מכון גל עיני

המאמר עוסק בניתוח מעמד האשה בדור הגאולה וסוג הזוגיות המותאם לו

"אשתו כגופו" בדור הגאולה[צו]

לתוך כלא עולמנו המפורד, אשר נראה לנו מצבור סתמי של חמרים חמרים, קרוע צהר דרכו פורצת־נוהרת האחדות. צהר זה הוא תופעת החיים בעצמם, ובבליטה יתרה חיי היחיד, היות שתודעתו מקיפה את כל ביטוייהם כמהות אחת. למרות זאת, בבואנו להשקיף פנימה אל תוך תוכנו מוצאים אנו מיד שני מרכזי כובד מעומתים – גוף ונשמה – המתנצחים זה עם זה ללא הרף.

התופעה הזו של קטבים הנזקקים זה לזה (מפני שתחושתם הכמוסה אודות היותם חלק משלם, ואי אפשרותם לעמוד בפני עצמם, גוברת על נטייתם הפשוטה להתרכז כל אחד בעצמו), אינה מסתיימת כמובן בחיי היחיד, ונכון אף לומר כי כרוכה היא בתופעת החיים עצמה. נראה כי הצעד הראשון אשר צועד האדם מתוך עצמו הוא הצעד לכיוון בן/בת זוגו (על כן, אף בעולמנו המודרני, האדיש והמנוכר, בו נטשטשו תחושות לאומיות, שלא לדבר על זיקה אנושית לעולם החי, עדיין מוצאים רבים עניין ביחס שבין איש לאשה מעבר לסיפוק תאוות פשטני, הגורם להתייחס לזולת כאל מאגר שאותו רוצה הוא לנצל).

אכן, מה שבכלל כמוס כבר בפרט, וע"כ יש מקום להשוות את היחס שבין הנשמה לגוף, ליחס שבין האיש לאשה (למרות שכמוה כמוהו, שניהם עליהם להגביר נשמתם על גופם), וממילא יש לדון מן הנאמר כאן־שם, ולהיפך[צז]. אודות ההדדיות אשר בין שני הקצוות, ואודות אחדים מגלגוליה, מוזמן הקורא לקרוא בהתבוננות שלפנינו.

א  – הנשמה מתגעגעת לגוף

"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבֹא אברהם לספֹד לשרה ולבכֹתה". בספר הזהר נדרש פסוק זה על יחס הנשמה לגוף. שרה היא הגוף, הגוף מחובר מארבעה יסודות[צח]: "קרית ארבע", וכל עוד האדם חי, מחוברת קרית ארבע – "היא חברון", אך בבוא המות בא הפירוד, ואף על פי כן "ויבֹא אברהם" – הוא הנשמה – "לספֹד לשרה ולבכֹתה" – נשמרת הזיקה בין הנשמה לגוף. וליתר בהירות: הנפש שבנשמה – הרצון הטבעי, האינסטינקט – אינו רוצה להפרד מהגוף, למרות היות הגוף בקבר (אין צריך לומר שקיימת גם הנטייה ההפוכה, רצונה הטבעי של הנשמה לחזור אל המקום ממנו חוצבה).

ואמנם, כרגיל, לאחר המות מתפורר הגוף, נשמע לחוק האנטרופיה – זה החוק הרודה בכל הטבע החומרי, ולפיו כל המסודר והמשמעותי מתפרק אל הסתם והשווה. יתרה מזאת, מרגע בואו לעולם מלווהו אויבו בנפש זה כצל. כך מתבארת אזהרת ה' לאדם הראשון "ביום אכלך ממנו מות תמות" – תתחיל האנטרופיה, יחול בך התהליך הטבעי. קודם לחטא היתה הנשמה, אשר כל עצמה הוא אנטי־ אנטרופיה, קשורה באדם בקשר אמיץ עד היותו מוסר ממות, אך עתה – מ"יום אכלך" – אין הגוף מתעצם דיו עם הנשמה, ומרגע לידתו מתחיל למות. אולם אצל צדיקים שאני. צדיקים במיתתם קרויים חיים, וגופם נשאר שלם אף לאחר המיתה. המות אינו מוחלט אצלם, ונשמתם אינה חפצה להפרד מהם, עוצרת בעד "קרית ארבע" שלא תפרד ושתשאר "חברון"[צט].

שואל הרבי: אם אמנם יחס אברהם לשרה הוא כעין יחס הנשמה לגוף (כפי שעלה מהדרשה שראינו במדרש הנעלם[ק]), כיצד נכלכל את היות שרה גדולה מאברהם בנביאות, כדברי ה' אליו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"? ותשובתו (המבוססת אמנם על ספרי חסידות ופנימיות, אך המהפכנית לעומת כל המקובל לחשוב): "הטעימם הקב"ה לאבות מעין עולם הבא בעולם הזה"[קא], ולעתיד לבוא, בעולם הבא, אכן תחיה הנשמה ותיזון מן הגוף. כלומר: גוף מבורר ומתוקן גבוה יותר מן הנשמה[קב], ועליה לציית לו.

הדברים הללו מפתיעים (אם לא מוזרים), ודורשים הרחבה ואישוש, ונביא לשם כך דברים מן הבעש"ט, דברים אשר יאפשרו לנו גם לפרושׂ את השמלה עוד להלן, ולקבל תמונה מלאה יותר.

פירש הבעש"ט על הפסוק[קג] "כי תראה חמור שׂנאך בדרך רֹבץ תחת משאו – וחדלת מעזֹב לו? עזֹב תעזֹב עמו!": כי תראה חמור – כאשר תתבונן בחומריות שלך ובגופך, אזי שונאך – מיד בהתבוננך (כאשר הינך רק מתחיל להכנס לעבודת ה') – תבחין כי החמור הזה שונאך – שונא אותך[קד]. רובץ תחת משאו – תחת עול תורה ומצוות, אך הוא אינו מרגיש כי משאו שלו הוא ונועד לתקנו, אלא חפץ לפרקו מעליו, איננו סובלו (כללות הרע בנפש – פריקת עול, ותוצאת הפריקה – התפרקות – חוק האנטרופיה. עול דרך ארץ שלעומת עול תורה). וחדלת מעזוב לו (רש"י – בתמיהה)? – כלומר, כלום עלה על דעתך שאין כדאי להתעסק עם רשע זה (רשע לתאבון לפחות) יותר מן ההכרח? לא יעשה כן, אלא – עזוב תעזוב עמו – עזור לו לתקן את עצמו.

וביתר הרחבה מעט: האדם הרוצה להכנס בעול עבודת השם ולהתמסר לחיים רוחניים פנימיים, מבחין מיד בצעדיו הראשונים כי הגוף על יצריו ותאוותיו עומד לו לשטן בדרכו, ויחסו הראשוני אליו הוא על כן יחס של שנאה, המתבטא בפועל בתעניות וסיגופים, וברצון כללי לשבור את הגוף (הן בלתי ניתן להתעלם לחלוטין מקיומו של הגוף, הן עומד הוא לשטן לו, אך היחס לשטן זה הוא כמים הפנים לפנים; כידוע שנאה מטבעה מעוררת שנאה נגדית עוד יותר מאשר האהבה מעוררת את האהבה). באה לעומת זה ההוראה: עזוב תעזוב עמו! תפקידך לזכך את הגוף, כי בסופו של דבר שפע החיים הנצחיים לנשמה, זו העומדת כאן על נפשה, יבוא דוקא מן הגוף המזוכך והמתוקן.

לאור דברי הבעש"ט הללו אפשר לבאר מדוע נקטה התורה במילה הנדירה "עזֹב" במובן עזרה, בעוד שמובנה הפשוט של המילה הוא הפוך: הסתלקות, ניתוק זיקה, וזאת מפני הרמז שיש כאן לנשמה, ממנו לומדים שתוך כדי הסתלקותה ועזיבתה את הגוף עדיין מפעם בה הרצון להתחבר אליו, ביודעה כי ממנו תוצאות חיים נצחיים לה (וכך גם תתפרש ההלכה ש"מצוה בשונא", שהרי לדרכנו הוא הוא הגוף המסולק והעזוב על פי הנטיה הפשוטה)[קה].

וביתר העמקה: יש התגלות אור בדרך המשכה ויש בדרך הסתלקות ("כד אתכפייא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"). הן הגוף שונא אותי ועל כן חייבת להיות כאן הסתלקות, אך תוך כדי ההסתלקות באה העזרה הכי גדולה לו, עזיבת הגוף ויחד עמה השפעה על הגוף שיעזוב את עצמו, שיצא בעקבות הנשמה. כשם שפרש הבעש"ט "הוכח תוכיח" – הוכח את עצמך תחילה, אבחן בתוכך את דקות הרע המקבילה לרע הנגלה אצל עמיתך בגסות, ואז תוכל להוכיח את עמיתך, כך גם כאן, תסתלק הנשמה מכל זיקה לעכירות הגוף, ואז תוכל לעזור לו להפריד מתוכו את הקליפה הגמורה – רוח הטומאה שתעבור מן הארץ.

(לשון עזוב יכולה להדרש גם כלשון עיזבון. כאשר מגיעה עת הפרידה נשאר העזבון בו קשורים עדיין זה בזה אלו שנפרדו־נעזבו, על דרך "אנא נפשי כתבית יהבית" – הכנסתי עצמי לתוך מתנתי[קו]. כך משאירים גם הגוף והנשמה עיזבון זה לזה. מבעד לפירושי העזיבה הללו מציצה מעלת נושא ההפכים, כחפץ לבבו של הבעש"ט לזכות להתייחס לכל פניה של יהודי תוך כדי "עלית נשמה".)

ב  – הגוף מגביה את הנשמה

חמור – חומר – גוף זה שהתבאר על ידי הבעש"ט, מאפשר לנו למצוא פנים חדשות במספר מדרשי חז"ל אשר נושאם הוא החמור. וראש לכולם הוא מדרש חז"ל (מובא ברש"י[קז]): "'וירכיבם – משה – על החמור' – הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו, דכתיב 'ויחבוש את חמורו', והוא החמור שעתיד לרכב עליו מלך המשיח, דכתיב 'עני ורוכב על חמור'"[קח].

מבאר הרבי[קט] ששלוש הבחנות לפנינו, שלש מדרגות ביכלתו של החמור־החומר לשאת ולרומם את הקודש. חמורו של אברהם נשא כנראה חפצים בלבד (כאשר נפרדים מן החמור, מועברים החפצים לכתפו של יצחק ולידי אברהם). קודם מתן תורה לא התאפשרה זהות של החומר עם הקודש, ובכוחו של החמור, המזוהה כאן עם משאו (החמור – המצע – מייצג את מצבו הכללי של החומר בעולם. המשא – אלו החפצים אשר נבחרו לשמש למילוי רצונו יתברך), היה רק לסייע ביצירת אפשרות לקיום המצוה. זאת בהתאם למצבה הכללי של המציאות קודם מתן תורה, כאשר טרם זכתה שיתגלו בה חומרים־חפצים אשר קדושה בהם בעצם גם בזמן שאין עושים בהם מצוה בפועל.

אמנם חמורו של משה כבר למעלה מזה, זכה לשאת את אשתו ובניו של משה. כאן מרומזים גופו של אדם (אשתו כגופו, והרי לפנינו עוד רמז לדימוי אשה – גוף) וחלקי נשמתו המתלבשים בגופו (– המתגלים בתודעתו), אשר הם ביחס לשרש הנשמה, החופה על האדם מלמעלה, כיחס הכרע לכלל הגוף, ועל כן נמשלו לבן, שכן ברא – כרעא דאבוה הוא (בן ירך אביו)[קי]. כאן מקביל החמור למדרגת המציאות כפי שהתעתדה להיות בסוף הדרך אליה יצא משה – מדרגת מתן תורה. בעקבות מתן תורה, וביטול גזירת ההפרדה בין עליונים לתחתונים[קיא], חלה קדושה עצמית על חפצים גם כאשר אדם בעל רצון אינו עוסק בהם ברגע זה עפ"י רצון ה'. מעתה אפשר שבנוכחות חומרית תופיע התגלות אלקית. לפיכך החמור־חומר נושא כעת לא רק אמצעים, אלא טעון בקדושה עצמה, ב'גופו' ו'נפשו' של משה.

לעומת שני אלו החמורים מתנשאת מדרגת חמורו של משיח, באשר בכחו לשאת את המשיח עצמו. פירוש הדבר שעצם הנשמה (חלקי החיה ויחידה שבה) יזון וייתחיה מן הגוף, ויוגבה על ידו[קיב], וחרפתו של העולם הזה, אשר נראה כעת רק כמפריע ומעכב, תוסר, כי על כן הנשמה עצמה תזדקק לו. הקדושה שתופיע מן הייחוד החדש הזה, טרם נודעה כמותה גם למעלה מעולם הזה[קיג],[קיד]. חמורם של אברהם ומשה כתוב בכתיב חסר בלא ו, והם עצמם עדיין אינם יכולים לרכב עליו, כי החומר חסר וחוסם המשכת אור ושפע, אך משיח חמורו מלא, נוספה בו ו, היא בחינת ו החיבור, חברון המחברת את קרית ארבע, נטית הנשמה להשאר בגוף כי על כן זקוקה היא לו. גם בפסוק שנדרש על ידי הבעש"ט החמור כתוב מלא, וכן תורת הבעש"ט היא ההכנה לקראת בואו של משיח ותורתו של משיח. עבודת ה"עזיבה" נושאת ההפכים שגילה הבעש"ט בפסוק, טרם נגלתה בימי אברהם ומשה, על כן חמרם החסר לא יכול היה לנשאם.

ג – משיח לא יפרוש מאשתו

כנגד שלש המדרגות הללו שהבחין הרבי בחמורם של אברהם משה ומשיח, אפשר לכוון גם שלש מדרגות בדרך פשט (או קרוב אליו), בפרט ביחס לדימוי חמור – חומר – אשה.

את אברהם מלוה החמור עד גבול מסויים. כשהגיעו להר נפרדו: "שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם"[קטו], השתחוויה – ביטול במציאות, ואין בידי אברהם לקחת איתו לשם את חמורו ואת נעריו המשולים לחמור. בשיא, בתכלית, אברהם לחוד והנערים עם חמורו לחוד[קטז]. מקביל לכך היחס לאשתו שרה: לא סיפר לה על הנסיון העומד לפניו, וכשמגיע לשיא הנסיון אשר הוא שיא כל נסיונותיו – מתאלמן! (כי בא השטן וסיפר לה ופרחה נשמתה – ראה רש"י[קיז]). בהתנשאותו העליונה ביותר שלול הוא ממעלת המשיח הנישא על גבי חמורו (אע"פ שמצאנוהו אח"כ מתקן – או לפחות מקונן – את החסרון הזה, בבואו לספוד לשרה ולבכותה).

משה למעלה מאברהם. בצאתו לדרך לגאול את אחיו ממצרים נוטל הוא עמו את אשתו וילדיו על החמור, חש הוא כי יזדקק להם. אבל הפגישה עם אהרן (שאולי מספקת כעין תחליף להזדקקותו לצפורה) עוצרת את המהלך הזה. "כשאמר לו הקב"ה במדין: לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו' ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלקים. אמר לו: מי הם הללו? אמר לו: זו אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו: להיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?! אמר לה: לכי לבית אביך. נטלה שני בניה והלכה לה"[קיח]. במסירות הנפש של משה לרדת ולגאול את אחיו ממצרים אין לצפורה חלק. על פי זה מתבאר היטב, בדרך אפשר, מדוע היה צריך משה לפרוש אחר כך מאשתו. אם לא השתתפה האשה בכל משא הסבל ומסירות הנפש שנטל הבעל על שכמו, אם לא תמכה והעניקה את כחה לבעל לעוזרו בכל המשברים אשר עבר בם, אין לה חלק בהתעלותו וגדולתו, ולא תוכל להצטרף אליו אז. על כן בבוא הדבור (– דבר ה') אל משה, פרש מצפורה אשתו[קיט].

מתנשאת לעומתם מעלת המשיח אשר לא יפרוש מאשתו! (זו אחת ההבחנות הברורות למעליותא בין משיח למשה). משיח לא יפרוש מאשתו מפני שהיא אשתו עמו ואליו על כל צעד ושעל, ומחזקת אותו (ואף הוא אותה) לעבור בשלום את כל המים הזידונים עד בואו אל מי מנוחות, עד גאלו את ישראל מכל מיצריהם.

כפי שהוזכר לעיל, הבעש"ט פתח בהכנה (ההכנה בהא הידיעה) לקראת בוא המשיח, והוא גם שלימד על חשיבות שיתוף הפעולה הרוחני בין איש ואשה בדורות אלו של עקבתא דמשיחא[קכ]. אברהם ומשה עזבו את החמור, הבעש"ט לימד לעזוב עם החמור, להמשיך לתוכו ו החיבור, ועל החמור הזה ירכב המשיח בבואו לגאלנו.

ד – שינוי ועילוי הזוגיות לקראת משיח

מתבקש מוסר השכל: כעת, בדור אחרון, כאשר על כל אחד לעורר את ניצוץ המשיח שבו, על האיש והאשה לאחוז זה בזה ולעבור יחד את כל המשברים הרוחניים השוטפים בחייהם, לתמוך זה בזה, להשתתף זה עם זה ולהעניק כח זה לזה.

ויש כאן גם השלכה לבחירת בן זוג. אמנם בדורות ראשונים לא היה הכרחי כל כך שהאשה תהא מבינה את האיש דיה, ושיהיה בידה סיפק לעזור לו במאורעות הפנימיים הקורים לו, ושיהא האיש מבין דיו ללבה של האשה ושיוכל לתמוך בה בכל משבריה, אבל לא כן עתה, וצריך להרגיש כשבוחרים בן זוג כי זה יוכל לעבור אתי עד היכן שאצטרך להתגלגל, בלא שאצטרך לשלחו בשלב מסויים לנוח משום שאין בכחו לשאת את סבלי. מוטלת עלינו בדור זה האחריות שלא להסתפק בבחינת משה אשר בשלב מסויים שלח את אשתו, ולבסוף כשחזרה אליו לא היתה החזרה בשלמות, אלא בחינת משיח אשר אינו עוזב את אשתו לרגע עזיבה גמורה, אדרבא "עזֹב תעזֹב עמו".