זוגיות

ארבע מדרגות בזוגיות

בשיר השירים, שיר האהבה בין הקב”ה לכנסת ישראל,  בין החתן העליון לביננו, הכלה של ה’, אומרת הכלה:”קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי”[ב]. יש כאן ארבעה כינויים שהחתן פונה-אומר לכלה שלו – הוא קורא אותה “אחֹתי”, את אחות שלי; “רעיתי”, הרעיה שלי; “יונתי”, היונה שלי; וגם “תמתי”, התמימה שלי.

מהן ארבע הלשונות האלה? כתוב שהן עליה בקדש:

קודם צריכים להרגיש כאח ואחות. זו נקראת אהבה טבעית – שאנחנו יצאנו מאותו רחם, יש לנו מקור משותף, את אחות שלי, אני אח שלך.

יותר מזה, אנחנו רעיה ודוד. הרי הכינויים העיקריים בשיר השירים הם הדוד והרעיה. דוד ורעיה הם כבר קשר רגשי. אם אח ואחות הם אהבה כמים – זה הביטוי – הדוד והרעיה הם כבר אהבה כאש, וצריכה להיות אש קדש.

מהי “יונתי”? קשר עוד יותר פנימי, שבא לידי ביטוי בעינים, “עיניך יונים”[ג], איך מסתכלים באהבה אחד על השני.

הכי גבוה מהכל “תמתי”. חז”ל דורשים “תמתי” כמו “תאומתי”[ד] – חוזר להתחלה, “נעוץ סופן בתחלתן”. קודם היה “אחתי”ובסוף תמתי-תאומתי, לא סתם שיצאנו מאותו רחם אלא נוצרנו מאותה טפה, לגמרי שרש משותף, לגמרי אחד, “והיו לבשר אחד”[ה], מאז ומתמיד היינו אחד ותמיד נשאר אחד.

אלה הדרגות שכל אחד ואחת צריכים לחוות בבן-בת הזוג – את האחות, הדוד והרעיה, “עיניך יונים”ותמתי-תאומתי.

עצמה ורכות

כשה’ ברא את חוה הוא לקח את הצלע מאדם הראשון ובנה אותה. כך כתוב, “ויבן הוי’ אלהים את הצלע”[ו], הוא עשה אשה. אחר כך הוא הביא את האשה הזו, שיש לה גם בינה יתרה – חז”ל דורשים[ז] “ויבן” לשון בינה – לאדם הראשון. הוא רואה אשה יפהפיה, מאד מתפעל, מתפעם, והוא מגיב ספונטאנית – “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת”[ח]. חוץ מהפשט, שהיא העצם והבשר שלו, מה רמוז במלים האלה, שהיא “עצם מעצמי ובשר מבשרי”?

כתוב ש”עצם”הוא לשון עוצמה. יש אהבה רבה ועצומה, יש עוצמות של רגש חיובי שבאות להדק את הדבקות, “ודבק באשתו”[ט], בין האיש והאשה.

מהו בשר? בלב יש שני מצבים. יש שהלב קשוח, לא קשוב לשמוע את בן-בת הזוג, הוא נקרא “לב האבן”, ויש לב רך, שנקרא “לב בשר”[י]. אם כן, המשמעות הפנימית של המושגים “עצם ועצמי ובשר מבשרי” היא שכדי לחבר טוב בין האיש והאשה, קשר יציב וקיים לעד, צריך גם את העוצמה וגם את הרכות. נאחל לעצמנו שנזכה לעוצמות גדולות וטובות וגם להרבה רכות של התייחסות לזולת באהבה.

תהו ותיקון

כשה’ יתברך ברא את העולם הוא ברא אותו בשני שלבים. שלב א’ – תֹּהוּ, עולם התהו. עולם התהו הוא כמו הלוחות הראשונים שנשברו. אחר כך מגיע שלב ב’, עולם שני – עולם התיקון, והוא מחזיק מעמד (כמו הלוחות השניים).

מה ההבדל בין שני העולמות האלו? ולמה ה’ דווקא רצה קודם לברוא את עולם התהו, שדווקא ישבר – הרי הוא ידע שכך יהיה, הכל מכוון מאתו יתברך – ואחר כך לברוא את עולם התיקון?

כתוב שעולם התהו הוא “אורות מרובים בכלים מעטים”[יא] – הרבה עוצמה של אור, כמו שאדם אומר ‘אני באורות’, עוצמות של אור, של אהבה, אבל הכלים מעטים. מהם כלים?יכולת הכלה. אם אין לו כלי להכיל את העוצמות של האור הכלים נשברים. זה בדיוק מה שקרה בעולם התהו. אבל מה ה’ רצה?להכניס לתוך הבריאה, לתוך המציאות, את האורות הגדולים, העצומים – הוא שומר אותם בצד. ואז הוא בורא עולם שני, עולם שנקרא תיקון, שיש בו כלים רחבים, אבל אורות מעטים, שח”ו האורות לא ישברו את הכלים.

מה העבודה שלנו, התפקיד שלנו?להביא לידי גאולה לעולם, שנוכל להחזיר את האורות המרובים שיכנסו בתוך הכלים הרחבים. איך עושים את זה? כשבונים בית, בני זוג, איש ואשה. על האשה כתוב “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה”[יב] – עצם מלשון עוצמה ובשר הוא רכות. העצם הוא האורות המרובים של עולם התהו והבשר הוא הכלים הרחבים של עולם התיקון. צריך להכניס את העוצמה לתוך הרכות, שהעוצמה תתבטא דרך הרכות. יהי רצון מאת ה’ יתברך שנזכה כולנו לנוסחה המשיחית של “אורות דתהו אבל בכלים דתיקון”[יג], עוצמות של אהבה בתוך יחס רך ועדין.