זאולוגיה

י”ט כסלו תשע”א – מכון גל עיני

הדב – סוגים ותכונות – ושבע החיות הרעות

הרב המגיד, בעל היארצייט של היום, נקרא דב, וגם לאשת פוטיפר קוראים דב. כנראה שהדב הזה – שאותו חסיד תאר, שלבוא למעזריטש היינו להכנס לעובי היער, ובעובי היער רואים את ‘מלך היער’, הדב (האריה הוא מלך החיות, אבל כנראה הדב הוא מלך היער), באמצע היער פתאום מזדקף דב ענק שוקק. זה נקרא להגיע למעזריטש, לראות את אותו דב.

דב חזק יותר מאריה

מי יותר חזק בעימות, דב או אריה? חושבים שאריה הוא מלך החיות, אבל להפתעת האנשים שלא בקיאים בכך – דב גדול מנצח והורג אריה גדול[יח].

יש שלשה סוגי דובים – דב לבן, שמוצאים אותו באלסקה, הוא הכי גדול מכל הדובים, וגם הכי חזק, אין סיכוי לשום אריה נגדו; אחריו יש דב שכמעט מגיע לממדים שלו, דב חום, שגם נמצא בצפון, ברוסיה, ואריה לא מנצח אותו; אחר כך יש את הדב המצוי, כמו באמריקה ועוד מקומות, שהוא דב שחור – הכי קטן והכי חלש, אריה מנצח אותו. אבל אריה לא מנצח את הדב החום, וכל שכן לא את הדב הלבן. זה רק כדי שנבין שדב הוא יותר גבור גם מאריה. להגיע למעזריטש – זה לקבל מגבורת הדב.

דב בסוד שלם וחצי

יש עוד משהו, פלאי פלאים, שרמוז בשמו של הדב. דב הוא שם מאד פשוט, ד–ב, שלם וחצי. שלא כמו אצל כל חיה אחרת, הדב הזכר מאד גדול יחסית לדובה הנקבה, עד פי-שנים, שלם וחצי. כל הסוד של “שלם וחצי” בקבלה הוא זכר ונקבה.

“באתי לגני” – לגן החיות, כמו שדברנו הרבה פעמים על “עם זוּ [zoo – גן חיות] יצרתי לי תהלתי יספרו”… לכן מברכים את השבטים בשמות כל החיות, ועד היום הזה נותנים להם את שמות החיות, כי אנחנו “עם זו”[יט], ובזכות זה “תהלתי יספרו”. היות שהיום יארצייט של דב צריך להקדיש לו דבור – דברנו עליו בשנה שעברה, אבל נאמר כמה דברים חדשים שלא הזכרנו, כמדומני.

השלום העתידי עם החיות הרעות

איפה הדב מוזכר בפסוק של “פדה בשלום”? לא כתוב שאדה”ז אמר את כל הפסוקים (כמו שאנחנו שרים “פדה בשלום וגו'” ועד ל”ואני אבטח בך”), אדרבה הוא כותב בעצמו שכאשר אמר את הפסוק “פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי”, לפני שהתחיל את הפסוק הבא, אז השתחרר – יצא בשלום מה’ שלום.

כתוב שלעתיד לבוא החיות הטורפות ישכנו בשקט ושלוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות, עם החיות הטובות, הטהורות (ועם בני האדם). כולנו זוכרים את ההתחלה של הפסוקים בישעיהו (פרק יא), שכתוב “וגר זאב עם כבש” (הכל מתחיל מ”וגר” – גיור כהלכה, וגם בעניני תורה ומדע צריך להתחיל מ”וגר”), אחר כך “ונמר עם גדי ירבץ”, אחר כך “ועגל וכפיר ומריא יחדו” (עגל הוא קטן ומריא הוא שור גדול ומפוטם) “ונער קטן נֹהג בם” – זה חזון הגאולה.

תיכף נמשיך את הפסוקים, אבל כל החזון שייך לי”ט כסלו, חג הגאולה. כל החסידות היא תורת הגאולה. הרמב”ם אומר שבתקופה הראשונה פסוקים אלה הם משל לאומות העולם ועם ישראל – החיות הטורפות שהם האומות ועם ישראל שהוא הכבשה-הגדי-העגל-המריא, כל החיות הטובות הטהורות שיש כאן. עד כאן הפסוק הראשון.

בפסוקים אלה יש שבע חיות רעות [זאב, נמר, כפיר, דב, אריה, פתן, צפעוני] – “כל השביעין חביבין”, לעתיד לבוא כולם יתחבבו עלינו. גם היום, כשנותנים למישהו שם אריה או אריאל, כל שם שמזכיר חיה, סימן שאנחנו מחבבים את החיות הללו. יעקב מחבב את החיות, ומחבב גם את הנחש – אם הוא מכנה את בנו דן נחש, סימן שיש לו איזו נקודה חמה בלב לנחש. אם יש לו נקודה חמה לנחש, כל שכן וקל וחומר לכל שאר החיות הרעות, הטורפות.

בפסוק הראשון כתוב “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם”. נחשוב רגע רק על החיות הרעות, חיות הטרף, שהן החידוש: חיות טרף הן אורות דתהו, והחיות הטובות הטהורות הן כלים דתיקון. החידוש הוא האורות דתוהו ולא הכלים דתיקון. הרבי אומר שמביאים את המשיח על ידי המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון – ממשיכים את הזאב לגור עם הכבש[כ]. אם לא תצליח לחבר את הזאב עם הכבש – לא הבאת את מלך המשיח.

קודם צריך להביא את הזאב לגור יחד עם הכבש – כמובן אחרי ש”אבדו גוים מארצו”, אחרי הבדלה יש המתקה, אחרי “הוי’ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו” אפשר להזמין את הזאב שיבוא בחזרה, מתי שתהיה אומדנא של חז”ל שעכשיו הזאב מוכן לגור בשלום עם הכבש.

כמו שאמרנו, “וגר”, הכל מתחיל מגיור – או להיות גר צדק או לפחות להיות גר תושב, אבל הכל תלוי ב”גר” לשון גיור. אחר כך, בפסוק השני, כתוב “ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן”. בפסוק הראשון שלש חיות רעות – זאב, נמר, כפיר.

מיהו הנמר

הנמר הוא או ליאופרד (leopard) או טייגר-טיגריס (tiger). במלחמה בין אריה לטיגריס מי מנצח? אם זה טיגריס סיבירי יש סיכוי לאריה לנצח, אבל אם זה טיגריס בנגלי, אף על פי שהוא קטן מהסיבירי, הוא מנצח את האריה מפני עזותו העצומה (הרבה יותר מאשר לסיבירי). עליו בפרט שייך מאמר חז”ל (הפותח את הטור ושו”ע אדמו”ר הזקן) “הוי עז כמר” (התנאי הראשון להיות חסיד, כידוע ברמ”ח אותיות). יש מחלוקת בין המדענים מי מנצח – דוב או טיגריס. כשעשו סימולציה של קרב הדוב נצח את הטיגריס, אך בחיק הטבע יש עדויות להיפך.

בכל אופן, אותו אחד נקרא גם בלשון חז”ל טיגריס, שהוא “אריא דבי עילאי”. חז”ל אומרים בגמרא[כא] על “אריא דבי עילאי” כמה דברים מענינים. קודם כל, אומרים שבין אזן לאזן שלו יש תשע אמות. למה באמת הטיגריס הבנגלי מנצח את האריה? בעיקר מפני עזותו בקרב כנ”ל אך גם כי הוא יותר גדול ממנו. בדרך כלל המנצח הוא מי ששוקל יותר (כמובן, יש יוצאים מהכלל, אבל זה הכלל).

עוד כתוב שם בגמרא שפעם הקיסר שאל את רבי יהושע – כתוב שה’ נמשל לאריה, “אריה שאג מי לא יירא אד’ הוי’ דבר מי לא ינבא” (והוא הפסוק החותם את הפטרת פרשת השבוע, פרשת וישב), והרי יש לי פרש אחד שהורג אריות! רבי יהושע ענה לו שאין הכוונה לאריה סתם, אריה המוכר, אלא ה’ נמשל לאריא דבי עילאי – טיגריס. הקיסר אמר – תראה לי, בגן חיות אצלנו ברומא הוא לא נמצא. רבי יהושע אמר לו – לא תוכל לראות אותו, ניט שייך. אז הקיסר אמר – דווקא, איברא, אני רוצה לראות אותו. הרי “אמר מלכא עקר טורא”, מה שהמלך אומר צריך לקיים. אז מביאים לו את ה”אריא דבי עילאי” – רש”י אומר ש”עילאי” הוא שם של יער מיוחד – וכשהוא יצא ממקומו ומתקרב לרומא כדי שהקיסר יראה אותו, ממרחק של ארבע מאות פרסה (אלף שש מאות קילומטר) הוא נהם, וכל החומות של רומי הזדעזעו, הכל הלך ליפול. הקיסר לא חזר בו עדיין. הוא הגיע שלש מאות פרסה רחוק מרומא, ועוד פעם נהם, וכל השינים של כולם – כולל השינים של הקיסר – נפלו. אחרי שכל השינים נפלו אמר הקיסר – טוב, שיחזור למקומו, שלח אותו בחזרה.

כל זה רק מאמר מוסגר, כדי לומר שלא בדיוק ברור מה זה נמר – מה הכוונה כאשר כתוב “הוי עז כנמר”, ליאופרד או טייגר, שתי דעות בזה. שניהם ממשפחת החתולים, זהו הצד השוה שביניהם.

פדה – פרה ודב

יש זאב, נמר וכפיר. אחר כך בא הדב, “ופרה ודב תרעינה”. זהו הרמז בפסוק “פדה בשלום” – פדה ר”ת פרה דב, ו”תרעינה” נוטריקון “תרין ריעין [דלא מתפרשין לעלמין]”, “יחדו ירבצו ילדיהן”, משמע שהם זוג יותר מכולם. אפשר לחשוב ש”ילדיהן” היינו ילדי הפרה וילדי הדב, אבל גם אולי לפרש שאלו ילדים משותפים. “פדה” זה פדיון, לפי האריז”ל פדיון היינו תיקון הברית, קשור ליוסף הצדיק – מי שהיה בבית האסורים צריך לפדות אותו. כל פדיון הוא תיקון הברית, כידוע[כב].

קודם היו עגל ומריא, וכעת פרה ובקר – לכאורה שמות נרדפים [עגל-פרה-בקר]. כל שם אומר משהו מיוחד, והשם פרה הוא מלשון פרו ורבו – לשון פריה ורביה. דב ר”ת דירה בתחתונים, כנ”ל.

יש ששואלים מה הסגולה לשלום בית. שלום בית הוא דב – שלם וחצי, יחס בין האיש והאשה[כג] (לא היחס של הגאולה, אלא לפני הגאולה – שלם וחצי לפי האריז”ל) – ר”ת דירה בתחתונים, תכלית הכוונה. איך מגיעים לדירה בתחתונים? על ידי פרה, כמה שיותר ילדים [יש כאלה שחושבים שצריך לעשות הפסקה בילודה בבית, ר”ל, ח”ו. איני מדבר על מקרים של פיקוח נפש. פרה ודב היינו פרו ורבו, כמה שיותר].

ב-פרה דב יש “פדה” ונשארות אותיות רב – “פדה בשלום מקרב לי כי ברבים היו עמדי”. אמרנו ש”קרב” היינו קרובי משפחה. אצל אדמו”ר הזקן המוסרים (מלשינים) לא היו קרובים שלו, אבל מי שמסר את אדמו”ר האמצעי היו משפחת המחותנים שלו – המשפחה הקרובה של אשתו, המידית, היו המוסרים, אז אצלו היה ממש “מקרב לי”. רואים אצל צדיקים שלפעמים הכי קרובים הם המוסרים שלהם והם המתנגדים שלהם והם האויבים שלהם.

החיות והילדים

כשמדברים על חיות זה בשביל ילדים, הכל סיפורי ילדים, יש חיידר לילדים. “עם זוּ” – שמדברים על חיות – זה נושא לילדים, “נער ישראל ואהבהו”. איך אני יודע? כי בפסוקי לעתיד-לבא מופיעים חיות רעות, חיות טובות טהורות וילדים קטנים. בפסוק הראשון “ונער קטן נהג בם”, ובפסוק השלישי, שלא הזכרנו, כתוב “ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה”. מסוג האדם מופיעים בפסוקים האלה רק ילדים. לא כותבים שאחת החיות הרעות תהיה חברה של איזה אדם מבוגר, הם עברו את גיל ה”זו”. גיל ה”זו”, “עם זו יצרתי לי”, הוא עד גיל זו (יג) – עד בר מצוה. יכול להיות קצת אחרי זו.

מי הם בני האדם בפסוקים האלה? הגמול והנער והיונק, ר”ת גני, “באתי לגני אחתי כלה”, גן ילדים וגן החיות. הסברנו שפרה ודב הולכים יחד – קודם צריך כמה שיותר פרה, פרו ורבו, ובזכות זה יש דב, “דירה בתחתונים”. כל זוג צריך לשמוע ולהפנים טוב, כדי להיות “תרין ריעין דלא מתפרשין”, בשביל “יחדו ירבצו ילדיהן”, צריך להיות “ופרה ודב תרעינה”.

פרה – רמז לאדה“ז

אם המגיד הוא הדב, אולי אדה”ז הוא הפרה היום, “פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי”. אדה”ז פרש את הפסוק “פרו ורבו” – על יהודי לעשות עוד יהודי, להוליד אותו וגם לקרב אותו בתשובה[כד]. מי אומר את הווארט “תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק”? אדה”ז. כתוב שהוא הצטיין, יותר מהמגיד ואפילו יותר מהבעל שם טוב, בעשיית בעלי תשובה. זה החידוש שלו. ידוע החלום של אדמו”ר האמצעי[כה], שרק אדה”ז עבר בטוח על ה’גשר צר מאד’, כי הקדיש את חייו לקירוב בעלי תשובה, עד כדי כך שגם רצה לקרוא לתנועה תנועת בעלי תשובה, אבל בסוף קראו לה תנועת החסידות (תנועת דרך חיים…). מה זה בעלי תשובה? פרו ורבו, כך הוא עצמו פירש. מודעות של כמה שיותר פרו ורבו, כל הזמן “פרו ורבו” וגם “ומלאו את הארץ וכבשה”. “ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן”.

כל זה היה מאמר מוסגר גדול, כדי להתבונן ולהתייחד עם פסוקי גאולה, שהפסוקים האלה, גם בעולם הגדול, הרחב, הם מפסוקי הגאולה הכי מפורסמים, וממילא באמת הכי נוגעים ללב עם ישראל וללב כל האנושות, הפסוקים של “וגר זאב עם כבש וגו'”.

שבע החיות הרעות לפי הספירות

מי הן שבע החיות הרעות, שהחידוש שהן גרות עם החיות הטובות הטהורות ועם הילדים הקטנים? הזאב והנמר והכפיר והדב והאריה והפתן והצפעוני. רואים דוגמה מצוינת של חלוקת זהב, שה-ז מתחלקות ל-ה ו-ב – ה חיות, זאב נמר כפיר דב אריה, ו-ב סוגי נחשים, חלוקה בפני עצמה, פתן וצפעוני, שהמפרשים מסבירים שהם הכי מסוכנים מכל הנחשים.

נכוון אותן בקיצור נמרץ, לפי הספירות. הייתי חושב בהשקפה ראשונה, הוה-אמינא, שהחמש הן ה קצוות מחסד עד הוד, ושני הנחשים בסוף הם יסוד ומלכות, אבל לא בדיוק ככה. באמת ה החיות הרעות הן ה הקצוות, אבל לא בדרך של אור ישר אלא בדרך של אור חוזר.

מבואר אצלנו, באריכות, בספר “גוף נפש ונשמה”[כו] שהזאב פוגע בספירת ההוד – מערכת החיסון. הזאב הוא האונס (את הכבשה התמימה[כז]). בשבטים בנימין נמשל לזאב (“בנימין זאב יטרף וגו'”), ורחל קראה לו בשעת מיתתה “בן אוני”, וכמעט שנחסר משבטי יה במעשה פלגש בגבעה, ולבסוף חטף נשים כדרך האונס (בהוראת שעה להיתר)[כח], הכל בסוד ספירת ההוד (“הודי נהפך עלי למשחית”). “וגר” לשון גיור (כהלכה) בהוד כנודע.

על הנמר כתוב “עז כנמר”, כנגד ספירת הנצח (העזות אינה גבורה פיזית כנודע, אלא מדה בנפש הנובעת מטבע הנצחנות, ראשית ה”מוטבע” בנפש[כט]). גם הגדי (בן-הזוג של הנמר בפסוק) הוא עז, גדי עזים[ל].

כפיר, לשון פאר, בתפארת. והוא האריה הצעיר, סוד “ורב יעבוד צעיר” דקאי על יעקב, מדת התפארת (בחינת “דרדקי” ביחס לאברהם, האריה עצמו כדלקמן, והיינו מה שכתוב כאן “ונער קטן נהג בם”[לא]). והוא החיה הרעה היחידה שנתונה בין שתי חיות טהורות (מאותו מין, קטן וגדול): “ועגל וכפיר ומריא יחדו”, כמתאים לתפארת הממזגת גוונים שונים (וכן “יחדו” מתאים לתפארת).

הדב כאן הוא כנגד ספירת הגבורה (תרגום הירושלמי ל”בנימין זאב יטרף” – “בנימין מדמי ליה לדוב חטוף”, קשר מובהק בין הזאב לדב, על פי חילוף אותיות ז ו-ד, המקבילים כאן להוד וגבורה בקו שמאל[לב]), כאשר בת זוגו, הפרה, רומזת לסוד פר דינין (ביחד עם ה כוללים, כמבואר בכתבי האריז”ל) שבגבורה[לג].

על האריה כתוב “פני אריה אל הימין” במעשה מרכבה. כתוב “גבור כארי”, אבל במרכבה האריה הוא החסד. “אריה כבקר יאכל תבן”, בקר היינו “בֹקר דאברהם”, “ואל הבקר רץ אברהם” (כמו שכל נסיעותיו הנגבה, לרוח דרום, רוח החסד והאור, כך הוא רץ, תמיד, אל הבקר אור, “מי העיר [האיר] ממזרח”[לד]), בחינת חסד. גם אכילת תבן, צמחונות, הוא מצד החסד, וד”ל.

בדרך מליצה, גבורה עולה דב בחזקת 3[לה]; מישהו עלול להקשות על גימטריא זו שהרי גבורה עולה אריה בלי שום חזקה, בדיוק, אבל הקושיא לא מפריעה לנו (כל זה בדרך מליצה), כי יש לנו תירוץ לקושיה, שעל האריה כתוב בפירוש שהוא בחסד, “פני אריה אל הימין”.

אם כן הסדר הוא – זאב, נמר, כפיר, דב, אריה[לו]. ממש חלק, כפתור ופרח, לסדר אותם כנגד ה קצוות, אבל בסדר הפוך, מלמטה למעלה מהוד עד חסד.

אין אהבה כאהבת האריה

כתוב שאריה הוא התגברות החסדים. שמים אותו בחסד כי הוא אוהב גדול. כתוב בחז”ל[לז] שאוי ואבוי למי שבא בין האריה והלביאה בשעה שמזדווגים זה לזו. האריה הוא גבורה, אבל אהבה כאש – אהבה עצומה לבת זוגו, שחז”ל אומרים שאין בעולם החי אהבה בוערת כאהבת האריה ללביאה. לכן גם ידוע הרמז שאריה לביאה ר”ת אל – “חסד אל כל היום”.

בכל אופן, זו הקבלה יפהפיה לפי סדר הפסוקים, של זאב-נמר-כפיר-דב-אריה. נשלים את החיות: הפתן הוא היסוד והצפעוני המלכות – כאן לא בסדר הפוך אלא ישר. “ושעשע” – שעשועים ביסוד – “יונק”, היסוד הוא היונק (יונק – י יוסף). “ושעשע יונק על חר פתן”[לח] זה היסוד, הברית. “ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה”[לט] זו המלכות.

זהו כמובן שיעור באקולוגיה – נדבר בהמשך על עניני אקולוגיה – איך לסדר אותם בגן חיות, איך לבקר אותם ואיך לשיר את השירים שלהם בפרק שירה. עכשיו בחדר אנחנו לומדים – הילדים הקטנים, הנער קטן והיונק והגמול – את פרק שירה.

“גמול ידו הדה“

מה הפירוש “הדה” (פשיטא ש”ידו הדה” הוא לשון נופל על לשון)? הרד”ק אומר שהוא מלשון יד ממש, כמו “וידוּ אבן בי” – שהשרש הוא ידה – אבל רש”י והמלבי”ם ורוב המפרשים אומרים שהדה הוא לשון ‘הד’. כמו שהקול חוזר הרבה פעמים כהד מההרים, כך מי שעושה עם היד נפנוף קל – כמו לעשות הדים – נקרא “ידו הדה” (כך מפרש המלבי”ם).

במלה זו, “הדה” נגמרים פסוקים אלו. “הדה” גם לשון אהדה בין הגמול לצפעוני. לאחר מכן ההמשך הוא “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”.

נאמר רמז שהכל הוא דב, לכבוד הרב המגיד. אם נקח את שבע החיות הרעות, חיות הטרף, שיש כאן – האורות דתהו שעלינו להמשיך ולהלביש בכלים דתיקון, ואז תבוא הגאולה, בזכות החידוש של החיות הרעות האלה – ונעשה את החשבון שלהן: זאב נמר כפיר דב אריה פתן צפעוני – עולה דב פעמים דב בער, הכל נכלל בבעל ההילולא של היום. כל זה היה איזה מילתא דבדיחותא לפתוח את הערב (לזאבי ערב עולה טיגריס).

סיכום הפרצוף:

חסד אריה		גבורה דב
	תפארת כפיר
נצח נמר		הוד זאב
	יסוד פתן
	מלכות צפעוני

סודות הזברה

אריה וזברה

נאמר עוד מילתא דבדיחותא: יש לנו כאן את החבר הטוב שלנו אריאל זילבר[מ], אל תקרי זילבר אלא זברה… לא כתוב כאן שאריה וזברה ישכנו יחדיו. אבל אם היום אשאל מה יכול להיות הציור הכי מופלא שטורף עושה שלום עם הטרף שלו בעולם הטבע ויתחיל להיות חבר טוב ושכן טוב, יתכן מאד שהציור הראשון שיבוא לראש – למי שמכיר בטבע החיות – הוא אריה וזברה, ר”ת אז, “אז ישיר משה ובני ישראל”. מי שהוא ר”ת אז הוא שר, יש לו חוש במוזיקה.

הזברה מפוספסת, ובפרשת שבוע קוראים על כתנת הפסים של יוסף הצדיק. כשקוראים בספרי הזואולוגיה יודעים שזברה היא סוג של סוס (כמו שאריה הוא סוג של חתול, וזאב הוא סוג של כלב), סוס מיוחד שיש לו פספוס – כך זה נקרא, כמו שמישהו מפספס משהו (או שם פס על מישהו)

השאלה הראשונה ששואלים לגבי הזברה היא על הפסים. יש לזברה פסים, היא הברודים[מא]. הטורף תמיד מעולם התהו[מב] והנטרף מעולם התיקון[מג], עולם התהו רוצה לטרוף את עולם התיקון. איך קוראים לעולם התיקון בקבלה? עולם הברודים. ברודים היינו פסים – זברה. החיה, הטיפוס, מלך עולם התהו של הטורפים הוא האריה.

השחור והלבן – מה על גבי מה

השאלה הראשונה – מה בא על גבי מה, יש לו פסים שחורים על גבי רקע לבן או פסים לבנים על גבי רקע שחור? עד לא מזמן המדענים כולם סברו שפשיטא שהרקע של הזברה לבן, והפסים הם שחור על גבי לבן. לכאורה זה שכל ישר, אבל הוא רק הוה-אמינא שלא תמיד כמו המסקנה בסוף. היום המדענים סוברים הפוך, שהרקע של הזברה שחור, והפסים הם לבן על גבי שחור.

זה כבר סימן שאנחנו מתקרבים לימות המשיח, כי כתוב שבעולם הזה קוראים בספר תורה שחור על גבי לבן, אבל כאשר יבוא מלך המשיח נקרא את הלבן שמקיף את האותיות – כל אות חייבת על פי הלכה להיות מוקפת לבן מכל הצדדים.

מה ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח? בעולם הזה קוראים את השחור. זו תפיסת יש על גבי אין, כמו שהסברנו הרבה פעמים שסרט הוא הרבה סטילים עם הרבה חתיכות אין באמצע. העין תופסת את הסטילים במהירות – יותר מ-23 בשניה – כסרט נע. אבל אם אתה יכול לאלף את העינים לראות את החתיכות הריקות בין הסטילים אתה רואה את האין, אתה רואה שהכל אין.

כך לגבי הזברה – או שאתה רואה כאילו שיש פה שחור על גבי לבן, וככה קוראים בעולם הזה את תמונת המצב, את הספר, או שאתה פתאום תופס שבעצם זה לא שחור על גבי לבן אלא לבן על גבי שחור.

כתוב שגם התורה הקדומה נתנה לנו “אש שחורה על גבי אש לבנה”, שחור על גבי לבן. אש שחורה הוא אור אין סוף שמאיר אחרי הצמצום, ואש לבנה הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. היום יש אש שחורה על גבי אש לבנה – כל מקום שיש שחור, הוא מעלים על הלבן, זה סוד הצמצום. זו אש שחורה, שקוראים אותה, אבל היא מעלימה על הרקע של הלבן, והלבן רק נשאר מסביב כל אות – אור מקיף, סובב כל עלמין. לעתיד לא נקרא את השחור-הכתוב – השחור ישאר, הצמצום לא יתבטל, אבל נקרא את הלבן.

יש אפילו פירוש יותר עמוק, שלא רק שנקרא את הלבן על גבי השחור של הצמצום, אלא יתגלה שהשחור אינו של הצמצום אלא של “ישת חשך סתרו” – של העצמות ממש, שלמעלה גם מהלבן שעל גבי השחור. זה פירוש הרבה יותר מתאים, כי אז נבין שהשחור הוא הרקע, ישת חשך סתרו, והלבן כתוב על גביו. בעולם החי זה מה שגילו כעת לגבי הזברה, שבעצם יש לה פסים לבנים על גבי רקע שחור.

למה הזברה מפוספסת

אחר כך, שואלים המדענים – זה שיעור בזואולוגיה על פי תורה – למה ה’ עשה את הזברה מפוספסת (ברודים, עולם התיקון – אפילו שהיא סוס, טמא, יחסית לאריה הוא ברוד, מפוספס). יש שלשה הסברים, שלא יודעים מה ההסבר הנכון, אבל יש היום שלש השערות למה ה’ (הם לא מדברים על ה’ כמובן, אבל השאלה למה ה’) עשה אותו ככה, ולא כמו סוס רגיל, בלי פסים? אנחנו כמובן נלמד זכות על כל ההסברים, “אלו ואלו דברי אלהים חיים” בפנימיות (ובהערות מובא מעט הסבר בפנימיות).

יש סברא אחת של המדענים, שלסייחים של הזברות יש חוש מיוחד לזהות את האמא לפי צורת הפסים, כי אין שתי זברות עם אותו פספוס. כמו שהיום כשרוצים לזהות ספר עושים פסים מהצד השני, אבל הם לא זהים, עושים ‘זברה’ כדי לזהות את הספר (יש פה מישהו שמוציא ספרים). הזברות חיות בעדר, והתינוק צריך לזהות את האמא שלו, ויש לו את החוש לזהות את האמא לפי הסימן שלה, איך אצלה הפסים. זו סברא נחמדה. כל הסברות האלה רק מצביעות שהמדענים היום מרוב שעמום כבר חושבים חסידות…

אחר כך יש סברא שניה למה ה’ (להם יש כמובן מלה אחרת, שכל אחד יכול לנחש) עשה ככה. כי יש איזה זבוב מאד ארסי בגיזרה שלהן, צה-צה, והפסים האלה ‘מבלבלים את הראש’ לאותו זבוב והוא פחות עוקץ. היות שהן בתוך הג’ונגל, ומאד לא נעימות להן העקיצות, לכן ה’ עשה להן פסים כדי למעט ככל האפשר את העקיצות של הזבובים הארסיים האלה, המאד-לא-נעימים. זו סברה שניה, שגם מודים שאין שום הוכחה שהיא נכונה – הכל דמיונות של אנשי המדע. אבל שוב, דמיון הוא משהו נחמד כזה, שגם אומר לנו. אם יש יתושים בלילה צריך לעשות פיג’מות עם הרבה פסים (כמנהג העירקים הישנים בלילות הקיץ על הגגות), ויש סיכוי טוב שזה יפעל כמו זברה, ואז היתושים לא יעקצו אותנו…

אחר כך יש סברא שלישית, שלא רק שהפסים מבלבלים את הזבובים, אלא שכאשר יש עדר של הרבה זברות עם כל הפסים שלהן זה מבלבל את האויב – מבלבל את האריות. הרי לאריה יש טרף מסוים שהוא מכוון אליו, מישהו על הכוונת שלו, ואם יש לו הרבה פסים, ויש לידו עוד מישהו עם הרבה פסים, מתבלבל הראש של האריה – לא יודע כנגד מי הוא הולך בכלל[מד]. אם כן, הסברא היא שכדי לשמור על החיים של הזברות מפני האריות ה’ עשה להן פסים, כדי לבלבל את הראש של האריות[מה] (הסיפור הזה הוא בעיקר סיפור של אפריקה).

הזברה מנטרלת את האריה

אחרי כל זה, אנחנו חושבים שכל פעם שיש איזה מקרה בג’ונגל, שיש אריה וזברה – האריה הוא הטורף והזברה היא המסכנה, הטרף. ברוב המקרים זה באמת ככה, אבל חשוב לדעת שיש יוצאים מהכלל – לפעמים הזברה פוצעת ומנטרלת את האריה, ובכך היא מצילה את החיים של עצמה, והאריה יוצא מהקרב פצוע ומסכן (לא הורגת אותו, אבל מנטרלת). הזברה לא נותנת את עצמה להטרף בקלות, היא בהחלט לא טרף קל. יש מקרים במים שהזברה תפסה אריה ודחסה אותו ברגליה החזקות לתוך המים כדי להטביע אותו. יש עוד מקרים שהזברה נותנת ברגל בעיטה לראש של האריה ושוברת לו את הלסת, ואז הוא מנוטרל (הזברה היא הרי סוס). יש כאלה סיפורים, שזברה סותמת את הפה של האריה. האריה רוצה לשיר, ויש זברה רעה שלא נותנת לו…

כמו כל דבר, יש זברה של קדושה ולהיפך. זברה היא סוס, וכתוב (בקבלה וחסידות) שסוסים הם אותיות. מה שאמרנו על שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור הכי מתאים לזברה, כי כתוב שהאותיות הן סוסים. צריך רק לדעת על האותיות-הסוסים אם הן שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור. הסוסים של יוסף היו זברות[מו], והסוסים של שאר השבטים היו כנראה סוסים פשוטים.

נאמר שהזברה היא התקשורת. יש זברה טובה ויש זברה רעה. יש אריה-אריאל טוב ויש אריה לא טוב. הזברה הרעה מנסה לסתום את הפה של האריה הטוב, שלא ישיר בתקשורת. לכן נאמר לחיים, שיהיה רק האריה הטוב ועם הזברה הטובה, ונשמע את שירת הגאולה תיכף ומיד ממש.

ניגון של המגיד

כל השיחה הזאת היתה לכבוד הרב המגיד שקוראים לו דב. אז צריך לנגן ניגון של המגיד. בדרך כלל מנגנים ניגון של המגיד שמסור דרך חסידי ברסלב, אבל הפעם ננגן ניגון שבחב”ד קוראים לו דער רוסטובער ניגון, שניגנו לפני מאמר חסידות של הרבי הרש”ב, כי בחב”ד למדו אותו רק כאשר הרבי הרש”ב גלה מליובאוויטש והגיע לרוסטוב, אבל אצל חסידי ירושלים יש מסורת שניגון זה הוא של הרב המגיד בכבודו ובעצמו, והירושלמים המקוריים שרים אותו על אשת חיל. עכשיו נקבל את הסברא הזו של הירושלמים, שהניגון הזה שמיוחס, לא פחות ולא יותר, לדב הגדול שמולך ביער, הרב המגיד ממעזריטש – כאמור זהו ניגון מאד מקודש בחב”ד, אבל לא יודעים שהוא מיוחס למגיד. ננגן כעת את הניגון הזה. לחיים לחיים.

השלמה לפרצוף החיות

השלום ע“י “מלאה הארץ דעה את ה”

הקטע שהבאנו מישעיהו הנביא מסיים “כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”, הפסוק שמביא הרמב”ם[מז] בתור חותם היד החזקה – שמה שאנחנו מצפים ומתפללים לימות המשיח, זה שיקוים היעוד של “כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”. כך הוא מסיים, וממילא רומז לכל הפסוקים, קודם פסוקי משיח “ונחה עליו רוח הוי’ וכו’ והריחו ביראת הוי'”, אחר כך “וגר זאב עם כבש וגו'” ובסוף “כי מלאה הארץ דעה את הוי'”. כלומר, מה פועל את השלום בין הזאב והכבש וכו’? הדעה. מכיון ש”מלאה הארץ דעה את הוי'”, לכן “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי”.

המפרשים מסבירים שההבדל בין היונק לגמול – “ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה” – שהיונק עוד יונק מאמו, אך אין לו עדיין דעה, אבל הגמול נגמל מאמו, וברגע שנגמל הוא מקבל דעה. באמת המלה גמול עולה דעה בדיוק בגימטריא. יש שבע חיות רעות ושש חיות טובות, ועוד שלשה ילדים קטנים – הגמול הוא האחרון. 7, 6 ו-3 והאחרון הוא הגמול – “ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה”, ואותו גמול עולה דעה, כהמשך הפסוק המנמק את כל השלום של ימות המשיח “כי מלאה הארץ דעה”, החל מהדעה של הגמול, “את הוי’ כמים לים מכסים”.

“כמים למים מכסים“

דרשנו הרבה פעמים בשכם עיה”ק – עיר הברית, עירו של יוסף הצדיק שיצא מבית האסורים למלוך – ש”כמים לים מכסים” בגימטריא שכם, היא המקום של “כמים לים מכסים”, בין שני ההרים גריזים ועיבל. נחשוב ששכם היא כמו ים, ורק צריך למלא בין גריזים לעיבל מים, ואז שכם תהיה המקום של “כמים לים מכסים”.

לא רק זה, “כמים לים מכסים” ר”ת מלך הפוך – רבע של שכם, וגם רבע של מספר האותיות בביטוי (יש בו 12אותיות), היינו ששכם הוא מלך פנים ואחור (מ מל מלך מלך לך ך), ומלך עולה גם מים (אותו רמז של פנים ואחור).

יש רמז, מהיפהפיים בתנ”ך, שכל הקטע – מ”וגר זאב עם כבש וגו’ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי'” (ולא עד בכלל) – עולה 30 פעמים “כמים לים מכסים“. כלומר, אם כוללים את המלים האחרונות הכל עולה א–ל פעמים “כמים לים מכסים“. הכל כמים לים מכסים, הכל שכם.

כל הפסוקים הם דב

אמרנו שכל החיות הרעות עולות דב פעמים דב בער. כל שכם הוא דב פעמים דב פעמים זאב – ששים פעמים דב, דב ברבוע כפול זאב (עשר) – עולה “כמים לים מכסים“. כל הפסוקים עד הסוף עולים אדם פעמים אברהם, כתר פעמים חי, י”פ כתר מלכות, י”פ “בראשית ברא“.

כל הפסוקים הם דב אחד ענק. ששים היינו דב פעמים זאב, אבל זה גם דב חום. אותו חסיד שראה את הדב ביער – איזה דב ראה? לא דב לבן, כי הוא באלסקה, ולא דב שחור כי הוא באמריקה, אלא דב חום, דב פעמים זאב, שאם נכפיל בעוד דב יהיה “כמים לים מכסים“, ואם נכפיל ב-אל יהיה הכל יחד. כל זה היה רק כדי להשלים עם גימטריא מופלאה ביותר[מח].

חוש הריח של הדב

השלמה לגבי הדב. עד עכשיו רק אמרנו שהוא חזק, אבל יש משהו בדב שהוא באין ערוך יותר טוב בו מכל החי על פני האדמה, עליו נדבר עכשיו.

לפני שבוע דברנו[מט] על יב החושים שיש בתורה – אחד מהם הוא חוש הריח, החוש של חדש מרחשון, החדש שעבר, החדש של מנשה, אותיות נשמה, נשימה, ריח, חוש של משיח שכתוב בו “והריחו ביראת הוי'” (“מורח ודאין”), לפני “וגר זאב עם כבש”.

בכל הדומם-צומח-חי-מדבר, למי יש חוש ריח הכי טוב? התשובה שבחיות היבשה אין מי שאפילו קרוב לדב. מי שבא אחרי הדב הוא סוג מסוים של כלב – bloodhound (כלב דם) – הכלב שהמשטרה וכחות הבטחון משתמשים בו לאתר אדם שמחפשים אחריו שהסתובב בשוק של מליון אנשים לפני שלשה ימים, לזהות את הריח שלו ולעקוב אחריו. חוש הריח של הכלב הזה הוא 300 פעמים יותר חד מחוש הריח של אדם, אבל חוש הריח של הדב הוא פי 7 משלו, כלומר שהוא 2100 פעמים יותר טוב משל אדם.

יש מי שאומר שבים יש דג שמתחרה עם הדב על היבשה – הכריש (עולה פתן, מסוכן מאד). הכריש יכול להריח טפת דם קטנה של טרף פוטנציאלי במרחק של קילומטר וחצי במים. כל טפה של חומר כימיקלי שדג אחר מפריש לצורך משהו הכריש מריח במרחק הזה – משהו שלא יאומן ולא ישוער בכלל. אבל על הדב אומרים שהוא יכול להריח את בן/בת הזוג שלו לעתיד במרחק של 150 קילומטר. זה לא סתם “דירה בתחתונים”…

חוש הריח – חוש המשיח והחוש שבכתר

הריח, מכל החושים, שייך למזל של הנשמה – לכתר. חוש הראיה שייך לחכמה, שמיעה לבינה, טעם לדעת (“טעם ודעת”) וגם מישוש בדעת (טעם – חסדים שבדעת, ומישוש – גבורות שבדעת). הריח שייך לכתר, ששם “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”, במיוחד בריח הקרבנות, ש”רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף”, שם כביכול אריך אנפין מריח את הקרבן וזה גורם לו להמשיך נחת רוח – ריצוי ורצון טוב, כפרה, המשכת התענוג לתוך הרצון – “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”.

חוש הריח הוא החוש של המשיח, “מורח ודאין”, שכל מה שהוא מרגיש את הזולת, שופט ודן אותו, הוא לפי חוש הריח שלו – “לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח” אלא רק “והריחו ביראת הוי'”. העובדה שהדב הכי מצטיין בחוש הריח היא סימן שהוא החיה הכי משיחית בין החיות – יש לו את החוש של המשיח.

הכתר נקרא מזל – “אַיִן מזל לישראל”. חוש הריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת, החטא הראשון. הוא החוש של “מור והדס”, מרדכי ואסתר, חוש של “חייב איניש לבסומי בפוריא” – למעלה מעלה מטעם ודעת, הוא לא עולה סתם עד אריך ועתיק, רצון ועונג, אלא עולה עד רדל”א, “עד דלא ידע”.

בני, חיי ומזוני – תלויים בריח

כתוב ששלשה דברים לא תלויים בזכות אלא במזל, “בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא”[נ]. צריך לומר ששלשת הדברים האלה, גם במובן הגשמי וגם במובן הרוחני, קשורים לחוש הריח דווקא – הבנים והחיים והמזונות-הפרנסה.

איך הם קשורים לריח? למה משתמשים בעולם החי בחוש הריח? למה לא מספיק חושי ראיה ושמיעה מפותחים? מסבירים שאת הריח צריך בשביל שלשה דברים: האחד הוא להריח את בן/בת הזוג, כמו שאמרנו קודם (יש גם פרפרים מיוחדים, פרפרי משי, שמריחים את בן הזוג שלהם עם ה’אנטנות’ שיש להם ממרחק של עשר קילומטר). השני הוא כדי לאתר את הטרף – כמו שאצל הכריש לדוגמא (כמו שאמרנו), וכך אצל הרבה חיות, הריח נועד לאתר טרף. ויש דבר שלישי, שבמדה מסוימת אפשר לומר שהוא הכי חשוב (על כל דבר אפשר לומר שהוא הכי חשוב) – הריח גם מאתר סכנת חיים. כמו שהטורף מריח את הטרף, כך הטרף מריח את הטורף, ואז הוא צריך לנקוט באמצעים כדי להשמר ממנו ולברוח ממנו.

רואים כאן משהו יפהפה, שאלה ממש בני-חיי-מזוני. בת הזוג היא בני. למשל, אצל הדב, את הטרף – מזוני – הוא מריח רק במרחק של 30 קילומטר, אבל בת זוג במרחק של 150 קילומטר – הכי דק להרגיש את בת הזוג. הרחת הסכנה היא חיי – להרגיש שהחיים בסכנה.

להריח סכנה זה לא רק בהקשר אישי, אלא בהקשר כללי יותר – להרגיש בסכנת קיום של הכלל. רוב האנשים, תשעים ותשעה אחוז, אטומים להרגשת ריח הסכנה של הכלל – האף אטום, אין להם שום ריח של סכנה. מי שמצליח בעסקים כנראה שיש לו חוש ריח טוב של טרף – מזונות. יש מי שחוש הריח שלו, באמת מזהה את בת הזוג האמיתית (הכי חשוב). יש אנשים שטועים בכך, אין להם שום חוש בזה – זה חסרון בחוש הריח.

שלשת החושים – בעש“ט, המגיד ואדה“ז

הזכרנו שלפני שבוע למדנו על החושים. חוש הריח הוא חוש אמצעי בשלישיות החדשים. כל שלישיה היא חכמה-בינה-דעת. הבעש”ט-המגיד-אדה”ז הם אבות החסידות, מתאים למגיד שהחוש שלו ישתייך לחדש השני באחת העונות. מתאים לבעל שם טוב שיהיה לו חוש הראיה – ראובן הוא הראשון בתקופת תמוז. מתאים לאדה”ז שיהיה לו חוש התיקון – המעשה הוא העיקר – החוש של חדש אלול, השלישי. גם היותו פוסק הלכה, “הליכות עולם לו”, שייך לחדש השלישי של התקופה הראשונה.

כל זה רק למי שקרא את השיעור על החושים שהיה לפני שבוע. הבעל שם טוב ודאי שייך לחושים הראשוניים, המגיד לחושים השניים ואדה”ז לחושים השלישיים בכל תקופה של ארבע תקופות השנה, שהן כנגד ארבעת דגלי המדבר. זה היה מאמר מוסגר לקשר בין הדב, המגיד, לבין חוש הריח שלו, בו הדב הכי מצטיין.

לזהות את המשיח, להביא את המשיח, הכל תלוי אצלנו בפיתוח חוש הריח – להרגיש דבר שאי אפשר לשמוע ואי אפשר לראות, רק להריח. כמו שיש שיחה של הרבי[נא] ש”אוירו של משיח” גבוה מ”אורו של משיח” – אויר שייך לריח, לכתר, ואור לחכמה-ראיה. צריכים לחיות באויר של משיח, ולשם כך צריכים להריח – להיות דב.

הוספה

מכון גל עיני

לפני שבוע ראינו שיש מחלוקת בין רש”י (על פי חז”ל) לאבן עזרא במשמעות גדי. רש”י אומר ש”גדי” הוא “כל ולד רך” – גם כבש, גם עגל, הכל גדי. האבן עזרא חולק ואומר ש”גדי” הוא רק עז, ומסביר למה לפעמים כתוב “גדי עזים” בהבדל בין מצבים שונים של הגדי. מהפסוקים כאן יש קצת הוכחה לאבן עזרא, שפשוט שהגדי לא כבש ולא עגל – “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו” – הגדי בין הכבש והעגל, לא זה ולא זה, בפסוק הזה על כל פנים, ופשוט שהוא עז.

בכלל, מה סדר החיות כאן? הסדר הוא שכל חיה כאן מצטרפת לטורף המיוחד שלה. כמדומני שלא הסברנו כלל זה לפני שנה. גם פשט, וסדר הפסוקים הולך מהקל אל החמור יותר. כלומר, בין הטורפים, מהטורף הפחות רציני – אם כי שהוא גם טורף – הזאב, לטורפים היותר כבדים. כמו שהטורפים עולים, כך הנטרפים מתחזקים – זה ההגיון של הפסוקים. כלומר, הטורף העיקרי והמיוחד של הכבש הוא הזאב, כמו שחז”ל מדמים אותנו, עם ישראל, לכבשה אחת בין שבעים זאבים. הזאב והכבש הם צמד של טורף-נטרף (“טרף טרף”). כך גם הנמר והגדי.

מכאן נלמד פשט מי הוא נמר. לפני שנה שאלנו האם נאמר הוא טייגר (“אריה דבי עילאי” בחז”ל) או לאפורד. כאן ברור שנמר אינו טייגר – הוא בין זאב לכפיר. אז מדובר בנמר המקומי, האופייני, לארץ ישראל. איזה נמרים היו בארץ, עד לזמן האחרון ממש? או לאופרד או פנתר (בעיקר פנתר, עם עור מאד יפה של נקודות וצורות). הנמר המקומי של ארץ ישראל הוא פנתר, והוא כנראה הטורף העיקרי של הגדי.

אחר כך יש “עגל וכפיר ומריא”, ובהמשך “ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהם”. דב, כמו שלמדנו לפני שנה, הוא במדה מסוימת יותר חזק מאריה, אך היות שהאריה הוא מלך החיות יתכן מאד שיש אריה שיותר חזק מהדב ומתגבר עליו. כאן הדב בין הכפיר לאריה, שהרי בהמשך כתוב “ואריה כבקר יאכל תבן”. סדר הטורפים העולה הוא זאב-נמר-כפיר-דב-אריה ואחר כך “ושעשע יונק על חֻר פתן”. עיקר הטורף של האדם הוא הנחש. כמו שלמדנו על שלשת הפחדים (הפוביות) בנפש[11], זאב-ארי-נחש, כך גם סדר הפסוקים כאן – יש זאב, שני סוגי אריה, ואחר כך שני סוגי נחש – “ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה”. אז בא הסיום הטוב, “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים” ובכך מסתיימת הפרשיה.

לפי כתבי היד המדויקים, כמו הכתר, הפרשיה מתחילה “ויצא חטר מגזע ישי” ומסיימת “כמים לים מכסים”, והסימן של מספר המלים בפרשיה הוא “ויצא“, המלה הראשונה. לכל הפרשה הגענו מ”והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו”, ומתוך שני האזורים האלה מגיעות כל החיות, לפי הסדר. יש כאן סיפור של סרט – צריך לעשות סרט מ”וגר זאב עם כבש וגו'” – וכמה משתתפים יש בו?

תיקון הנפש: הנטרף (כלים דתיקון) מאמץ את מדות הטורף (אורות דתהו)

לכל טורף יש את הנטרף הטבעי שלו, אך היעוד העתידי שהם גרים יחד ורובצים יחד. מה היעוד בכך? שהנטרף לומד איך לאמץ את התכונה של הטורף לעצמו.

נאמר כך בתורת הנפש: בגלגול הקודם – או כשהייתי צעיר, או ממש בגלגול קודם – אתה נטרפת. אנחנו כבשים, העם היהודי, והיה איזה זאב שטרף אותי. מה התיקון בנפש, עליו נאמר “וגר זאב עם כבש”? כל הטורפים הם “אורות מרובים דתהו” וכל הנטרפים הם “כלים דתיקון”, והתיקון של משיח הוא להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון (כך למד הרבי, וידוע הרמז שזאב כבש = מנחם–מענדל) – שהכבש יהיה זאב, שהכבש יצליח לקחת את הטורף שלו ולאמץ אותו, להפנים אותו, להחדיר את ענינו לתוך האישיות של עצמו (על דרך “הקל קול יעקב והידים ידי עשו” – יעקב אמץ לעצמו את ידי עשו[12]). זה המסר הפנימי כאן של כל הפסוקים. אז יש שלום.

מתי הדבר יוכל להיות, שהנטרף יוכל לאמץ את האורות מרובים דתהו של הטורף? נתן רק דוגמה כדי להמחיש: לא צריך להיות שממש מישהו אכל אותך חי. סבלת ממישהו, עבדת אצל מישהו והבוס שלך טרף אותך – יצאת עם צלקת חמורה ביותר, כי נטרפת. מה התיקון? יעקב ראה שבאיזה ממד יוסף באמת נטרף – יעקב חשב שהוא נטרף לגמרי, מת, אך הוא באמת נטרף על ידי אחיו, שזרקו אותו לבור ואחר כך מכרו אותו וכו’. מה התיקון שלו? אם הוא עושה את התיקון הוא גם לא כועס על אחיו שמכרו אותו, לאמץ את כח הטורף לתוך עצמו.

הזדהות הנטרף עם הטורף בלעומת–זה

יש גם לעומת-זה בתורת הנפש – תופעה ידועה מאד בשואה, מחלה בנפש, של יהודים שנעשו כמו נאצים ימח שמם וזכרם. זה הפוך מהתיקון. גם בדור שלנו היה אחד כזה. בהמשך נסביר קצת על אינטליגנציה, כמו איי-קיו. אחד מאלה שחושבים שהיה עם האיי-קיו הכי גבוה במאת השנים האחרונות, בובי פישר, אפילו יותר מאינשטיין. הוא מסטר של השחמט העולמי, ש’לפניו לא היה ואחריו לא יקום’. הוא כמובן יהודי, אבל מה שקרה לו, נעבעך – הוא מת לפני כמה שנים באיסלנד – שהוא הפך להיות שונא ישראל ואנטישמי הכי גדול שיש בעולם. אמא שלו יהודיה וגם האבא הביולוגי כנראה יהודי, והוא הפך להיות שונא יהודים ושונא ישראל הכי מפורסם בעולם, ויש אומרים שהוא בעל האיי-קיו הכי גבוה בעולם.

זו דוגמה לנרדף או נטרף שהופך להזדהות עם הטורף. הוא שבח את היטלר, ימח שמו, כתב מכתב מחיאות כפים לבן-לאדן, איך כל אמריקה היא רק ת”פ של ישראל, “זקני ציון” וכו’ וכו’. זו הקיצוניות עד הקצה בה הנטרף מתדמה – בחולי נפש – לטורף.

“דעה את הוי‘” – למה ה‘ ברא טורפים בעולם

אבל יש את התיקון האמתי, שאפשר להמשיך את האורות דתהו לתוך הכלים דתיקון, ועל כך נאמר “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'” – משהו משיחי לגמרי, שיכול להתקיים רק כאשר מתקיים הפסוק האחרון, החותם, “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי [למה?] כי [נתינת טעם] מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”. יש “דעה את הוי'” שמלאה את כל הארץ “כמים לים מכסים”. איך “דעה את הוי'” פועלת שלום בין הטורף לנטרף, עד כדי כך שהנטרף-הנפגע יכול לאמץ את הכח התוהי של הטורף אותו, של הפוגע בו, ושכל האנרגיה האטומית הזו תהיה אנרגיה לצרכי שלום? מה פירוש “דעה את הוי'”? הגילוי של “דעה את הוי'”, שיפעל את היעוד המשיחי של “וגר זאב עם כבש” – שלא נשכח, הכל בגלל ה”אזור” – הוא כמו שכתוב בספר הכוזרי, באחד הדיונים בין מלך כוזר לחכם היהודי.

אחד הנושאים שם הוא למה ה’ בכלל ברא חיות טורפות, למה יש בטבע סדר של טורף ונטרף? שאלה חמורה. בגלל “כי מלאה הארץ דעה את הוי'” “לא ירעו ולא ישחיתו”, וממילא “וגר זאב עם כבש” – זו בדיוק התשובה לשאלה, ה”דעה את הוי'” לדעת למה ה’ ברא טורפים. ברגע שאני יודע למה ה’ ברא טורפים, ממילא “לא ירעו ולא ישחיתו” – ידיעת הסוד ממתיקה את הדין, כלל גדול.

“כמים לים מכסים” – ראית הכל בשרשו בעלמא דאתכסיא

הפסוק ממשיך ש”מלאה הארץ דעה את הוי'” היא “כמים לים מכסים”. למה הדימוי של ארץ לים? ידוע בחסידות שארץ וים הם “עלמא דאתגליא” ו”עלמא דאתכסיא”. ה”דעה את הוי'”, הידיעה למה ה’ ברא את העולם עם טורפים ונטרפים, היא על ידי ראית כל דבר במקיף, ב”אזור” שלו, להחזיר הכל לעלמא דאתכסיא.

יכול להיות שיש יהודי, חסיד עם כל הלבוש, והוא טורף – ואתה נטרפת ממנו. למה ה’ ברא כאלה יהודים? על כך כתוב בחסידות שצריך לראות כל יהודי בשרשו בא”ק, אז אתה יכול להיות רבי, להיות אותו “נער קטן” ש”נוהג בם”, יכול להיות מנהיג של הטורפים והנטרפים – אם אתה יכול לראות את שניהם בעלמא דאתכסיא. זה הסוד של “כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”. ה”דעה את הוי'” היא הדעה למה ה’ ברא כזה עולם אכזרי (מתאים לדיון בספר הכוזרי, שאלה של מלך כוזר). הרי שם הוי’ הוא שם הרחמים, למה יש כזו אכזריות בעולם?! כמובן, כמו שאמרנו, שיש יהודים טורפים – כל שכן וקל וחומר יש גוים טורפים, כל הגוים הם ה”שבעים זאבים” שביניהם הכבשה, כולם חיות טורפות (סימן טומאה מובהק).

למה ה’ ברא כך? יש סוד, והסוד הוא “כמים לים מכסים” – עלמא דאתכסיא – כשהכל במקיף העליון, בתכנית-על, “ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו'”, “תבנית” לשון תבונה, כמו שנמשיך לבאר במאמר בע”ב. יש שתי דרגות של תבונה – “את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו” ולפי התבונה-התבנית “וכן תעשו”, “אסתכל באורייתא וברא עלמא”, וכפי שכתוב על כל התנאים והאמוראים שראו למעלה ואמרו למטה, כך כותב רבי לוי’ק אבא של הרבי. השרש הוא “כמים לים מכסים”, ושם רואים למה ה’ ברא כך.

קשור לווארט המפורסם שרבי לוי-יצחק אמר רק בסוף ימיו שאילו היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג כפי שה’ מנהיג, ואדמו”ר הזקן אמר כך גם בתחלת דרכו, שאם היה נתון בידי הייתי מנהיג בדיוק כמו ה’. כך אומר רק מי שהגיע ל”דעה את הוי’… כמים לים מכסים”, ואז יש שלום. הכל תוצאה של האזור – “אזור מתניו” ו”אזור חלציו”.

רמזי ה‘שחקנים‘ בשלום העתידי

נעשה רק רמז יפהפה: אם אני לוקח רק את שמות החיות, הטורפים והנטרפים, עם שלשת הילדים שם (נער קטן, יונק, גמול) – הכל zoo, “עם זו יצרתי לי” – כל השחקנים במשחק לעתיד לבא, יש גדי מלים. זאב, כבש, נמר, גדי, עגל, כפיר, מריא, נער קטן (שם תואר), פרה, דב, אריה, בקר, יונק, פתן, צפעוני, גמול. אם עושים את הגימטריא של כל גדי המלים האלה, כמובן ופשוט הסיכוי שהמספר שיצא בסוף יהיה כפולת גדי הוא 1 ל-17, אבל פלא שמתחלק, ולא רק שכפולה, אלא עולה 17 פעמים אריה! כלומר, כל המבנה כאן הוא גדי פעמים אריה – ה-גדי הוא מספר המלים ו-אריה הערך הממוצע של כל גדי המלים בהרכב, סימן שצריך להיות גדי-אריה יחד. גדי אריה עולה עץ החיים. ארבעת הראשונים עד הגדי – זאב כבש נמר גדי – עולים עץ הדעת, צריך לחבר אותם יחד עד שיהיו לעץ אחד.

אזור מתנים, אזור חלצים ואזור גב

להכל הגענו בגלל האזור, אחד מפרושי “זר”. היות שיש במשכן שלשה “זר זהב סביב” הייתי חושב שצריכים להיות שלשה אזורים, אך כתוב “והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו” – יש רק שנים. איפה השלישי? צריך גם להחליט איזה אזור כנגד איזה זר. מה כתוב אחר כך? “וגר זאב“, אותיות אזור–גב (על דרך אבולעפיא). יש אזור-מתנים, יש אזור-חלצים ויש אזור-גב (משהו מיוחד למי שיש לו כאבי גב, לישר את הגב). אמרנו שהגב, שהוא האחור של הנער, הוא הרבי – צריך אזור גב, אותיות “וגר זאב“. אז יש באמת שלשה אזורים, אחד אחרי השני, כנגד שלש פעמים “זר זהב סביב” בפסוק.

“נדמה נדמה מלך ישראל“

הנביא אומר “כי נער ישראל ואהבהו”. נער ישראל בגימטריא בית המקדש (= אם במשולש [“אם הוי‘ = יבנה בית”, כדלקמן], בה, באם ממש, מבשלים את הגדי להיות נמר ו”נער ישראל” כנ”ל). הפסוק הוא “כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני”. המפרשים אומרים שהפסוק הוא המשך סיום הפסוק הקודם, שהוא בטוי שצריך הרבה להתבונן מה הוא אומר ומה הקשר שלו להמשך – “בשחר נדמֹה נדמה מלך ישראל”.

אם כן, יש לי “מלך ישראל” ו”נער ישראל” אחד ליד השני, סימן שיש קשר אמתי ביניהם. כאשר אני מוסיף מלך ל-נער – “בשחר נדמה נדמה מלך ישראל. כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני” – עולה “שמע“. כמו שכתוב במאמר בשם הזהר שיש שתי בחינות, ישראל זוטא וישראל-סבא, שהם “נער ישראל” ו”שמע ישראל”, אך כדי שהנער יהפוך ל”שמע” צריך להוסיף לו מלך. יש מוחין של ישראל זוטא ומוחין עליונים של ישראל-סבא. נחזור לפסוק, “בשחר [בראשית דרכו, כמו השחר] נדמה נדמה מלך ישראל”. רש”י אומר ש”נדמה נדמה” קשור ל”נים [ולא נים, תיר] ולא תיר” – נרדם, שמלך ישראל נרדם. אבל שאר המפרשים אומרים שיותר חמור – ש”נדמה נדמה” פירושו נכרת, מלך ישראל נכרת. מתייחס למלכות הצפון, מלכות ישראל, שכאשר סנחריב בה והגלה אותם מלך ישראל “נדמה נדמה”. בשחר שלו, בתחלת דרכו, “נדמה נדמה מלך ישראל”. והפסוק ממשיך “כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני”. יש פה הרבה התבוננות. שני הפירושים על פי פשט ל”נדמה נדמה” הן נרדם או נכרת, אבל כשאני קורא בתמימות אני חושב שהוא מלשון דמיון.

תקוות דורנו – ש“נער ישראל” יציל את “מלך ישראל“

נקח ענין זה בתור התבוננות וננסה להפשיט: התקוה שלנו, בדור שלנו, היא “נער ישראל ואהבהו”. שהגדי ילמד את השו”ע מהתחלה, וילמד שההלכה הראשונה – ה”יסוד היסודות ועמוד החכמות” של השו”ע – היא “הוי עז כנמר”[13], וילמד גם רמח אותיות, שם כתוב שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא עזות דקדושה (“עז פנים לגיהנם”[14] למעליותא, שמעיז להכנס לגיהנם על מנת להעלות משם נשמות אובדות, ע”ד הפירוש החסידי ל”טוב שברופאים לגיהנם”; ה”עז פנים” של הקדושה זוכה ל”ציץ נזר הקדש [על מצחו העז תמיד]”) – בלי עזות אינך חסיד כלל – וזו התקוה היחידה שתקום מלכות ישראל, שיהיה שינוי לטובה בארצנו הקדושה ותבוא גאולה לעם ישראל. לכן הרבי הדגיש כמה פעמים בתחלת הנשיאות שבארץ עיקר העבודה היא עם הנוער. דברנו על כך פעם שמשמע שבחו”ל עיקר צבאות ה’ הם הילדים לפני גיל בר מצוה, ואיתם העבודה, אבל בארץ עיקר העבודה אחרי בר מצוה – אחרי בר מצוה ולפני צבא, כדי שיתגייסו לצבא האמתי. המנטליות של צבא כבר מתחילה מהקטנים, צבאות ה’.

בכל אופן, בשחר של שיבת ציון “נדמה נדמה מלך ישראל” – נדמה שיש פה איזו מלכות. אבל מי שיודע שהמלכות כאן היא דמיון שוא, מי שיכול לקרוא את המפה נכון, הוא “כי נער ישראל ואהבהו”. נדמה, “נדמה נדמה מלך ישראל”, אבל באמת אותו מלך ישראל שנדמה הוא נרדם ואחר כך גם נכרת.

שוב, מי יכול להציל את המצב? “כי נער ישראל ואהבהו”. אותו “נער ישראל” שעליו נאמר “ממצרים קראתי לבני” – הוא יוצא ממצרים, מכל המיצרים והגבולות, יכול לפרוץ. שוב, זה גדי שמלמדים אותו “ופרצת” – לפרוץ.

אזור התעשיה, אזור הבילויים ואזור המגורים

נאמר עוד משהו מאד חשוב לגבי “וגר זאב עם כבש”: אפילו רק במלה “גר” יש כבר רמז לגדי ולנמר – ראש גדי וסוף נמר. יש שלשה אזורים – אחד הוא אזור התעשיה, השני אזור הבילויים והשלישי אזור המגורים. אזור הוא מלה בחז”ל – בתנ”ך אזור פירושו חגורה, אבל בשפה שלנו יותר שגורה המשמעות של אזורים שונים. באמת כל אזור הוא כמו חגורה, סביבה. “חסיד עושה סביב” – חסיד צריך לעשות אזור. איך הוא עושה אזור? על ידי עזות דקדושה, “הוי עז כנמר”. בדרכי נעם, באהבת ישראל אמתית, עם כל הלב, אך יחד עם זה צריך להיות עז כנמר – לא לבוש מפי המלעיגים, זו ההוראה הראשונה שכל גדי צריך ללמוד.

אזור התעשיה, מן הסתם, הוא ה”זר זהב סביב” של השלחן – כי עיקר התעשיה היא תעשית מזון. אזור המגורים הוא מן הסתם ה”זר זהב סביב” של מזבח הקטרת שכנגד התפארת, “כתפארת אדם לשבת בית”. נמצא ש”ועשית עליו זר זהב סביב” צריך להיות אזור הבילויים – הוא מועדון הלילה של הקדושה, “חדר המטות”.

הרבי תמיד היה מסיים שיחות, שיבוא תיכף ומיד משיח ונעלה כולנו לארץ, לירושלים עיר הקדש, להר הבית הר הקדש, לבית המקדש, ואז נכנסים לקדש הקדשים ושם רוקדים יחד עם השכינה. כך הרבי סיים – זה החזון, זה הבילוי של הקדושה.

ידוע שהבילוי של הסטרא אחרא הוא הקניגיא שעושים ברומא, עם הגלדיאטורים וכל חיות הטרף. מי שנזהר ולא משתתף בכך בעולם הזה הוא שזוכה לקניגיא – המאבק, הקונפליקט – של הקדושה. קונפליקט בלשון הקדש הוא מאבק ודילמה היא בעיה. יש מאבקים, “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, ואז זוכים לקניגיא בין הלויתן ושור הבר לעתיד לבא. לא כתוב איפה בדיוק קורה. איפה התאטרון? כנראה בתוך קדש הקדשים. כולנו נכנסים לשם, חווים את הקניגיא, ותופסים בידים-כביכול של השכינה הקדושה, ורוקדים יחד.

שוב, זה היעוד לעתיד לבוא, האזור של הארון. “והיה צדק אזור מתניו” – צדק הוא תורה. “מתניו” מלשון המתנה, כתר מלשון “כתר לי זער ואחוך” (כתר תורה, הזר שמעל ארון הקדש). האמונה כאן – “והאמונה אזור חלציו” – היינו “כי באמונה הם עושים”, משא ומתן באמונה, עבודת המלך באמונה כחלוץ היוצא לפני המחנה (כתר מלכות, זר השלחן, שלחן לשון שליחות, שליחות המלך, וחזקה ששליח עושה שליחותו ו”שלוחו של אדם כמותו” “כי באמונה הם עושים”). “וגר זאב עם כבש” היינו אזור המגורים, אזור-גב (כתר כהונה, זר מזבח הקטרת – הכהן משכין שלום בישראל, בין הזאבים לכבשים בעם ישראל גופא, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמו אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו’; גב היינו מקום משכן-מגורי גבר וגברת).

בנימין זאב הקדושה ושאר השבטים שנדמים לחיות

עוד נקודה, לפני שנעבור לנושא הבא: מי הזאב של הקדושה? שבט בנימין, “בנימין זאב יטרף”, ודוקא עליו כתובה המלה טורף. הוא ראשית כל הטורפים, הכל מתחיל ממנו, אם כי הוא הכי חלש בין הטורפים. הוא הראשית, כפי שגם למדנו לגבי שלוש הפוביות, החרדות בנפש. פחד הזאב הוא פחד אונס, ממנו הכל מתחיל. “בנימין זאב יטרף”. כמובן הכל קשור לספור פילגש בגבעה של שבט בנימין. אם בנימין הוא הזאב, מי הכבש? יש תופעה פלאית במה שיעקב אבינו מברך את בניו, השבטים, יש חמשה שמברך אותם להיות כמו חיות. חוץ מהאילה, שהיא חיה טהורה, כל החיות טמאות. רובן, שלש מתוך חמש, הן חיות טורפות. קודם מברך את יהודה להיות אריה ולביא. אחר כך מברך את יששכר להיות חמור – לא טורף, אבל טמא. דברנו על החמור לפני שבוע. אחר כך הוא מברך את דן להיות נחש – הכי גרוע.

נשים לב, בפסוקי “וגר זאב עם כבש” כנגד הנחש נמצאים הילדים עצמם. עד כאן היתה חיה טורפת כנגד חיה נטרפת, אבל בסוף “ושעשע יונק על חֻר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה” – הנחש הוא האויב העיקרי של האדם. פחד הנחש הוא פחד משגעון, הטרפה שם היא טרוף הדעת. הפך טרוף הדעת הוא השעשוע של הקדושה, “ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה”.

הכבש שמגדל בן זאב

שוב, הטורף הראשון הוא “בנימין זאב יטרף” בקדושה. למה אין שבט שהוא כבש? הרי כל עם ישראל הוא כבש, למה לא ראינו שום שבט כמו כבש? הכבש הוא יעקב עצמו. כתוב בקבלה על הפסוק “הכשבים הפריד יעקב” – יעקב הוא הכבש. אז החזון של “וגר זאב עם כבש” הוא שהבן יכול לגור עם אבא שלו (וגם אמא שלו היא רחל, כבשה). יש בן שהוא זאב, ולא רק שהוא זאב אלא שאבא שלו מברך אותו להיות זאב – האבא מיפה את כחו להיות זאב טורף, “בנימין זאב יטרף”. מי המברך? כבש. כבש מברך שהבן שלו יהיה כמו זאב. הבן באמת גדל זאב, ויש לו בעיה עם האבא – איך יכול להסתדר עם האבא, שהוא כבש? זה אחד הפלאים של ימות המשיח, שהזאב גר עם הכבש, והוא ענין ביאת אליהו הנביא לבשר את הגאולה – “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

מה עיקר החדוש והפלא? שדוקא לכבש יש כח להאציל תכונות של זאב. יעקב הוא בעל עולם התיקון, אבל כשהוא יורש את האורות דתהו מעשו אחיו הוא יכול להעניק אותם לילדיו, וזה עיקר תכלית הכוונה.

שוב, כלל גדול ועצום בחנוך, שאתה המחנך – האבא – צריך להיות כבש, וממילא אם אתה כבש כולם כבשים, אבל החינוך שלך הוא לקחת כבש ולעשות ממנו זאב (יש בתוכך גם גנים של זאב). זה בדיוק הווארט שהסברנו קודם – לקחת את האורות דתהו ולהעניק אותם לילדים-הכבשים, “שה פזורה ישראל”.

שטח צבאי סגור

עד כאן רק לומר שיש שלשה אזורים בפסוק של המשיח. יש עוד אזור רביעי, שכנגד “נזר הקדש” – שטח צבאי סגור. כשמלמדים את הגדי לקפוץ – שאלנו קודם לאן צריך ללמד אותו לקפוץ? יש אחד שרק קופץ למעלה, קופץ חבל, אבל זה לא עיקר הקפיצה. ב”מקפץ על הגבעות” צריך יעד. לאן צריך ללמד את הגדי לקפוץ? לאיזה אזור? מן הסתם ל”שטח צבאי סגור” – שיקפוץ לשם. כמה שוה שטח צבאי סגור? “נצח ישראל“. ניל“י – “וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם”.

סדרת “קופץ כגדי“

יש ישראל ויש נצח ישראל שהוא שטח צבאי סגור, והגדי צריך ללמוד לדלג. איך אני יודע? לפני שבוע אמרנו שמאותיות גדי אפשר ללמוד איך קופץ. רק ג היינו גדי שקופץ במקום, בלי להתקדם. אבל גד היינו התקדמות, עשיר שרץ לגמול (גימל) חסד עם הדל (דלת), כדרשת חז”ל – “ושפט בצדק דלים”. הקפיצה מ-ג ל-ד היא התקדמות באחד. אחר כך גדל עוד (למדנו ששרש גדל מסתעף משער גד, ממנו נמצא הגדי; גדל מדגיש ביותר שה-ג גומל דלים, וכן גדל הוא צירוף דלג – “מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות”), מתחזק עוד, מתחנך כמו שצריך על טהרת הקדש, ויכול לקפוץ מ-ד ל-י. לאן יקפוץ אחר כך? זו סדרה רבועית פשוטה. לאן יגיע אחר כך? מי שעושה את החשבון יראה. בין ג ל-ד יש א, בין ד ל-י יש ו, בין א ל-ו יש ה – הוא הבסיס (“‘בהבראם’ – בה’ בראם”) – וכשאני מוסיף ה ל-ו אני מקבל יא, קפיצה מ-10 ל-21. אם אני רוצה לתרגם לאות, אין בחשבון הרגיל אות ששוה 21, אבל במספר סדורי – כל אותיות גדי זהות במספר רגיל וסדורי (משא”כ במספר קטן, בו ה-י שוה 1) – הוא קופץ ל-ש. נעשה ממנו “גדיש“.

ראשית החנוך – לקפוץ לאש במסירות נפש

לאן הוא קופץ? לתוך האש, כי ש היא אות האש בספר יצירה. מה הוא חנוך הגדי לקפוץ לתוך האש, להיות גדיש – “כי תצא אש… ונאכל גדיש”? למה צריך לחנך נער, חוץ משלחן ערוך? כתוב “ונער קטן נהג בם”. אחד הדברים שצריך לחנך נער הוא שילמד יחד עם “יהודה בן מתיא אומר הוי עז כנמר” את הצעטיל קטן, שהוא בשביל “נער קטן”, ואיך הוא מתחיל? זו הוראה לכל בני הישיבה שלנו, מי שלא זכר – כמו שיש שו”ע יש צעטיל קטן, ותחלת צעטיל קטן היא לקפוץ לתוך האש. מי שלא מכיר צעטיל קטן ומכיר תניא קדישא, מה זה בתניא? מה שחתנים לומדים ביום החופה, פרק כה בתניא, הפרק המקביל לסעיף הראשון בצעטיל קטן, הנכונות למסור את הנפש, לקפוץ לאש ולא לעבור עבירה, כמו שדברו הרבה פעמים. הפסקה הראשונה של “צעטיל קטן” היא באמת בשביל קטנים-נערים, הדימוי שם, והמקביל במוחין יותר דגדלות, חב”ד, הוא פרק כה בתניא.

מתי קופצים לאש? כשמתחתנים – “איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן”. מי קופץ לאש? הגדי. רק לגדיים יש את העזות, “עז כנמר”, לקפוץ לתוך האש, שזו גם קפיצה לשטח צבאי סגור. מי שעושה זאת זוכה לכתר שם טוב – כותבים עליו כתבה בקול היהודי וזוכה לכתר שם טוב. בעצם הוא זוכה גם ל”ציץ נזר הקדש” של הכהן הגדול, וזוכה לקיים את מצות “תמחה את זכר עמלק”.