זוגיות

נמצא בלקוטים בסוף ספר בת עין:

איתא במדרש כשגמר שלמה המלך ע”ה את בנין בית המקדש עמדו שני צפרים על הגג ואמר אחד לחברו הלא אתה רואה את בנין הגדול הזה ואם ארצה אני אוכל לקלקל אותו בתנועה אחת, שמע המלך בדבר ההוא וקרא אותו ושאל לו על זה האיך אפשר כ”ז, והשיב מה איכפת לך רשאי אני להתפאר לפני אשתי ע”כ:

הענין הוא, כי הצפור זה היה היצר הרע והשטן אמר שאפשר שאקלקל את כל הבנין שלא ישרה השכינה בהבית הקדוש ויהיה כל עמלו לריק ח”ו, ושאל לו המלך היתכן, איך שאני גרשתי אותך על ידי תשובה ומעשים טובים מכבר ועל ידי כמה יגיעות ועדיין אתה מתפאר עלי. ועל זה השיב לו, בדבר עברות גשמיות ח”ו בוודאי אי אפשר להסית אותך, רק בדבר קל כזו שתאמר כך לאשתך ר”ל בטוב גמרתי הבית הזה, ובתוך כך יכנס בו שום טינא של גסות הרוח ולא תשרה השכינה עי”ז כמ”ש (ישעיה נז טו) אשכון ואת דכא וגו’:

הווארט הזה מאד מאד מתאים לבעל ה”בת עין”, שכל תורותיו ועבודתו סובבים סביב עבודת השפלות – “מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח”. בתורה זו הוא ממחיש את הסכנה בכך שהאדם מתפאר בפני אשתו על מעשיו הטובים, שיכולה להגיע עד לקלקול כל מעשיו ומניעת השראת השכינה בתוכם. התפארות האדם בפני אשתו כשהוא שב לביתו, בסיום יום העבודה, היא נטיה טבעית שלו.

צדו השני, והשלילי לא פחות, של אותו המטבע – מטבע הישות והאגוצנטריות – היא הנטיה של האדם ‘לבכות’ לאשתו על מה שעבר עליו במשך היום. בין כך ובין כך, טבע האדם שאת עיקר ישותו הוא מבטא בפני אשתו (ובכך נעשה “נרגן מפריד אלוף” ר”ל, הרי איש הוא נוטריקון אין יש, שבתקון היינו הרגשת התהוות היש הנברא מהאין האלקי ובטול היש לאין – ובשרש העליון, בחינת “הוי’ איש מלחמה”, היינו ההרגשה שהאין האמתי הוא הוא היש האמתי, וד”ל – ובהפרדת ה-א, אלופו של עולם, נשאר יש בלבד, וממילא גם יחסי האישות שבינו לבין אשתו נשארים בבחינת ישות בלבד; גם הבכיינות וגם ההתפארות הן בחינת “נרגן” – היינו שרוגן על הזולת, על האדם זולתו או על ה’ זולתו – הרי קרוב הדבר שמתוך התפארות יבוא להתכבד בקלון חברו, ר”ל, שאין לו חלק לעולם הבא).

יחוד פנימי מאפשר התפארות

אמנם, לכאורה, יש גם מקום להתפארות הזאת, שהרי היחוד בין האיש ואשתו הוא יחוד הספירות תפארת ומלכות, וההתפארות היא תכונתה של ספירת התפארת. אם מדייקים, רואים שלא נאמר בדברי ה”בת עין” כי עצם התפארות האיש בפני אשתו היא השלילית והמזיקה, אלא שקרוב לודאי שאמירת “בטוב גמרתי הבית הזה” תגרום לכך ש”בתוך כך יכנס בו שום טינא של גסות הרוח” – הטינא וגסות הרוח הן הבעיה, אך אם האיש מסוגל להגיע לתפארת-התפארות הנקיה מטינא של גסות הרוח אין בכך רע. האפשרות שהאיש יתפאר בפני אשתו בלי שמץ של גסות רוח תלויה ביחוד הפנימי בין האיש והאשה, בין התפארת ומלכות, היחוד של פנימיות הספירות הללו – יחוד הרחמים (פנימיות התפארת) והשפלות (פנימיות המלכות).

ונסביר: כאשר התפארות האיש נובעת כל כולה מהזדהות ורחמים על אשתו, ומטרתו היא אך ורק לרומם את רוחה של אשתו ולשמח אותה בתיאור מעשיו הטובים והצלחותיו (שבהיותה אשתו – המעצבת את רצונותיו והתומכת במעשיו – חלק עיקרי בהם, כמובן), ובתוך כך הוא מתייחד ומתעצם עם מדת השפלות הטובה שלה – כשכל התפארותו החיצונית חדורה שפלות פנימית – הוא יכול להנצל מטינת גסות הרוח ונזקיה העצומים. כשיחוד הרחמים והשפלות מתרחש כדבעי יכול האיש להתפאר ולהשאר בבחינת “דכא” (והדברים מתקשרים למבואר במ”א ש-דכא רומז לשלשת הדברים הנאים המרחיבים את דעתו של אדם: דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה; דירה כלים אשה עולה דכא ברבוע, וכן הוא תיקונו-מילויו השלם של האדם – אלף דלת מם – ללמד כי ראוי לאדם להרחיב את דעתו ולהשלימה בכל המצטרך לו, ובלבד שלא תזוח דעתו עליו, ואכמ”ל).

עיקר מקום הסודות – בין איש לאשתו

על דרך זה מבואר אודות הצדיקים הגדולים ביותר כי בין איש לאשתו ‘אין סודות’, וגם את המדרגות הרמות שיש להסתיר מעין כל, בדרך של “והצנע לכת עם אלהיך”, מותר לספר לבן/בת הזוג (הבעל שם טוב מלמד שעיקר תקון היחס והקשר בין האיש לאשתו תלוי בתקון לבוש הדבור בנפש, ומי שפוגם בדבור בכלל, “הולך רכיל מגלה סוד” שלא במקום הרצוי – היינו שלא במקום האשה, העולה רצוי, בבחינת “מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'” – פוגם בקשר שבינו לבין אשתו. מכלל לאו אתה שומע הן, ומרובה מדה טובה, על דרך רשב”י שקרא על עצמו את הפסוק “הולך רכיל מגלה סוד”, בהקשר לגילוי רזין דאורייתא, שבבחינת “כבוד אלהים הסתר דבר”, לתלמידו הנאמנים, בחינת אשתו – סוד שם אלהים, “והצנע לכת עם אלהיך”, עם אשתך, על דרך “משה איש האלהים” – וד”ל; ועוד רמז בדרך מליצה: בין איש ואשה אין סודות עולה תורה תורה, היינו יחוד התורה שבכתב, שכנגד האיש, והתורה שבעל פה, שכנגד האשה, כאשר כל סודות התורה שבכתב מתגלים בתורה שבעל פה, ודוק).

מי שחש כי “אשתו כגופו” לא רואה כל הבדל בין ידיעתו שלו לבין סיפור הדברים לאשתו, ובזכות ההתעצמות עמה הוא גם מתעצם עם מדת השפלות שלה וניצל מנזקי ההתפארות (כאשר את מדת “ואת דכא” שלו הוא זוקף לזכותה, באומרו לה “ואַת דכא”).

כאשר האוירה כולה רוויה שפלות, ההתפארות שבין בני הזוג אינה אלא סיפור שבחו, פארו והשגחתו הפרטית של ה’ – אז מורגשת השראת ה”שכינה ביניהם”, המתפארת ומתרוממת בפיהם. זו מדת התפארת דקדושה, כפי שפירש מורנו הבעל שם טוב – שיהודי מתנהג באופן בו יוכל ה’ להתפאר בו כאב המתפאר בבנו, כ”ישראל [‘בני בכרי’ ישראל’] אשר בך אתפאר”.

יחוד רחמים ושפלות בכל תנועה

במ”א מבואר כי את היחוד בין הרחמים והשפלות צריך ויכול האדם לפעול בכל תנועה ותנועה שלו, ועל כך נאמר “כל עצמותי תאמרנה הוי'” – כל תנועה ותנועה תאמר ותביע את מדת הרחמים של שם הוי’ ב”ה (וכמסופר אודות הצדיקים הגדולים, דוגמת הרבי ר’ אלימלך זי”ע, שבכל תנועה פעלו יחוד וגילוי אלקות, יחוד הוי’ ואדנ-י, רחמים ושפלות: הכח להניע כל אבר ואבר הוא כח הוי’, רחמים, “הוא הנתן לך כח וגו'”, ואילו הרגשת האני המניע הוא גילוי הוי’ בהיכלו, היכל = אדנ–י, שפלות בעצם, והיינו מה ש”כל עצמותי” דוקא “תאמרנה הוי'”, וד”ל). הלעומת זה של היחוד בכל תנועה ותנועה הוא מה שאומרת הצפור, כי בתנועה אחת היא יכולה להרוס את כל הבנין – כשם שתנועה אחת יכולה להביע יחוד של רחמים ושפלות, גם אם בחיצוניות מדובר בתפארת ומלכות, כך יכולה תנועה אחת של התפארות ושביעות רצון עצמית (אף בפני אשתו בלבד) לקלקל את כל מעשה האדם ולסלק את השכינה ממעשה ידיו.

והרמז ביחוד הפנימי והחיצוני: תפארת מלכות רחמים שפלות עולה יג (אהבה, אחד) פעמים רז (אור, אין סוף). ראשי התבות – אותיות משרת (סוד “יהושע בן נון משרת משה”, וד”ל) – עולים בגימטריא תנועה אחת.

שרש הנפילה בחטאים בפועל נעוצים בהתפארות דקליפה

על דברי ה”בת עין” כאן ניתן להקשות: כיצד הוא שם בפי היצר הרע את האמירה שאינו יכול להפיל את שלמה המלך בעבירות גשמיות, בגסות רוח גסה, ורק בעניני גסות רוח דקים הוא מסוגל להפיל אותו? הלא חז”ל מתארים כיצד ביום חנוכת בית המקדש נשא שלמה המלך את בת פרעה ובכך בעצם גרם לגזירת החורבן על הבית שבנה!

יש לומר כי המהות הפנימית של בת פרעה קשורה לענין זה – היא האשה מהסטרא אחרא, שכל ענינה לעורר ולגרום לבעלה התפארות מלאת ישות. בת פרעה חפצה לגרום לשלמה המלך להתפאר במעשיו ובחכמתו המופלגת, וכנראה שבנישואיהם היא הצליחה בכך (כאשר נעמיק נבין שכל נטית היהודי עצמו, הבטוי העצמי ביותר של יצרו הרע, להזדווג עם גויה בת אל נכר ר”ל, כשלמה ואלף נשיו, היא לא מפני שהיא יפה יותר או עשירה יותר או טובה יותר מרעותה היהודיה, אלא כדי שיהיה לו בפני מי להתפאר, זוהי סבת ההתבוללות בפנימיות, ה’ ישמרנו).

לעומתה, האשה הכשׁרה – כשׂרה אמנו – מתפקדת כ”עזר כנגדו” דקדושה להציל את בעלה מכל התפארות שלילית. תכונת האשה היא מלכות, שפנימיותה שפלות, ועל כן יש בה את הרגישות לכל שמץ של גאוה שלילית והיא – כמו מלך ישראל – מתפקדת באופן של “זה ישפיל [כשבעלה מתפאר ומתגאה] וזה ירים [כשבעלה נוהג בענוה ובשפלות]”. “אשת חן תתמך כבוד” – ה”אשת חן” של הקדושה תומכת בכבוד של הקדושה, במי שממעט בכבוד עצמו על מנת להרבות בכבוד שמים, ואילו ה”אשת חן” של הקליפה (בחינת “שקר החן”) תומכת בכבוד של הקליפה, הרדיפה אחר הכבוד העצמי.

אינדיקציה להתאמה בפגישות: תגובת הבחורה להתפארות

על פי זה ניתן אולי להציע לבחורים (חכמים חסידיים) בפגישות להשתמש בבטויי התפארות ולראות כיצד המיועדת מגיבה לענין (בתקוה שהיא לא תזרוק מיד את הבחור…) – מי שמבטשת את המיועד המתפאר היא אשה כשרה וטובה, “אשה יראת הוי'” השונאת כל התפארות וישות (בהיפוך הגמור מבת פרעה ‘המושכת’ את בטויי הישות).

מכאן עולה הסבר לשאלה הידועה מדוע מדת התפארת שייכת לז”א, ולא לאשה-המלכות המצטיינת בפאר ויפי (ועליה דוקא נאמר “כתפארת אדם לשבת בית”[א]). בדרך כלל מסבירים שהתפארת היינו ה’חוש’ של האיש ביפי ובפאר האשה, אך מכאן עולה תשובה הפוכה – התפארת הראויה היא התקון העיקרי שפועלת האשה בבעלה, תקון מדת ההתפארות שלו (והוא סוד עמידת כתר המלכות באחורי תפארת ז”א – “לעולם הוי’ דברך נצב בשמים” – לכוון ולנתב אותה, וד”ל).

מהות הצפורים ותיקונן

למצויים בתורת הקבלה, המדרש אודות שני הצפורים מתקשר מיד לדברי האריז”ל אודות הקליפות אגרת ונעמה, שתי הצפורים של הלעומת זה, המופיעות כאן כזכר ונקבה. אין כאן המקום להאריך, אלא רק לציין כי מיד עם סיום בנית המקדש – ב”עקב” המעשה הטוב של שלמה, העומד בסכנת הכשת הנחש – מתייצבות שתי הקליפות על גג המקדש ומנסות להזיק את השראת השכינה.

התקון של שתי הצפורים הללו הוא כאשר זוכים לכך שמלך המשיח – המכונה גם הוא צפור (צפור = שלום, שלום אמת שיביא לעולם מלך המשיח – “משמיע שלום”), ועד להתגלותו הוא שוהה ב”היכל קן צפור” – עולה על גג בית המקדש ומכריז “ענוים [רמז לאיש ולאשה – מיעוט רבים שנים – הממעטים את עצמם בענוה ושפלות גם כאשר האיש משמח את אשתו בדברי התפארות, ומתוך כך זוכים ל]הגיע זמן גאולתכם!” תיכף ומיד ממש.