא לפני הזמן ולמעלה ממנו, ורק אחרי הצמצום יש זמן. אבל כאן טרם הסביר את סוד הצמצום, ולכן מדבר כאילו אין סוד הצמצום – לפי קבלת הרמ”ק, שהכל השתלשלות. אם אדם קדמון משתלשל מה’ ישירות יש זמן, אבל אחרי שיסביר שיש צמצום ואחריו אדם קדמון מובן בפשטות שלפני הצמצום לא היה זמן. אבל מה שנראה לנו פשוט לא היה פשוט אפילו לגדולי הצדיקים.

התחלת הזמן מא“ק

[המשך דברי האר”י:] והנה מן הא“ס נשתלשל אח“כ מציאות המאור הגדול הנקרא א“ק לכל הקדומים [כאן רואים שלא מזכיר שהיה באמצע צמצום]… ואח“כ נשתלשלו ממנו האורות הנתלין בא“ק הנה הם אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו. מהם תלויין ממוחו ומהם מגולגלתא ומהם מעיניו ומהם מאזניו ומהם מחוטמו ומהם מפיו ומהם ממצחו חוצה לו ומהם סביבות גופו [מונה שמונה אורות – כנגד שמונה נרות חנוכה] שהוא בחי‘ ז‘ תחתונים שלו ובסביבותיהם אורות רבים מאירים ונתלים בהם הנקרא עולם הנקודים [מה שנקרא השמיטה הראשונה] ואח“כ נשתלשלו ממנו ד‘ עולמות אבי“ע הידועים ומפורסמים כנזכר בזוהר ובתיקונים.

ואמנם אצילות א“ק הזה ומכ“ש שאר עולמות שתחתיו כנ“ל היה להם ראש וסוף והיה להם זמן התחלת הויותן ואצילותן משא“כ בא“ס הנ“ל. והנה מן העת וזמן אשר התחיל התפשטות והשתלשלות האורות והעולמות הנ“ל מאז התחיל הויות הנבראים כולם זה אח“ז עד שבא הדבר אל המציאות אשר הוא עתה [המציאות שהתורה מתחילה ממנה, מבריאת העולם בששה ימים]. וכפי סדר ההתפשטות וההשתלשלות כסדר הזמנים זה אח“ז כך נעשה ולא היה אפשר להקדים או לאחר בריאת עוה“ז כי כל עולם ועולם נברא אחר בריאת עולם שלמעלה ממנו וכל העולמות היו נבראים ומתפשטים ומשתלשלים והולכים זה תחת זה בזמנים שונים ומאוחרים זא“ז עד שהגיע זמן בריאת עוה“ז ואז נברא בזמן הראוי לו אחר בריאת העולמות העליונים אשר עליו ודי בזה כי לא נוכל להרחיב ולהעמיק ביאור זה הענין ככל הצורך ואיך וכמה ומתי.

כל המפרשים צועקים געוואלד על הפירוש שלו – למה א”ק נברא אז, ולא קודם או אחר כך. לא הסברת כלום! בלשון חז”ל, “הדרא קושיא לדוכתא”. זה רק מעלה את הקושיא למעלה במליון דרגות. אבל החידוש הוא שכל סדר השתשלשלות לוקח זמן. זה ‘אבולוציה’ – השתלשלות. הרמב”ם אומר שלפני שהיה עולם פיזי לא היה זמן, והאריז”ל לא אומר כך כלל – אצלו (לפי המשתמע מחקירה זו, לפני הצמצום, כלומר לפני שחידש לנו את סוד הצמצום כנ”ל) יש זמן אצל ה’, שאין לו התחלה וסוף, ואחר כך יש התחלה של זמן בא”ק, ואחר כך יש השתלשלות שאיננו יודעים כמה זמן היא לוקחת. כל שלב לוקח זמן, הרבה זמן או מעט זמן איננו יודעים. אבל מה הוא מתכוון? מה הוא עונה לשאלה?

אותה שאלה אפשר לשאול על המקום. למה אנחנו יושבים כאן? למה העולם כאן ולא במקום אחר? זה נשמע משונה. בעץ חיים מוסבר שה’ עשה צמצום בשביל לברוא את היקום “בנקודה האמצעית” של אור אין סוף. גם על כך צועקים געוואלד, הרי אין נקודה אמצעית לאין סוף. אפשר לשאול למה היה בנקודה זו ולא בנקודה אחרת, כמו השאלה על הזמן.

הזמן והמקום קשורים להשגחה פרטית

מה התשובה? נאמר עוד ווארט חסידי: אם אני שואל אותך מה אתה עושה כאן ולא במקום אחר? למה אתה בזמן הזה ולא בזמן אחר? התשובה היא שאני כאן במקום הזה ובזמן הזה הכל בהשגחה פרטית מאיתו יתברך, כדי שנפגש[25]. למה ה’ ברא אותי כעת ולא אחר כך? למה כאן ולא במקום אחר? השגחה פרטית! וכך יש לומר לגבי כללות סדר ההשתלשלות – למה ה’ ברא אותו בזמן הזה ובמקום הזה? השגחה פרטית! זה נשמע משונה, על מי ההשגחה? אבל זו לא בדיחה (אף שנשמע כך). השאלה למה נברא במקום הזה היא כמו השאלה על הזמן – “מה למעלה ומה למטה” מתיחס לזמן ואילו “מה לפנים ומה לאחור” מתיחס למקום[26]. אולי אם נעמיק, גם התשובה של העץ חיים היא ‘השגחה פרטית’. מה הוא אומר? שהעולם הזה התחתון נברא בזמן זה כי חכה להשתלשלות עולם הקודם להסתיים, וכך כל הדרך למעלה, עד אדם קדמון, ולפניו יש אין סוף.

דברי התורת חכם והשמן ששון

המקובל הגדול אחרי האריז”ל היה הרש”ש, ואחד מגדולי תלמידיו היה ה”תורת חכם”. כעת נקרא קטע מ”שמן ששון”, מגדולי המפרשים של העץ חיים, שמביא קטע מתורת חכם ודן בו. פירושו על הקטע שקראנו בעץ חיים:

…דאין הענין כמו שאמרו קצת מן המקובלים דיש ז‘ שמיטות בעולם וכל ז‘ אלפי שנה הם שמיטה אחת וכבר עברה שמיטה א‘ ואנחנו בשמיטה ב‘ הרמוז אל ספירת הגבורה וכו‘ יע“ש שהאריך בסיבת טעות זה. אלא הענין הוא כנז“ל יע“ש. ועיין בספר תורת חכם (דף ע“ו ע“א תוך ד“ה והנה נבוא וכו‘) דכתב דביום א‘ של בריאת העולם כבר הפרט הא‘ של חסד כבר היה לו ו‘ אלפים שנה באותו היום ונדבק במאציל יע“ש [בקטע הראשון שקראנו מהאריז”ל אמרנו שהיו שבעה ימים של תהו, ואחריהם שבעה ימים של תיקון, ושבעת ימי התיקון מתפתחים להיות שבעת אלפים שנה. רבו של התורת חכם, הרש”ש, הכי העמיק בהתפתחות של המושגים בעץ חיים – בהתכללות שלהם, בריבוי הפרטים ובעובי שלהם. תלמידו המובהק, התורת חכם, לא אומר כאן שמהיום הראשון התפתחו שית אלפי שני, אלא שביום הראשון עצמו כבר היו כלולים שית אלפי שני. זה לא מה שאמרנו קודם, ועל כן השמן ששון לא ירד לסוף דעתו של התורת חכם. אחרי שהיום הראשון נשלם להתכלל מיניה וביה כ’שמיטה’ שלמה של שית אלפי שני וכו’, כמו כל דבר שנשלם – הוא חוזר למקורו, “נדבק במאציל”. זה ציטוט מהתורת חכם ועל מנת שלא יסתור את דעת האריז”ל בענין השמיטות צריכים להסבירו כנ”ל. אחרי שהשמן ששון מביא אותו בהמשך לדברי האריז”ל על השמיטות, הוא כותב:] ולא זכיתי להבין אחר ראות דברי רבינו הנז‘ בש‘ מאמר רשב“י שם [איך דבריו של מקובל גדול, שאין ספק בעולם שלא יאמר שדברי האריז”ל לא נכונים, יתיישבו עם דברי האריז”ל עצמו].

הסבר ה‘כרם שלמה‘: הזמן הוא יחסי

האוטוריטה האחרונה אצל הספרדים בביאור דברי האריז”ל הוא ה”כרם שלמה” (אביו של הרב מרדכי אליהו עליו השלום). הוא אדם מענין מאד, למד באוניברסיטת קיימברידג’, התקרב ליהדות ולקבלה, והוא ‘אחרון המוהיקנים’ של המקובלים הגדולים. יש לו פירוש על העץ חיים, כרם שלמה.

כשהוא מגיע לנקודה זו, של החקירה השניה, הוא מביא את התורת חכם ואת השמן ששון שלא מבין איך התורת חכם יכול לומר מה שאמר, ומסביר שאם תסתכל בתוך התורת חכם תראה שהכל לפי דברי רבו הרש”ש, שהסביר שהאריז”ל אמר רק את השלד, את הכללים, ויש המון המון פרטים בתוך הדברים. בשביל להבין צריך להוסיף עוד ממד שלם – האריז”ל דבר בשני ממדים וצריך להתבונן בשלשה ממדים. ובשביל להבין את המעבר משני ממדים לשלשה ממדים צריך להוסיף עוד אין סוף אינפורמציה. ובנוסף, הכל כמו מעגלים שונים בשעון – שעות ודקות ושניות. כל מה שהאריז”ל אומר קורה בכל רגע בכל עולם, במעגלים שונים. לכן יום אחד במעגל מסוים הוא אלף שנים מושלמות במעגל אחר, וכשמשהו מושלם הוא חוזר לה’ (וכפי שהוסבר לעיל).

צריך להבין מה זה אומר בחסידות. הבעל שם טוב אומר שאדם יורד לחיות בעולם שבעים שנה בשביל לקיים מצוה אחת, נקיה, בלי פניה. תעשה מצוה אחת שלמה, נקיה, וזה מצדיק את כל החיים שלך. זה מה שהוא אומר כאן, בתרגום של הרש”ש להבנה חסידית. הרש”ש והבעל שם טוב היו מקבילים, ומה שהרש”ש אמר בקבלה הבעל שם טוב אומר בחסידות, בחיים האמיתיים בעולם האמיתי, בעולם של הלב. אם כן, ברגע שקיימת מצוה חיית שבעת אלפים שנה. בקבלה שבעת אלפים שנה הם הזמן לתקן את כל רפח הניצוצות, כל מה שנשבר – זה הזמן שצריך בשביל להשלים הכל. אם הרש”ש אומר שהכל קורה כל הזמן ברמות שונות, במעגלי זמן שונים, של שעה ויום ושנה וכו’, מי שמגיע לשלמות בעצם עובר שבעת אלפים שנה, ואז הוא חוזר להדבק במאציל, שהרי זו הסיבה של כל התהליך.

זו הדרך בה הכרם שלמה מסביר, ואם מסתכלים בתורת חכם ברור שזה הפירוש, ואין שום קשר לשמיטות במה שהוא אומר. הוא אומר שהכל מתחולל בכל רגע. זה חוזר למה שאמרנו קודם, שהזמן הוא יחסי.

מה שהרש”ש אומר קשור למתמטיקה דיסקרטית. יש מעגלים בתוך מעגלים של הזמן, ובכל אחד אפשר לדבר על שמיטה שלמה – שבעת אלפים שנה – ואם עשית משהו מושלם פירושו שהוא עבר שבעת אלפים שנה. אם יום החסד של הבריאה נשלם הוא כלל שמיטה שלמה. יום ‘נקי’ של הבריאה כולל את כל שבעת אלפי השנים, וחוזר להכלל בקב”ה. לפי זה “חד חרוב” אין פירושו שהקב”ה מחריב את העולם ובורא עולם חדש, כפי הטעות, אלא שהכל חוזר למקור ונדבק בבורא. באמת, גם התיאוריה שהאריז”ל סתר חוזרת שוב, בגירסה חדשה ומתוקנת. יש את הגרסה שאדמו”ר הזקן הסביר. קודם אמרנו שאפשר לחזור ולומר שאנו חיים בשמיטה השניה, אבל צריך להסביר זאת בדרך אחרת. כעת אמרנו משהו עמוק, לפי דעת הרש”ש והתורת חכם – משהו עמוק שאפילו השמן ששון אומר שלא מובן, אבל לכרם שלמה אין איתו שום בעיה – זו החזרה בתוך האריז”ל של מושג השמיטות, שההשלמה של כל פרט נקראת “שבעת אלפים שנה” או ‘שמיטה’. זו נקודה מאד בסיסית.

974 דורות לפני בריאת העולם

יש ענין דומה לשמיטות שמופיע בחז”ל. חז”ל אומרים[27] שעד מתן תורה היו אלף דורות – “דבר צוה לאלף דור”. כעת נמצאים בערב ראש חדש אדר, שמרבין בשמחה, ואדר רומז ל-אלף דור. מבריאת אדם הראשון היו רק 26 דורות עד מתן תורה, אז מה קרא ל-974 דורות? חז”ל אומרים שהיו אלף דור בסך הכל, מתוכם 974 לפני בריאת העולם, והם ‘קומטו’, כי הנשמות של דורות אלו היו אנשים רעים. אמנם הקב”ה מחזיר אותם אחד אחד ושותל אותם במשך הדורות עד שיבוא משיח לתקן אותם (כמו שאמרנו שהעולם שנחרב לא נחרב לגמרי, אלא חוזר כדי לקבל תיקון), ואלו עזי הפנים שבכל דור ודור, השבים מאותם 974 דורות.

974 דורות באלפיים שנה

זו בעיה חדשה, על מה מדברים. אבל זה ישירות מחז”ל. יש שתי דעות. יש דעה אחת שכל 974 הדורות הללו היו צריכים להיות בתוך אלפיים שנה שהתורה קדמה לעולם – עוד מאמר חז”ל חשוב[28]. חז”ל אומרים שהתורה היתה “יום יום” לפני בריאת העולם, וזו הכוונה שהתורה מכונה “חמדה גנוזה” שלא ניתנה עד אלף דור, שמתוכם תתקעד קומטו ו-כו דורות היו עד משה רבינו. זו דעת רש”י, והיא הדעה הסמכותית ביותר בענין. בעקבות שיטת רש”י, הבה”ג עושה חשבון כמה שנים נמשך כל דור, לוקח לגמרי ברצינות ועושה חשבון מדויק, ואומר שכל דור הוא קצת יותר מ-2 שנים, כי יש כאן 2000 שנים ו-974 דורות.

כל זה קשור לשאלה אם הכל היה לפני המפץ הגדול או אחריו. לפחות לפי הדעה שהיו 974 דורות לפני “בראשית”, זה היה לפני המפץ הגדול של בריאת העולם והאדם. אבל יש דעה שכל אלף הדורות היו בין “בראשית” ל”יהי אור”. לפי הזהר “יהי אור” הוא המאמר הראשון, לא כמו הגמרא שאומרת ש”בראשית” הוא המאמר הראשון. כלומר, ששני הפסוקים של “בראשית… והארץ היתה תהו…” כוללים 974 דורות[29].

אם כן יש שלשה פירושים אמיתיים בענין זה: א. שהיו 974 דורות לפני בראשית, לפני הבריאה (לפני המפץ הגדול מתי שלא היה, שהרי כשאנו אומרים “המפץ הגדול” אנו מתכוונים לאירוע של “יש מאין”, כפי שהרמב”ן וכל שאר הפשטנים מסכימים ש”ברא” היא המלה היחידה בלשון הקדש ל”יש מאין” ואחרי “בראשית ברא” הכל הוא “יש מיש”. בתחילה נברא החומר ההיולי ברגע אחד, וממנו נברא הכל בהמשך); ב. יש דעה שניה שזה אלפיים שנה שהתורה קדמה לעולם; ג. ויש דעה שהכל היה בין “בראשית” ל”יהי אור” (מתאים לדעת הכרם שלמה, שהכל יכול להכנס ברגע אחד).

כמה שנים הם דור

מה היה משך כל דור בשנים? יש דעה שהכרם שלמה מביא שכל דור היה מאה שנה[30] (זה לעומת הקצה השני של הבה”ג שמשך כל דור היה קצת יותר משנתיים בלבד). יש דעה אחרת שכל דור היה 94 שנה, מבוסס על החשבון שמבריאת העולם עד מתן תורה חלפו 2448 שנים, ובזמן זה היו 26 דורות, אם כן יוצא שכל דור נמשך 94 שנים. יש דעה נוספת שדור הוא 70 שנה – “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”. יש דעה שדור הוא 50 שנה, עולמו של יובל, ויש עוד דעות. בכל מקרה, יש בזה דעות שונות ואין הסכמה.

נחזור לכרם שלמה, המקובל הספרדי הגדול האחרון, שאומר שדור הוא מאה שנה, ומסביר מה הכוונה. רוצים לעבור על דבריו כדי שנבין איך מקובל חושב. הוא ודאי לא חושב על מליארדי שנה של אבולוציה. איך הוא חושב? כמו שראינו כעת. הוא מסביר את חשיבתו בענין זה בביאורו על הקטע הזה בעץ חיים שזה עתה קראנו. הדבר הראשון שיש לו התחלה בזמן הוא אדם קדמון, כמו שקראנו. כל אחת מתשע הספירות שלו נמשכת עשרת אלפים שנה, והוא מסביר למה – כי הספירות של עשיה הן שנה, ושל יצירה עשר שנים, בריאה מאה שנים, באצילות אלף שנים, ובאדם קדמון – דרגה אחת מעל – כל ספירה היא רבבה. מהדברים המיוחדים בעברית שיש מלה מיוחדת לעשרת אלפים, לא כמו באנגלית ושאר השפות. בלשון הקדש יש יחידות, עשרות, מאות, אלפים, רבבות (כנגד נרנח”י, אין יחידה בלעומת זה) – דבר מאד חשוב. כמו למשל 60 רבוא יוצאי מצרים שהם 60 רבוא שרשי נשמות.

13.7 מליארד שנים

עכשיו, במאמר מוסגר, המדענים היום מדברים על כך שעברו בערך 13.7 מליארד שנים מהמפץ הגדול. אף אחד לא מציין שהחלק המשמעותי של המספר הזה הוא המספר הכל כך חשוב בפיזיקה, 137, שהוא ההפכי של ה-fine structure constant. לאף אחד אין בראש שיש כאן השגחה פרטית נפלאה במדע. אפשר לכנות זאת במילה האנגלית synchronicity, סינכרון בין המספר החשוב אולי בפיזיקה ובין גיל היקום המקובל על רוב המדענים.

עכשיו, במקום לומר 13.7 מיליארד שנים, בואו נאמר את אותו מספר כ-137 משהו. אז כמה אפסים יש אחרי 137 כאן? 8. לומר 13.7 מיליארד שנים למעשה לא אומר הרבה. הדרך היותר משמעותית מבחינה תורנית היא לומר שיש כאן 137 עם עוד 8 אפסים. כיוון ש-4 אפסים הם רבוא ועוד 4 אפסים הם עוד רבוא, אז 8 אפסים הם רבוא ברבוע (לשון נופל על לשון, ובסוד א נשמת ע כנודע). כידוע שיש בתורה משמעות מיוחדת למספרים רבועים. אז יש כאן 137 רבוא ברבוע. לומר זאת במונחים של 137 בלי נקודה עשרונית, יוצא שיש פה 137 רבוא ברבוע שנים. כיוון ש-8 הוא חזקה של 2, 2 בחזקת 3, זה אומר שמספר זה הוא בטוי מושלם של 10 עצמו כיוון שזה יוצא 10 ברבוע ברבוע ברבוע (בתלתא זימני הוי חזקה של שלמות ההתכללות, סוד הרבוע). ושוב, מליון הוא אלף ברבוע, אבל אלף אינו רבוע. אבל מאה מליון הוא רבבה ברבוע. כשרבבה בעצמו הוא רבוע של מאה, ומאה הוא רבוע של 10. אז מאה מליון הוא המספר בעל משמעות הרבה ביותר בהקשר של גיל היקום לפי המדע, הוא 10 ברבוע ברבוע ברבוע. אם מכפילים אותו ב-137 זה גיל היקום לפי הדעה במדע שיש היום. זו ההשגחה הפרטית, או כפי שמכנים זאת מחוץ לעולם היהודי, synchronicity, שמצאנו בכך. זו גם השגחה פרטית שככל הידוע לנו אף אחד עוד לא ציין זאת.

[לגבי רבוא ברבוע יש פסוק, “אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן קדמוהי יקומון”[31]. מליון הוא אלף ברבוע – “אלף אלפין” – ורבוא ברבוע היינו “ורבוא רבבן”. פסוק מפורש שיש אלף ברבוע ויש רבוא ברבוע מלאכים. בשיעורים על 137 הסברנו שזה המלאך שקוראים לו יופיאל – שר התורה ושר החכמה, המורה הגדול של רזין דרזין דאורייתא, שר הקבלה. יוצא שרק בגדוד שלו, אם יש “רבוא רבבן”, יוצא המספר של גיל העולם לדעת המדע.]

חשבון הדורות לפי הכרם שלמה

נחזור כעת לדברי הכרם שלמה שמסביר שכל דור הוא מאה שנים. נתון שכל ספירה של אדם קדמון היא 10000 שנים. כלומר, שכעת כשאנו באים להבין מה הם 974 הדורות שלפני בריאת העולם, עלינו לדעת עוד שהמספר 100 שנים לדור מגיע מפרקי אבות. בפרקי אבות הגילאים – גיל האדם – הם עד 100, “בן מאה כאילו מת עבר ובטל מן העולם” (ולעתיד לבוא נאמר “לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל”, וכן היה קודם מתן תורה). חז”ל אומרים שהנשר חי מאה שנה.

בכל אופן, בספירות של אדם קדמון מכתר עד יסוד יש 90 אלף שנה – שהן 900 דורות (כשכל דור הוא 100 שנים). אז בהשתלשלות של 9 הספירות הראשונות של א”ק יש 900 דורות. נשארו עוד 74 דורות שהם 7400 שנה.

מה עם מלכות דאדם קדמון? זה עוד עשרת אלפים שנים שנעשות החיים של האצילות – המלכות דא”ק נעשית העולם הבא אחרי א”ק, היא מחיה את עולם האצילות.

באצילות כל פרצוף עד ישסו”ת נמשך 1000 שנה. שני הפרצופים הראשונים של אצילות הם עתיק ונוקביה, אחר כך אריך ונוקביה, אבא ואמא. כל פרצוף באצילות הוא 1000 שנה, אז כאן מגיעים כבר ל-6000 שנה, 60 דורות, וצריך להסביר רק עוד 14 דורות.

שני הפרצופים הבאים הם ישראל סבא ותבונה. כל ספירה של פרצוף מאלה היא 100 שנה. שלש הספירות התחתונות שלהם נעשות מוחין לז”א, אז יש רק שבע ספירות של כל אחד – וביחד 14 ספירות, 1400 שנה.

כך יוצא שהזמן מהכתר דא”ק (שם הזמן מתחיל) עד פרצוף ז”א, הנקרא עולם הזה, לוקח בדיוק 974 דורות, 97400 שנים. ככה מקובל חושב. יוצא שהכרם שלמה לא מסביר כמו רש”י, שאצל רש”י ראינו ש-974 הדורות הנ”ל שייכים לאלפיים השנים שהתורה קדמה לעולם, כי אלפיים השנים שהתורה קדמה לעולם היינו חו”ב – מוחין דז”א, בהן מלובשים הנה”י של ישסו”ת. יש באלפיים השנים האלו שתי בחינות – מצד אחד (פנימיות החו”ב דז”א) הם האלפיים שנה שקדמה תורה לעולם אך מצד שני (חיצוניות החו”ב דז”א) הם עשרים הדורות הראשונים מבין ה-כו דורות מאדם עד משה, דהיינו כ הדורות מאדם עד אברהם, ואח”כ יש עוד ו”ק דז”א שכל ספירה היא מאה שנה, דור אחד, כנגד ו הדורות מיצחק עד משה, ודוק היטב.

שוב, רואים איך מקובל חושב, שכל השתלשלות הזמן היא השתלשלות העולמות מאדם קדמון ומטה. מה שיוצא בסוף דבריו שכעת איננו יודעים כמה זמן בדיוק לקח לבריאה להתרחש:

כי כל עולם ועולם נברא לאחר העולם שלמעלה ממנו, וכל העולמות היו משתלשלים בזמנים שונים, אחד אחרי השני. עד שהגיע זמן בריאת העולם הזה, ואז נברא בזמן הראוי לו, אחר בריאת כל העולמות שמעליו. ודי בזה כי אפשר להרחיב בזה עוד ככל הצורך ואיך וכמה ומתי.

“איך” עולה א–ל, ו-כמה עולה א–דני, ושלש המלים יחד, איך כמה מתי, עולות שלש פעמים יעקב. אז איננו יודעים לא איך, לא כמה, ולא מתי. זו גימטריא יפה כדי לסיים את החלק הזה.

דברי הרבי ביחס לגיל העולם

רק פתחנו את הנושא של גיל היקום עם השיטות השונות שלו בתורה. הרבי אמר בתוקף שלא מוציאים את הפסוקים מפשוטם. למדע אין הוכחות, ושיטות החישוב מסתמכות על זה שהחוקים של הטבע קבועים ואוניברסליים. אמרנו שכאשר הצדיק רוצה אחרת – החוקים משתנים. צדיק = חקי הטבע כנ”ל.

גיל היקום בהתאם לרמת התודעה בעולמות אבי“ע

אחד ההסברים בשיעורים שלנו הוא שגיל העולם משתנה בעולמות אבי”ע. מכל עולם רואים את גיל העולם אחרת. אפשר לראות את העולמות כרמות תודעה, ובכל רמת תודעה מסתכלים על המציאות בצורה אחרת, כמו דרך עדשה אחרת. זה לא אומר שאין באמת עולמות שונים, רק שניתן גם להבין את סוד העולמות כרמות שונות של תודעה, זו אחת הדרכים להסביר מה זאת אומרת שיש עולמות שונים. החסידות מסבירה שעולם העשיה הוא של עשיה, יצירה של רגש, בריאה של שכל ואצילות של בטול.

לפי מעמדו של הצדיק הוא נמצא בעולם מסוים – בתוך העולם שלנו – ובכל עולם גיל העולם משתנה, כיוון שהצדיק רואה את המציאות מתוך אותה רמה של תודעה. הסברנו כבר פעמים רבות שכל התפיסה של האבולוציה, כל התפיסה המדעית היום היא תפיסה הבאה מרמת התודעה של “אף עשיתיו”, מהתיחסות למציאות ולגיל היקום מתוך ראיה של עולם העשיה גרידא. וזה בא רק אחרי שמאבדים קשר עם האלקות (סוד תבת “אף”). רק בעשיה הכל נראה כתהליכים המצריכים אורך זמן רב מאד. ולכן רוב המדענים עדיין אינם מאמינים, אם כי זה דבר שנמצא בשינוי ובע”ה עוד ישתנה עוד.

בעולם העשיה המדע תופס שיש השתלשלות של מליארדי שנים. בעולם היצירה, רואים את המציאות מתוך ארכיטיפים, ושם העולם נברא בששה ימים והעולם הוא בן 5771 שנה. בעולם הבריאה העולם נברא מחדש בכל רגע (ולגבי עולם האצילות יבואר בהמשך).

שני ההסברים של הרבי – בעולם היצירה ובעולם הבריאה

כשהרבי התייחס לנושא של גיל היקום הוא השתמש בשני טיעונים שמסבירים שלא חייבים לקבל את הטענות המדעיות. הראשון הוא כמו שאמרנו. שאין סיבה להניח שחוקי הטבע קבועים ואין בהם שום שינוי, וגם הקבועים (כמו fine structure constant) יתכן שמשתנים, כך גם מהירות האור.

הטיעון השני שהרבי עושה בו שימוש הוא רוחני יותר. כשקראנו זאת לפני שנים הרגשנו שזה טיעון יותר טוב כי הוא מופשט, רוחני יותר (ועל כן הוא פחות מתישב על הדעת של בר שכל אנושי, שמבחינתו הוא טיעון גרוע יותר). אולי הקב”ה ברא את העולם עם מאובנים (שבאמת נפלו מעולמות קדומים רוחניים, מהשמיטה הקודמת לפי הבנת האריז”ל – המאובנים הנמצאים בעולם שלנו הם בסוד “רשימו” של עולם התהו שנשבר ונפל למטה[32]). אם אני מאמין שהעולם נברא, הקב”ה יכול לעשות זאת בכל אופן שירצה. אנחנו אהבנו את זה כי יש לזה פחות קשר עם המציאות כפי שהיא מתגלה בפשטות (וכנ”ל היינו יתרון דווקא לאנשים שהם קצת מרחפים מעל פני גשמיות העולם הזה ובכך רגישים לרפח ניצוצין שנפלו לתוך עולמנו מעולמות עליונים). הדרך הכי טובה להסביר את זה היא להגיד שהעולם נברא עם זכרון (על דרך אדם וחוה שנבראו בני עשרים לפי חז”ל[33], שיש לומר דהיינו עם זכרון של עשרים שנים אחורה). אולי כל העולם נברא עם זכרון שהוא בן 13.7 מליארד שנה. זה ההסבר השני של הרבי.

לפי הטיעון הראשון אי אפשר למדוד מתי העולם נברא כי החוקים משתנים. לפי הטיעון השני, אי אפשר בעצם למדוד כלום והמדידות לא מועילות כי אולי העולם נברא רק ברגע זה ממש, רק עם זכרון של כך וכך שנים אחורה. העולם אפילו לא צריך להיות בן 5771 שנים, אמנם אני מאמין בזה כי ככה מתועד בתורה, אבל אין שום דרך להוכיח לכאן או לכאן. במידה מסוימת זה באמת נכון, כי אנחנו מאמינים שהקב”ה בורא את העולם בכל רגע ורגע. בריאה זו נקראת “חידוש הישנות” בחסידות. זה עוד אפשרות להסביר את השמיטות, שיש חידוש מוחלט – אבל עם זכרון (וכנ”ל בסוד הרשימו של עולם התהו). ועוד יותר, יתכן שה’ ‘חולם’ אותנו כרגע (משל של רבי אייזיק) כי הכל הוא בעצם ה’ ואנחנו בכלל לא קיימים. זו המציאות בעולם הבריאה.

אז שוב, שני הטיעונים שמביא הרבי שייכים לעולם היצירה ועולם הבריאה. בעולם של “אף עשיתיו” יש זמן מינימאלי ששינויים לוקחים. לאנשים יש קשר עם התחושה שיש שינויים מינימאליים, ולכן כל זמן שלא תוכל להוכיח לי שאמנם היה שינוי במהירות האור או קבוע אחר, אז אנשים ימשכו לכיוון שהם קבועים. אם מוכיחים לי שכעת יש מהירות קבועה לאור, אני רוצה להאמין שתמיד היה כך. בעולם של “אף עשיתיו”, אין לי שום סיבה לחשוב שהטבע משתנה, אז למה שאחשוב שהטבע משתנה. אני אומר שהחוקים קבועים (והרי “המוציא מחברו עליו הראיה” – ואני כרגע מוחזק בחוקי הטבע כפי שאני מודד אותם היום), וכך אני מחשב אחורה שהעולם הוא בן 13.7 מליארד שנה.

עולם העשיה ועולם היצירה אצל הצדיקים

עליה מעולם לעולם היא “יציאת מצרים” – אנחנו משתחררים מאיזה שיעבוד מחשבתי. לחשוב שהכל קבוע ותמיד היה אותו דבר כובל אותי. אמנם גם בקדושה עולם העשיה נראה כך: שהכל קבוע. השלחן ערוך גם אומר מה צריך לעשות, תמיד אותו דבר (וכנ”ל ההלכה קובעת “המוציא מחברו עליו הראיה”). לפי זה יוצא שהצדיקים בדורות הקודמים הם בדיוק כמו הצדיקים בדורות האלה, שהרי “המעשה הוא העיקר”, ומדובר באותו שו”ע המורה הלכה למעשה. כלומר, יש גם עולם העשיה בקדושה – שהכל אותו דבר (ומבואר במקום אחר שבכל עולם ועולם יש שתי רמות כלליות של תודעה, חוץ מעולם העשיה, שבבחינה זו הוא העולם היחיד שהנו אחיד).

איפה אנחנו מוצאים שהצדיקים שונים זה מזה? בעולם היצירה, ברגשות, בתיקון המדות. תיקון המדות אומר שאני כאן בשביל לשנות את עצמי, כמו שאומר הרס”ג. אם אני כאן בשביל לשמור שו”ע זה לא בשביל לשנות את עצמי אלא רק כדי לעשות מה שכתוב שצריך לעשות. אם אני צריך לשנות את עצמי זה שינוי בי, בלבי, וזה כבר תפיסה של עולם היצירה.

נחזור לטיעון הראשון של הרבי: אין סיבה לומר שחוקי הטבע כעת הם כמו שהיו פעם, כי יש שינויים אמיתיים. לפי זה, קל להסביר את התורה כפשוטה, בריאה בששה ימים וגיל העולם 5771 שנים, וזה קרה בזמן כל כך קצר כי בהתחלה דברים זזו מהר מאד ועוד שינויים היו בחקי הטבע.

לכבוש את האקדמיה

כל הנושא הזה חשוב לנו, כי הרבי דבר על זה. למה הרבי התעסק עם השאלות האלה? כי היה צורך לענות לסטודנטים באוניברסיטה. באו סטודנטים לרבי ושאלו אותו את השאלות האלה, והרבי ענה בבחינת “דע מה שתשיב”. כפי שכבר דיברנו בעבר, כל הענין של הדור שלנו הוא לכבוש את האקדמיה (שרק על ידי כך אפשר להחזיר את העולם בתשובה), זה כמו הכיבוש של ארץ ישראל. בלי לכבוש את האקדמיה, לא שינית כלום, נשארת באותו מקום. אמנם, כל בעל תשובה שעושים זה מצוין, זה משלים 7000 שנה בפרט, אבל בשביל הכלל צריך משהו מעבר. וזאת הסיבה שעיקר זירת הפעילות שלנו היא באקדמיה. האקדמיה נמצאת ב”אף עשיתיו”, המקום שבו אין שום תודעה אלקית, ולכן יש שם דינים וכעס, וחרון אף של מקום בעולם, כי שם שולטים דפוסי חשיבה השוללים את קיום הבורא ואת ההשגחה הפרטית. משם צריכים לצאת. והטיעון הראשון של הרבי נועד כדי להוציא את הסטודנטים מהתפיסה הזאת שלהם.

עכשיו, אם הרבי הצליח לגמרי או לא זו שאלה אחרת. אם היה מצליח במאת האחוזים משיח כבר היה כאן. משמע שזו משימה מתמשכת. לפני כמה שנים דיברנו על כך שהיה גביר שרצה לתרום 100 מליון דולר (רבוא ברבוע) לטובת חינוך יהודי. כשנודע לרבי שיש כזה גביר, הוא הזמין אותו אליו ובילה עמו שעות ביחידות בנסיון לשכנעו שהדבר הכי חשוב בשביל העם היהודי זה חינוך שדווקא תנועת חב”ד יכולה לתת. הגביר לא השתכנע ואמר לרבי בצורה דוגרית מאד, אני לא מאמין שהדרך שלך תצליח לחדור לעולם, להגיע לכולם, לצאת החוצה בצורה שתתקבל על דעת כולם. מן הסתם הוא טעה. אבל בסיכומו של דבר הכסף לא ניתן. מכאן רואים שהרבי, הצדיק של הדור מנסה לעשות דברים וזה לא תמיד מסתייע, ובכל זאת הוא מקדיש את עצמו עם כל לבו למשימה. ביחס לסטודנטים, כמו עם הגביר, היתה השפעה, אבל לא מספיק. דברי הרבי ודאי השפיעו על חב”דניקים, אבל זה לא היה צבור היעד – צריכים להגיע לאקדמיה. ככל שנבין יותר לעומק את הטיעונים שהרבי נתן, נוכל להסביר אותם יותר טוב כדי שיפוצו חוצה יותר.

העולם נברא עם זכרון מעולמות קדומים במחשבה

שוב, ההסבר הראשון של הרבי, שחוקי הטבע לא קבועים – הסבר שיש לו בסיס מדעי – שייך לעולם היצירה. הסברנו שהשינויים בטבע באים מהצדיק, שמשנה את לבו.

ההסבר השני, שהעולם נברא עם זכרון – יתכן שנברא ברגע זה עם זכרון – שייך לעולם הבריאה. העולם נברא עם המאובנים. במאמר שהתחלנו לקרוא מאדה”ז הוא מסביר שהשמיטה הראשונה היא רק מחשבה, ולכן משה היה “כבד פה וכבד לשון” – מי שבא מהשמיטה הראשונה הוא בעצם קשור עם מחשבה, ולכן לא אחד שמצליח להתבטאות בעולם הזה. גם בהקשר הזה, הטיעון השני של הרבי שייך לעולם המחשבה, שכל טהור. גם במדע היום יש מושג של “ניסוי מחשבתי” – דבר שאינשטיין השתמש בו הרבה בנסיון לשלול את המכניקה הקוונטית. ניסויי מחשבה טובים בשביל דברים שאי אפשר לבדוק אותם במעבדה. כל דבר שהוא ניסוי מחשבתי קשור לעולם הבריאה. באותו אופן, הטענה שהעולם נברא עם זכרון (עם מאובנים) – וזה כמו לומר שיתכן תיאורטית שהעולם נברא בזה הרגע עם זכרון – זה טיעון השייך לעולם הבריאה, עולם של שכל טהור, שם יש רק טיעונים שכליים טהורים. גם לגבי מאובנים, לומר שבאו ממחשבה של הקב”ה (מהשמיטה הקודמת) זה לא דבר שאפשר להוכיח.

נסביר עוד נקודה שלמדנו בעבר בנושא של גיל היקום. אם העולם נברא עם מאובנים, אז מדוע? מדוע ה’ עשה כך? חייבים לומר שהדינוזאורים הם דמויות נפולות מעולמות רוחניים קודמים שהתגשמו בנפילתם (כנ”ל). זה אחד הדברים הבסיסיים שאנחנו מלמדים כל השנים בהקשר לטיעון השני של הרבי. הרבי לא דיבר על הנושא הזה של מאובנים, אבל בגלל שאנחנו מאד אהבנו את הרעיון הזה (מתוך תחושה שיתכן שאני נברא ברגע זה ממש, יש מאין ואפס המוחלט, עם זכרון), כדי להוסיף נפח לטיעון, שאלנו מדוע העולם נברא עם מאובנים וענינו כנ”ל. זה רעיון שמופיע בהרבה ספרי קבלה. כך ביחס לשמיטות כנ”ל, האריז”ל מסביר כמו שראינו, שהשמיטה הראשונה היתה בגדר מחשבה בלבד. כל הקיום שלה הוא רק במחשבתו של ה’.

בעולם האצילות – העולם במחשבה של ה‘

באופן דומה אפשר להוסיף הסבר נוסף לכל הענין של גיל היקום, שלמעשה העולם קיים רק בתוך מחשבתו של ה’ ואין לו שום קיום מחוצה לה. הרבי לא מביא טיעון זה, אבל טיעון מסוג זה יהיה שייך להסתכלות של עולם האצילות, שם יש רק את ה’ עם מחשבתו שהם אחד. זו ההגדרה של האצילות, יש שם רק את ה’.

זה כמו ביחס ל”חד חרוב”, השיטה של רב קטינא שראינו מקודם. והוא אמורא יחסית נדיר בגמרא. פירוש שמו “קטן”, והיינו כמו שחז”ל אומרים לגבי כל מי שנקרא קטן, שמקטין את עצמו[34]. זה גם רומז שרק מי שבאמת מקטין עצמו יכול להבין את כל הנושא הזה של 6000 שנים ועוד חד חרוב, זה הכל קשור למוחין דקטנות. אפילו אביי רוצה להרחיב קצת את הטווח ומוסיף עוד כמה אלפים. הפסוק שהביא בשביל ה”חד חרוב” הוא “ונשגב הוי’ לבדו ביום ההוא”. והיום של האלף השביעי, הוא השבת, היום של האצילות בכתבי האריז”ל. אז אצילות היינו “ונשגב הוי’ לבדו ביום ההוא”. וביום הזה הכל נשאר, לא שנעלם מן הקיום, אלא שמה שנחרב זה כל התודעה העצמית שקיימת כרגע. זה הפירוש החיובי של “חד חרוב”. וביום ההוא יהיה רק ה’ אחד. הכל ה’ וה’ הכל. ואז אי אפשר בכלל לדבר על רגע של בריאת העולם ברגע זה או אחר.

סיכום ההסתכלות בעולמות בי“ע

אז שוב, בבריאה הכל נברא ברגע זה עם זכרון.

בעולם היצירה העולם נברא בששה ימים וכו’ והחוקים משתנים ובהתחלת הבריאה היו השינויים הרבה יותר מהירים ממה שהם היום, וממילא הכל לקח רק זמן קצר, והטענה כאן שאין שום דרך להסיק אחורנית מההווה שחוקי הטבע תמיד עבדו באותו אופן.

ובעולם העשיה – אחרי ההפסק של “אף עשיתיו”, שבגלל הפסק זה אז ההנחה הפשוטה היא שהעולם קיים, ואני קיים, ואם ה’ קיים זו כבר שאלה – וממילא המסקנה היא שהעולם נברא לפני 13.7 מליארד שנה, כי אין שום השגה שיש ה’ וממילא הכל קבוע ולא משתנה.

בעולם העשיה יש ניצוצות מעולם האצילות

הרעיון הזה של 13.7 מיליארד שנים הוא גם כן ניצוץ שנפל, וגם את זה צריך להחזיר להקשר של התורה. כידוע המספר 137 עולה קבלה, ולכן העלאת הניצוץ הזה יש בכח הקבלה. קבלה ר”ת “השתחוו לה’ בהדרת קודש”.

אדה”ז במאמרו מסביר שכל היתרון בכך שמשה ירד לשמיטה שלנו, מעולם התהו לעולם התקון, הוא שרק בעולם שלנו יש את הכלל של “נעוץ סופן בתחלתן”. לכן, עם כל כמה שהתודעה הזאת של עולם העשיה נובעת מניצוץ שנפל מטה מטה, לתוך המציאות התחתונה של עולם העשיה, שם כבר אין תודעה אלקית כלל, הרי שיש את הכלל שנעוץ סופן בתחילתן, ואפשר להעלות את הרעיון הזה. אבל בעולם התהו, השמיטה הראשונה, אין שם את הכלל הזה. ואמנם, כשמגלים שנעוץ סופן בתחלתן, מתקיים הפירוש של “גם” ב”אף עשיתיו” כלומר שאפילו כל המחשבות הנפולות שנובעות מכפירה, גם אותן ה’ עשה, גם הן הגיעו במקורן מתוך עולם האצילות. יש שם איזה ניצוץ שיחזור בזמן ש”ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”. כל זה ביחס להסברים השונים של גיל היקום.

רק לחזור שוב, בעולם הבריאה אין שינוי במחשבה כמו שיש בלב ביחס לעולם היצירה. בעולם היצירה יש כל הזמן יצירה, כלומר נתינת צורה חדשה, הגדרה מחדש.

דברי הרבי שימי בראשית הם יום כפשוטו

כעת אחרי שלמדנו שאי אפשר לאמץ כלל את דברי ספר התמונה כרלוונטיים לגיל היקום – צריכים ‘להוציא מהתמונה’ את ספר התמונה (וזה כולל גם את כל הפירושים הנלווים אליו) – נשאל שאלה חדשה. על מה סומכים אנשים רבים שאינם בהכרח מקבלים את האמירה הברורה של הרבי שאין סיבה להוציא את מעשה בראשית מפשטם ולפרש את כל סיפור הבריאה כמו משל המתייחס לא לימים של 24 שעות אלא לתקופות זמן ארוכות? על מה הם נסמכים כשהם מפרשים שכל יום בבריאה ארך זמן רב.

יש אנשים שלא מוכנים לקבל מה שהם מכנים ‘אמונה עיוורת’ ומה שהרבי אומר שהעולם בן 5771 שנים, ובכל זאת אי אפשר לומר שהם כופרים בעיקר. ישנם חכמים ורבנים רבים שאינם סוברים כמו הרבי והם אומרים שיותר הגיוני להם לומר שכל יום בבריאה מסמל תקופה ארוכה יותר. הרמב”ם ודאי וגם הרבי לא היו קוראים למי שחושב כך כופר. הרבי פשוט היה אומר שאיש כזה טועה, כי אין סיבה רציונלית לשלול את הפשט של התורה גם בסיפור הבריאה. וממילא אומר הרבי, “אני מקבל את הפשט של התורה כי אין סיבה לא לעשות זאת. וכל מה שטוען המדע הוא רק בגדר טענה אבל אין בזה שום הוכחה המחייבת להוציא את התורה מהפשט בכל הקשור לימי הבריאה” (זה בעצם אותו הגיון ממש שראינו לעיל לגבי מחשבת ה”אף עשיתיו” – “המוציא מחברו עליו הראיה”. רק שאצל הרבי הפשט של התורה הוא מוחזק ולא חוקי הטבע. בסגנון החסידי הידוע, אצל הרבי התורה בפשיטות וחוקי הטבע בהתחדשות ואילו אצל המדען ההיפך הוא הנראה לו). אבל אם דוקא התיאוריות המדעיות גורמות לך לשמחה, מה אפשר לומר? ברור שככל שתתקרב לחב”ד כך תקבל שמחה מדברים אחרים, אבל לעת עתה, בוא נחשוב מה תוכל לומר.

רמז לא מוכרח לחשבון של 13.7 מליארד

אחד החברים עשה חישוב שאם כל יום בבריאה הוא 7000 שנה, ובנוסף לומר שכל שנה כזאת היא לא שנה שלנו (של 365 ימים) אלא שנה של הקב”ה, עליה נאמר שכל יום של הקב”ה הוא כמו אלף שנים שלנו. כלומר שבכל שנה של הקב”ה יש 365,000 שנים שלנו. נכפיל זאת ב-7000 (כי כאמור בכל יום של הבריאה יש לפי התרגיל המחשבתי הזה 7000 שנים) – זה נשמע נחמד, לא?… החישוב הזה אינו נובע מספר התמונה, אלא זה חישוב גרידא, שיש בו איזה הגיון פשוט. יוצא בכל אופן, שכל יום של הבריאה מקביל לבערך 2.5 מיליארד שנים. כל שעה יוצאת בערך רבוא ברבוע, כלומר 100,000,000, שנים. ואז אם נחשב כמה זמן עבר מתחילת הבריאה (עם עלות השחר של היום הראשון) ועד לחטא אדם הראשון, שלפי הגמרא התרחש בתחלת השעה העשירית ביום הששי, יעלה הכל 13.7 מליארד שנים! זו תוצאה מתמטית נכונה. אז זה נשמע נחמד מאד, ואני מסכים שיש כאן דוגמא של השגחה פרטית שיצא המספר הזה.

בנוסף יש כמה וכמה הקבלות יפות בין השעות של היום הששי לבין התפתחויות משוערות היום ביחס לזמן הופעות בעלי החיים וכו’, אבל אין זה מעניננו כעת.

[שאלה: זה נשמע דומה לסברת התורת חכם שאומר שביום הראשון של הבריאה יש 7000 שנים, אך כמו שראינו למעלה, זה לא שייך בכלל לשיטת השמיטות, שם בכל יום יש רק 1000 שנים?

תשובה: נכון, זה יותר דומה לתורת חכם, כי באמת מי שאמר את שיטת השמיטות גם סבר שכל יום בבריאה מייצג 1000 שנים של קיום של העולם שלנו, רק שהוסיף שכל התהליך של הבריאה יחזור על עצמו 7 פעמים. אבל כמובן זה לא יתאים לחישוב של השמיטות בכלל, בגלל בעיות נוספות בחישוב… לכן אין מה להתייחס בכלל לנושא השמיטות. צריך לשכוח מהמקום ממנו מי שעשה את החשבון הזה שאב אותו, ולהתייחס רק לחשבון בצורה מופשטת.

רק אמור כך: זה נשמע נחמד, כל יום שקול ל-7000 שנים, ובסופו של דבר הזמן מעלות השחר של היום הראשון עד תחילת השעה העשירית, שהרי הוא חטא בסוף השעה התשיעית, ומאותו רגע תבונתו של אדם ירדה מטה מטה עד שהגיע לידי מודעות עצמית, והתחילה המודעות שלנו ביחס לזמן. ברגע שיש תודעה אנושית כמו שאנחנו מכירים אותה, אחרי החטא, זה משנה לגמרי את התפיסה ביחס לממד הזמן.]

עד כאן יצא לנו בהשגחה פרטית שיש בזה הקבלה למספר של 13.7 מיליארד שנה. אבל כל מה שעשינו עכשיו זה בחינת שעשועים. כשעושים דברים כאלה, ויש לך מזל, כלומר השגחה פרטית, אז תהיה התאמה במידה מסוימת, אבל לא באופן מוחלט. לו מה שעשינו היה מתחיל לגמרי מהגיון תורני אמיתי, אזי הכל היה מתאים בדיוק. ביחס לרעיון הזה, ההתאמה היתה מתבטאת בכך שכל פרט היה מתאים. כלומר, כל תאור או בדל של תאור שיש לנו בתורה לגבי מה קרה ומתי, היה מתאים בדיוק עם ההשערות המדעיות לגבי מה קרה באותו פרק זמן. אבל בפועל הדבר היחיד שמתאים מכל התמונה הזאת שנוצרה מהשעשוע שלנו היא שאם נדמיין – לפי התאור השני של הבריאה, שהחיות נבראו מעט אחרי בריאת האדם[35] שהיה בשעה הרביעית[36], אז יוצא שהחיות נבראו לפני חצי מיליארד שנים, תקופה הנקראת במדע הפיצוץ הקמבריאני. אבל שום דבר אחר לא מתאים. אם כן, כל הענין לגמרי מופקע, חוץ מההשגחה הפרטית שיצא לנו ביחס ל-13.7 מיליארד שנים.

הסברים שונים לימי בראשית. קשה לומר שלא מדובר על כדור הארץ

עכשיו ישנם אנשים אחרים, גם מדענים, שמנסים להקביל בשיטה זאת בין למשל ביום השני לבריאה עם בריאת הרקיע, לתאר בריאה של איזו נביולה (nebula) בחלל, וכו’. אמנם, השאלה הכי בסיסית שנותרת תמיד היא מה לעשות עם בריאת הצמחיה ביום השלישי, שהרי אפילו אם עמדה על פני הקרקע ועוד לא יצאה, מכל מקום משהו קרה ביחס לצמחיה, וכל זה מתרחש לפני בריאת השמש והירח. אז שוב, זה ממש מגוחך להקביל ככה. מאידך, מי שמבין את תאור הבריאה כפשוטו, וזה קשור לנושא מחזור המים (שאנו עוסקים בו במקום אחר), מבין שביום השני והשלישי – מעשה המים שם – הכל קשור עם תאור של מחזור המים, של אידוי וכו’. המלבי”ם למשל מתייחס לשאלה כיצד תתכן צמחיה בלי שתהיה שמש. הוא עונה שצמחיה למעשה אינה צריכה לראות את השמש, היא רק צריכה אור, ואור כמובן היה שם לפני השמש. צמחיה גם זקוקה לחום, וגם חום כבר היה לפני בריאת השמש.

באופן אישי, המקום בו הייתי מתחיל להסביר את מעשה בראשית ולפענח את הכוונה על פי פשט, הוא שביום הרביעי, אז ה’ תלה את המאורות, הכוונה למעשה היא שהאטמוספירה התבהרה מספיק עד שאפשר ניתן היה לראות את הגופים השמימיים מכדור הארץ ועל פיהם לקבוע מועדים. וזה לפי מה שהתורה אומרת, שהמאורות נתלו כדי לאפשר לנו לספור את הימים ולחשב את הזמנים והמועדים. וכדי לעשות זאת צריכים לראות את השמש והירח. וכלל גדול בתורה (כפי שמבואר באריכות במ”א) שהתיאורים הטבעיים של התורה הם שילוב בין המציאות ה’אויקטיבית’ לבין ההשקפה ה’סוביקטיבית’ על מציאות זו.

מה הכוונה בכך שהרקיע נעשה ביום השני? הרקיע הוא האטמוספירה. עכשיו זה ענין בפני עצמו, אבל כמעט לפי כל המפרשים, יש חלק מסוים של האטמוספירה הנקרא “רקיע” ורוב מחזור המים, קליטת האדים, העננות, והממטרים מתרחשים מתחת לגובה זה של האטמוספירה. אבל יש גשמים יוצאים מן הכלל, וזה מבוסס על הרבה מאמרי חז”ל, ואצל המלבי”ם זה ההבדל בין “גשם” ל”מטר”, שלפי איך שהוא מוכיח מהתנ”ך וממאמרי חז”ל (וכפי שמסביר רבינו בחיי), גשם זהו משקע שנופל כתוצאה ממחזור המים הפשוט שמתחת לרקיע. אבל יש משקעים שמקורם מלמעלה לרקיע, והוא נקרא מטר.

לפי כל ההסברים המוזרים שהזכרנו למעלה, היום השני מתייחס לתקופה שלפי המדע היתה הרבה לפני בריאת כדור הארץ. וזה כמובן נוגד לא רק את פשט התורה, זה גם נוגד כל דרוש שאפשר להגיד, שהרי מאד ברור שגם אם נוציא את דברי התורה מפשטם, עדיין התיאור ביום השני מתייחס לכדור הארץ. להפוך את הרקיע, ואת היבשה המתגלית, ואת הצמחיה, הכל לכל מיני תופעות המתרחשות בחלל זה, לפחות לדעתי, מגוחך. התורה מדברת על כדור הארץ בכל הקשור לדברים הנ”ל.

אולי ביחס לתאור מ”בראשית ברא” עד “יהי אור” ביום הראשון, אפשר לדחוס הרבה מאד שנים והמון דורות כמו שראינו מקודם. ובכלל, אם כבר אמרנו זאת, הרי שאם יוצאים מן הפשט – מי אומר שכל יום מייצג כמות שווה של זמן? כל החישוב הזה שעשינו כשעשועים, כולו מנקודת מבט של עולם העשיה, מנטליות של עולם העשיה. אם 974 דורות עברו בשני הפסוקים הראשונים בלבד, אז אולי צריך לומר שהיום הראשון מייצג הרבה יותר זמן מהיום השני של הבריאה. זה הרבה יותר הגיוני (וישנם מדענים בני תורה שסוברים כך).

אבל בכל מקרה, מאד ברור שלפי פשט התורה (אם אכן סוברים שגם במעשה בראשית קיים הכלל ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, ולא כסוברים אחרת) ביום הראשון יש כבר שמים וארץ, כפי שאנחנו מכירים אותם (אמנם במצב שונה מאשר הם היום, שהרי אז הם היו בראשית התהוותם, “והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו'”), ולא בתור איזה משל למשהו שאירע אחרי המפץ הגדול. וביום השני יש רקיע שהוא האטמוספירה של כדור הארץ, ומשהו מתרחש שם שמבדיל בין מים עליונים ותחתונים. וביום השלישי המים התחתונים מתחברים ביחד, ונוצרת צמחיה כי כבר יש מחזור מים שפועל. ויש חום, אך עדיין האטמוספירה “עבה” מדי מכדי לאפשר לשמש להיראות דרכה. אבל יש חום ויש אור המאפשרים פוטוסינתיזה, ואז הצמחיה יכולה להתחיל באיזה שהוא אופן בסיסי. ואז האטמוספירה מתבהרת ואז הכל ממשיך, מגיעים הדגים והצפורים והזוחלים, ואז החיות וכו’.

מה מדד הזמן? אלא אם כן יש סיבה אמיתית לומר אחרת, יש להניח כמו שאמר הרבי שהזמן הוא כפשוטו (ויש בנוסף ההסבר של ארבע העדשות הנ”ל, והוא כנראה נצרך כדי שהדברים יתישבו על דעתם של בני דורנו, ראה אגה”ק כה. וכן יש הסברים נוספים חשובים שנתבארו במקומות אחרים ולא הועלו כאן).

אז הדבר הראשון אם אתה תלמיד שמסור לתורה – לא אומר ‘תלמיד חכם’ כי אף אחד פה לא תלמיד חכם במעשה בראשית – אבל אם אתה תלמיד שמסור לתורה אתה לא אומר שהרקיע וכו’ זה נביולה שהתפתחה בחלל. ושוב השאלה הבסיסית שתמיד נשארת זה היום השלישי והרביעי. וכשמתחשבים בזה לומר שכל יום מייצג בדיוק אורך זמן שווה, אין דרך טובה להסביר מה קרה בימים אלה. זה גם נכון לגבי היום החמישי – הציפורים והדגים, שלפי החשבון הנורא נחמד הזה שיצא 13.7 מיליארד שנים, זה התרחש לפני 4 מיליארד שנים, וזה המון לפני הזמן שהמדענים היום משערים. ושוב, נחזור לצמחיה. זה שיש צמחיה ביום השלישי, אי אפשר לפרש שזה רק ה”בכח”, פוטנציאל, של העצים, שהרי כל ה”בכח” של מעשה בראשית, זה רק בשניה הראשונה. אלא ברור שהכוונה פה לאיזה צמחיה ממשית. ויש מפרשים שאומרים שהמדובר בעצים ממש, ומה שלא “צמחו” עד שהאדם התפלל עבור הגשמים הכוונה ל”מטר” הזה שהזכרנו מקודם. היה כבר מחזור מים, והוא גידל עצים בצורה טבעית, אבל עוד לא היו צמחים שגדלו כתוצאה מתפילתו של האדם. הם לא היו צמחים על טבעיים, אלא טבעיים.

ובזה נסיים ונאחל לכולם חלומות שמחים על בריאת העולם מחדש, “השמים החדשים והארץ החדשה”. ושנזכה לתפוס גם את עולם האצילות שאולי אנחנו לא נמצאים כאן בכלל, וכו’…

ג. השלמות

א. תורת השמיטות – מחזוריות ועיגולים

אמרנו שענין השמיטות תופס טוב טוב את השכל של הנפש השכלית, כמו האבולוציה, ולכן זה חוזר וצץ – זה צץ בספר שערי גן עדן, ובתוך האריז”ל גופא צץ – בצורה מתוקנת – בתורת חכם ובכרם שלמה, כפי שלמדנו.

למה באמת ענין השמיטות תופס? כי אם מפשיטים את המושג שמיטות – ואמרנו בסוף שלא חשוב דיוקי הזמנים – יש כאן רעיון, שהעולם עובד במחזורים, וגם ההיסטוריה חוזרת במחזורים. זה הרעיון המופשט, ורעיון המחזור מאד תופס. יש כל מיני מחזורים בטבע – סוד העגולים בקבלה, בחינת נפש. זה קשור גם לגלגולים, כמו שהנשמה חוזרת בגלגול. הבקורת היא על כך שכל חזרה היא משהו אחר ואפילו תורה אחרת, אבל בהפשטה נדבר רק על רעיון של מחזורים – שהוא רעיון שמאד תופס.

השמיטות והאבולוציה – עיגולים ויושר

הרש”ש חזר על זה לגמרי, אם כי לכאורה הוא מפתח בעיקר את היושר.

הווארט הוא שהרעיון של אבולוציה – שאמרנו שהשמיטות לא תואמות אותו, אבל לא הסברנו למה – הוא התקדמות הרבה יותר משמיטות. באופן הכי מופשט אבולוציה היא יושר, כל הזמן התפתחות, ולא מחזוריות. אם כן, שני הדברים האלה, השמיטות והאבולוציה, הם יסוד היסודות של הקבלה בלעומת זה (גם את השמיטות מכנים כאן “לעומת זה”, כי האריז”ל פוסל, אבל ודאי לא פסול כמו האבולוציה – יותר טבעי, יותר ראשוני, יותר “דרך ארץ קדמה לתורה”, לכן יותר קל לאמץ בתוך התורה) – עיגולים ויושר.

עד כדי כך שנאמר שהעובדה שרס”ג וכיו”ב לא מאמינים בגלגולי נשמות היא מעין רצון לצאת מהעגולים, הנפש, ולהגיע ליושר-רוח-תורה. לכן גם הבעל שם טוב לא חבב גלגולים, אבל הוא עוד ממד מעבר לנפש-רוח – הוא מוסיף נשמה.

הרבה מקובלים מסבירים שמחזור של 7000 שנה הוא כדי להגיע בסוף ליושר, לרוח. “והארץ היתה תהו ובהו וגו'” זה עגולים, “ורוח אלהים מרחפת על פני המים” זה יושר, אבל כתוב בקבלה – כמו בחסדי דוד – שהתכלית היא גילוי הנשמה, מה שלפני הצמצום, עולם המלבוש, זו השראה. זה בעצם השתלשלות (נפש) והתלבשות (רוח) והשראה (נשמה).

ההשתלשלות בקבלה: אותו דבר בצורה חדשה, התקדמות ספיראלית, היושר בתוך העיגולים

במושג “השתלשלות” הייתי יכול לחשוב שזו אבולוציה, אבל יש בהשתלשלות את שני הדברים. מה ההבדל בין השתלשלות בקבלה להשתלשלות במדע? חוץ מזה שהכיוון הפוך, שהאבולוציה מלמטה למעלה והשתלשלות העולמות מלמעלה למטה, השתלשלות הקבלה היא שמיטות, כל פעם נעתק אותו דבר (סוד עתיק, שמעתיק מעולם לעולם), רק בואריציה חדשה, מיחזור (זו כל תורת הרש”ש, כל הזמן מחזור, לכן הזמן גלגלים, ויחד עם זה גם מתקדם ביושר – יש איזה חץ של התקדמות).

מדברים על הנושא הזה בעיקר סביב מחזור האשה, שבמאמר “טהרת המשפחה”[37] מוסבר שהמחזור הוא לא רק עיגולים, אלא ספירלה – שצריך לשאוף כל הזמן שתהיה עליה. אם יש ספירלה של עליה זאת אומרת שהיושר נכנס לתוך העיגולים. המציאות היא המחזור, ה-בן, העיגולים, אבל אם היושר נכנס – הרוח, הקו – הוא פועל שהמחזור יתפתח, לא יעמוד על מקומו. הוא עושה מזה ספירלה. בעצם הוא מכניס בזה ממד חדש, כי אם כל הזמן עומד על מעמדו זה רק שטח. ברגע שהקו מכריח אותו להתקדם הוא כבר מוסיף ממד חדש.

אם כן, כל הרעיון של שמיטות ואבולוציה הוא משהו יסודי מאד בנפש השכלית, גם של היהודי וגם של הגוי. החידוש של החסידות הוא השראת הנשמה, שלמעלה משניהם (אחרי ההתלבשות של האריז”ל). גם באר”י יש מקום שמוסבר ש”שני אלפים תהו” הם נפש, “שני אלפים תורה” רוח, ו”שני אלפים ימות המשיח” (אמורים להיות) נשמה. היעוד המשיחי ממש הוא הנשמה, והנשמה ממש היא לפני הצמצום – זו השראת הבעל שם טוב. האריז”ל לא מדבר על זה (לפחות בגלוי, לפי שתלמידו המובהק, מהרח”ו, מסר לנו את דבריו[38]).

ב. סוד הזמן

הזמן – הקו, היושר, שיוצר ומעצב את העיגולים

הקדמה נוספת חשובה מאד: אנחנו תמיד מסבירים שהזמן הוא הקו. כמו שמתואר בחסידות, כל הזמן הוא ממשיך להתפשט ולחדור פנימה לתוך הצמצום, וברגע שהקו נכנס הוא מוסיף את ממד הזמן. לא דברנו על זה אתמול כי בחקירה הב’ של האריז”ל עוד אין צמצום וקו, לכן מדבר רק על הא”ס וא”ק – בעצם מדבר בשפה של הרמ”ק. לכן יוצא שהדבר הראשון שיש לו התחלת זמן הוא א”ק, הפרצוף הראשון שמלביש את הקו.

הקו בכללות העולמות קשור לרוח, וההתקדמות שלו היא יושר, ‘אבולוציה’, ולא מחזוריות. רק מהחיצוניות שלו הקו מוציא עיגולים, אבל עצם מהותו היא יושר, רוח. משום מה הוא מוציא גם עיגולים. איך הוא מוציא עיגולים? כתוב שהעיגולים שהוא מוציא זו פעולה שפועל על הרשימו, כמו שכל הכלים נעשים כביכול מחומר הגלם של הרשימו ואנרגית הקו רק מעצבת אותם – לוקח את התהו ובהו של נקודת הרשימו ובונה שם עיגולים. כמו היום במדע שיש שדה אלקטרו-מגנטי, אז הוא בונה שם כל מיני עיגולים ומחזורים בחומר הגלם של החלל. אם יש איזו אנרגיה הוא בונה בתוך החלל כל מיני עיגולים, כך מתארים היום. אלו העיגולים שהוא מוציא, אבל הוא בעצמו יושר.

הזמן קשור לתורה

כתוב בחסידות שחיצוניות הקו היא כח ההתחלקות ופנימיותו כח החיבור. ברש”ש כתוב שפנימיות הקו היא סוד התורה. הרבה מהמפרשים המוסמכים כותבים על אלפים שנה שקדמה תורה לעולם – מושג של זמן – ומסבירים שמה שכתוב שהזמן נברא היינו יחד עם התגלות התורה, כלומר שהתגלות התורה היינו בריאת הזמן. אם נחבר זאת עם הרש”ש יוצא מפורש שההנחה שלנו שהקו הוא הזמן נובעת מכך שפנימיותו היא התורה (תורה = “[והחיות] רצוא ושוב“, סוד התהוות הזמן, כמבואר במ”א).

כלומר, הטבע העצמי של הזמן הוא להתקדם – לא להסתובב במעגלים, שמיטות – רק שכל הזמן הוא מוציא עיגולים, וזה בעצם עיצוב נקודת הרשימו. הקו-הרוח פועל על הנפש, כמו ש-מה פועל על בן – זה התפקיד שלו, הקו הוא שליח. הקו הוא כמו ה-ו של שם הוי’, לכן הוא רוח ומדות. זה מה שהסברנו שבעולם היצירה יש שינוי – שינוי הוא בלב (בחינת אדם להנחם). בספר יצירה זמן נקרא שנה, לשון שינוי, לכן הזמן הוא ה-ו – המדות, הרוח. כמובן שאצל האשה, היות שהיא בטבע בחינת נפש, יותר נתפס אצלה המחזור. בזכות שלום הבית זה הופך להיות ספירלה, במקום סתם עיגול שחוזר על עצמו (בהיותה רווקה).

הזמן נוצר משרש הקו בתפארת הנעלם – השינוי בספירת התפארת

עד כאן אמרנו חצי הקדמה. כעת נאמר את החצי השני: כתוב בקבלה ששרש הקו (היוצא בפשטות – לפי ההסבר בעץ חיים – מנקודת הרשימו שבתוך החלל) הוא התפארת הנעלם. בעמק המלך מוסבר ששרש הקו הוא ביסוד עולם המלבוש. במונחים של חסידות, עולם המלבוש הוא “קדמון” ותפארת הנעלם היא ב”אחד” (פעם הסברנו שביחיד היינו בדעת – חידוש שלנו[39]), והפשט הרווח בדא”ח שמקום שרש הקו הוא בתפארת (וכולל גם גם את הדעת של מדרגת “יחיד”, מאחר שנשמת התפארת היא דעת). למה תפארת? אמרנו שזמן הוא שינוי.

כלומר, שלשת ההסברים הם:

שרש הקו הוא ביסוד עולם המלבוש (קדמון).

שרש הקו הוא ב”תפארת הנעלם” (אחד).

שרש הקו הוא בדעת הנעלם (יחיד).

כך אפשר להסביר גם את הרמב”ם טפה יותר מופשט. הרמב”ם אומר[40] שזמן הוא פונקציה של תנועה (בחינת “והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק”) – שינוי. אם אין שינוי אין זמן. הרבה פעמים בחסידות כתוב שהתהוות הזמן היא מהתנועה של “מטי ולא מטי”, וסתם “מטי ולא מטי” קשור לעולם העקודים היוצא מפה א”ק, אבל הסברנו (על פי דברי הרש”ב) ששרש ה”מטי ולא מטי” הוא בקו. משם יצא שהקו הוא שרש הזמן. זמן הוא תנועה ותנועה היא שינוי – נקרא לכך שינוי, כמו המונח “שנה” בספר יצירה.

גם שנה היא מחזור. כל המדות והשעורים של הזמן הם מחזוריים – שעה, יום, חדש, שנה, שמיטה, יובל. הכל עגולים. לכן החסידות כל כך מדגישה שכל שנה היא אור חדש שלא היה מעולם בעולם – “מרשית השנה ועד אחרית שנה”. החידוש של התורה שזו לא אותה שנה אלא שנה אחרת, כי כל הענין של התורה הוא להחדיר יושר לתוך העיגולים. חייבים לומר שהאור הקודם מסתלק לגמרי וכעת נמשך אור חדש שלא היה מעולם. זה כמו “חד חרוב”. המציאות, ה-בן, יציבה – העולם לא מסתלק (כמו ששואלים) – אלא רק האור מסתלק ונמשך אור חדש לשנה חדשה.

כעת אפשר להבין למה מייחסים את הקו דווקא לספירת התפארת (הנעלם). חוץ מזה שתפארת היא כללות ה-ו של שם הוי’, כללות המדות, כללות הרוח, כללות היושר – כל מה שאמרנו – יש משהו מיוחד בתפארת שלא קיים בשום ספירה אחרת, שהשליש העליון מכוסה ושני שלישים מגולים. כלומר, בתוך התפארת גופא יש תהליך של שינוי. שם מתחולל נפשית השינוי בין עץ החיים לעץ הדעת – מודעות אלקית ומודעות עצמית – ולכן ראוי להיות שרש תופעת הזמן.

“זמן אלוקי” בחסדים המכוסים

זה קצת אסמכתא למה שהרבה חושבים שהזמן האלקי הוא לא הזמן שלנו. הזמן שלנו הוא זמן של מודעות עצמית, שני השלישים האחרונים של התפארת, ואילו הזמן האלקי – “אלף שנים בעיניך כיום אתמול [כי יעבור, ויש לדרוש כי יעבור בחינה זו של זמן אלקי כאשר האדם יעבור על מצות ה’ ויאכל מעץ הדעת, ויטמא בהרגשת היש הנפרד מאלקות, במודעות עצמית, ואז יתחיל סדר חדש של זמן אנושי, ודוק]” או יותר מזה – שייך לחסדים המכוסים.

בכלל הנשמה אמורה להיות למעלה מהזמן לגמרי, כי הזמן הוא הרוח, והנשמה זו התבוננות. זו לא התבוננות כללית, שנקראת “ישוב הדעת” בלשונו של רבי אייזיק, אלא לצאת מעצמך לגמרי, להגיע לנשמה, ואז אתה למעלה מהזמן לגמרי. ממילא שם המקור של חיים נצחיים, שאתה באור אין סוף (לפי החקירה הב’ הנ”ל של העץ חיים).

עד כאן הקדמה מאד חשובה של התפארת. יוצא שגם לפני הצמצום יש זמן – תפארת הנעלם לפני הצמצום (לא משנה באיזו מדרגה). זה מסביר את מה שהוא אומר שגם באוא”ס יש את הזמן שלו, את התפארת הנעלם שלו, עד שגם ביחיד יש איזה מקור נעלם, תפארת נעלם.

שרש הזמן בהעלם וגילוי, וסוד החשמל

הרבי הרש”ב דייק במאמר על “ראה נתתיך אלהים לפרעה”[41] שלפני הצמצום לא מזכיר שנקרא אדם, אבל באמת נקרא “אדם דאצילות” (כשם המאמר הידוע המופיע לראשונה בספר ויקהל משה), ואדם הוא תמיד על שם השינוי וההתנחמות במדות שלו – “כתפארת אדם”, עיקר השינוי אצלו בהעלם וגילוי (סוד החשמל), חסדים מכוסים וחסדים מגולים.

סוד החשמל שייך לזמן, כי חז”ל מפרשים “עתים חשות עתים ממללות” – לא סתם שעתים כך ועתים כך, אלא שהעתים גופא מתהווים מהחשמל. כמו ש”מטי ולא מטי” מהוה את הזמן, כך חשמל (חש-מל, ועוד נוסף ממוצע המחבר – חש-מל-מל, ודוק) היינו התהוות הזמן, והתרגום הפשוט של חש-מל בחסידות הוא העלם וגילוי. אם כן, בשביל זמן לא צריך עצם והתפשטות – מספיק העלם וגילוי, ויש העלם וגילוי גם לפני הצמצום. אפשר לומר שעצם והתפשטות זו תופעה של בריאה, מבריאה דכללות והלאה. כתוב שהעלם וגילוי הוא סוד המחשבה ואילו עצם והתפשטות הוא סוד הדבור, לאה (אותיות המחשבה) ורחל (אותיות הדבור). גם בלאה, בחינת ההתבוננות הפרטית של חב”ד, שאתה יוצא מעצמך לגמרי – יש העלם וגילוי, החשמל שלו, הזמן שלו (זמן שהוא לא זמן, אין לו ראש ואין לו סוף).

רמז ששייך לזה: זמן = מהיטבאל, והיא שייכת להדר, עולם התיקון, הרוח, היא ה-בן ד-מה (מה–יטבאל, ודוק). אמרנו שהזמן שייך לתפארת, אבל היא הנוקבא הנבנית מאחורי תפארת ז”א, ועליה נאמר “כתפארת אדם לשבת בית”[42]. תפארת זמן = 1178 = חוה פעמים טוב מאד = ישראל תורה הוי‘ (“תלת קשרין” או “כולא חד”) = שבת במילוי (שין בית תו). לכן שבת היא בסוד הקישור והיחוד של קוב”ה אורייתא וישראל, ושבת היא שלמות הזמן, תכלית בריאת הזמן. אמרנו ששבת היא או יסוד או מלכות, אבל אפשר לומר שהשבת הראשונה – שלא נמנית, שהיא הג”ר דתהו – היא יחסית תפארת, לפי ערכין. בשש הזכירות שבת היא תפארת, והרמז ש-פאר במילוי – פא אלף ריש – שוה שבת (רפא, “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא”). יחוד שתי השבתות, יסוד ומלכות, נעשה על ידי התפארת.

הזמן – חוסר ומלוי החוסר

כאן אפשר להביא גם משהו מבעל הסולם (שלא תמיד אנחנו אוהבים להביא), שאומר על אתר (בהשלמות לפנים מסבירות) – כדרכו באריכות – שזמן היינו חוסר ומילוי החוסר (הכל קשור לעיקר אצלו, של רצון להשפיע ורצון לקבל, אף שכאן לא מזכיר אותם לשונות). כלומר, הזמן היינו הרדיפה למלא את החסר.

ההסבר שלו מתקשר לענין החשמל, שהסברנו[43] כ-חסר-שלם–מלא (שלשה שלבים, אבל בכללות שייך להעלם וגילוי – כבר זמן). צריך לומר שהחסר בדקות שבדקות היינו מה שהאור נעלם, שחסר גילוי, אחרת בשביל מה הוא צריך להתגלות (אפילו כשמדובר באור המאיר לעצמו ממש, שעשועים). מלא היינו “שבע רצון ומלא ברכת הוי'” – כשהוא שבע רצון הוא למעלה מהזמן, בחינת שבת. כשאדם מרוצה הוא שבתי, למעלה מרדיפת הזמן, לפני הצמצום. כשאדם לא מרוצה הוא בתוך הצמצום, חלל ומקום פנוי, ואז נכנס איזה קו – הרצון להשיג את התכלית שלו, המשימה שלו, האתגר שלו.

ג. היום והשנה

בתורה שתי המלים העיקריות של זמן (מתוך הרבה, יש עשר או יג מדרגות של שיעורי זמן, כמו מעגלי השעון זה בתוך זה אצל הרש”ש) הן יום ושנה. זה כל כך חשוב שהרבה פעמים הפירוש של יום הוא שנה. אין שנה שפירושה יום, אבל יש יום שהוא שנה.

ברור שהיחס בין יום לשנה הוא זכר ונקבה – היום זכרי והשנה נקבית (גם בדקדוק). בתוך יום גופא יש שניוּת של ערב ובקר. כל דברי חז”ל על סדר זמנים שהיה קודם לעולם, ועל “בונה עולמות ומחריבן”, הם על “ויהי ערב ויהי בקר”.

מקור הלימוד מ“ויהי ערב“

לשון המדרש לפנינו:

אמר רבי יהודה בר סימון, יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר רבי אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי.

כלומר, “ויהי” משמע שהיה קודם. אם היה כתוב “יהי ערב יהי בקר” היה משמע שה’ כעת בראם, אבל כתוב “ויהי” ומשמע שכבר היה. אבל יש מי שגורס, וכך מעדיף התורה שלמה[44], שהדיוק במדרש הוא לא “‘יהי’ לא כתיב” אלא “‘והיה’ לא כתיב” – אם הכל לשון עבר לא הייתי ‘חושד’, אבל עם כתוב “ויהי”, עתיד עם ו ההיפוך, זה כבר אומר שמה שיהיה הוא שהיה ומה שהיה הוא שיהיה.

“‘ויהי אור‘ שכבר היה“

התורה שלמה מביא ראיה שזו הגרסה הנכונה, כי כך כתוב במקום אחר על “יהי אור… ויהי אור” – “אור שכבר היה”[45]. אנחנו תמיד מסבירים ששני האורות הראשונים הם אור ישר ואור חוזר, הארה ותגובה, זכר ונקבה, אבל יש חז”ל שאומרים ש”ויהי אור” היינו גילוי אור שהיה עוד לפני שה’ אמר “יהי אור”, תפיסה מחודשת לגמרי, ולכן רק שם כתוב “ויהי אור” ובאחרים כתוב “ויהי כן”, רק אישור למה שה’ עשה.

נעמיק יותר ונאמר שזה בסוד החשמל – האור היה בהעלם וכעת מתגלה, וכך מוכח מ”וירא אלהים את האור כי טוב”, שקודם אף שהיה הוא לא ראה את האור. ובאותיות של חסידות, יש לחקור אם היה ב”העלם שישנו במציאות” או ב”העלם שאינו במציאות”, ואחר כך נתגלה. אחר כך יש “כי טוב לגנוז” – סגירת מעגל. צריך להגיד שבגניזה הראשונה היה ב”העלם שאינו במציאות” ובגניזה הוא במציאות, לכן הצדיקים שלומדים תורה יכולים לגלות אותו יותר בקלות, כי כבר היה במציאות וה’ החזיר אותו להעלם.

באופן יותר מפולפל אפשר גם לפרש הפוך – כתוב שכאשר אדם מקבל הברקה והיא נעלמת ממנו זה חוזר ללא-מודע יותר עמוק ממה שהיה בהתחלה – שיותר קשה לזכור מאשר לחדש. לפי זה, קודם היה בהעלם שישנו במציאות, ה’ הוציא זאת עם ה”ויהי אור”, וב”כי טוב לגנזו” החזיר להעלם שאינו במציאות – כמו בעל סוד ששכח בכוונה את הסוד עד שהוא אינו יודע כלום (הבעל סוד העליון של הצמח צדק[46]), ועל זה כתוב “כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני”. יתכן – ודאי – ששני הפירושים האלה הם השרש של כל המחלוקות שיש בתורה…

בכל אופן, מ”ויהי ערב ויהי בקר” לומד רבי יהודה ברבי סימון שסדר זמנים קודם, ובהמשך ישיר אומר רבי אבהו שהקב”ה היה בורא עולמות ומחריבן, עד שהגיע לעולם שלנו ואמר “דין הניין לי יתהון לא הניין לי”. יש יום ולילה, וברור שבתוך היום גופא יש שניות – יש את ה-ב רבתי של בראשית. בכל אופן, כל פעם שיש “ערב ובקר” זה איזה זיווג מיניה וביה, לפעמים הלילה קודם את היום ולפעמים היום קודם את הלילה. כמובן יום על שם האור, “ויקרא אלהים לאור יום”. אבל המושג יום-שנה הוא עיקר הזוג של זמן בתורה.

יום ושנה – ים ויבשה. רמזים ב“יום שנה“

היות שיום כל כך קרוב לים, עד כדי כך שבלשון רבים נשמע אותו דבר (ימים), במדמה גורם לחשוב שאולי היום הוא הים והשנה היא היבשה. גם בשמים יש מים וים, וארץ היא יבשה, אז אולי היום הוא השמים, האור, והשנה היא מדת ארץ. מאד מתקבל על הדעת.

יש רמז, שאם יום ושנה הם שמים וארץ – יחד עולה ו”פ יעקב, מב פעמים הוי‘ (סוד התפלין). הממוצע הוא רגע, ג פעמים ז פעמים יג, שלמות ימי ההריון.

ראשי התבות יום שנה הם יש ושאר האותיות מונה. בסוד המלה אמונה אומרים ש-א מונה מאין (מאין = מונה). כלומר, יום שנה היינו יש (ר”ת) מאין (שאר האותיות). בחז”ל רבי יהודה ברבי סימון אומר שיש סדר זמנים. בחסידות מבואר שהכוונה ברוחניות, אבל מהרמב”ם והלאה, וגם לפניו, כולם תופסים זאת כזמן. סדר זמנים = יום שנה = תהו = יש מאין. רמז מובהק ביותר שסדר זמנים הוא עולם התהו. כבר בעולם התהו יש את הזיווג של יום–שנה (שעולה ג”פ 137).

ר”ת של סדר זמנים (זמנים = 147, חיי יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שמדתו תפארת; משתמשים במלה “זמנים” בתפלות – “חגים [כמו מחוגי השעון, מחזוריות] וזמנים”, “מקדש ישראל והזמנים”) הוא סז, הערך הממוצע של מספר המילים בכל יום ממעשה בראשית. בכל ימי בראשית יש 469 מלים (מספר השבת ה-13, בגימטריא חדוש העולם) – ז פעמים זין, אז בכל יום יש בממוצע סז תבות.

חזקות של 2

אמרנו שברגע שלא מחויבים לשבוש של ספר התמונה, לפי האריז”ל, אז אם מתחשק לך לעשות איזה חישוב – מותר, עד גבול מסוים, אם יוצא משהו טוב (כמו הדוגמה שהבאנו של 137 רבוא ברבוע – כל כך יפה, שיתכן שכל כך ימצא חן בעיני הצדיק עד שיחליט שזה גיל העולם).

יש התכללות עד אין סוף, והיום כל המידע והמחשוב בעולם הוא לפי חזקות של 2. גם במתמטיקה, כל מספר בעולם הוא חבור אחד בלבד של חזקות של 2 (שלא משתמשים באותה חזקה פעמיים) – כלל חשוב ללמד לילדים (כלל דומה בחזקות של 3, שאפשר להגיע לכל מספר על ידי חיבור והפחתה של חזקות של שלש, בלי לחזור, אבל בחזקות 2 אפשר להגיע לכל מספר רק על ידי חיבור). היום בתורת המיתרים – לא צריך להאמין בזה, אבל המתמטיקה המופשטת של זה ודאי נכונה – יש תיאור של עשרה ממדים (י, האות הראשונה של שם הוי‘, סוד “עשר ספירות בלימה”) ויש של אחד עשר ממדים (עם הדעת יש יא ספירות, הו של שם הוי’) ויש גם של 26 ממדים (שם הוי‘ שלם; 10 11 26 ברבוע = 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23, ודוק). כל ממד הוא חזקה. כמה יוצא 2 בחזקת 26? במחשבון רגיל, שיש שמונה ספרות, אפשר להגיע עד 1 פחות מרבוא ברבוע (הכולל…), ובחזקות של 2 אפשר להגיע ל-2 בחזקת 26 ותו לא. המספר שמתקבל מתחיל 67, סז, ר”ת סדר זמנים – 67 מליון שנים. אם אני אומר שה-ב רבתי של בראשית – וכך בכל יום – נמצאת ב-26 ממדים (הכל 2, אבל ב-הוי‘ ממדים), אז היא שוה 67 מליון.

הפרשה בתורה שמתחברת בעיקר לבראשית היא מקץ[47] – הפרשה העשירית, “העשירי יהיה קדש להוי'” ו”נעוץ סופן בתחלתן”, העשירי בראשון, והרמז המובהק שיש בה בדיוק אותו מספר פסוקים, רק בשתי פרשיות אלה יש 146 פסוקים, “מעולם ועד עולם“, והיא מתחילה ב”ויהי מקץ שנתים ימים [רמז ל-ב רבתי של בראשית] ופרעה [דקדושה, הקב”ה] חֹלם והנה עֹמד על היאֹר [עומד, מוכן ומזומן לברוא את האור]”, ובעצם כל העולם שהוא בורא הוא חלום – אנחנו החלום של ה’, באצילות. אם ב רבתי של “בראשית” רומזת ל”ויהי מקץ שנתים ימים” ואז פרעה מתחיל לחלום, שזה “בראשית ברא אלהים וגו'” עד “ויהי אור“, “על היאֹר“, יוצא ששבעה ימים כאלה (שכל יום הוא ב – “שנתים” – בחזקת 26) הם 469 מליון שנים, מספר התבות של מעשה בראשית! לפי זה כל תבה של מעשה בראשית היא מליון שנים. גם משהו מאד נחמד שאולי הכי ימצא חן בעיני הצדיק.

כתוב באר”י שהעובדה שהתורה מתחילה עם ב רומזת לשמטה ה-ב. אפילו על התורה גופא כתוב שה-ב רומזת לכך שהתורה שלנו היא תורת הבריאה (אצילות מתחיל ב-א). בהפשטה, מצפים לגילוי ש”ה’ הוא הכל והכל הוא ה'”, “ונשגב הוי’ לבדו ביום ההוא”, ואז יש רק א. כמו שהאבן עזרא כותב על פי פשט, שהיהודי הוא משנה למלך – ה’ הוא המלך (כמו על החולצה), “אחד העם”, בחינת אחד, ואנחנו המשנה וכל העולם הוא השליש. לפעמים כתוב שהתורה היא השליש (“אוריאן תליתאי”, ומחשבתן של ישראל קדמה לתורה כמו שהמשנה קודם לשליש) וכל העולם הוא הארבע (סוד ארבעה עולמות אבי”ע). בשרש הכי עצמי ישראל וקוב”ה אחד, אבל ברגע שיש הבדל ישראל הם המשנה – נשמה אותיות משנה (= רבי יהודה ברבי סימון רבי אבהו).

תודעת השניות

הווארט הוא שאיך שלא יהיה, בכל הקשר שהוא, אנחנו השמטה השניה. האדם, הנשמה, תמיד מספר 2 – ה’ הוא אחד, “שמע ישראל הוי’ אלהינו הוי’ אחד”, ואנחנו שנים. לפי זה – בהפשטה הכי גדולה – אנחנו תמיד השמטה השניה. גם בשמטה הבאה נהיה השמטה השניה. יש משהו נצחי בשמטה השניה (כמו הווארט שתמיד מתחילים בדף ב’).

הענין שאנחנו תמיד שניים ודאי קובע גם שפלות בנפש, וגם מסביר שכל העולם כולו נברא בזוגיות, בשניות, שהוא עצם סוד הבריאה. כך גם התודעה שלנו בכל, “ויהי ערב ויהי בקר”, אור וחשך, יום ולילה, ים ויבשה – כל מעשה בראשית הוא זוגות. לא משנה לאיפה תחזיר אותנו – תמיד יתחלק שוב. אם נעלה משנים לאחד פתאום נמצא את עצמנו החצי התחתון של האחד – כמו מחצית השקל – ואם תוריד אותנו מ-2 ל-3 אז 1 ו-2 יתחברו ונשוב להיות השני. תמיד נהיה המשנה, אם נעלה לאחד הוא יתחלק ונשאר בחצי התחתון, כמו קיפול המלבוש וכיו”ב, ואם נרד לשלש העליונים יתחברו ואנחנו נשאר מספר שנים. זה המצב, ככה העולם תמיד מסתדר כדי להשאיר את השנים. זה קשור לרמז שאמרנו שאפשר לחשב כל יום כ-2 בחזקת 26. זמן, חוץ מערב-בקר, יום-לילה, שניות הזמן היא העתים – כמו כח עתים של קהלת, “בידך [ב פעמים יד] עתתי”. קשור לפסוק של המדרש, “את הכל עשה יפה בעתו” – ב עתים. לכל עת יש שני פנים, שני עתים, שני צדדים של המטבע. מה שכל הזמן ממשיך להתחלק – כמו המחשב, שהכל לפי חזקות 2. אם זה 26 חזקות, 26 ממדים, מקבלים 67 מליון שנה.

“חד חרוב“, “תרי חרוב” – רומז לראש השנה

אמרנו שאביי מפרש “יחינו מיֹמים” כ”תרי חרוב” ו”ביום השלישי” היינו העולם החדש, אבל בדרך כלל אנחנו מפרשים – על פי חסידות[48] – שקאי על יומיים ראש השנה ואחר כך יום כיפור. איך אפשר להסביר את שני הפירושים יחד? קודם כל, ראש השנה לפי דין תורה הוא רק יום אחד, והוסיפו עוד יום – היינו רמז לשתי הדעות של “חד חרוב” (יום אחד של ראש השנה) או “תרין חרוב” (שני ימים של ראש השנה, “יחינו מיֹמים”, 48 שעות של “יומא אריכתא”). זאת אומרת שכל ראש השנה הוא חורבן העולם הקודם, כמו הווארט בתניא[49] שהעולם הקודם – האור של השנה שעברה – מסתלק. ממילא המושג של “חרוב” הוא ממש ראש השנה. רק שבתניא כתוב שזה עד תקיעת שופר ואז נמשך האור החדש. בכל אופן בכללות ראש השנה הוא “חד חרוב”.

ידועות שתי הדעות אם בכל השנה צריך להאמין ובראש השנה לדעת או הפוך (ברסלב וחב”ד). בכל אופן ה”חרוב” הוא ראש השנה, ומכאן אפשר שיש סגולה לאכול חרובים בראש השנה… לפי זה העולם הבא הוא יום כיפור, סוד היובל.

שעשועים בזמני הבריאה

אם חוזרים 469 מליון שנים מגיעים בערך לתחלת הבריאה האקטיבית. אמרנו שמאד משמע שהימים – מיום שני ואילך, ואפילו יום ראשון שיש בו ארץ – הם ימים, וקשה מאד לומר שמדובר באסטרופיזיקה, בשלבים שקורים בחלל עוד לפני שיש כדור הארץ ושמש וכוכבים וכו’ (כמה שאני אוהב פיזיקה, המשלים האלה מאד לא מוצאים חן בעיני). אם נקבל בפשטות את המדע, שיש 13.7 מליארד שנים, ונחלק לששת ימי בראשית, אז הארץ נבראה בסוף יום רביעי – לפני 4 מליארד שנים (רוב הזמן היה בלי שמץ של ארץ) – אז מה עושים עם הימים הקודמים? צריך לומר שזה מדבר על כל מיני תופעות בחלל, והכל משל גמור ומוחלט (בלי שום אחיזה, לא עצים ולא דשא ולא רקיע וכו’) – ככה יש כל מיני אנשים שמפרשים – אבל אנחנו דוחים את זה על הסף. כן אפשר לומר שהפסוק הראשון יכול לרמוז לכמה זמן שרוצים מהביג-באנג (המפץ הגדול), אבל מיד עובר למצב שיש כדור הארץ – כי היום השני כבר מדבר על הרקיע, האטמוספירה, ויש ימים ויבשה כאן ביום השלישי ועצים וכו’. אי אפשר לחלק את הימים בשוה. אפשר לומר שרוב הזמן קרה בפסוק הראשון, ואחר כך ההתחלה היא רק לפני חצי מליארד שנים (469 מליון…). יוצא שכל מעשה בראשית זה חצי מליארד השנים האחרונות, ואז אפשר להתחיל להתבונן מה יכול להיות ההסבר של ששת ימי בראשית ולהגיע למשהו.

הכל משחק, אבל לפחות משחק יותר הגיוני. אמרנו שאם בעיני הצדיק הכי ימצא חן החשבון של 13.7 מליארד זה מה שיהיה בעולם העשיה, ואם הכי ימצא חן בעיניו החשבון שכל יום 67 מליון שנים, והכל חצי מליארד, ואז מההתחלה היה כדור הארץ, ורוב התופעות קשורות אחר כך באטמוספירה ומתקדמות כמו שהתורה אומרת (רקיע, מחזור המים, צמיחה, ראית גרמי השמים דרך האטמוספירה, הופעת הדגים, העופות, הבהמות והאדם – הכל בסדר גמור גם לפי המדע של היום), בלי להוציא שלשה ימים לגמרי לגמרי ממשמעות המלים בתורה.

שלשת הימים האחרונים מלבישים את שלשת הראשונים

רואים ביום-שנה איזה מבנה מאד בסיסי: אם ששת הימים של בראשית הם חג”ת נה”י רואים מאד פשוט, אחד הדברים הכי פשוטים ויפים בקבלה, שהנה”י מלבישים את החג”ת, “תלת גו תלת”. הדבר הכי בולט, שעל דרך הפשט הוא השאלה הכי גדולה – למה ה’ חכה עם השמש והירח ליום רביעי (מהאור שהופיע ביום ראשון). הדרך הטובה היחידה להסביר, למי שיש חוש ואוהב קבלה, זה להסביר בדרך של הלבשה. יש כאן “תלת גו תלת” – יום רביעי מלביש את יום ראשון – “יהי מאֹרֹת” מלביש את “יהי אור”.

יום שני הוא היום של מלאכת המים ויום חמישי “ישרצו המים”. ביום שני נעשה הרקיע וביום חמישי “ועוף יעופף… על פני רקיע השמים”.

ביום שלישי יש יבשה ומים וצמחים וביום ששי “תוצא הארץ” בעלי חיים ואחר כך אדם. לכן ביום שלישי, תפארת, קו האמצעי, “הוכפל בו כי טוב”. גם ביום ששי, היסוד, הוכפל “כי טוב”, והאדם הוא עץ השדה. כלומר, הבהמות מקבילות לדשא ולעשב והאדם לעץ[50] (יש “תדשא הארץ” ו”תוצא הארץ” בשלישי וששי, הלבשה פשוטה, והאדם כנגד “עץ פרי עושה פרי”).

ששת ימי בראשית כנגד “יום שנה“

עכשיו אפשר לומר רמז שכל ששת ימי בראשית הם בסוד שש האותיות יום–שנה: “יהי אור” ראשית ההתגלות – “יהי אור” חכמה, וראשית הגילוי היא ה-י של יום. “יהי רקיע” כנגד ה-ו של יום, כתוב שרקיע הוא ו. “יקוו המים… אל מקום אחד” רמוז ב-ם הסתומה של יום.

הווארט הוא שכמו שהנה”י מלבישים את החג”ת כך המלה שנה מלבישה את המלה יום. ה-ש של שנה – השמש – מלבישה את ה-י של יום (בסוד יש מאין כנ”ל). ה-נ של שנה רומזת לדגים – נוני ימא. ה-ה של שנה היא אות הדבור, עיקר יחודו של המדבר, “אתא קלילא דלית בה מששא”. כך אפשר לומר שאותיות שנה מלבישות אותיות יום.

יום–שנה = תהו, ובמספר סדורי עולה 69 = יום אחד (במספר רגיל). במספר קטן = 24, שעות היום. במספר קטן אחרון = 6, מספר האותיות, כנגד ששת ימי בראשית. לכל אחת מארבע הרמות יש רמז יפה – יש מאין (עצם ההתהוות), יום אחד, 24 שעות, 6 ימים.

דעות התנאים – תיקון לאריסטו

הרמב”ם במורה נבוכים ממש ‘יורד’ על תנאים ואמוראים[51] (כדאי לבדוק מי אחרון הראשונים שעוד העיז לעשות זאת…). כנראה בשביל זה הגיע המהר”ל מפראג[52], להמתיק את הראש של חז”ל. הרמב”ם לא מסוגל להפשיט את הדברים, לראות במשל את הנמשל ולהגיע לשרש של זה בנפש.

יש פה שני גדולי ישראל אמתיים, רבי יהודה ברבי סימון ורבי אבהו (ממוצע שמותיהם משיח בן דוד, ד”פ רבי; יהודה סימון = אבהו ברבוע), הראשון מדבר על “סדר זמנים” והשני על בורא עולמות ומחריבן. הרמב”ם מבטל אותם ואומר שזה דעת אריסטו, דעת יחיד ולא סוברים כך. כנראה שהם עשו איזה תיקון אמיתי לאריסטו (והרמב”ם לא ירד לסוף דעתם בזה), והרמז: יהודה סימון אבהו אריסטו = מלכות, אם נכניס את הרמב”ם (כעת גם הוא מסכים להצטרף) – משה – הכל עולה 29 ברבוע (21 בהשראה).

דין הנין לי = 219 = ג”פ חכמה. יתהון לא הנין לי = 657 = ג”פ 219 = ט”פ חכמה. מה שלא מוצא חן שוה בדיוק פי שלש ממה שכן מוצא חן. אם דבר מוצא חן שלש פעמים – “בתלת זימני הוי חזקה” – הוא כבר לא מוצא חן, יותר מדי טוב, אורות מרובים דתהו.

הענין הוא כך, שיש חכמה ויש עולם (ב”פ חכמה) ויש ג”פ חכמה ויש שסה (מצוות ל”ת וימות החכמה) שעולה ה”פ חכמה ויש גם ז”פ חכמה (אסנת, אלף נשים, אלף שנים) וגם יג”פ חכמה (אהבת ישראל) – כל העולם נברא בחכמה. כשעושים את החשבון של 7000 שנה ליום במע”ב, וכל שנה היא בעצמה 365 אלף שנים, בלי אפסים העיקר 7 ו-365 (ה”פ חכמה). כלומר שז”פ שסה עולה לה פעמים חכמה. כל הפסוק בראשית עולה לז פעמים חכמה (משולש חכמה). ה פעמים ז פעמים חכמה הוא עולם פחות מ”בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ“. אבל לו יצויר שיש יום שמיני – “תרי חרוב” – אז כל הפסוק הוא ג”פ חכמה פחות. יוצא שהפסוק הראשון הוא שבעה ימים ושני חומשי יום.

שש אלפין – “שית אלפי שני“

מה הרמז ל”שית אלפי שני” חוץ מששה ימים ש”כי אלף שנים בעיניך”? רמז מובהק שמובא הוא שש אותיות האלף בפסוק הראשון של התורה – “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. איפה ה”וחד חרוב”? האלף של “והארץ היתה תהו וגו'” (“חרוב” במשמעות של תהו). בספרא דצניעותא מוסיפים את “והארץ” לפסוק הראשון – עיקר הלומדות בספרא דצניעותא לפי פירוש הגר”א. בפסוק הראשון של 28 אותיות יש שש אותיות אלף, הפסוק השני עם 52 אותיות אבל בחלקו הראשון, עד האתנחתא, יש רק אלף אחת – “והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום”. בחלק השני, “ורוח אלהים מרחפת על פני המים” – כבר רוח, הכנה לבא אחריו, התחלת התיקון, בחינת המלך הדר ואשתו מהיטבאל (“ורוח אלהים” = הדר מהיטבאל) – יש גם רק א אחת. כלומר, בפסוק הראשון יש ו”פ אלף ובשני ב”פ אלף, אחת בכל חלק, ממש מתאים באופן מובהק למחלוקת בין רב קטינא ואביי אם “חד חרוב” (כי כל מציאת החורבן היא עד “פני תהום”) או “תרין חרוב” (צריך לקרוא הלאה, עד סוף הפסוק).

לפי פירוש לבנת הספיר – שאמרנו שהווארט הזה כן יפה ונראה מכוון, שה”חד חרוב” השני רומז ליובל שאחרי השמיטה – מאד מתאים שהוא יהיה “ורוח אלהים מרחפת על פני המים”, סוד היובל הגדול. יש גם קשר יפה בין מיקומי שתי האלפין בפסוק – הראשונה היא אות ה-אל מתחלת התורה ואות ה-א השניה היא אחרי עוד אל אותיות (אל–אל, טוב מאד).

עוד מישהו שהרמב”ם תמה עליו בפרק הקודם במורה נבוכים, תנא, שבפרקי דרבי אליעזר כתוב “שמים מהיכן נבראו?” – ואומר שאם היה חומר קדום זו גם אמונת הקדמות של אריסטו. מסקנת הרמב”ם, שפשוטה אצלו, שהכל נברא יחד – שמים, ארץ וכו’ – לומד מהפסוק “קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו”, הפסוק של חכמים (של בית הלל ובית שמאי). סימן שהכל נברא ברגע אחד וזהו, ואי אפשר לומר “מהיכן נבראו” וחלילה וחס לומר “סדר זמנים” או “בורא עולמות ומחריבן”. אחרי “יעמדו יחדיו” הוא אומר שכל דבר נתלה במקומו (כלשון חז”ל שביום רביעי נתלו המאורות).

“את הכל עשה יפה בעתו“

הענין של סדר זמנים מופיע קודם אצל רבי יהודה ברבי סימון ב”ויהי ערב ויהי בקר”, אבל אחר כך חוזר עוד כמה פעמים בבראשית רבה. חז”ל פותחים עם הפסוק בקהלת “את הכל עשה יפה בעתו”. לכאורה מי שהוא ‘הכי אריסטו’, במרכאות, הוא קהלת – “מה שהיה הוא שיהיה”, “אין כל חדש תחת השמש”, “כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו”. אפילו חז”ל אומרים שהתורה היא למעלה מהשמש, אבל תחת השמש “דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת”[53]. יחד עם זה לומדים מקהלת כל מיני דברים ‘מוזרים’, על פי פשט (גם הגוים להבדיל, שלא מאמינים בגלגול נשמות, מסתמכים רק על קהלת, כידוע). שם, בין היתר, כתוב “את הכל עשה יפה בעתו”. לכאורה זה הפסוק של החקירה ה-ב, ובחז”ל מקשרים זאת ל”סדר זמנים” – זה הפתיח. ראוי להתבונן.

מתחושת הפסוק הזה לקחנו את הענין שהעולם הזה נברא דווקא ברגע שהוא נברא, ולא לפני או אחרי – בהשגחה פרטית. השגחה פרטית שהדבר הזה יקרה עכשיו – היא ‘כיף’ לה’, מוצא חן בעיניו. כמו כל תכלית הכוונה שנתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – למה? על תאוה אין קושיא. מה הכוונה “את הכל עשה יפה בעתו”? מי אומר שזה יפה? אולי זה לא יפה?! אבל בעיני מי שעשה את העולם – הדבר שנברא הוא יפה. זה נקרא השגחה – להסתכל על משהו. השגחה פרטית היינו שה’ מסתכל על כל דבר, עד הפרט הכי קטן, ומכוון את זה בצורה שימצא חן – שיהיה יפה בעיניו. יפה ר”ת יש השגחה פרטית. “את הכל עשה יפה בעתו” = שבת שבת, אם משמרין שתי שבתות מיד נגאלין, בדיוק הנושא של שבת היסוד ושבת המלכות. כדי שתהיה שבת לפני ושבת אחרי – המסגרת של שבת-שבת מגדירה את היפי של כל פרט באמצע.

המדרש רבה הראשון עה”פ “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” והשני על סיום מעשה בראשית, שהיה כתוב גם בפעם הראשונה – “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, שגם מ”והנה טוב מאד” לומד רבי אבהו (שמשמע שהיה משהו אחר שלא היה טוב). רבי מאיר דורש “טוב מות”, אז יש בזה אתהפכא – מה שלא מצא חן הוא פי שלש ממה שמצא חן, כנ”ל.

בראשית רבה ט, ב:

ד”א וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד רבי תנחומא פתח (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו א”ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן א”ר אבהו מכאן שהקב”ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי אמר רבי פנחס טעמיה דרבי אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי יתהון לא הניין לי:

זה מקור כל החקירה. היפה תואר אומר שאם היה נעשה קודם או אחר כך לא היה יפה, כמו שאמרנו. במדרש רק כתוב שלא היה ראוי להברא קודם, והוא מוסיף גם אחר כך, ושלא היה יפה. המהרז”ו אומר שמדרש זה רומז למה שכתוב בספרי הקבלה שיש שמיטות, סדר של ז אלפי שנה לפני הבריאה.

חשבון השעות מתחלת הבריאה עד החטא

במקום אחד כתוב שכל מה שה’ ברא הוא מהבוקר, לכן מי שעשה את החישוב של 13.7 מליארד שנים מהבקר של היום הראשון עד תחלת השעה העשירית של יום ששי (בה היה החטא). אם עושים את החשבון של סך השעות – זה 129 שעות (12 ועוד 96 ועוד 12 ועוד 9). 129 = “הוי‘ הוא האלהים“, זה הסימן = חמדה גנוזה. כתוב שהתורה היתה חמדה גנוזה 974 דורות, ורש”י אומר שמקביל לאלפים שנה קדמה תורה לעולם = כף זכות.

רגע וחלק

דברנו קודם על “יום” ו”שנה”, ויש עוד זוג של שיעורים בתורה (כמו יום שנה, שעולה יש מאין) – רגע חלק (מחלוקת בהלכה אם מחשבים את שניהם, או רק הגדול מביניהם, החלק), תתרף חלקים בשעה ו-76 רגעים בחלק (בערך 1/23 משניה). בדרך כלל מעגלים את החשבונות. כל שיעורי התורה שייכים לתופעה גשמית של האדם (כל חוקי הטבע הם סוד הצדיק), ואומרים שחלק הוא שיעור נשימה ורגע זמן של הרף עין. גם רגע חלק = יש מאין! (ג”פ 137, שהוא הנקודה האמצעית של רגע, סדר זמנים וכו’).

זה שיש “ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו” ו”שמים חדשים וארץ חדשה” כולם מסכימים, כי פסוקים וחז”ל מפורשים שהעולם מתחדש. אם חמישים אלפי יובלות זה של השנים שלנו זה שתים וחצי מליון שנים, אבל אם היובל הוא של ה’ זה הופך להיות מספר מאד גדול (הרבה הרבה יותר מ-13 מליארד). אם כל שנה של החמישים שנה היא כמו יום שהוא אלף שנים, ואז חמישים אלף יובלות זה הן חמישים אלף ברבוע. ברור שנקטו במספר כזה בגלל המספר חמישים – רמזו שיש פה שלמות של התכללות ברבוע בדרגה מסוימת. אם זה רק חמישים אלף שנים שלנו ברבוע זה יוצא 2500000000 – שנים וחצי מליארד שנים, מאד מאד קרוב לחשבון של יום אחד לפי החישוב של אותו חבר (אם נעשה אלף ליום, ולא שבעת אלפים ליום – שזה יותר פשט – אז זה בערך שבעת ימי בראשית). החידוש היה ש-יום שנה = רגע חלק = סדר זמנים = תהו = יש מאין וכו’.

אם רוצים להקביל לספירות את שיעורי הזמן השאלה אם הולכים ממעלה למטה או ממטה למעלה. כתוב שבכלים מספר קטן למעלה וגדול למטה ובאורות מספר גדול למעלה וקטן למטה – זה הכלל. אם זה כלים, למעלה כל העולם נכלל ברגע – הרף עין – וככל שיורדים לוקח יותר זמן. הכל אותו דבר, רק השאלה איך נתפס – כמה שיותר נמוך לוקח יותר זמן. הרגע הוא בכתר וכו’. לפי זה רגע–חלק, שעולה תהו וכו’, הם כתר-חכמה של י דרגות הזמן – ה-י עם הקוץ שלה – או רדל”א ורישא דאין של יג דרגות הזמן (ראה בהערות). יסביר גם למה הרבה פעמים מתחילים מהחלק ומשמיטים כתר (ובכתר, רדל”א) – הכתר (בכלל) לא מודע (וכל שכן רדל”א), ולפעמים לא מתחילים איתו. “לית מחשבה תפיסא ביה כלל”, רגע כמימרא. זה שאנו “חלק אלוה ממעל ממש”, ואחד הפירושים שלנו בזה הוא שכל נשמה היא “חלק” – נשימה אחת של ה’, “ויפח באפיו נשמת חיים”. זאת אומרת שכל נשמה היא נפיחה, נשימה של ה’. בפ”ב בתניא אומר שהנשמה היא מהחכמה של ה’, כמו שבן נמשך ממח החכמה – מתאים לכאן (“והחכמה מאין תמצא” – מרישא דאין, התענוג והאושר של ה’, וד”ל). לפי זה כאן כתר הוא האין והחכמה היש. וכך נמשיך להקביל את שיעורי הזמן לספירות העליונות.

ד. רמזים של מעשה בראשית

שני סיפורי הבריאה

ידוע שהכלל של מעשה בראשית הוא אור–מים–רקיע בימים ראשון ושני של מע”ב, שעולה 677 (26 ברבוע ע”ה), אבל ביום שלישי – אחרי גמר מלאכת המים – מה שנברא הוא דשא עשב, גם עולה 677.

ווארט מאד יסודי: רש”י מביא את השיטה הרווחת של חז”ל, שהסיפור השני של מעשה בראשית רק חוזר ומפרט את הראשון (לפי אחת מה-לב מדות). בעצם הפסוק הראשון, “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'” חוזר ליום ראשון, “ביום עשות הוי’ אלהים ארץ ושמים”, ביום ראשון דמע”ב. אחר כך ממשיך “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו'” (הפסוק השני) – לכאורה מיום שלישי עד יום ששי. “כי לא המטיר” לפי הסבר המלבי”ם (עפ”י מקורות מוסמכים) שהיתה צמיחה – מחזור טבעי – אבל הצמח המשובח שנמשך על ידי תפלה של אדם עדיין “ואדם אין לעבוד את האדמה”.

יש רמז מאד פשוט, שהמלה המיוחדת בפסוק השני היא טרם (שרש”י מאריך להסביר) – פעמיים – וברור כאן שלשון נופל על לשון עם מטר. אחר כך “ואד יעלה מן הארץ וגו'”, כל המשך הפסוקים, זה הכל היום הששי עד גמירא – אחרי החטא וכו’. כל הסיפור שקצת מוזר – כל הסיפור השני מוזר, עד כדי כך שזה המקור של בקורת המקרא של האפיקורסים, כידוע – מאד לא פשוט, החל מזה שיש שני שמות, “הוי’ אלהים” (ש’תופס’ במיוחד את האפיקורסים).

אבל אולי יש עוד שיטה: “אלה [תולדות השמים והארץ]” – פסל את הראשונות, אולי זה יום שמיני (אלה = 6 ברבוע = 8 במשולש, השאלה אם רוצים לתפוס את ה-6 או ה-8). מתאים לראש של אביי, של “תרי חרוב”. שם הוי’ מתחיל להתגלות בשבת, “יום הששי ויכֻלו השמים”, ואחר כך ב”ואלה תולדות השמים” פעם ראשונה שם הוי’. זה הרהור שצריך לחפש אולי יש דעה שאומרת כך. קשה על זה, שאם האדם נברא רק ביום ששי למה מספר שוב.

אחד הדברים הקשים בסיפור השני הוא שלפי סדר הפסוקים החיות נבראו אחרי האדם, וגם הצמחים בגן עדן. כל הספור השני הוא שיש שמים וארץ, אחר כך “טרם… כי לא המטיר”, ואז יצירת האדם ואחריה הכל – צמיחת “כל עץ נחמד למראה”, החיות וכו’. בסיפור השלישי יש רק אדם, “זה ספר תולדות אדם” – ודאי דברנו על התהליך של שלשת הסיפורים. לענין בריאת העולם הכי קשה להשוות בין הסיפור הראשון והשני, כמובן. איך שלא יהיה, מאד ברור שיש בסיפור השני איזו בחינת “שמיני” (“ויהי ביום השמיני” פותח את הפרשה ה-26, הוי‘. הערך הממוצע של יד אותיות “ויהי ביום השמיני” = אלה, המלה הפותחת את הסיפור השני של מעשה בראשית – “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'”), וגם שם הוי’ במ”ק אחרון הוא 8. לא רק חזרה גרידא על פירוט של הששה.

המלבי”ם אומר ששם אלקים הוא הנהגה טבעית (אלהים בגימטריא הטבע) ושם הוי’ הוא השגחה פרטית המתגלה על ידי אתערותא דלתתא. כלומר, שם אלקים הוא בלי אתעדל”ת ושם הוי’ עם אתעדל”ת – השגחה גלויה. זה מסביר מה ש”בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” הוא המקור לדעת בית שמאי ש”שמים קדמו”, אבל דווקא ההשגחה הפרטית של שם הוי’ מתגלה כאשר “ארץ קדמה” – “אשה מזרעת תחלה”, באתעדל”ת אתעדל”ע, כדעת בית הלל שלומדים מסוף הפסוק האחרון של הסיפור השני של מעשה בראשית, שבו מוזכר לראשונה שם הוי’ ב”ה, “ביום עשות הוי’ אלהים ארץ ושמים”.

צ“ג שנים אחרי “שית אלפי שני“

באותיות דר”ע מוסיף עוד צג שנים לפני כניסת השבת אחרי “שית אלפי שני הוי עלמא”. למי יועיל? לרבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שאמר שאם יבוא רגע אחד לפני סוף שית אלפי שני ועדיין משיח לא יבוא – לא תהיה לי חלישות הדעת, באותו חוזק של משיח נאו. לפי זה ניחא דעתו, שיש לו עוד 93 שנים לחיות, זה לא סוף העולם!