זוגיות

תשע"ב – "אעשה לו עזר כנגדו"

חדש אלול הוא החדש של "אני לדודי ודודי לי", חדש של נישואין. יש שיחות של הרבי שאומר שהחדש הכי קשור ומסוגל לנישואין הוא חדש אלול. בחדש אלול, היות שאנחנו מכינים את עצמנו לקראת השנה הבאה, נהוג – בפרט אצלנו – שכבר חושבים על הסימנים, "סימנים עשה", של השנה הבאה עלינו לטובה. כבר מחמשה עשר באב מאחלים אחד לשני כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

לגבי השנה הבאה עלינו לטובה, תשע"ב, דברנו על רמז אחד[א], אבל היום נדבר על רמז שקשור לנישואין. פסוק מאד מרכזי בתורה לגבי נישואין – ה' ברא את האדם עפר מן האדמה, שם אותו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכו' ואחר כך אמר בינו לבין עצמו כביכול "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגד". הסימן של תשעב הוא ארבע המילים האחרונות של הפסוק, ביטוי מושלם בפני עצמו – "אעשה לו עזר כנגדו".

מה זאת אומרת לגבי תכניות לימוד וכו' לשנה הבאה עלינו לטובה? קודם כל זה אומר שאפשר לכתוב הרבה ספרים עם הסימן הזה. בזכות החתן והכלה השלמנו לעת עתה איזו 'נגלה' ראשונה של יין משמח, עם מפתחות בסוף, שיש בכך סימן שעל הסדרה הזאת יש חותמת, אבל אפשר להמציא עוד משהו. מה שהרמז אומר לגבי תורת הנפש, שזו השנה הכי טובה לעשות קורסים מיוחדים בעניני זוגיות. זה הנושא שהכי מפותח אצלנו בכתובים, ובפועל גם הנושא הכי מבוקש. היות שהשנה הזאת היא שנת "אעשה לו עזר כנגדו" אז מתבקש מאד להקדיש הרבה קורסים מיוחדים לנושא הזה, כל אחד, גם אתה מעביר בנושא הזה וגם הרבה אנשים כאן. יש פה איזה סימן שהשנה היא כמו מזל, מזל טוב, בשביל להעביר את הנושא של "אעשה לו עזר כנגדו".

כדרכנו, אם יש כזה פסוק מרכזי בתורה, "אעשה לו עזר כנגדו", שייך לחתן כלה, אז מסתכלים בכל מגוון הפירושים של הפסוק, ולפי השיטה שלנו, אנחנו אוהבים לבנות פרצוף. כלומר, לקחת עשרה או אחד עשר פירושים שונים שיש בפשט. קודם כל, מה התופעה המיוחדת כאן? התופעה הבלתי מובנת בהשקפה ראשונה היא הביטוי "עזר כנגדו". מה זה בדיוק "עזר כנגדו", שזה המפתח לכל היחס וכל הסיבה ל"זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". עיקר הפירושים השונים הוא הפשט של "עזר כנגדו"[ב]. שוב, כדרכנו, ננסה לבנות מזה פרצוף:

כתר: שוין בקומתן

יש שלשה תרגומים לתורה – אונקלוס, יונתן, ירושלמי. לא תמיד יש הבדל בין היונתן לירושלמי, אבל בהרבה מקומות יש הבדל ביניהם, כמו כאן. כאן אונקלוס ויונתן אומרים אותו דבר – "סמך לקבליה" ו"סמך כקבליה". "עזר" זה "סמך", לשון תמיכה, אומר שהאשה תמיכה. הזהר[ג] אומר שעצם הסוד של האות ס הוא ב"ויסגֹר בשר תחתנה". בזהר כתוב דבר לא מובן כלל, שזו ה-ס הראשונה בתורה, הגם שכתוב קודם "הוא הסבב… הוא הסובב" (פעמיים בנהרות – פעם חסר ופעם מלא – בפישון וגיחון, שני הנהרות הראשונים היוצאים מגן עדן).

האות היחידה שלא מופיעה בסיפור הראשון של מעשה בראשית היא ס, ולכן מתבקש לברר איפה יש את ה-ס הראשונה. כשמסתכלים בתורה ה-ס הראשונה היא "הוא הסבב", אבל הזהר אומר שה-ס ה'עצמית' הראשונה היא "ויסגר בשר תחתנה", והתרגום מתרגם "עזר" – "סמך" – ו"כנגדו" מתרגם "לקבליה", מולו[ד]. אלו שני התרגומים הראשונים, אבל רוצים את החידוש של התרגום ירושלמי – "אעביד ליה בר זוג דנפיק ביה".

"עזר כנגדו" – בן זוג כיוצא בו

מה פירוש המילים האלה? בן זוג כיוצא בו. כלומר, מתרגם "כנגדו" – "כיוצא בו". הלשון "נפיק ביה" ודאי רומז לכך שהאשה יוצאת מתוך האיש, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת", אבל פשט המילים הוא "כיוצא בו". כנראה, איך אפשר להיות כיוצא בו? רק אם אתה יוצא ממנו, אתה חלק ממנו. אז היות שהם שני חלקים, "תרין פלגי גופא", "דו פרצופין", לכן בסוף היא כיוצא בו. הביטוי "כיוצא בו" מאד חשוב בחסידות דוקא בביטוי "אין כיוצא בו". ידוע במאמר "מים רבים" תשי"ז שיש שלש דרגות באמונה באחדות הוי', והכי גבוהה היא "אין כיוצא בו". לגבי האדם יוצא מהתרגום ירושלמי שיש כיוצא בו – האשה היא כיוצא בו.

כל פירוש כאן הוא התבוננות שלמה. החתן צריך להבין שהכלה היא כיוצא בו, מה הכוונה? קודם כל, הוא מתרגם "עזר" כ"בר זוג" (כבר שרש למושג זוגיות). המלה "זוג" לא מופיעה בתורה, ושאר התרגומים לא משתמשים בה, אבל הוא כותב "בר זוג דנפיק ביה". קודם כל מדובר בזוג, שמשמע שני דברים שהם אותו דבר, ועוד יותר שה"בר זוג"[ה] (לא בת זוג אלא בן זוג) הוא "כיוצא בו". איך קוראים למצב כזה בלשון הקבלה? "שוין בקומתן". זה גם הפשט הפשוט, ש"עזר כנגדו" היינו שהיא בדיוק כנגדו. כמו שכתוב שיש ארבע מדרגות, "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – הדרגה הכי גבוהה היא "תמתי" שחז"ל דורשים כ"תאומתי", שויון גמור. "יונתי" זה כמעט שויון, אבל חסר השוין בכתר – עד העינים היא שוה לו בקומתו, אבל יש עדיין את הגולגלת, הכתר, שהוא מעליה. "תמתי"-תאומתי היינו ששוין עד לכתר ועד בכלל. לכן אנחנו שמים את הפירוש הזה בכתר. זה תרגום ירושלמי – חז"ל מובהק.

פירוש הספורנו – "עד ולא עד בכלל"

יש מפרש אחד, הספורנו, שמפרש כמעט אותו הדבר, אבל הוא מדייק 'לקלקל' את הפירוש. הוא כותב ש"כנגדו" הכוונה שהיא כמעט שוה לו, אבל אם 'חלילה' היא היתה שוה לו לגמרי היא כבר לא היתה מסכימה להיות "עזר", לא היתה מסכימה להיות ת.פ. לכן ה' עשה שהיא כמעט שוה לו, אבל לא לגמרי ("ואמר כנגדו כי הנכנס לכף נגד דבר אחר כשיהי' שוה לו בשקל יהי' נגדו בקו ישר אבל כשלא יהיו שוים שני הנשקלי' יהי' זה עולה וזה יורד ולא יהיו זה נגד זה בקו ישר ובזה האופן אמרו רז"ל שקול משה כנגד כל ישראל אמנם לא היה ראוי שיהי' העזר שוה לו לגמרי כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחבירו"). בחסידות ה-כ של "כנגדו" יכולה להיות או ממש אותו דבר או כמעט אותו דבר – תיכף נדייק.

עוד פירושים הולכים בדרכו, כמו הכתב והקבלה, אבל הוא הראשון שאמר את הפירוש. רוצים כאן לכלול את כל הפירושים בפרצוף, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ואת הספורנו נשים בהמשך במלכות. המלכות באמת היא עצם הנוקבא, קודם היא נקודה תחת היסוד, והיא עולה – עולה שבע מדרגות עד "תמתי" (דהיינו "עד ועד בכלל"), אבל "עד ולא עד בכלל" היא שואפת להיות כיוצא בו ועדיין לא מאה אחוז כיוצא בו. לפי הפשט של התרגום ירושלמי היא כבר "תמתי" – זה מעמד האשה לעתיד לבוא, לימות המשיח. עד כאן הכתר.

חכמה: עזר להשפיל גאוותו

אנחנו תמיד מפרשים את הפסוק על פי רש"י ש"לא זכה – 'כנגדו' להלחם". אבל כפי שנראה, יש גם בכך הרבה ואריציות מה הניגוד, אבל ברש"י הכי חריף כי מתבטא במלחמה – לפי זה יש הרבה 'מתנגדים', איך מתבטא הניגוד. בספר "שמע שלמה" (מובא ב"פרדס יוסף") כתב "פרש"י אעשה עזר שתהיה נגוד לו אם תזוח דעתו כו'", והוא מקור הפירוש שאנו תמיד אומרים מאז ומתמיד. מה זה "זכה" ו"לא זכה"? כתוב בחסידות ש"זכה" לשון זיכוך.

מה עיקר הזיכוך? ביטול היש שלו. אם האדם הוא בבטול, האשה מגיבה באופן שהיא רק עוזרת לו, אבל אם יש לאדם ישות וגאוה, האשה הרגישה מרגישה זאת ובאופן טבעי, דוקא אם היא "מהוי' אשה משכלת", אשה טובה, אז ב"חכמת נשים" שלה היא מנגדת את הגאוה ולא נותנת לאיש להתגאות. איך הוא אומר זאת? בלשון חז"ל הידועה, שהאשה מנגדת אותו כדי שלא תזוח עליו דעתו. ברגע שהאשה מרגישה שיש אצל הבעל זחיחות דעת, שמדי מבסוט מעצמו, היא נותנת לו את המכה הראויה, בדרכי נעם וחכמת נשים, כמו שאשה משכלת יודעת לעשות (זה כבר קשור לקניגיא בין הבהמות ללויתן). את הפירוש הזה נשים בחכמה.

ממש הפליא אותי, יש עוד ספרים שגם מסבירים שהענין שלה לנגד מדות רעות ועל ידי כך לאזן אותן, כפי שנראה בהמשך, אבל אף אחד לא אומר את הפשט הכי פשוט שעיקר המדה הרעה שכוללת הכל היא "תזוח עליו דעתו", גאוה, ועיקר התפקיד שלה להביא אותו לבטול (אם הוא לא בבטול). זה בפירוש כנגד החכמה, שחיצוניותה היא ישות, הרגשת יש, ופנימיותה הוא בטול (בטול היש ובטול במציאות).

בינה: תחרות חיובית

יש פירוש שלישי, מהכי מענינים שראיתי – ספר "פרדס יוסף", אחד האחרונים, כנראה חסיד פולין, בקי עצום בכל ספרות ישראל – שהפירוש הכי נחמד שכותב (מבין כמה פירושים שלו) הוא:

ובכתבי אגדה שלי כתבתי דהפשט פשוט, דכל דבר צריך התנגדות כמו שרואים העולם התחרות עושה מסחר, ומלאכים שאין להם יצר הרע לא נברא העולם בשבילם רק בשביל ישראל, וזהו הפירוש אעשה לו עזר כנגדו, ע"י הכנגדו יהיה עזר אם יזכה לנצח הכנגדו.

מתחיל בכלל שלכל דבר יש מתנגד. ה' ברא את העולם בדרך כזו שלכל דבר בעולם יש לו מתנגד. אם אין לך מתנגד אתה כנראה לא נמצא בעולם, אתה לא קיים. כל דבר שקיים במציאות חייב שיהיה לו מתנגד. זה כלל אחד שלו. אחר כך אומר דבר שני, עוד יותר מענין – "תחרות עושה מסחר", כנראה שהוא קפיטליסט. אם אין תחרות אין מסחר וממילא אין ישוב העולם. בדרך כלל תחרות היא משהו רע. אחד הדברים שכתוב לעולם הבא, שאין אכילה ולא שתיה וגם אין תחרות ושנאה וכו' – אבל זה עולם הבא. בעולם הזה יש תחרות. כשהיא יורדת מטה מטה היא הופכת להיות מלחמת היצרים, אבל יש גם תחרות בשרש, תחרות טובה, כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה". אז כמו שהוא אומר שתחרות היא חיובית, מה שהיום קוראים שוק חפשי – אם אין שוק חפשי אין מסחר, אין כלכלה – "תחרות" מלשון חרות, להיות בן חורין.

בקבלה "עלמא דחירו" הוא בינה. החידוש לתפוס שגדר כל דבר בעולם, גדר דבר קיים, הוא שיש לו מתנגד, ועוד יותר לתפוס שתחרות היא מה שמקדם את העולם – חירות, שוק חפשי, ו"תחרות עושה מסחר" – זו תפיסה של בינה. אחר כך הוא הולך הלאה, ויורד והופך את זה למלחמת היצרים, אבל אנחנו רוצים להתבונן בשרש הווארט שלו (לא בהסבר שלו בהמשך).

באמת השאלה שנשאלת היא מה היא תחרות בין איש ואשה? צריכה להיות תחרות בין איש ואשה? שבכך היא "עזר כנגדו"? יש לו ניגוד, והוא אומר שהניגוד הוא להתחרות. למשל, יכול להיות תחרות מי יותר משיחיסט, מי עושה יותר מבצעים של הרבי, מי מחלק יותר כרטיסי משיח. במצרים היתה תחרות ב"מראֹת הצֹבאֹת" – אני יפה ממך. יש כל מיני תחרות, מי לומד יותר תורה, למי יש יותר שיעורים. זה חידוש נפלא לחשוב על תחרות בחיק המשפחה. זו הבנה מאד עמוקה שיש סגולה חיובית מאד בסוג מסוים של תחרות[ו].

אמרנו עד עכשיו קצת בבדיחותא, אבל מה למשל התחרות הכי אמתית שיכולה להיות? שהבעל רואה את ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל". יש את הסיפור המפורסם בהקדמת "פוקח עורים" – אפילו אמונה ברבי, שהאשה יותר חזקה בזה מהאיש. האשה היא יסוד האמונה. כל אחד יכול להסתכל על השני ולראות שהוא יותר חזק ממני בדבר עיקרי באידישקייט, והדבר הכי עיקרי באידישקייט הוא יראת שמים. הוא יותר בתמימות, אומר ברכה יותר בכוונה וכו'. לא צריכה להיות תחרות מודעת, אבל תחרות סמויה מאד בונה ומקדמת כל אחד מבני הזוג. כל זה בעלמא דאתכסיא, עלמא דחירו.

היות שהווארט שלו הוא "תחרות עושה מסחר", יכולה להיות גם תחרות מי מרויח יותר. זו ודאי תחרות טובה – אם יש להם חשבון אחד. רצוי, כידוע, שיהיה רק חשבון אחד בבנק, לא שני חשבונות. אבל התחרות מי מכניס יותר כסף לחשבון היא תחרות טובה. בדורות עברו, תמיד מנהג ישראל, שהאשה פרנסה. היום (וכך על פי פשט ובימי המקרא והמשנה כו') אמור להיות הפוך. בכל אופן, כמו שאמרנו, עיקר הווארט הפנימי הוא תחרות ביראת שמים, תחרות בתורה ומצוות. זה שיש "עזר כנגדו", איזה עימות של תחרות סמויה (או גלויה), נשים את הפירוש הזה בבינה.

עשינו עכשיו את הג"ר: הכתר הוא "שוין בקומתן", "כתר אחד לשניהם", שיש לשניהם אותו רצון – אותו רצון להביא את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בכל השלבים של המשיח ששמענו קודם – קשור ל"התקשרות לאחר ג' תמוז". הווארט שם פשוט מאד, שזה השלב האחרון – לקדם את "התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו". מי יכול לעשות פעולות? רק אנחנו, אני ואתה. מהן הפעולות? למשל שלמות הארץ. כעת, ההתגלות היא לא העיקר, כעת הדגש, המאמץ, הוא על הפעולות. להמשיך את הפעולות של הרבי, וזה מביא את ההתגלות לעיני כל – זה הענין שלנו עכשיו. הווארט הזה קשור ל"שוין בקומתן", שההסבר בחסידות הוא שיש אותו רצון (גם לא "מפני הצווי" אלא רצון עצמי) –שהיא כיוצא בו. אחרי הכתר כל פירוש הוא כבר איזה עימות, אם כי יש בכך מגוון של פירושים. ודאי בימין ושמאל זה יותר עימות וקו האמצעי פחות עימות, כפי שנראה בהמשך הפרצוף. בחכמה העימות הוא השמירה שלה שלא תזוח עליו דעתו – "עזר כנגדו". בבינה פשוט יש תחרות ביניהם, תחרות בונה שמתוכה יש מסחר (גילוי אור אין-סוף הסובב כל עלמין, סחור סחור, גם לשון סחרחורת).

נמשיך בפרצוף:

דעת: צוותא

יש פירוש של רבי יוסף בכור שור:

"אעשה לו עזר כנגדו" – כלומר, שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפריה ולרביה, כי כל זמן שאינו בר מיתה אינו צריך חליפין.

הוא אומר שהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" הוא לפני החטא של האכילה מעץ הדעת, כאשר האדם היה חי חיים נצחיים, ולכן הסבה של "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" היא לא לשם "פרו ורבו", קיום המין, אלא אך ורק לשם צוותא חדא. "לא טוב היות האדם לבדו", צריך שהוא יחיה בצוותא, לכן צריך בת זוג. לא בשביל "פרו ורבו" (פירוש הרא"ש על ברכת הנישואין דומה לכך אפילו עכשיו – ש"פרו ורבו" אפשר גם בלי להתחתן, והמצוה היא הצוותא).

צוותא חדא היינו תכונה של הדעת – חבור, התקשרות והתחברות כמבואר בתניא. כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" ותיכף ומיד "ותהר ותלד בן" – שמתוך הדעת בא "פרו ורבו" – אבל יש משהו בדעת שהוא צוותא בלי מחשבת "פרו ורבו". מה המיוחד באדם שדוקא בו כתוב "לא טוב היות… לבדו", הרי בכל אחד מהמינים ה' ברא זכר ונקבה בלי הדגשת הענין. יש פירוש שחיים נצחיים היו רק באדם, ושאר הנבראים כן היו צריכים את קיום המין, וכמו שנסביר בהמשך הזווג שלהם לא היה מודע אלא בטבע, לשם קיום המין, אבל באדם "לא טוב היות האדם לבדו" וצריך חבר, כמאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב" (יש על זה פרק בשכינה ביניהם). לשם כך ה' ברא את האשה, "אעשה לו עזר כנגדו" – תשעב. דעת היא גם מודעות טבעית. אם יש "פרו ורבו", אפילו בפסוק "והאדם ידע וגו'", ה"פרו ורבו" נמשך בטבע, במודעות טבעית, ומה שמודע הוא הצוותא והחברות.

את החג"ת נכוון כנגד שלשת הפירושים העיקריים של התורה – רש"י, אבן עזרא ורמב"ן. נשים את הרמב"ן, בהקשר של הפסוק הזה, בחסד, רש"י בגבורה ואבן עזרא בתפארת.

חסד: קשר מתוך בחירה ואהבה

הרמב"ן אומר שבתחלה נבראו דו-פרצופין, והיתה איזו אפשרות טבעית – איזה צינור בגוף, כמו מערכת העיכול שפועלת בלי הרגשה – שההולדה תהיה מיניה וביה, בתהליך טבעי בו הזרע עובר מהאיש לדו-פרצוף שלו בצינור סמוי, בלי שום מודעות. הקב"ה ראה שזה לא טוב וצריך להפריד בין הפרצופים, האיש והאשה, ושהאדם יראה את האשה וירצה בה ויבחר בה:

יתכן לומר כי היה כדברי האומר דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד, או תאמר זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו.

זו הלשון, שצריכים רצון מודע ובחירה מודעת. זה ה"אעשה לו עזר כנגדו" – מולו, שיראה אותה ויבחר בה. הפירוש הזה שייך לספירת החסד, האהבה. אם יש תהליך טבעי, בלתי-רצוני, אין בו שום אהבה, שום קירוב, התקרבות, רצון, בחירה. אין "בחירת לבו" שצריכה להיות (כמו שמוסבר אצלנו בספר מחול הכרמים). הרמב"ן אומר ש"עזר כנגדו" היא כדי שיראה אותה, יבחר בה, ירצה אותה ויאהב אותה. שיהיו "אהבה ואחוה שלום ורעות". בהתחלה היה טבע, שהוא קר לחלוטין, בלי שום אהבה ורצון.

גבורה: כנגדו להלחם בו

רש"י (על פי פרקי דרבי אליעזר) אומר את הפירוש הכי גבורתי – "זכה – 'עזר', לא זכה – 'כנגדו' להלחם". יש הרבה פירושים של עימות, אבל ברש"י מבטא את זה הכי חזק – או עזר, או מלחמה (י"ל שבמשמעות "עזר" נכללת גם התיחסות למלחמה, היינו עזר בקרב, להלחם נגד האויב המשותף). על מה עיקר המלחמה? כתוב שמלחמה לשון לחם. אם הוא זכה להביא לחם הביתה, בסדר, היא עוזרת לו. אם הוא לא מביא את הלחם – כנגדו להלחם. לחם שייך לשלחן ו"שלחן בצפון", שייך לגבורה. היום אומרים שהמלחמה היא 'על רקע' משהו, ואם המלחמות על רקע אי-פרנסה שייך ל"שלחן בצפון", אבל כל מלחמה בגבורה.

תפארת: טובים השנים מן האחד

האבן עזרא, השלישי בשלשת הפירושים העיקריים, אומר בקיצור כדרכו – "טובים השנים מן האחד" ("טעם 'לא טוב' – לאדם, ו'עזר' כטעם 'טובים השנים מן האחד'"). נחשוב על קו האמצעי שראינו עד כה. למעלה, בכתר, היא "כיוצא בו", כתר אחד לשניהם. בדעת – צוותא, חיבור, שנים שמתחברים. בתפארת יש ריבוי גוונים – לא מדגיש שום עימות, אבל יש שנים, וכשהם פועלים ביחד אומרים "טובים השנים מן האחד". "לא טוב היות האדם לבדו", ואם הוא אחד יכול לפעול רק כמו רווק, אך ברגע שיש שנים, כמו שכתוב לגבי הרמת משא, בשיתוף פעולה אפשר לעשות יותר באין ערוך ממה שאפשר לעשות כל אחד לבדו. הכל מתחיל בכתר, ברצון משותף, אבל כאן פשוט שני אנשים שכל אחד תורם את חלקו במשימה ו"טובים השנים מן האחד". לפי זה יוצא ששלשת הפירושים העיקריים כנגד חג"ת – הרמב"ן מדגיש את האהבה ובחירת הלב, רש"י אומר שאם אתה לא זוכה היא תלחם בך, והאבן עזרא אומר שפשוט המצב הכי טוב הוא שנים ביחד, קו האמצעי.

נצח והוד הם שני פירושים של ה"העמק דבר", הנצי"ב:

נצח: עזרה בניגוד וניגוד בעזרה

פירוש אחד מאד דומה למה שאמרנו שהיא מתנגדת כדי לאזן אותו. "מאזני צדק" הם נצח והוד, והמשמעות שלהם היא כמו שהיום אומרים 'איזון', "מתקלא". כשיש מתקלא יש תיקון, ובלי מתקלא אין תיקון – כך מתחיל ספרא דצניעותא. אומר ההעמק דבר בנצח, עצם האיזון – הכל קשור לחכמת נשים – שאם האשה "עזר" היא "כנגדו" ואם היא "כנגדו" היא "עזר". אם האשה עוזרת לבעל, זה הכי כנגדו שיכול להיות, ואם היא כנגדו, זה הכי עזר שיכול להיות:

והמדרש ידוע בפירש"י "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'". אמנם גם לפי הדרש אינו כמשמעות שתהא נבראת כדי לצערו. ואיך משמעו בלשון ה' "עזר כנגדו" שיהא או "עזר" או "כנגדו". אלא הכוונה שהניגוד יהא לעזר שהרי מי שהוא כעסני ורגזני אם אשתו תהא עוד מסייעתו לכך. אע"ג שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה והיא לו ל"עזר". אבל אח"כ שסר הרוגז יש לו צער הרבה מזה שהוסיפה אשתו אש ועצים והרי היא "כנגדו". משא"כ אם תהא מנגדתו מתחלה ותשכך חמתו ותפייס אותו האדם שהוא מרגיז עליו אע"ג שנראית באותה שעה שהיא מנגדתו מ"מ היא העזר האמיתי שאין למעלה הימנו. וכן מי שטבעו ששמח ביותר וכדומה בכל המדות. וא"כ הפירוש "עזר כנגדו" במה שתהיה מנגדתו תהי לעזר. וחז"ל הוסיפו שאם זכה נשאר העיקרו "עזר" היינו במה שהיא מנגדתו מתחלה. ואם לא זכה נשאר העיקרי "כנגדו" במה שהיא עזר מתחלה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו. ואין לך "כנגדו" גדול מזה.

מה הווארט? שאם הבעל בא הביתה מלא רוגז שמישהו פגע בי בעבודה, ברחוב, ומספר עם הרבה רגש של רוגז לאשתו – אם היא עוזרת לו ללבות את האש, להתרגז עוד יותר, אין "כנגדו" יותר מזה. אבל אם היא מרגיעה אותו, כלומר מנגדת לו, אז היא באמת עוזרת לו. הוא מביא שתי דוגמאות – רוגז ושמחת יתר. אם הבעל יותר מדי שמח (זה ראש של מתנגד…), אז אם היא רצינית יותר היא מאזנת אותו, עוזרת ב"כנגדו", אבל אם היא נסחפת אחריו היא "כנגדו"[ז]. לומדים מכאן שלאשה יש חוש של איזון.

כנראה לא כל כך מודע שחייב להיות איזון. כמו שאמרנו, את הדוגמה העיקרית שלא תזוח עליו דעתו הוא לא מביא כלל – זה קובע ברכה לעצמו, ושמנו בחכמה, אבל הנצח הוא הענף האחרון של החכמה (ומהנצח דז"א נאצל החכמה דנוקבא). בחכמה העיקר הוא לבטל את הגאוה שלו, ובנצח פשוט לאזן אותו (או ברוגז או בשמחה).

הוד: התאמה לאופי יחודי

פירוש נוסף שלו בהוד, מקביל, ושני הפירושים קשורים:

משום שהאדם אין טבע מינו באופן אחד. כי כל המדות וכל הברואים כלולים בו. וזה האדם טבעו נוטה לזה האופן. וזה האדם להיפך. ע"כ יש לעשות העזר שהיא האשה ראויה לכל אופן שיהא בהאיש. והיינו כנגדו איך שהוא נצרך לעזר תמידי לפי תכונתו.

קודם בבינה ראינו כלל שלכל דבר בעולם יש מתנגד וש"תחרות עושה מסחר". כאן הוא אומר כלל לגבי ההבדל בין מין האדם לשאר המינים שה' ברא. הוא אומר שאין במין זה אופן קבוע, אופן אחד. אופן הכוונה כמו אופי. אם אתה אריה למשל, והאשה היא לביאה, היא לא צריכה להיות גמישה יותר מדי – לכל האריות יש פחות-או-יותר אותו אופי. לא צריכה מבינות עמוקה באריה הספציפי – הוא אריה. צפור כזה או אחר – נשר, פרס, עזניה. הבת-זוג זורמת – זה נקרא לזרום בטבע. אצל האדם לא כך. ככל שהמין יותר מפותח פחות כולם אותו דבר. בני זוג של מין האדם אינם כשאר המינים, כל אחד הוא עולם בפני עצמו. כמו בהקדמת ספר התניא, ש"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" בגילוי ה"דחילו ורחימו" שלו.

האשה צריכה להיות גמישה – גם לצורך האיזון, אבל בכלל צריכה לזרום עם האופי הבסיסי של בן הזוג. זה חוש של הוד, להכיר ולהודות באופי המסוים של בן הזוג שלך, לזרום איתו ולאזן אותו, תוך כדי הידיעה שכל אדם הוא אחר. אין שני בני אדם זהים, וכשם שאין פרצופיהן שוים כך – וכל שכן – אין דעותיהם שוות. האשה המשכלת זורמת, והאיש המשכיל זורם עם אשתו. אלה שני פירושים של ההעמק דבר שיש ביניהם קשר, שניהם איזון, אך השני הוא איזוך תוך כדי ההבנה – לכן בקו שמאל, ענף של הבינה – של האופי הבסיסי של בן הזוג. רבי אייזיק אמר שרוח הקדש אין לו אבל מבינות יש לו. יועץ צריך כזו מבינות. להבין באופי של האדם, באופי של בן הזוג, שייך להוד.

כל מה שמדברים על 'התאמה' – מושג שאנחנו לא כל כך אוהבים (כמו 'זוגיות') – שייך להוד. לא אוהבים כי "הודי נהפך עלי למשחית" (מתוך חיפוש אחר 'התאמה' מושלמת מתחלת השידוך, ללא תבונה אמיתית ביחס לאופי המיוחד של הזולת, מפספסים את העיקר ועד שגורמים לנזק בלתי הפיך כו' ועד לביטול השידוך. "לא יחפץ כסיל בתבונה", התבונה, ד"עד הוד אתפשטת", היא המביאה את בני הזוג להתאמה אמיתית, סוד "בראשית ברא אלהים" סופי תבות תאם, לשון התאמה, בין שמים לארץ – "את השמים ואת הארץ" – הנראים רחוקים בטבעם זה מזה בתכלית), אבל בכל אופן אם יש מושג התאמה – הוא מכוון כנגד ההוד.

יסוד: פנים כנגד פנים

היסוד הוא פירוש של ה"משך חכמה", שאומר שהפירוש שלו גם כתוב בזהר – משם הוא מביא – שכתוב בגמרא שיש שלשה שמשמשים פנים כנגד פנים. "עזר כנגדו" היינו תשמיש פנים כנגד פנים. הסימן שלהם הוא אדן (שפירושו יסוד) – אדם, דג, נחש[ח]. למה הם משמשים פנים כנגד פנים? כי השכינה דברה איתם. בזכות הדיבור עם השכינה המינים האלה זכו לשמש פנים כנגד פנים:

פירושו עפ"י מה דאיתא בכורות ח' שלשה כו' פנים כנגד פנים הואיל ודברה בהן שכינה אדם דג נחש ולכן נתאוה להן הנחש וזה כנגדו פנים כנגד פנים, ומצאתי כעין זה בזוה"ק פ' תזריע (דף מד:).

ברור שפירוש כזה צריך לשים ביסוד, עצם הזווג. כלומר, "עזר כנגדו" היינו פנים כנגד פנים (עזר אותיות זרע, את זה הוא לא כותב – זרעא חייא וקיימא). יש משהו מיוחד של פנים כנגד פנים בזווג, בחיבור. נתבונן שוב בזרימת כל הקו האמצעי – "כיוצא בו", לגמרי, בכתר, "צוותא" ("האשה הטובה היא החבר הטוב") בדעת, "טובים השנים מן האחד" בתפארת וזווג פנים כנגד פנים ביסוד. כמובן שפנים כנגד פנים זה גילוי – כתוב שכל החסדים נקבצים ונכללים ביסוד, ולכן נקרא "כל". הכל התחיל מחסד ואהבה, שיש רצון ובחירה ואהבה לבן הזוג, שאני בוחר בך ואני בוחרת בך. זה ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין" במדות, והכל נקבץ בכך שבזווג שלהם יש את כל האהבה והרצון – זה בא לידי ביטוי בכך שהזווג הוא פנים כנגד פנים (בחירה מוחשית, גשמית לגמרי). כתוב שפנים בפנים ביסוד – "עד דלא הוו מתקלא" בנצח והוד "לא הוו אשכחן אפין באפין" ביסוד (הזווג ביסוד יוצא מעצם התיקון והאיזון בנצח והוד).

מלכות: ענין בחיים

אמרנו שהספורנו, שאומר ש"כנגדו" היינו כמעט כיוצא בו, אבל לא לגמרי – זה המלכות כפי שעולה אך עוד לא מוכתרת, "מלכותא בלא תגא". ברגע שמכתירים את המלכות היא שוה בקומתה אל ז"א בעלה, כמו התרגום ירושלמי. אבל יש משהו מיוחד במלכות, למרבית הפלא הגרי"ז אומר זאת – פירוש חסידי מאד. נאמר במילים שלנו, ואחר כך איך הוא אומר זאת.

בספירת הדעת שמנו את פירוש רבי יוסף בכור שור שאמר ש"עזר כנגדו" היינו צוותא, חברות. מה שיוצא מפירוש הגרי"ז בסוף, שהמלה "כנגדו" – למה צריך מישהו "כנגדו"? שלא יהיה לך משעמם בחיים. הוא משתמש במלה "שומם", כמעט כמו משעמם. הוא אומר שאם האדם הוא לבד הוא שומם, ומביא מהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות שהאדם לא צריך רק "עזר" אלא גם "חברה" (מביא שהאדם נברא בשביל אחד ובשביל חברה):

והנראה דהא כתב הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ (העתקנו דבריו לקמן בסוף הספר) דתכלית העולם הוא רק בשביל שתי הסיבות, א. להיות משמשים להאחד ההוא. ב. לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים, עיי"ש בארוכה. ולזה הרי אדם הראשון היה יכול לחיות לעולם, ולא שיהיו צריכים כלל שיולדו לו בנים, שהרי בין כך תכלית העולם הוא בשביל אחד, ומה לן לכולם הרי הוא האחד, ורק דמשום שישמשו לו, וב. "כנגדו" דהיינו לעשות לו חברה, שלא יהיה שומם.

לכאורה את החברה שמנו בדעת, שזה הצוותא, אבל איך שהוא כותב לא נשמע סתם חברה לחלוק רגשות. ככל שיורדים במדות באמת יש ניגודים, ובמלכות זה "שעשועי המלך בעצמותו" – נעוץ סופן בתחלתן. צריך אשה שלא יהיה לך משעמם בחיים. אם היא לגמרי כמוך זה עדיין (מאד) משעמם. זה המושג הכי עדין של ניגוד, כמו "שעשועים עצמיים", "שעשועי המלך בעצמותו" שגם כתוב שזה מעין ניגוד מיניה וביה. הבריאה של האשה – לשמור שהחיים יהיו מענינים, תמיד רעננים.

זה בינתיים פרצוף "אעשה לו עזר כנגדו" – תשעב. שכל הפירושים הטובים יתקיימו בזוג שלנו.