זוגיות

מכון גל עיני

זווגי זכר ונקבה והולדה לשמה

עד כאן נתבארה המלה ברית בבטוי “אות ברית קדש”. למה נקראת הברית קדש? בעיקר על שם התלבשות יסוד אבא בתוך יסוד ז”א. כל ‘קדש’ הוא מיסוד אבא[קנט] וכאשר יסוד אבא מתלבש ביסוד ז”א הוא נקרא ‘אות ברית קדש’. נסביר יותר:

קְדוּשַּׁת הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהַהִתְחַבְּרוּת בְּפוֹעַל. הוּא עוֹלֶה עַד הַדַּעַת (כֹּחַ הַהִתְקַשְּׁרוּת הָרוּחָנִית) וּמַמְשִׁיכָהּ לְמַטָּה, בְּסוֹד “וְהָאָדָם יָדַע אֶת–חַוָּה אִשְׁתּוֹ” – בַּיּוֹם הַשִּׁשִּי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית

זו כוונת הלולב בחג הסוכות[קס]. הלולב עולה למעלה, עד הדעת, וממשיך אותה למטה על מנת לחבר את הזכר עם הנקבה – דבר הרמוז בחבור הלולב ומיניו עם האתרוג. הלולב הוא השדרה, כאשר החלק התחתון שבו הוא הברית, ויש בברית כח העולה דרך השדרה עד הדעת – היא התיומת שבראש הלולב – ומשם ממשיך למטה את הטפה דרך השדרה. המשכת הטפה מהדעת עושה את החיבור בין הלולב לאתרוג, בין המשפיע למקבל. זה סוד הלולב בקבלה.

(בֶּאֱמֶת עָלָיו הָיָה לְהַמְתִּין עַד לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ – כְּנֶגֶד חַוָּה – מַלְכוּת, תַּכְלִית הַכֹּל; וַאֲזַי הָיְתָה צוֹמַחַת הָאֱמֶת מִלְּמַטָּה, בְּסוֹד “אִשַָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה [ראשי תבות אמת] – יוֹלֶדֶת זָכָר” – “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח“, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הִתְעוֹרְרוּת הָאֱמֶת הִיא מִלְמַעְלָה, בִּבְחִינַת “אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה – יוֹלֶדֶת נְקֵבָה“.

כאן מוסבר כלל גדול. חז”ל אומרים[קסא], שכאשר איש מזריע תחלה – יולדת זכר ואילו כאשר אשה מזרעת תחלה – יולדת נקבה. בחסידות מוסבר, ששני המצבים – “איש מזריע תחלה” או “אשה מזרעת תחלה” – הם אמת ולכן הם גם ראשי תבות אמת. מה ההבדל? האם התעוררות האמת היא מלמטה או מלמעלה.

כעת נבין יותר את האמור לעיל, שאם היה קשר אמיתי בין אדם לחוה היה קורה אחד משני הדברים: או שממילא היו ממתינים עד ליום השבת או שהיו מקדימים את הזווג ליום ששי אך לא היה בכך פגם. בכל זאת, יש הבדל בין שתי המדרגות. אם היו מחכים עד שבת האמת היתה מתעוררת מלמטה, אמת של האשה. יום השבת הוא כנגד חוה, כנגד המלכות, ולפיכך האמת שמתגלה בו היא בעיקר אמת מלמטה, אמת של “אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר”. מה שאין כן, אם יש אמת כבר ביום הששי, והיא המעוררת את הדבקות של אדם וחוה, זו כבר אמת של “איש מזריע תחלה – יולדת נקבה”. שניהם זווגים בקדושה, ובכל זאת, כאשר האיש מזריע תחלה הלידה היא לידת נקבה, אבל אם ממתינים, ואז האשה מזריעה תחלה, הלידה היא לידת זכר.

שוב, בפועל אדם וחוה לא המתינו והיחוד כלל לא היה בסדר – היה בו פגם במדת האמת לכתחילה. ובכל זאת, הענין של עלית היסוד עד הדעת על מנת להמשיך את הטפה שייך בעצם ליום הששי, היום של היסוד. ביום ששי כבר צריך להתחיל להכין את השבת. מובא בשולחן ערוך[קסב] שאחת ההכנות ביום ששי, לקראת השבת, היא השחזת הסכין. הכנה זו היא סוד הכנת היסוד לקראת עלייתו בשדרה עד הדעת להמשיך משם את טפת הברית. בכל זאת, צריך להמתין עם ההכנה הזאת, ו”מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת”[קסג]. נותנים זמן כדי שהמלכות תתעורר מעצמה, מלמטה, ואז – “יולדת זכר”, אבל כשלא ממתינים – “יולדת נקבה”.

שתי הבחינות הן אמת – אמת מלמעלה ואמת מלמטה. זהו כלל גדול בין איש לאשה [למדנו על זה ב’שלום בית’[קסד]]: עיקר עבודת האיש היא להמתין לאשה, להתאים את עצמו לקצב שלה. ההתאמה לקצב של האשה בכל דבר היא בחינת שבת והקדמת האיש, לפי הקצב שלו, היא כמו זווג של יום ששי. כך בכל פעם. צריך להיות תמיד בסוד “מי השִׁלֹחַ ההֹלכים לאט”[קסה], ואז גם הזווג של חול הוא בבחינת זווג של שבת. כל פעם שהאיש מחכה לאשה הזווג הוא בבחינת שבת ובכל פעם שהוא אינו מחכה לה הזווג הוא של חול. כך בפנימיות, גם אם בפועל לא שבת או לא יום חול. יש גם אמת מצדו, אך היא לא כמו האמת שלה. האמת שלו היא אמת מלמעלה, בחינת “איש מזריע תחלה”, ואילו האמת שלה היא אמת מלמטה, בחינת “אשה מזרעת תחלה”.