זוגיות

מכון גל עיני

עניני זווג ומצות עונה – מהות, עיתוי ועוד. משם ועד סוף הספר

אשה מזרעת תחלה

א. שיר חדש

רגע הגאולה – פקידת האיש את אשתו

לאחר שהוסבר כיצד עולות נשמות ישראל לקראת הגאולה העתידה לדרגת “אשה”, נדון בפרק זה ביחסים שבין “בעתה” ל”אחישנה” במהלך האחרון והנעלה ביותר של הגאולה – בעצם הגאולה ובשיאה, כאשר מגיע האיש-הקב”ה לפקוד את אשתו-כנסת-ישראל ולהתייחד עמה.

הזיכוך המסלק את התחושות האישיות-נפרדות של האדם הסבור להיות זכאי-מכח-עבודתו (זיכוך אודותיו דובר בפרק ה), מעלה אותו לכלל דבקות אמיתית בבורא – זו היא העליה ליחס אל ה’ כיחס של “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (כפי שהארכנו במשל זה בפרק ו). לאחר העליה עד לדרגת מודעות של עבודת ה’ כאשה, מתאפשר היחוד והזיווג הפנימי – פקידת ה’ את עם ישראל. יחוד שהוא הוא ‘רגע הגאולה’[רכז] – וממנו נובעת לאחר מכן כל מציאות הגאולה.

ואכן, יחס האיש לאשתו הוא היחס הבסיסי שתואר בפרק א בפירוש ההשראה – הפירוש ה’זך’ ביותר (כנ”ל בסוף פרק ה) – למושג “בעתה אחישנה”. שם הוסבר כי “בעתהּ” היינו בוא עִתהּ – עת דודים – של כנסת ישראל, שאז מתעורר ה’-האיש לפקוד אותה במהירות של “אחישנה”. כעת, לאחר העיון הנוסף במשמעויות ובדרגות השונות שב”בעתה אחישנה” בכלל, וביחס לגאולת מצרים ולגאולה העתידה בפרט, נוכל לדון גם בפירוש זה בדקות יותר, תוך הבחנה ברמות שונות בתוכו – כדלקמן.

כשהיחס בין עם ישראל לה’ עולה לדרגה של זיווג בין איש לאשתו מתענפת מהדברים מערכת יחסים מורכבת ועדינה, כשם שבמשל – יחסי איש ואשה בעולם המוכר לנו – אלו הם יחסים מורכבים, עדינים ואין סופיים. פרק זה יעסוק באחד ההבטים של יחסי איש-אשה המתבטאים ביחוד הגואל שבין הקב”ה לעם ישראל:

שיר חדש – גאולה בבחינת זכר

לשם הבנת אופן הגאולה הנולדת מיחוד זה, נתייחס לפן מסוים בקשר היחוד הזה – הנוגע ל’ילד’ הנולד מקשר זה: מהפסוק “אשה כי תזריע וילדה זכר”[רכח] למדו חז”ל כי “אשה מזרעת תחלה יולדת זכר; איש מזריע תחלה יולדת נקבה”[רכט]. ההבחנה שבין לידת זכר ללידת נקבה משמעותית מאד כשדנים ביחס ללידת הגאולה מתוך יחוד ה’ וישראל. כך מבואר בחז”ל שההבדל בין כל הגאולות הקודמות לבין הגאולה העתידה מתבטא בכך שעל הגאולות הקודמות נאמרה “שירה” – בלשון נקבה – בעוד שרק על הגאולה האחרונה יאמר “שיר חדש” – בלשון זכר.

דבר זה נוגע לסופיותה ונצחיותה של הגאולה האחרונה – לכך שאין נולדים מתוכה מצבים חדשים של שעבוד וכו’:

כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן והיו אומרים שירות בלשון נקבות, לכך עמדו בבל ומדי ויון ואדום ושיעבדו את ישראל. אבל לעתיד לבא אין עוד צרות בו, שנאמר “כי נשכחו הצרות הראשֹנות”[רל], וכתיב “ששון ושמחה ישיגו וגו'”[רלא]. באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר “שירו להוי’ שיר חדש”[רלב].[רלג]

וכן הדבר נוגע לכך שהגאולה האחרונה תכלול את כל העולם כולו ותתקן את כל המציאות, שתהפוך כולה לירושת עם ישראל:

נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה, כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות. ועל ידי שירשו ישראל כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה, שנאמר “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי'”[רלד]. אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש לכל נכסי אביו, הדא הוא דכתיב[רלה] “מפאת קדמה עד פאת ימה” “יהודה אחד” “דן אחד” “אשר אחד” וכלהון כך, והן אומרין בלשון זכר, שנאמר “שירו להוי’ שיר חדש”[רלו], “שירה חדשה” אין כתיב אלא “שיר חדש”.[רלז]

ובתמצית: היות הגאולה האחרונה בגדר בן זכר היא מעבר מגאולה “נשית” מוגבלת לגאולה “גברית” בלתי-מוגבלת בזמן (בהיותה נצחית) ובלתי-מוגבלת במקום (משום שהיא כוללת את העולם כולו)[רלח]. כמובן, מכיון שהמציאות מורכבת משלשה ממדים-רבדים של מקום (עולם), זמן (שנה) וחיים (נפש), ברור שהגילוי האלקי הבלתי-מוגבל הפועל בזמן ובמקום באופן מוחלט הוא פרי שינוי מוחלט בנפש – המעבר מתפיסת האדם את עצמו כמוגבל אל דמות המשיח, המזדהה עם ה’ ועם אין-סופיותו.

שתי מדרגות השראה

בעומק, היחס בין “שיר” לבין “שירה” הוא יחס בין שתי דרגות של השראה (ובמושגים שנתבארו בפרק הקודם, זהו היחס בין השראה להתעצמות): “שירה” היינו השראה נקבית – דרך ההשראה שגילה מורנו הבעש”ט, המותירה את האדם כמקבל ומוגבל ביחס לעצמות ה’ (כ”אלקות” התלויה ב”אלוה” וחווה את עצמה ואת המציאות כולה כהתפשטותו, חויה נקבית במהותה). לעומת זאת, “שיר” היינו השראה זכרית – דרך ההשראה שנתחדשה בשיטת חב”ד, המביאה את ההשראה לידי שלמות, כאשר האדם מגיע להתעצמות עם האלוה הבלתי מוגבל עצמו (שאזי הוא מתפקד כמשפיע עצמו[רלט]). כל התורה כולה, מראשיתה ועד תכליתה, נועדה ללמד את האדם ללכת בדרכי ה’ ממש[רמ] ולהביאו להתעצמות עם האלוה (וראה בפירוש רש”י ל”אני אמרתי אלהים אתם”[רמא], שעל מנת כן ניתנה התורה לישראל), והרמז: התורה פותחת וחותמת בשיר – פותחת ב”בראשית“, אותיות שיר תאב, וחותמת ב”ישראל“, אותיות שיר אל[רמב].

בלשון חז”ל, שיר הוא דבר עגול – ההיפוך של “עשה האלהים את האדם ישר“[רמג] – והעיגול מסמל את חוית ההשראה, בה מקיף האור האלקי את הכל בשוה. לפי זה, ניתן לדרוש למעליותא את הפסוק “עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חִשבֹנות רבים” – ה’ עשה את האדם ישר, בדרגת מודעות של התלבשות (– התלבשות אור הקו, סוד הרוח של האדם, בתוך גופו ונפשו החיונית, אור העיגולים הראשון, השוה ומשוה את כל המציאות כעולמות מנותקים מאלקות, והיינו “חִשבֹנות רבים” לגריעותא), ו”המה בקשו חִשבֹנות רבים” על מנת לעלות מדרגת הישר לדרגת השיר ולזכות להשראה אלקית (והיינו על דרך עלית האדם מדרגתו ה’ישרה’ לסוד ה”מאד” – העליה המשיחית של “הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד“[רמד], כנודע – שגם בה יש צד חשש של “חִשבֹנות רבים” לגריעותא, כדרשת חז”ל ש”‘מאד’ זה מלאך המות”[רמה], וגריעותא זו גופא יש להמתיק בכח ההשראה-ההמתקה). תכלית השלמות היא ביחוד שתי הדרגות – בהמשכת עיגול-ההשראה אל תוך קו-ההתלבשות (כאשר יגיע הקו לתחתית העיגולים, בסוד “יהללו שמו [הקו הממלא כל עלמין] במחול [העיגול הגדול הסובב כל עלמין]”[רמו]) – והיינו סוד ההתעצמות המבואר לעיל[רמז].

סוד ההשראה העליונה שייך ל”שיר השירים” – השראת ההשראות, תכלית ושיא כל מדרגות ההשראה. בכלל, חז”ל דורשים את כל מגילת שיר השירים כמשל על הגאולה, הן על גאולת מצרים והן על הגאולה העתידה. וכן, ברור כי אין מתאימה יותר ממגילה זו, העוסקת בהמשלת כל יחסי הקב”ה וכנסת-ישראל לסיפור אהבה בין איש ואשה, לעיוני ספר זה בדקויות היחסים ש’בינו לבינה’ הקיימים ב”עת דֹדים” של גאולת מצרים ושל גאולתנו (ומתוך כך נדרשים בספר כמה וכמה ענינים מתוך פסוקי האהבה בשיר השירים). אכן, תכלית ה”שלום בית” – סוד “אשר לשלמה“[רמח], “מלך שהשלום שלו”[רמט] – שייכת לשיר-השירים, השראת-ההשראות, שתתגלה בגאולה האחרונה. ועוד, שיר השירים – הספר ה-טוב בתנ”ך[רנ], בסוד האור עליו נאמר “וירא אלהים את האור כי טוב“[רנא], אור שהקב”ה גנזו לצדיקים לעתיד לבא[רנב] בפנימיות התורה, שהרי “אין טוב אלא תורה”[רנג] – הוא המקור העיקרי בתורה-שבכתב ל”תורה חדשה” שיגלה המשיח, ומשום כך נאמר כי “כל השירים [כולל התורה, שנקראת ‘השירה הזאת’] קדש ושיר השירים קדש קדשים”[רנד].

אשה – מזרעת תחלה

על כל פנים, מדברי חז”ל “אשה מזרעת תחלה יולדת זכר; איש מזריע תחלה יולדת נקבה” מובן כי בכל הגאולות הקודמות לא היה צורך דווקא בהתעוררות נפשית עמוקה מצד ישראל לקראת הקב”ה, במוכנות מצד האשה לכך שאישהּ יפקוד אותה – די היה בכך שה’ פקד את ישראל מצידו, שהם התעוררו (או לא התעוררו) לאחר פקידה זו – ומהיחוד נולדה הגאולה שנצרכה לאותה שעה. לעומת זאת, בכדי שהגאולה העתידית תהיה גאולה של “שיר חדש”, גאולה שהיא בבחינת בן זכר, יש צורך בכך שביחוד ה’ עם כנסת ישראל בגאולה זו יהיה עם ישראל המתעורר תחלה ליחוד ומזריע תחלה – שהיחוד יבוא רק לאחר התעוררות ונכונות מלאה מצד האשה[רנה].

אליבא דאמת, עצם ההגעה המלאה של נשמות ישראל למדרגת אשה כבר מלמדת על כך שאשה זו תתעורר לפקידת ה’ ותזריע תחלה. הרמז כי אשה עולה בגימטריא (כשמחשבים את האות א כאלף[רנו], בסוד “איכה ירדֹף אחד אלף”[רנז]) בדיוק “אשה כי תזריע וילדה זכר” מלמד שעצם הבשלות המלאה של מדרגת האשה היא היותה מזריעה תחלה[רנח] (שעל כן, על אף שלקמן נתיחס גם לגאולות הקודמות כיחסי איש-אשה, ברור שלדרגת אשה באמת מגיעות נשמות ישראל רק בגאולה העתידה, וכנ”ל פרק ו הערה לז).

“בעתה” ו”אחישנה”

קודם המשך ופיתוח הדיון ראוי להקביל את שתי הדרגות של “איש מזריע תחלה” ו”אשה מזרעת תחלה” למושגים “בעתה” ו”אחישנה”. לשם כך נחוץ הסבר נוסף לשתי רמות זיווג אלו, כמקבילים לשני מישורים כלליים בהם מגדירה ההלכה את חיוב העונה של האיש כלפי אשתו:

במישור אחד, שהוא הכלל שהגדירו חכמים למצות עונה, חיוב העונה המוטל על האיש תלוי לעיתים באירועים חיצוניים (כגון ליל טבילה, קודם יציאה לדרך וכדו’ – מצבים בהם שערו חכמים שמן הסתם מתאוה האשה לפקידת בעלה) ובדרך כלל בזמן – יש על האיש חיוב לפקוד את אשתו כל תקופת זמן מסוימת, כשזמן זה משתנה לפי כחו ועסוקיו של האיש דווקא. במישור זה לא מורגש רצון מיוחד ויוצא מן הכלל מצד האשה – האשה מקבלת על עצמה (עם נשואיה) שככלל יפקוד אותה בעלה בעתים מזומנות אלו, וניחא לה בסדר זה[רנט].

במישור השני, היוצא מהכלל הרגיל, מוגדרת מצות עונה לפי רצונה של האשה – האיש מחויב לפקוד את אשתו כאשר התנהגותה רומזת לו שהיא רוצה כי יתן את דעתו עליה. מישור זה תלוי בהתעוררות רצון היוצא מן הכלל הרגיל אצל האשה – רצון מקורי וחזק החורג מהסדר הקבוע וה’יבש’ שתחמו חכמים בחיי הנשואין [ועל ההענות לרצון זה של האשה כתב הראב”ד[רס]: “והיא מצות עונה האמורה בתורה” – ה”עונה” היא הענות הבעל להתעוררות אשתו, כעונה אמן (בסוד הזיווג, יחוד הוי‘ א–דני) אחר ברכתה (גם אם בעל כרחו – “כאילו כפאו שד” – כמשל הידוע לילד שחפץ לקבל מאביו תפוח ולשם כך כבר הקדים וברך “בורא פרי העץ”, ואזי ‘נאלץ’ האב לענות אמן על ברכתו ולתת לו את הפרי), ודוק].

ניתן לומר ששני הגדרים בחיוב עונה מקבילים לשני המצבים של “איש מזריע תחלה” ו”אשה מזרעת תחלה”: הגדר הראשון והקבוע מקביל לזיווג בו “איש מזריע תחלה” – זהו מצב בו מוטל על האיש לפקוד את אשתו מצדו הוא, וגם אם יצליח (כמטרתה של מצות עונה) לעורר את אשתו ברצון ליחוד הרי שהוא המתעורר הראשון ליחוד. לעומת זאת, חיוב עונה בגדר השני, התלוי בהתעוררות האשה, מקביל באופן מובהק למצב בו בזיווג “אשה מזרעת תחלה” – כאן חיוב האיש לפקוד את אשתו נובע כל כולו מההתעוררות הראשונית שלה ליחוד זה[רסא] (התעוררות התלויה בהשראה מקיפה של האיש על אשתו – כנ”ל פ”א וכדלקמן באריכות – השראת נאמנות בלתי-מודעת המעוררת בלב האשה אמון כי אכן הוא רגיש דיו[רסב] על מנת לקלוט את רמזיה, גם אם הם דקים ביותר, וכי הוא עתיד להענות להם).

לפי הקבלה זו, הרי שזיווג בו “איש מזריע תחלה” הוא זיווג של “בעתה” – זיווג הקבוע לזמנים ועתים קבועים. לעומת זאת, הזיווג בו “אשה מזרעת תחלה” הוא זיווג של “אחישנה” – זיווג המופיע מחוץ לזמן הקבוע (והיינו קודם לזמן הקבוע והמיוחל)[רסג]. הדבר תואם להבנה הפשוטה במושגים של גאולת “בעתה” וגאולת “אחישנה” – כשאין התעוררות ופעולה מצד עם ישראל, הכלה, ליחוד-הגאולה אזי הגאולה באה “בעתה”, ואילו כשעם ישראל, הכלה, מתעורר מצד עצמו ליחוד-הגאולה אזי ממהר הקב”ה-האיש לפקוד את עמו בבחינת “אחישנה”[רסד]. הקבלה ראשונית זו תהוה פתיחה לדיון לקמן. בהמשך ננסה לעדן ולפרט הקבלה זו גם לפי המושגים המורכבים יותר שעלו ממהלך דברינו עד כה.

ב. תשרי וניסן

גאולת תשרי וגאולת ניסן

בהשקפה ראשונה נדמה שההבדל המדובר – האם האשה היא המתעוררת ראשונה ליחוד או שהאיש מתעורר ראשון ליחוד – הוא ההבדל בין דרך העבודה של עם ישראל בחדש ניסן ובין דרך העבודה של עם ישראל בחדש תשרי (כהמשך לחדש שלפניו – חדש אלול):

דרך העבודה של החדשים אלול ותשרי היא “אני לדודי ודודי לי”[רסה]. מתוך עבודתם ותשובתם של ישראל בחדש אלול, ומתוך נכונותם לקבל את מלכות ה’ בחדש תשרי – עליה שבבחינת “אני לדודי”, התמסרות הכלה לדודה – מאיר עליהם אור ה’ בבחינת “ודודי לי”. כלומר, עבודת תשרי היא עבודת ה’ בדרך בה קודמת התעוררות הכלה להענות החתן – “אשה מזרעת תחלה”[רסו] (בעלית “אור חוזר” ממטה למעלה, כרמוז בסדר האותיות של תשרי – סדר של “אור חוזר” מסוף אותיות האלף-בית לתחלתן). לעומת זאת, בחדש ניסן דרך העבודה היא הפוכה – “דודי לי ואני לו”[רסז]. ה’ נגלה על עם ישראל, מחדש את כל עולמו באביב – “דודי לי” – ואז נענים ישראל לגאולתו ופונים לעבדו בבחינת “ואני לו”. כלומר, בעבודת ה’ בניסן קודמת התעוררות החתן להענות הכלה – “איש מזריע תחלה” (בהמשכת “אור ישר” ממעלה למטה, כרמוז בסדר האותיות של אביב – סדר של “אור ישר” מתחלת אותיות האלף-בית לסופן).

לפי זה, נכון היה להקביל את גאולת ניסן – שראשיתה גאולת מצרים – לגאולה של “איש מזריע תחלה”, ובאם תמצא לנו גאולת תשרי, להקבילה לגאולה בה “אשה מזרעת תחלה”. כך תתפרש לכאורה מחלוקתם של רבי יהושע ורבי אליעזר[רסח] – “רבי אליעזר אומר… בניסן נגאלו בתשרי עתידין להיגאל” “רבי יהושע אומר… בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל”: לפי רבי יהושע הגאולה העתידה אינה תלויה בהתעוררות מצד ישראל ליחוד-הגאולה, אלא קבוע לה זמן בו היא עתידה להתחולל – “בעתה” – כאשר היחוד שבה יהיה יחוד בו “איש מזריע תחלה” (כשיטת רבי יהושע שאין הגאולה תלויה בתשובה[רסט], והיינו בפשטות “לא זכו – ‘בעתה'”). לעומתו, לפי רבי אליעזר, בעוד שגאולת מצרים היתה גאולת “בעתה”, בה הקב”ה מצדו נגלה על ישראל לפקוד אותם, הרי שהגאולה העתידה תלויה בהתעוררות ישראל ליחוד והיא תתחולל רק כשהם יחישו את הגאולה – “אחישנה” – בבחינת “אשה מזרעת תחלה” (כשיטת רבי אליעזר שהגאולה תלויה בתשובה – “אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין”^מג – והיינו בפשטות “זכו – ‘אחישנה'”).

אמנם, הנסיון להקביל באופן פשטני את גאולת “בעתה” (– “איש מזריע תחלה”) לחדש ניסן ואת גאולת “אחישנה” (– “אשה מזרעת תחלה”) לחדש תשרי אינו ‘חלק’ כל כך, מכמה סיבות: ראשית, לפי תורת הסוד – ממנה לומדים שעבודת אלול היא באופן של “אני לדודי ודודי לי” (בקדימת העבודה מלמטה) – גם לעבודת אלול קודמת התעוררות מלמעלה, כדלקמן, ואם כן, יש מקום לפקפק אם אמנם עבודה זו היא בגדר “אשה מזרעת תחלה” באמת. ועוד, לפי המוסבר עד כה, ההבדל בין גאולת מצרים לגאולת משיח הוא, בכללות, ההבדל בין גאולת “בעתה” לגאולת “אחישנה”, ומוכרח הדבר שהגאולה האחרונה תהיה באופן של “אשה מזרעת תחלה” כדי שיולד ה”בן” (המשיח האמיתי). אם כן, כיצד נוקט רבי יהושע שגם הגאולה האחרונה תהיה – כגאולת מצרים, גאולת “בעתה” – בניסן?! הצורך המוחלט בכך שהגאולה העתידה תהיה בבחינת זכר מכריח לומר כי גם לשיטת ר”א וגם לשיטת ר”י זו גאולה של “אשה מזרעת תחלה” – וההבדל בין גאולת ניסן לגאולת תשרי אחר הוא.

חיבוק גלוי וחיבוק סמוי

אכן, כשמדייקים, מוסבר כי גם בחדש ניסן וגם בחדש תשרי קודמת להתעוררות ישראל הארה והשפעה מהקב”ה. בחדש ניסן זו הארה גלויה בהתחדשות כל הטבע והמציאות (התחדשות שדווקא היא מסוגלת גם להופעת נסים גלויים, דוגמת אלו להם זכו ישראל בגאולת מצרים, ודוגמת אלו להם ראוי לצפות בגאולה העתידית של “ובניסן עתידין להיגאל” – “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”[רע]). בחדש תשרי (ואלול) זו הארה סמויה – הארת יג מדות הרחמים השורות בהעלם על (פנימיות) המציאות, אך הן הגורמות לעליה ולהתעוררות תשובה “מקרב איש ולב עמֹק” מצד ישראל[רעא].

וכשממחישים את ההבדל הזה ביחסים בין בני זוג: זהו הבדל בין התעוררות גלויה של הבעל אל אשתו – מצב בו הוא פונה אליה לחבוק אותה ולעורר אותה בגלוי, “שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני”[רעב] – לבין התעוררות סמויה ונעלמת של הבעל אל אשתו, כאשר כל התעוררותו מתבטאת במחשבות אהבה בלבו. אכן, מכיון ש”מחשבה מועלת”[רעג] וודאי שמחשבות האהבה וההתעוררות בלב האיש יעוררו גם בלב האשה – “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”[רעד] – רגשי אהבה והתעוררות.

הצד השוה הוא, שבשתי הדרכים קודמת התעוררות של הבעל – “אתערותא דלעילא” – שהיא הגורמת להתעוררות של האשה – “אתערותא דלתתא”. ולענין הגאולה: הן בגאולת ניסן והן בגאולת תשרי קודמת הארה מהקב”ה להתעוררות עם ישראל לגאולה. ההבחנה בין האופנים השונים היא רק האם תהיה התעוררות זו התעוררות גלויה או התעוררות סמויה. האם תהיה התעוררות גלויה של נסים גלוים ומיטיבים (או של סבל ר”ל, כשם שהיה בסיום גלות מצרים, כשה’ ‘דחף’ את עם ישראל לצעוק מחמת העבודה הקשה, וכדעה שאם אין ישראל עושים תשובה “הקב”ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן[רעה], וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב”^מג), או שמא תהיה ההתעוררות סמויה, התעוררות בה ה’ דוחף את ישראל לקראת גאולתם מתוך לבם, ללא שיורגש שידו היא הדוחפת אותם[רעו].

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל

יש להדגיש כי ההתעוררות הראשונית מצד החתן-הקב”ה בה מדובר במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר (לגבי ניסן ותשרי) איננה כלל עצם ההזרעה – “איש מזריע תחלה” – אלא שלב קדום הרבה יותר בהכנה ליחוד. כלומר: בין אם ההתעוררות הראשונית מצד ה’ גלויה ובין אם היא סמויה, היא מותירה מקום למשחק יחסים בעצם היחוד – הן לאפשרות שהאיש ימשיך להיות המוביל, בבחינת “איש מזריע תחלה”, והן לאפשרות כי הכלה תתעורר מצד עצמה עד כדי כך שהיא תהיה “אשה מזרעת תחלה”[רעז].

על כל פנים, דברי רבי יהושע (שככלל, הלכה כמותו לגבי רבי אליעזר[רעח]) מלמדים שהגאולה העתידה תהיה בעלת אופי של ניסן, גאולה שבה ההתעוררות ליחוד עם כנסת-ישראל מצד הקב”ה-האיש גלויה – גאולה של נסים גלויים. רצוי לחדד מהו ההבדל בין “בניסן נגאלו” לבין “ובניסן עתידים להיגאל” לפי שיטת רבי יהושע. הבדל פשוט ונראה לעין הוא שנסי גאולת מצרים קדמו למתן תורה, ואילו נסי הגאולה העתידה מתגלים כולם על רקע של מציאות בה זכה כבר עם ישראל לתורה. לפי זה, סביר להניח שנסי הגאולה העתידה מחד, ואף התעוררות העם מאידך, יהיו כולם ‘תורניים’ יותר, בעוד שבגאולת מצרים היו גם הנסים וגם התעוררות העם חלק מסדר העולם הטבעי – היינו שהנסים בלטו רק כחריגה מהטבע, ולא כחידוש בעל תוכן עצמאי – עולם בו טרם האירה התורה[רעט]. לאור דברים אלו נבחן את גאולת מצרים ואת הגאולה העתידה:

ג. עת דודים

גאולת מצרים – “אחישנה” שב”בעתה”

לעיל הוסבר כי ‘במושגים מוחלטים’ גאולת מצרים היא גאולת “אחישנה” שב”בעתה” – גאולה הנעשית אליבא דאמת “בעתה”, אך אופיה החיצוני הוא אופי של “אחישנה”. במונחים האחרונים שהוזכרו משמעות הדברים היא שבגאולת מצרים היתה התעוררות גלויה של כנסת-ישראל לגאולה – התעוררות שבבחינת “אחישנה” – אך בפנימיות היתה כל הגאולה יוזמה אלקית – התעוררות שבבחינת “בעתה” – עד שגם ההתעוררות וההזרעה בעצם יחוד הגאולה היתה מצד ה’, התעוררות של “איש מזריע תחלה”.

ההתעוררות הגלויה של עם ישראל במצרים היתה הצעקה אל ה’ מעוצם השעבוד – התעוררות שנבעה מתוך המציאות הטבעית הלוחצת. אליבא דאמת, לא הופנתה כלל התעוררות זו לעצם היחוד שנבע מגאולת מצרים – למתן תורה, “יום חתֻנתו”[רפ] של הקב”ה עם כנסת-ישראל – ולא היה בה כל חשק פנימי ליחוד. ויותר, בהתעוררות זו, שבבחינת “אחישנה”, לא היתה עצמה שתספיק כדי לדחוף את העם ליציאה ממצרים. רק נסיו הגלוים של הקב”ה בעשר המכות וביציאת מצרים – גילוי האהבה מצד האיש כדי לעורר את אשתו ולקרבה – היוו כח שהניע את עם ישראל לצאת ממצרים. אם כן, עצם היחוד-ההזרעה שבגאולת מצרים – הגאולה ומתן תורה שבעקבותיה – נבע כולו מהתעוררות הקב”ה לגאול אותנו. בגאולת מצרים היה הקב”ה בגדר של “איש מזריע תחלה”. גם ההתעוררות הגלויה של העם לגאולה זו – עליה נאמר “זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”[רפא] – היתה רק בבחינת “אחרי”, התעוררות שבאה אחרי התעוררות הקב”ה המזריע תחלה. מצד האשה עצמה מדובר “בארץ לא זרועה”, היינו שאין הזרעה (תחלה) מצד הארץ התחתונה – האשה.

כשמנסים לתאר את גאולת מצרים במשל של יחסים בין בני זוג עולה התמונה הנפשית הבאה: ישנו מצב בו מעונין ומוכן האיש מצדו לפקוד את אשתו – הגיע זמן עונתה “בעתה” – אך אין הוא מובטח כלל שאשתו עתידה להתרצות לו באהבה גלויה. עם כל גילויי האהבה – הנסיים והבולטים לעין – שמשדר האיש לאשתו, הוא עדיין ‘לחוץ’ ו’חסר בטחון עצמי’ ביכולתו לעורר את אשתו. משום כך, ברגע שיש אצל האשה מעט התעוררות – נכונות בסיסית מצדה להיפקד (באופן שנדמה כרצון לעונה שבבחינת “אחישנה”) – ממהר האיש לפקוד אותה כ”איש מזריע תחלה”, ללא שימתין להתעוררות ונכונות מלאה מצדה לפקידה, התעוררות בה תזריע היא לפניו.

כך, כביכול, בגאולת מצרים לא היתה לקב”ה דרך בטוחה לעורר את ישראל. הנסים החורגים מהטבע מראים שהקב”ה-האיש מוכן לשבור את כל המציאות ברב אהבתו לעמו-אשתו, אך אין בהם התיחסות אישית לדבר מסוים בו חפצה האשה (משום שבאמת עוד לא עלו ישראל לדרגת אשה בשלמות – כנ”ל – אשה העומדת על דעתה וחפצה בגילוי הפנימי-העצמי ביותר של האיש). על נסים כאלה ניתן אף לומר, במובן מסוים, שיש בהם תיסכול רב – האיש מגלה את אהבתו בצורה הכי בולטת ובמירב ההשקעה, ובכל זאת הוא חש שלא מצא את הצינור הנכון לפנות בו אל אשתו. לכן, בהעדר דרך בטוחה לעורר את ישראל ליחוד, הקב”ה המתין רק לגילוי הכי פשוט של פתיחות ושעית הלב של ישראל אליו – לזעקה אליו – ומיד עם הופעת גילוי זה פקד הקב”ה את ישראל (בחפזון). ההתנהגות ה’לחוצה’ הזו בגאולת מצרים מובלטת בכך שבזיווג של הקב”ה עם ישראל במצרים נאמר “וידע אלהים”[רפב] – הידיעה (על דרך “והאדם ידע את חוה אשתו”[רפג]) היתה דווקא בשם אלקים המבטא קטנות. איש הנמצא במצב של קטנות אין בכחו לעצור את הדחף לזיווג – ברוגע ובגדלות מוחין, עד שאשתו תתעורר בשלמות – הוא נמצא במצב נפשי ‘לחוץ’ הדוחף אותו למהר ולהזריע תחלה[רפד].

“והנה עתך עת דֹדים”

אצל הקורא הערני בוודאי התעוררו קושיות: ראשית, בפרק א הוסבר, לפי פירוש ההשראה הנעלה והמבוקש, כי דווקא נכונות מצד האשה להיפקד, המעוררת את האיש למהר ולפקוד אותה, היא “בעתהּ” – העת של האשה, בה היא מוכנה לעת דודים – ואילו כאן הוסבר ש”בעתה” הוא זמן ההתעוררות מצד האיש דווקא. שנית (והא בהא תליא), דווקא בנבואת יחזקאל על גאולת מצרים מופיע תיאורה של כנסת ישראל כמוכנה ליחוד עם הקב”ה, הנענה מצדו לנכונותה ונושא אותה לאשה: “ואעבֹר עליך ואראך והנה עתך עת דֹדים ואפרֹש כנפי עליך… ואשבע לך ואבוא בברית אֹתך… ותהיי לי”[רפה].

עיון דקדקני יותר בפסוקים ביחזקאל מעלה את התשובה: כל נבואת יחזקאל מתיחסת להתבגרות הגופנית של הנערה המיצגת את כנסת-ישראל – ולא להתבגרות תודעתית הפונה אל בעלה. להיפך, מהתיאור עולה דמות של נערה מבוגרת בגופה, אך ילדותית בתודעתה – קשה שלא לשים לב לכך שכל המצב בו נמצאת הנערה הוא מצב ‘תינוקי’, אליו מגיב ה’ באופן מקביל לדרך בה היה ראוי לטפל קודם לכן בתינוקת עם היוולדה. אף לאחר החתונה, בולט שאין לנערה כל בגרות נפשית ותחושת קשר ומחויבות אל בעלה-הקב”ה – אין לה רצון פנימי אליו, אלא רק רצון לקבל חויות שונות מהחוץ[רפו].

כך, נכונות האשה להיפקד שבבחינת “בעתה” היא בעיקרה בגרות גופנית – עצם הגעת נשמות ישראל לדרגת “אשה” עמה יכול הקב”ה להתיחד (יחוד פורה, שתכליתו הריון ולידה[רפז]). אמנם, אין זו בגרות נפשית בה מתעוררת האשה לעצם היחוד וחפצה בכך שבעלה יפקוד אותה. יסורי עם ישראל במצרים הביאו את העם לבגרות, אך מכיון שהיו אלו יסורי הגוף הם הביאו רק לבגרות גופנית. משום כך, בגאולת מצרים הגיעו עם ישראל – לפרק זמן מסוים – לדרגת אשה בוגרת מבחינה גופנית, עמה יכול הקב”ה להתיחד יחוד פורה ומוליד. אמנם, תודעת ה”בעתה” שמצד הקב”ה – החפזון לעצם היחוד – לא הניח לדרגת “אשה” זו למצות את הטמון בנשיות מלאה, להתבגר גם בנפש ולהגיע למצב בו “אשה מזרעת תחלה” (שהוא המצב האמיתי של “אשה”, כמבואר לעיל)[רפח]. על מנת להגיע לבגרות נפשית עדיין הזדקק עם ישראל ליגיעת נפש רבה – ל’יסורים’ הכרוכים בעמל העיון בתורה שבעל פה, שהתאפשר כמובן רק לאחר מתן תורה – כמבואר בזהר[רפט] שבגלות האחרונה ממירים את ה”חֹמר ולבנים“[רצ] של שעבוד מצרים ב”קל וחֹמר” וב”ליבון הלכתא”.

[והנה, עם כל זה שביציאת מצרים לא זכו עדיין ישראל לגדלות המלאה ולא הגיעו למיצוי הנשיות שלהם ביחס אל הקב”ה, ידוע כי דווקא בתהליך יציאת מצרים מאירה הגדלות העתידית גם בתוך מדרגת הקטנות הראשונית. כל התהליך של יציאת מצרים הוא תהליך של גדילה לקראת מתן תורה, כאשר במשך ימי ספירת העומר גדלים ומתבגרים ישראל אט אט. אלא שבכוונות[רצא] מבואר כי בליל הסדר זוכים בבת אחת לכניסת כל מדרגות גדלות המוחין ורק לאחר מכן מסתלקות מדרגות אלו, על מנת לחזור אט אט על ידי העבודה הפנימית של ספירת העומר. כלומר, כבר ברגע הראשון של יציאת מצרים – כאשר בני ישראל נמצאים מצד עבודתם בקטנות הראשונה, של קטן הקורא “אבא אבא”[רצב] – הם זוכים לאיזו הארה של כל מדרגות הגדלות העתידיות, והדבר נותן להם כח לכל תהליך ההתבגרות שימשך עד מתן תורה, ויותר מזה, עד לגאולה האמיתית והשלמה (שהרי כל הגאולות נקראו על שם גאולת מצרים, ומבואר בחסידות[רצג] כי תהליך יציאת מצרים נמשך “עד ירדן ירחו“[רצד] – עד שמגיעים למלך המשיח, בו יתקיים “כי הוא רֹדה בכל עבר הנהר”[רצה] ועליו נאמר “והריחו ביראת הוי'”[רצו] – “מורח ודאין”[רצז]).

מתוך הארה זו, גם ביציאת מצרים, כשנשיותם של ישראל עדיין בוסרית, הם זוכים לבטא אהבה עמוקה ונשית מאד – אהבת “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (שעל אף שנתבאר לעיל שהיא בגדר “איש מזריע תחלה” דווקא, הרי וודאי שבפשט זוהי אהבה המיוחדת לאשה ואיש). או, בעומק יותר, גם אם ישראל לא זכו עדיין לבטא את נשיותם במלוא העצמה, באהבה ה’מאוחרת’ שלהם (בחינת “אחרי במדבר”, כנ”ל) כבר טמונה היתה כל עצמת האהבה וההתעוררות העתידית. הקב”ה ‘התאהב’ בעם ישראל דווקא מתוך זיהוי מה שטמון וגנוז במצב הקטנות שלהם – גם אם באופן לא מודע להם (ועל כל פנים לא באופן מופנם ומבוגר, ומשום כך לא החזיקה אהבה זו מעמד, לא מיד לאחר יציאת מצרים ואפילו לא לאחר השגת הגדלות של מתן תורה) – וה”מצא חן במדבר”[רצח] מתיחס דווקא ל”חסד נעוריך”, למה שטמון בקטנות של “נער ישראל ואֹהבהו”[רצט].]

הגאולה העתידה – “בעתה” שב”אחישנה”

הגאולה העתידה תהיה, כפי שהוסבר, גאולת “בעתה” שב”אחישנה” – גאולה שבפנימיות נעשית בתנועה של “אחישנה”, אך בחיצוניותה היא נדמית לגאולת “בעתה”. במונחים של פרק זה, הרי שהגאולה העתידה נדמית כהתעוררות מצד הקב”ה לגאול את ישראל (בכל מקרה, גם כשאין הם זכאים לכך), אך בפנימיות תלויה גאולה זו בהבשלה, בגרות וזיכוך של נשמות ישראל עד להתעוררות כנסת-ישראל ליחוד בבחינת “אשה מזרעת תחלה”.

כפי שהוזכר, מתאפינת הגאולה העתידית בכך שהיא גאולה תורנית יותר – גאולה שלאחר מתן תורה. בגאולה העתידה מעורר הקב”ה-האיש את ישראל-האשה בגילויי אהבה המותאמים לחשק הפנימי שלהם – הנסים המתגלים לעתיד לבא (בבחינת “בניסן עתידים להיגאל”) הם נסי גילוי פנימיות התורה. נסים אלו עונים על צורך פנימי אמיתי של נשמות ישראל – שהתגלה לאחר עצם היחוד הראשון במתן תורה (בה הקב”ה “עשאה כלי”[ש] לכנסת ישראל)[שא] – על השתוקקות שלהם לגילוי רזי תורה ול”תורה חדשה מאתי תצא”[שב]. נסים אלו אינם רק גילוי אהבה כללי (ומתסכל, שאינו קולע אל עצם הצורך של האשה-ישראל), אלא גילוי אהבה הנוגע בעצם הנקודה הפנימית של ישראל, מגרה אותה ומעורר אותה – כל גילוי נסי מרזי התורה שעתידים להתגלות בימות המשיח מגביר את החשק והצמא בנשמות ישראל לזכות לעצם תורתו של משיח ומעורר אותם בדחף אדיר ליחוד פורה וחדש עם הקב”ה-האיש[שג].

ההבדל הזה בין גאולת מצרים לגאולה העתידה מומחש באופן פשוט ונפלא בפסוקים המציירים את הברית החדשה שיכרות ה’ עם ישראל בגאולה העתידה[שד]:

הנה ימים באים נאֻם הוי’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאֻם הוי’. כי זאת הברית אשר אכרֹת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם הוי’ נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה…

הפסוקים מתארים ברית תורנית החודרת עד לפנימיותם של עם ישראל ונוגעת ברצונם האמיתי, בניגוד לברית שנכרתה ביציאת מצרים שבה לא זוהה ה’ כ’איש’ הרצוי לישראל אלא כמי שבועל בהם כמעט בכח (כטבעה של בעילה ראשונה, ‘שבירת הבתולים’, בה יש ממד כוחני מצד האיש – ממד טראומתי ביחס לאשה[שה] – ואכמ”ל).

במצב זה, עצם יחוד הגאולה מגיע מצד הקב”ה רק לאחר שכנסת ישראל ממצה את השתוקקותה האדירה להיפקד על ידי בעלה – כאשר מתקיים “אשה מזרעת תחלה” בבחינת “אחישנה” (והיינו ה”זכו – ‘אחישנה'” התלוי ב”טועמיה חיים זכו“[שו] – טעימת סודות תורתו של משיח עוד קודם לגאולה, כנ”ל בהקדמת הספר). אכן, כפי שהוסבר, בגלוי זוהי גאולת “בעתה” – דווקא ההתעוררות שבבחינת אשה, התעוררות של זיכוך וסילוק כל תחושת זכות עצמית (ובפרט לפי רזי התורה המתגלים, המעניקים את התחושה שהכל מה’), זוקפת את כל ההתעוררות להקב”ה. במיצוי התעוררות האשה לקראת בעלה יש תחושה שאין הפקידה שלו בזכות, אלא באה מצדו וביזמתו לגמרי, כחסד חנם בזמן בו נראה לו לנכון.

כשמתארים את המציאות המתחוללת כאן בין האיש לאשה, מדובר במצב בו האיש בטוח בעצמו לגמרי – הוא מצא את הצינור המתאים של גילוי האהבה המעורר את אשתו לקראתו (– הקב”ה ‘גילה’ את הצינור הנסי להתעוררות ישראל, גילוי רזי התורה). במצב זה שוב ‘אין לחץ’ – השאלה מתי תגיע האשה לשיא התעוררותה ותזריע תחלה היא רק שאלה של זמן, אך הדרך לכך בטוחה. הבטחון של האיש ביכולתו מונע גם את תחושת החפזון והדחיפות בתוכו פנימה – אדם שאינו לחוץ וחושש נמצא ב”מוחין דגדלות”, בתודעה רחבה ורגועה שיש בכחה להתאפק בסבלנות ובבטחון עד לרגע הנכון (על הרוגע והאיפוק של מי שמאמין בהתממשות היעד הרצוי לו נאמר “המאמין לא יחיש”[שז]).

כך, בגאולתנו זו מאיר לנו הקב”ה עוד ועוד מרזי פנימיות התורה, וכש”יפוצו מעינֹתיך חוצה”[שח], כשהדברים ינבעו מתוך מציאות כנסת ישראל והיא תתעורר בתשוקה אדירה להיפקד על ידי הקב”ה ולעבור למציאות הגאולה, יבוא רגע הפקידה והגאולה השלמה והאמיתית – לידת הבן הזכר, המשיח האחרון, שיגאלנו גאולה אמיתית ושלמה שאין לאחריה עוד גלות. כמובן, מכיון שבאופן גלוי ה’ מעורר בנסיו הפנימיים-תורניים את תשוקת האשה ליחוד – הרי היא מוקירה לו תודה גם על התעוררותה שלה ותולה אותה בו (והיינו, שוב, זיכוך התודעה הרצוי – תודעת ההשראה – הרואה את הגאולה כמתת ה’ הבאה “בעתה”). [ויש להוסיף כי עצמת הכרת הטוב של כנסת ישראל, בו אין היא מיחסת לעצמה ולעבודת ההתבגרות שלה (בהתמסרותה לבעלה) אפילו שמץ מנהו מהתעוררותה, גורמת לכך שהיא תחזור להחשב תמיד “בתולה אשר לא אֹרשה”[שט] – החביבה ונושאת חן תמיד כבשעה ראשונה, בבחינת “חסד נעוריך” – ואזי דווקא מתוך האיפוק ואורך הרוח של ה’, הבטוח בכחו לפתות ולשדל את כנסת ישראל, מתחוללת גאולת “אחישנה” מהר–מהר, יותר מאשר החפזון-מהירות של יציאת מצרים[שי], בסוד “וכי יפתה איש בתולה… מהר ימהרנה לו לאשה”^פג].

בעת לדתה

ברמה שהוסברה כעת, גם ה”בעתה” מתפרש באופן שונה – פירוש ההשראה שהובא בפרק א מקבל פן חדש: אם לאורך הספר פרשנו כי “בעתהּ” במובן של ‘בעת שלה’ מכוון כלפי “עת דֹדים” – נכונותה של האשה להיפקד על ידי בעלה – הרי שכאן יתפרש כי ‘העת שלה’ אינו זמן הפקידה (שאינו מבטא עדיין את הנשיות במלואה, משום שאין בו עדיין אמהות, כנ”ל) אלא זמן הלידה, כנאמר בתמר אשת יהודה כשילדה את פרץ וזרח “ויהי[שיא] בעת לדתה”[שיב] (על דרך “עת ללדת”[שיג], פתיחת כח העתים של ספר קהלת, הכוללת את כל כח העתים ומבטאת בשלמות – כסיום כח העתים: “עת שלום”[שיד] – את סוד ה”עת”).

לידת תמר מבטאת יותר מכל לידה אחרת בתורה את לידת המשיח – זוהי לידת פרץ, ממנו עתיד לצאת מלך המשיח עליו נאמר “עלה הפורץ לפניהם”[שטו]. בחבלי הלידה של פרץ וזרח מקדים זרח להוציא את ידו. ידו של זרח היא בבחינת הזרחת “סימני גאולה” השייכים לגאולת-לידת “בעתה” – הוצאת היד מלמדת כי “כלו כל הקיצין” – אך הגאולה עצמה באה דווקא באופן של פריצה השייך לגאולת-לידת “אחישנה” (וכידוע ש”ופרצת” עולה ביאת המשיח[שטז]). רק אחרי פריצת פרץ נולד זרח בשלמות, “בעתו ובזמנו”. בשרשו העליון, זרח, המוציא את ידו כסימן-בשורת גאולה, מקביל לאישיות המבשרת את ביאת המשיח, אליהו הנביא, ואליהו עתיד לגלות את כחו-ענינו בשלמות רק אחרי ביאת המשיח, כאשר דרכו עתיד לחולל ה’ את תחית המתים[שיז]. [מפן נוסף, יש לראות בסדר זה סמל לכך שבמהלך חבלי לידת המשיח קודמת הופעת יד משיחית – אדם המשתדל לפעול במו ידיו פעולות משיחיות (אם כ”מלך כשר”[שיח] ואם כ”משיח שקר”) – שתיקונו הוא בכך שיפנה ברצון את מקומו למשיח האמיתי, ויברר למפרע כי לא חיפוש כבוד וכדו’ הניע אותו, אלא (ניצוץ של) רצון אמיתי להבאת גאולה, גם אם לא הצליח בכך בשלמות, אם שגה בהבנתו את דרך הגאולה או אף אם חטא והחטיא את הרבים לדמות שהינו המשיח האמיתי].

והנה, בלידה זו נדרש: “‘בעת לדתה’, וברבקה הוא אומר ‘וימלאו ימיה ללדת’[שיט] – כאן למלאים וכאן לחסרים”[שכ]. כלומר, “בעת לדתה” האמור בתמר היא לידה בזריזות ובטרם זמן – זו לידה הנדמית כלידה “בעתה” – “בעת לדתה” – אך באמת זו לידה של “אחישנה”. שוב מתגלה כאן כי לידת המשיח היא לידת “בעתה” ש”באחישנה” – אליבא דאמת יש כאן ‘זירוז לידה’ בטרם הזמן הקצוב (“אחישנה”), אך בפועל נראית הלידה כשלמה והוולד גמור ומוכן[שכא] (“בעתה” – “בעת לדתה”), עד כדי כך שדווקא על לידה זו, בשונה משאר הלידות-תולדות בתנ”ך, נאמר בסוף מגילת רות “ואלה תולדות פרץ”[שכב] בכתיב “מלא דמלא”[שכג], בתכלית השלמות.

תופעת הזריזות בלידה התגלתה טרם גאולת מצרים[שכד]. המילדות העבריות התנצלו בפני פרעה שאין הן מקיימות את גזירת ההשמדה – “וראיתן על האבנים אם בן הוא והמִתן אֹתו…”[שכה] – בנימוק “כי לא כנשים המצריֹת העבריֹת כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו”[שכו]. לפי דברי המילדות (הקרויות גם “חיות” בלשון הקדש), הנשים העבריות “חיות הנה”, ומשום כך הן מילדות את עצמן בזריזות רבה, בטרם תבוא אליהן המילדת. על הזריזות של האשה העבריה בהבאת ילדים רבים לעולם, ועל התמסרותה הרבה למשימה זו, נאמר “בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים”[שכז], וכך הם הדברים גם ביחס לגאולה העתידה (שהרי “אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף”[שכח]). אכן, במצרים היתה זריזות זו בבחינת “אחישנה” שב”בעתה” – כאשר הגיע זמן הלידה המיועד (“בעתה”) התבצעה הלידה בזריזות רבה (“אחישנה”)[שכט]. לעומת זאת, בגאולה העתידה זריזות זו היא בבחינת “בעתה” שב”אחישנה” – עצם הלידה היא תוצאה של ‘זירוז לידה’ (“אחישנה”), אלא שהולד נולד בריא ושלם ממש כאילו “כלו לו חדשיו” (“בעתה”), כנ”ל. [ה”אחישנה” החיצוני גורם לריבוי כמותי בלידה – “ששה ששה בכרס אחת”[של] – וה”אחישנה” הפנימי גורם לריבוי איכותי – לידת נשמות חדשות, השקולות כנגד כל נשמות ישראל, והרי הן כ”ששים ריבוא בכרס אחת”[שלא]].

לעיל[שלב] הובא הרמז כי “בעתה אחישנה” עולה חיה פעמים יחידה. ובהקשר של פרק זה, החיה היא מקור הזריזות, החיות והמרץ שבנפש. זהו כח הזריזות של “כי חיות הנה”. על אף שבמדרש חז”ל בו נמנות חמש מדרגות הנפש[שלג] הן מסודרות כך שהחיה היא למעלה מהיחידה, הסדר המקובל, המופיע בכל ספרי הקבלה והחסידות, הוא שהיחידה גבוהה מן החיה. כלומר, יש מעלה לגאולת “בעתה” על גאולת “אחישנה” – האחרונה נובעת ממקור הזריזות, החיה שבנפש, אך הראשונה מבטאת את התוקף העצמי הבלתי משתנה של היחידה שבנפש, המשקפת את המדרגה האלקית של “אני הוי’ לא שניתי”[שלד]. גם מתוך כך מתברר כי הגאולה העתידה היא בבחינת “בעתה” שב”אחישנה” – בגילוי הגאולה חשים כי ה’ עושה את הכל, ממקור התוקף העצמי הבלתי משתנה בו נקבע הכל מראש, אך מצד העצם תלויה גאולה זו בזכות ההתעוררות הזריזה והחיה של עבודת ישראל (וכנ”ל באריכות כמה פעמים). וכן הוא גם על פי הרמז שיחידה עולה בכיה וחיה עולה חדוה: בגאולה העתידה יתקיים בגלוי “בבכי יבֹאו ובתחנונים אובילם”[שלה], אלא שבאמת בכי זה גופא אינו אלא בטוי של חדוה עצומה בגאולה האמיתית והשלמה.