כללי

תשע”ט – מכון גל עיני

מקרה דגם 1: זמן, מרחב, אנרגיה, מסה. מקרה דגם 4: צבעי הקשת.

הקדמה

האדם מתפלא, ופליאתו לובשת שתי צורות: דתית ומדעית.

בראשית היתה הפליאה הדתית. בני האדם הביטו סביבם וראו ארץ ושמים, בעלי חיים וכוכבים, מחזורים קבועים ואירועים פתאומיים שהפרו אותם. הם ייחסו אותם לאלים נעלמים המפעילים אותם בהחבא, הקימו להם מקדשים וסגדו להם. יום אחד עמד אדם שחיפש את המקור האחד לשלל כוחות הטבע. הוא נשא עיניו למרום ושאל, “מי ברא אלֶה”?^[1] וכך הכיר, או נזכר, באלוקים.^[2] מאדם זה נולד לימים עַם שלם שעבד את האל יחדיו, ובהמשך עמים רבים נוספים ביקשו ללכת, בדרכם, בעקבותיו.

באחרית הגיעה הפליאה המדעית. יסודותיה הונחו כבר בימי קדם, אך לבגרותה הנוכחית היא הגיעה רק במאות האחרונות, כאשר גיבש האדם שיטה מהימנה לחשיפת חוקי הטבע וניסוחם המדויק. המתודה המדעית פתחה סכר של ידע גנוז על העולם. הידע החדש לא רק הרחיב את אופקי האדם, אלא גם העניק לו אמצעים לשכלל את כליו ולשנות את סביבתו ואורח חייו לבלתי היכר. העולם כולו שינה את פניו, לטוב ולמוטב, בעקבות המדע.

אך הפליאה הדתית והפליאה המדעית התקשו לדור בכפיפה אחת. פריחת התבונה הביאה לדעיכת האמונה, ועל כס האל התיישב האדם. האדם השתכר מתשובותיו החדשות לשאלות ‘איך’ ו’כמה’, והשכרון הקהה בו את הצורך לשאול ‘מה’ ו’למה’. התוצאה היתה אדם עשיר בידע אך עני בדעת. עולמו הגשמי התרחב והשתכלל, אך עולמותיו הרוחניים התמעטו והתדלדלו. ערוצי התקשורת שלו חיברו את האנשים הרחוקים ביותר, אך הפרידו בין הקרובים ביותר. גרוע מכל, באבוֹד האמונה בנשמה הוא נשאב החוצה אל חיי הגוף. כתוצאה, אף המגע שלו עם עולמו הפנימי אופיין בהתכחשות לרבדים העמוקים שבו. הוא כבש את העולם במחיר של גלות מעצמו.

האם לא יתכן שלום אמת בין שתי פליאות האדם? האם הפניית המבט לעולם החומר והחושים כרוכה בהכרח בהפניית העורף לעולמות הרוח והנשמה?

המפתח טמון במושאן המשותף של שתי הפליאות: הפלא הנפלא מכל, מי “שאמר והיה העולם”, הבורא האחד והאינסופי המסתתר מאחורי הכל. מונותיאיזם אין פירושו רק אמונה באל אחד, אלא גם האמונה כי אחדותו שורה בכל. מכיוון שכך, הרי ששתי הפליאות גם יחד מובילות אליו. ה’ ברא את העולם וטבע בו את חוקיו, וה’ גם התגלה לעולמו במעמד נסי והעניק לו את תורתו. אכן, לפי היהדות בין שתי הופעותיו של ה’ שוררת הַקְבָּלָה: הטבע נברא בעשרה “מאמרות”^[3] והתורה ניתנה בעשרה “דיברות”. עשרה כנגד עשרה,^[4] רצון הבורא וחוקי הבריאה. אם הבורא משוחח עמנו דרך שני ערוצים, הרי שהמאמין המאוזן צריך להאזין לשניהם, לאמרֵי האלוקים הנובעים מהארץ ולדבר ה’ הבוקע מהשמים, ולחברם. אם נשכיל לצרף את קולות הדת והמדע לצליל אחד, לאחד את תמונות העולם שלהם, הרי שנקבל תמונה תלת־מימדית צלולה אחת, לתוכה נוכל לצלול וממנה לדלות את סודות ההוויה השלמה.

במסורת היהודית מסתתר חזון בו מתאחדים תורת האל ומדע האדם לכדי אמת שלמה אחת – חזון של איחוד התורה והמדע. החזון אינו מוכר, בוודאי לא במלוא היקפו. מטרת הספר שבידכם היא להציג את החזון, לפתחו, להמחישו ולדון בכמה מהשלכותיו. מה גילו של החזון? מה משמעותו? מתי הוא נועד להתחיל להתממש? כיצד יש לגשת למלאכה הזו? על שאלות אלו ועוד נבקש להשיב כאן.

הרקע לספר

הורתו של הספר בסמינר בן יומיים בנושא תורה ומדע שמסר הרב יצחק גינזבורג בבנייני האומה, בימים ה־ו באב בשנת תשס”ו (יולי 2006).

הייתי אז תלמיד של הרב גינזבורג מזה שלוש שנים, שכמו כולם ישב בשיעורים וניסה להבין. כמו רבים אחרים, בהתחלה לא הבנתי הרבה, אך ההתמדה השתלמה: משבוע לשבוע נמס מעטה הכפור סביב המונחים הקבליים והחסידיים הזרים, והם החלו להתגלות בפני, כאוסף פרחים אקזוטיים ומיסתוריים שרק מי שהשקיע בחיפושם זוכה למצוא אותם.

כל השיעורים היו מחדשים ומרתקים, אך לסמינר הזה חיכיתי במיוחד, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היתה המקום החשוב שהיה למדע בסיפור חיי. רוב חיי גדלתי על ברכי ההשכלה המערבית, רחוק ביותר מעולמה של היהדות, ובהערצה גדולה למדע. בילדותי חלמתי להיות אסטרונאוט ואהבתי ללמוד על כוכבים וגלקסיות, וכשהתבגרתי ביליתי את מיטב שעותיי בקריאת ספרי מדע פופולרי. בהמשך, התמקדתי בלימודי התואר הראשון שלי בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. המדע היה בעיני שיא התפתחותה של האנושות, החכמה שהביאה אותנו לכיבוש הטבע וחלק גדול מהמחלות, לביעור חושך הבערות, ולחשיפת מערכת החוקים המופלאה המפעילה את העולם מאחורי הקלעים. מה יותר מפעים מזה?

אך בשלב מסוים עלה סיפור האהבה שלי עם המדע על שרטון. במהלך הלימודים מצאתי את עצמי במשבר קיומי גדול: היקום שהמדע היטיב כל־כך להסביר היה מורכב ומרהיב, אך גם ריק ואדיש. הוא היה כמו מבוך־שיחים גאוני ענק, שממעוף הציפור שביליו יוצרים צורות מרתקות של חיות ואנשים, אך כשמטיילים בתוכו לא נתקלים בנפש חיה. מרגע שעמדתי על דעתי וקראתי את כתביהם של מדענים, השתכנעתי שיש בעולם רק חומר וחוקי טבע, שברבות הזמן מתגבשים, ללא כל יד מכוונת, לכדי כוכבים, צמחים, חיות, אנשים, תודעה. דבר זה לא הופך את חיינו לחסרי־משמעות, סברתי, אלא פשוט אומר שמשמעות היא תמיד דבר מקומי, מין פסל סביבתי שאנו יוצרים לעצמנו ואז חיים בתוכו. חיֵינו מורכבים מבניית איים של פשר בתוך אוקיינוס של חוסר פשר, וכל עוד אנו נשארים בתחום האיים הללו חיינו נותרים משמעותיים.

אך המשבר שעברתי חולל צונאמי באי שלי: האוקיינוס עלה ושטף את היבשה, ולא היה ניתן להתעלם ממנו יותר. עד אותו רגע תחושת חוסר הפשר הקוסמי ליוותה את חיי כרחש רקע חלש. לעתים רחוקות הייתי שם לב אליה, אך רוב הזמן היא נבלעה בין צלילי החיים, בלתי־מורגשת ובלתי־מודעת. אך כעת פתאום היה נדמה כאילו מישהו לקח שַׁלָט והגביר את עוצמת הרחש למקסימום, הופך אותו לשאון מחריש אוזניים. “הכל חסר משמעות!” צרח העולם באוזניי שוב ושוב, מסרב להרפות. כשדבר כזה קורה לך, אינך מסוגל לחשוב על דבר אחר. סרט החיים מואץ, ואתה רואה לנגד עיניך כיצד הכל קמל ומתפורר במהירות, כיצד העולם כולו הולך וגוסס מסביבך.

חוויות שליליות אינן נעימות, אך הן מניעות אותנו לחיפוש. יצאתי לחפש תמונת עולם החורגת מזו שמצייר המדע, ומצאתי. אנשים רבים, ביניהם לא מעט מדענים, חשו כמוני חוסר סיפוק מתמונת העולם המטריאליסטית והמכאניסטית של המדע המודרני, והגיעו למסקנה שהיקפו של המדע חלקי בלבד: הוא מתייחס רק למה שניתן לתצפית ולמדידה, לא לעולם התודעה והרוח; הוא מתייחס רק לתופעות כלליות החוזרות על עצמם, לא לאישי ולחריג; והוא מבקש להסביר רק איך הדברים קורים, לא למה הם קורים או מה פשרם. ‘חורים’ אלו בתמונת העולם המדעית נותנים מקום לתמונות עולם אחרות – רוחניות, דתיות ומיסטיות – להתגלות מבעדן. שילובם של שני סוגי התמונות מספק דיוקן לאין ערוך יותר עשיר ועמוק של העולם מזו שמעניקה רק אחת מהן: דיוקן הכולל את המישור החומרי שהמדע כה מיטיב להסביר, על כל רוחבו ועושרו, אך בו החומר הוא רק פני השטח של הוויה עמוקה ופלאית בהרבה, הוויה רוחנית נסתרת.

מסע החיפוש הזה הוביל אותי בין השאר לשעריה של היהדות, ובפרט לעולמה של תורת הסוד – הקבלה והחסידות. בין דפיה של תורה זו גיליתי את תמונת העולם שחיפשתי, תמונה שאינה מבטלת את הידע המדעי, אך גם לא מסתפקת בו. בנוסף, היהדות העניקה לי דרך ליישם את התובנות הרוחניות בתוך החיים, לחיות באופן כלשהו לאורו של עולם הרוח שהתגלה בפני. היה בה שילוב עוצמתי של הלכה מעשית, הנכנסת לפרטי הפרטים של החיים הארציים, עם חכמה רוחנית ומיסטית המקיפה את המימדים הרוחניים של המציאות. היהדות נתנה לי דרך לשלב בין אהבתי למדע לבין הרצון ללכת מעבר לו.

כל זה היה הסיבה הראשונה לשמחתי לקראת הסמינר המתוכנן בנושא תורה ומדע. הסיבה השניה היתה שהרב גינזבורג הציע לי לכתוב סיכום של הסמינר. עד אותו זמן הייתי בגדר שומע חופשי בלבד, שקיבל המון מהשיעורים אך לא העניק בחזרה דבר. כשהרב גינזבורג גילה שאני כותב מאמרים הוא הציע שאצטרף לסגל הכותבים שלו. כעת יכולתי להיות שותף פעיל יותר בהורדה של התורה המרתקת הזו לעולם.

הסמינר לא איכזב: הוא היה מלא וגדוש ברעיונות מרתקים על מדע ותורה, על נקודות המחלוקת וההשקה שלהם, על ההבדלים בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, ואפילו על נושאים שלכאורה לא קשורים, כמו החייאת לימוד התנ”ך בחינוך החרדי. מיד כשהוא הסתיים ישבתי לכתוב סיכום שלו, תוך שאני מְתַבְּלוֹ בידע שלי מלימודי ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. התוצר הסופי ארך כ־30 עמודים, אותם שלחתי לרב. מספר שבועות מאוחר יותר הזמין אותי הרב לביתו יחד עם מזכירו האישי והכותב העיקרי שלו, איתיאל גלעדי, כדי לעבור על הערותיו. בתקופה זו הרב טרם עבר לעבודה על מחשב, והוא מילא את כל השוליים ושורות הרווח של הסיכום בכתב יד קטן וצפוף. בפגישת העבודה – שהלכה והתארכה למספר פגישות, בנות כשש שעות כל אחת – עבר אתי הרב על הערה אחר הערה שכתב, הרחיב עליה בעל־פה, והתייחס לכל השאלות הרבות שעלו לי.

אני יכול בשקט לומר, ששעות העבודה הראשונות הללו על הספר היו מהמופלאות ביותר שחוויתי בחיי. תחושתי היתה שקושרים אותי לטיל הטס במהירות האור, ולוקחים אותי לטיול בשמי היקום. כל הנושאים שנידונו במאמר, נושאים משיקים אחרים שהעסיקו אותי, ונושאים חדשים שבכלל עוד לא נתתי עליהם את הדעת – הכל הואר לפתע באור חדש ומפתיע, ושלל פרטים והיבטים שלא הבחנתי בהם זהרו פתאום באור יקרות, מגלים לי צפונות החבויות בהם. הידע העצום של הרב, המבט המעמיק והמתחדש שלו לגבי כל נושא, ומעל הכל חדוות הלימוד הקלילה והמשועשעת שלו, רוויית ההומור, חברו לחווית לימוד מסוג שלא הכרתי או אפילו חלמתי עליה. מיד הבנתי שבלימוד עם הרב אני יכול להגיע למחוזות שלא אגיע אליהם בחיים שלמים של לימוד עצמאי.

באותן פגישות הראשונות, שהתקיימו לאורך החודשים הראשונים של שנת תשס”ז, הונחו היסודות לספר המונח בידיכם. הכתיבה התנהלה דרך התכתבות בדוא”ל ביני לבין הרב ודרך פגישות עבודה משותפות. הכתיבה עצמה כמעט כולה שלי, אך הרעיונות והחידושים שאובים רובם ככולם משיעורי הרב או הערותיו. במקומות מסוימים משולבים קטעים משלי, שאף אותם הרב תיקן ואישר. כל טעויות ושגיאות שיש בספר הן על אחריותי המלאה.

כתיבתו של ספר זה היא הפרויקט הארוך והמסובך ביותר שאי פעם הייתי מעורב בו, והיא נמשכה, בהפוגות ודילוגים, על פני כשלוש-עשרה שנים. הספר ידע שלל עליות ומורדות, טיוטות וגרסאות. פרקים שלמים שלו מצאו עצמם מחוץ לספר והונחו בצד לכרכים אחרים שבע”ה יראו אור בעתיד. פרקים שלמים אחרים שלא תכננתי מראש התווספו לספר בשלב מאוחר. במהלך תקופה זו התחלתי וסיימתי כמה וכמה פרוייקטים אחרים, אך כל הזמן חזרתי גם לספר זה. ייאמר לזכותו של הרב שלאורך כל השנים האלו לא פקעה סבלנותו, ובכל פעם שהבטחתי לו, לשווא, כי הנה הספר עוד מעט נגמר, הוא חזר בנחת ובחיוך על ברכתו הקבועה “שנזכה לברך על המוגמר”. בחסדי ה’, הנה אנו זוכים לברך על המוגמר!

מבנה הספר

הספר נחלק לשני חצאים. החצי הראשון הוא עיקרו של הספר. חלק זה פורש את החזון היהודי של איחוד התורה והמדע, החל מהרקע ההיסטורי שלו, המשך במשמעותו ובאופי שהוא צריך לשאת, וכלה בהשלכותיו לעתיד. הוא מורכב מעשרה פרקים הנחלקים לארבעה שערים, באופן הבא:

השער הראשון, “הסיפור עד כה“, מספק את הרקע לחזון איחוד התורה והמדע ומורכב משני פרקים: פרק 1, גלקסיות מתרחקות, סוקר את ההיסטוריה הסוערת של יחסי המדע והדת עד לימינו אנו; פרק 2, חלום ישָן, מתמקד ביהדות וסוקר את האישים העיקריים שלאורך ההיסטוריה סללו את הדרך לרעיון איחוד התורה והמדע.

שני השערים הבאים מוקדשים להצגה של חזון האיחוד עצמו, כאשר כל שער חוקר משל מרכזי אחר לרעיון האיחוד ומפיק ממנו תובנות לגבי האופי שהוא צריך לשאת:

השער “מעינות תהום, שערי שמים“ מתמקד במשל מספר הזוהר המדמה את התורה והמדע למים העליונים והתחתונים מבריאת העולם, שנועדו להתאחד מחדש באחרית הימים. מתוכו, פרק 3, מבול של חכמה, מציג את המשל ואת משמעויותיו; פרק 4, זוהַר הרקיע, פורש את הרעיון שתורת הקבלה צריכה לשמש כממשק המחבר בין התורה והמדע, בבחינת ה’רקיע’ שביניהם; פרק 5, דמעות מלוחות, מסביר מדוע המדע טעון בירור ו’גיור’ על מנת שיהיה ניתן לאחדו עם התורה, ומשרטט כמה מודלים לבירור כזה של רעיונות מדעיים.

השער “על גבירות ושפחות“ מתמקד במשל קלאסי מהרמב”ם לפיו המדעים צריכים לשמש כ”רקחות, טבחות ואופות” של התורה, אך מפתח אותו בכיוונים מקוריים. פרק 6, שפחה כי תירש גבירתה, בוחן את מרד המדע בדתות ותוצאותיו, ומעלה את אפשרות השבתו של המדע למעמד ‘שפחה’ (כלומר, כלי עזר בשירותה של תמונת עולם דתית), אך הפעם בשירותה של ‘גבירה’ טובה, קרי היהדות; פרק 7, בית המדרש השלישי, בוחן רעיון לפיו המדע המבורר גבוה בשורשו מהתורה, ושבמסגרת חזון איחודם הוא יעלה ‘מעליה’; פרק 8, מדע, אמנות ומה שמעליהם, מרחיב את חזון איחוד התורה והמדע כך שיכלול גם את האמנות, ובוחן את היחס המורכב בין מדעי הטבע למדעי הרוח והחברה בהקשר לאיחוד עם התורה.

השער האחרון, “לאן הולכים מכאן?”, עוסק בכמה מההשלכות העתידיות של חזון איחוד התורה והמדע. פרק 9, מתנות אירוסין, בוחן את הדברים הראשונים שביכולתם של התורה והמדע להעניק אחד לשני; פרק 10, יהדות העתיד, מבקש לבחון את ההשלכות העתידיות העיקריות של חזון התורה והמדע, בשלושה מעגלי השפעה – בתוך הציבור הדתי, בתוך העם היהודי בכללותו, ובמישור יחסי היהדות ואומות העולם.

חציו השני של הספר הוא מעין לקט נספחים לחצי הראשון. הוא כולל הרחבות המפתחות נושאים מהחצי הראשון; מקרי דגם הממחישים כיצד ניתן ליישם את חזון האיחוד לגבי נושאים מדעיים ספציפיים; ונספח המציג מושגי יסוד בקבלה וחסידות.

ההרחבות הן ארבע במספר:

הרחבה 1, ששה אלפים, ששה איחודים, מציגה רעיון לפיו איחוד התורה והמדע נועד להיות חוליה ששית בסדרה של איחודים בין החכמה האנושית והחכמה האלוקית, המתרחשים בכל אחד מששת אלפי שנות הלוח העברי.

הרחבה 2, בנין רב־קומות: שלבים באיחוד התורה והמדע, משרטטת מודל הסוקר את השלבים השונים בהם יכול להתפתח איחוד התורה והמדע, הן שלבים שהיו כבר והן שלבים עתידיים אפשריים.

הרחבה 3, המכללה התורנית, מציגה חזון של מכללה אידיאלית לתורה, מדע ואמנות, וסוקרת את מקצועות החול השונים שזו תוכל להכיל בתוכה, כולל הסבר קצר על אופיים הרצוי במסגרתה.

הרחבה 4, רמזי איחוד התורה והמדע בחומש, מספקת סקירה של האופנים השונים בהם ניתן למצוא רמזים לחזון איחוד התורה והמדע בסיפורים ובדימויים שונים מחמשת חומשי תורה.

מקרי הדגם מבקשים להמחיש כיצד יכול איחוד התורה והמדע להתבטא לגבי תחומים מדעיים ספציפיים. כל התחומים לקוחים מעולם מדעי הטבע, אך השתדלנו גם להתייחס לפנים התרבותיים והפסיכולוגיים של כל נושא:

מקרה דגם 1, זמן, מרחב, אנרגיה, מסה, בוחן את האופן בו ארבעת מושגי היסוד של הפיזיקה מקבילים לארבע אותיות שם הויה, וכיצד האופנים בהם אוחדו במדע המודרני משקפים משהו מאחדות ה’ בעולם.

מקרה דגם 2, מחזורי המים, נוטל את דימוי המים העליונים והתחתונים, המהווה את המשל העיקרי לאיחוד התורה והמדע בשער השני, ומשתמש בו עצמו כהדגמה של החידושים העולים מאיחודם.

מקרה דגם 3, מבנה המוח, מתבונן בחלוקת המוח האנושי לשתי המיספרות וכן לשלושה רבדים בסיסיים, מקביל אותם למבנים קבליים ומציף שאלות שונות לגבי יחסי המוח והנפש.

מקרה דגם 4, צבעי הקשת, בוחן את סוגיית החלוקה של צבעי הקשת לצבעים מובחנים שונים ואופן הקבלתם לספירות הקבליות, ובכלל מתבונן בנושאים שונים הקשורים בצבעים מנקודת מבט תורנית.

מטרת מקרי הדגם אינה למצות את הנושאים הנידונים בהם, אלא רק להעניק טעימות על קצה המזלג של האופקים הנפתחים לאוהב התורה והמדע כאשר שני עולמותיו מתחילים להתחבר באופן משמעותי. תקוותנו היא כי הם יגרו את הדמיון באשר לחיבורים מקיפים יותר שיהיה ניתן לפתח בעתיד.

הנספח, שם הויה ועשר הספירות, מבקש להציג את המבנה ותכונות היסוד של המודלים הבסיסיים ביותר בקבלה. היכרות עם מושגי יסוד אלו חיונית כדי להבין קטעים רבים בספר. מכיוון ש”אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש”, שולבו בנספח עניינים מרכזיים שלא נכתבו עד כה במקומות אחרים. אנו ממליצים לפיכך גם לקורא שמושגי היסוד של הקבלה מוכרים לו לעבור על הפרק.

הנושאים הנידונים בספר רחבים מאד, ובמקומות רבים מבקש התוכן ‘להתפשט’ ולהתפרש לצדדים, כנהר המסתעף לנחלים קטנים יותר. כדי לשמר את הזרימה הכללית של הספר ובה־בעת להעניק מקום להסתעפויות אלו, פתחנו שני ערוצים צידיים:

לאורך הספר משובצות מסגרות בעלות רקע אפור, ובהן הארות, תוספות והרחבות לנושאים הנידונים באותו מקום.

בנוסף להערות השוליים, המוקדשות להבאת מראי מקומות, ישנן בסוף הספר גם הערות סיום נרחבות, המוסיפות רעיונות ודגשים לגוף הספר. בעוד הערות השוליים מצויינות באמצעות מספרים (^1, 2, 3), הערות הסיום מצויינות באמצעות אותיות בסוגריים מרובעים (^{[א], [ב], [ג]}).

בשני הערוצים הללו הרשינו לעצמנו להשתמש באופן גלוי ומשוחרר יותר במונחים קבליים וחסידיים, עם הסברים קצרים בלבד לגביהם, כמו גם בגימטריות ו”רמזים”, כלומר עיונים פנימיים באיכויות הלשוניות של ביטויים שונים (בנוגע לגימטריה, ראו להלן “הערה על השימוש בגימטריה”). הערוצים נועדו לתלמידים ותיקים יותר החשים בנוח עם שפה זו, או לקוראים סקרנים המעוניינים להתוודע אליה. ניתן לקרוא קטעים אלו תוך כדי הקריאה בגוף הספר, לשוב ולקרוא בהם לאחר סיום כל פרק, או לדלג עליהם כליל.

למרות שהספר שבידכם מסודר לפי הגיון מסוים ומומלץ לקראו לפי הסדר, כל שער, ובמקרים מסוימים כל פרק, מהווה חטיבה עצמאית יחסית שניתן לקרוא אותה בפני עצמה. יש לחשוב על הספר פחות כמַבְנֶה מהלך ליניארי רציף, ויותר כפרוש על פני מרחב – מין ‘לונה־פארק’ מלא מתקנים שניתן לבקר בהם לפי בחירה. הקורא מוזמן אפוא, אם יחפץ, לדלג בין הפרקים ולטייל בתוכם להנאתו.

הרב יצחק גינזבורג וגישתו לנושא תורה ומדע

חזון איחוד התורה והמדע המובא בספר הוא להבנתנו חלק מחזון הגאולה היהודי בכללותו, והיסודות שלו מונחים במקורות רבים, שנביא כאן. עם זאת, לא ניתן להפריד בין האופן המסוים בו הוא מוצג ומפותח כאן לבין דמותו, תורתו ודרך חשיבתו הייחודיות של הרב יצחק גינזבורג.

הרב יצחק גינזבורג (נולד תש”ה, 1944) הוא מהחשובים שבמורי הקבלה והחסידות בדורנו, וככל הנראה החדשני והיצרני שבהם. במשך ארבעים שנות פעילות, המרוכזת בידי עמותת “גַּל עֵינַי” שהקים, הוא כתב, ופיקח על כתיבתם, של למעלה ממאה וחמישים ספרים בעברית ובאנגלית, לצד אינספור חוברות ומאמרים, כאשר חלק גדול משיעוריו עדיין מחכים ל’גאולה’ בצורת עריכה והוצאה לאור. רבים מכתביו תורגמו לצרפתית, ספרדית, רוסית ואף סינית. בנוסף הלחין הרב גינזבורג מאות ניגונים חסידיים שרוכזו בדיסקים רבים, כאשר חלקם התפשטו ונעשו שגורים בפי רבים. פעילותו של הרב גינזבורג לאורך השנים מאופיינת בנביעה בלתי־פוסקת של חידושי תורה. שיעוריו מניבים יבול הממלא חוברת שבועית שלמה (“ואביטה”), ובכל רגע נתון מספר עורכים עובדים במקביל על כמה ספרים המבוססים על שיעוריו, בליוויו הצמוד.

שיעוריו וספריו של הרב לא עוסקים רק בתחומי היהדות השונים אלא גם בזיקות בין התורה לבין תחומי החיים השונים, כגון פסיכולוגיה, זוגיות, פוליטיקה, כלכלה, אמנות וכן מדע. לאורך השנים מסר הרב עשרות רבות של סמינרים ושיעורים בנושאים מדעיים שונים, כגון מתמטיקה, פיזיקה, הטבלה המחזורית, אבולוציה, גנטיקה, פיזיולוגיה, רפואה, פוטוסינתזה, תורת הצבע, ועוד, כמו גם שיעורים על עצם הגישה הראויה לנושא התורה והמדע בכללותו. כמה וכמה מסמינרים ושיעורים אלו רוכזו ויצאו בשפה האנגלית,^[5] אך בשפה העברית המבחר עדיין דל מדי: הוא כולל רק את “עיניךְ בְּרֵכוֹת בחשבון” (תשע”א) העוסק במתמטיקה, ואת “רפואה שלמה” (לשעבר “גוף, נפש ונשמה”, תשס”ז), העוסק ברפואה. טרם יצא לאור ספר בעברית המציג את כללות השקפתו של הרב בנושא חיבור התורה והמדע, או המציג את חידושיו לגבי תחומי מדעי הטבע.

ספר זה מבקש להתחיל להשלים את החסר בשני מישורים אלו. הוא פורש בצורה מקיפה (ככל שעלה בידינו) את עיקרי רעיונותיו של הרב לגבי יחסי התורה והמדע, והוא מספק הצצה לכמה מהחידושים הנולדים מזיווג הקבלה והחסידות עם נושאים מדעיים שונים. בעזרת ה’, בעקבות ספר זה יבואו ספרים נוספים שירחיבו עוד את היריעה לגבי נושא גדול זה.^[6]

גישתו הייחודית של הרב גינזבורג לנושא יחסי התורה והמדע תתגלה לכם במהלך הספר, אולם ראוי לומר כמה מילים לגביה כבר כאן. נפתח במה לא תמצאו כאן: לא תמצאו כאן נסיונות להוכיח כי התורה צודקת יותר מהמדע, או כי המדע מוכיח מה שהתורה אומרת כבר מזמן. בהוכחות מסוג זה יש בעינינו משהו המוזיל את האמונה היהודית, כמו גם את עומקה ורב־צדדיותה של התורה, ובמובן מסוים אף מגחיך אותם (וניתן לדרוש שהמלה ‘הוכחה’ היא מלשון ‘חוכא ואטלולא’, לשון חיוך וגיחוך). האמת שבתורה מתחוורת יותר ויותר למתמסר ללימודה, לא באופן של הוכחה לאמיתותה, אלא יותר של עמידה נכוחה מול התורה – “טעמו וראו כי טוב ה'”.^[7]

דבר שני שלא תמצאו כאן הוא נסיונות ליישב סתירות בין התורה והמדע. נושא זה חשוב יותר מנסיונות ההוכחה למיניהם, וייתכן שנתייחס אליו בספר אחר בהמשך. אך ספרים רבים כבר נכתבו בנושא זו, ואין הוא לדעתנו ראש וראשון לנושאים אליהם יש להתייחס בסוגיית התורה והמדע. בדומה לדרך ההוכחות, גישה זו היא שלילית מעיקרה, במובן שהיא מדגישה היכן התורה והמדע לא נפגשים, ואז ניגשת לשאול כיצד לגשר מעל פער זה.

תחת אלו, גישת הרב גינזבורג היא להתייחס בעיקר לפן החיובי ביחסי התורה והמדע, קרי אפשרויות החיבור, השילוב וההפריה ההדדית ביניהם. כפי שהסברנו לעיל, הרב גינזבורג רואה באלוקות כמתגלה אלינו הן דרך התורה והן דרך הטבע. אמת, שני אופני ההתגלות שונים ביותר, ונעסוק כאן רבות בתיאור היחס ביניהם; אולם עדיין מדובר בשני אופני התגלות המבקשים מעל הכל אוזן קשבת שתנסה לחבר ביניהם. זה מה שהרב גינזבורג מבקש לעשות, וניגש לכך בחדוות יצירה וסקרנות. בשיעוריו וכתביו בנושא הוא מבקש לחבר את התורה והמדע למחול משותף, מחול שיש בו מחילה על מלחמות העבר בין בני הזוג והחלמה מפצעיהן, שיש בו חלימה על עתיד משותף בין השניים והלחמה של עולמותיהם (המתיזה לכל עבר ניצוצות חדשים של קדושה).

את הדרך לגישתו של הרב גינזבורג לתורה ומדע סללה גישתו של הרבי מנחם־מנדל שניאורסון, הלא הוא הרבי מלובביץ’. בדור האחרון התייחד הרבי מלובביץ’ כאדם שמצד אחד היה בקיא ומשכיל במדעים, פתוח ללימודי מדע ונכון להשתמש בכל אמצעי הטכנולוגיה של דורו, ומצד שני עמד על הצבת המדע בתוך גבולותיו הפילוסופיים וזכירה מתמדת של תוקפם המוגבל. התיאוריות המדעיות, הזכיר הרבי, תקפות תמיד במסגרת מספר הנחות יסוד שאינן ניתנות להוכחה; טול את הנחות היסוד הללו ונטלת את התוקף המוחלט של הידע המדעי, מה שפותח פתח לשיבה אל האמונה. גישתו של הרב גינזבורג נשענת על אבחנה חשובה זו, אך משתמשת בה כמסלול המראה למרחבים חדשים. מרגע שהוסר האיום המדומה של המדע להפריך או לבטל את תוקף הדת, כמו גם האיום של התורה לשלול את המדע מכל וכל, נפתחת הדרך לדו־שיח יותר פתוח ומשוחרר בין השניים, במטרה להגיע להפריה הדדית והתאחדות (אכן, ברשימותיו האישיות עסק מעט הרבי מלובביץ’ עצמו ביצירת חיבורים כאלו^[8]).

פעמים רבות במהלך שנות העבודה על הספר נשאלתי: מה הטעם בעוד ספר על תורה ומדע? האם כל הנושא הזה לא מוצה כבר? האין הוא שייך לעבר? כמדומני ששאלה זו נובעת מחוסר היכרות עם גישתו המיוחדת של הרב גינזבורג לנושא, והיכרות עם הגישות הקיימות בלבד. אם כל העיסוק בתורה ומדע נשאר בתחום נסיונות ההוכחה ויישוב הסתירות, אכן יש רגליים לטענה שאין מה לחדש בנושא. אם לעומת זאת מרחיבים את העיסוק בנושא לשאלות בדבר האופקים לאיחוד של התורה והמדע, והדרכים השונות בהן ניתן לחברם ולהביאם להפריה הדדית, נפתחת האפשרות כי לא זו בלבד שעידן ההעמקה בנושא התורה והמדע לא תם, אלא שהוא רק מתחיל.

תודות

ראש לכל, אני רוצה להודות לה’ יתברך שזיכה אותי לעלות על דרך המלך – דרך התשובה העולה מהמדע אל התורה, ואז שבה לאחֵד את התורה עם המדע, “והחיות רצוא ושוב”.^[9] תודה שנתן לי את הכוח ואת הבריאות להחדיר את האורות המופלאים של תורת הגאולה הזו לתוך כלים, ולהביא את הספר לסיומו לאחר כל השנים האלו.

תודה מ”קֶרֶב איש ולב עמֹק”^[10] לרב יצחק גינזבורג, שגידל ומגדל אותי בעולמה של פנימיות התורה, שהשקיע שעות וימים של אמון בי ובכתיבתי.

תודה רבה לרב משה גנוט, הראשון שפקח את עיני ולבי לחכמה האינסופית של התורה, ושליווה את צעדיי הראשונים במסע אליה.

תודה למורות ולמורים שלי בתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים – במיוחד פרופ’ ימימה בן מנחם, פרופ’ רות גלזנר, פרופ’ מרה בלר ז”ל ופרופ’ אבישי דקל – שהרחיבו את דעתי בכל הנוגע לתולדות המדע ולתשתית הפילוסופית שלו.

תודה רבה לאיתיאל גלעדי שליווה את המפגשים הראשונים של העבודה על הספר, ותמיד עזר בכל בקשה. תודה לדניאל שליט, יוסי פלאי, יהודה הרשקוביץ ומתניה אופן שקראו טיוטות של הספר, תיקנו והוסיפו הערות והארות חשובות. תודה למשה הס על הכנת מפתח העניינים, לדוד הלל המוכשר על עבודת העימוד התובענית, ולמעצבת חני בן אהרון על האריזה המפוארת. תודה רבה לבעז יעקובי ולדן מרנץ על הפקת הספר, ולדני ואלירן מהוצאת “דני ספרים” על לקיחת החסות על הוצאתו.

אחרונה חביבה, תודה עמוקה שלוחה לאשתי היקרה לי באדם, על השנים והחדשים, ולבסוף הימים והשעות, שנארכו לבלי די עד לסיום הספר. שלי ושלכם שלה הוא.

ניר מנוסי

ירושלים, אייר ה’תשע”ט

מכון גל עיני