זוגיות

יחסי הילדים לאחר הנישואין – לפי הנגלה ולפי הנסתר

מה שרוצים עכשיו ללמוד זה להגיע מהפשט, לפיו כאשר אשה מתחתנת היא נעשית פטורה מכבוד הוריה כי היא כבר ברשות בעלה (היא כבר שייכת בעיקר לבעלה), אל הסוד, לפיו בדיוק להיפך – יש משהו בזוג נשוי, סוד של “זכור ושמור”, שיש אפשרות בפנימיות ומצוה עוד יותר לכבד את ההורים. להמשיך גם להורים את העטרות ולהכתיר אותם, וגם להמשיך דרך ההורים עטרות על החתן והכלה עצמם. לכן מה שנעשה עכשו – בקיצור – נפתח את המקורות (נעבור מהתחום שעסקנו בו עד עתה, קבלה, להלכה, מקורות בנגלה) ונראה מה הדין כאשר אשה מתחתנת ביחס כבוד אב ואם:

חלוקת המצוות לסוגיהן במסכת קידושין

הכל מתחיל ממשנה במסכת קדושין[ב]. זו משנה שמחלקת את כל מצוות התורה לחלקים שונים ביחס למי חייב במצוות – האיש, האשה, שניהם:

כל מצות הבן על האב [כלומר דברים שהאב חייב לעשות לבנו, כמו למול את הבן ולפדותו וללמדו תורה ואומנות וכו‘] אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות האב על הבן [דברים שהבן חייב לאביו, כמו כבוד אב ואם ומורא אב ואם] אחד אנשים ואחד נשים חייבין [זה מה שהמשנה אומרת בפשטות, וזה המשפט שנוגע לנו בעיקר היום, אבל כדי שנבין מה היקף נושא המשנה נקרא גם את ההמשך:]. וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות [שוב, אשה נשואה הזמן לא בידיה, אז לגבי מצות עשה שהז“ג כותב שאשה פטורה, גם פנויה, אבל לגבי כבוד או“א ומורא או“א כתוב במשנה שהאשה חייבת בדיוק כמו איש, ואין שום הבדל.]. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא [שאחת הדוגמאות לכך זה כבוד הורים] אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין [מצות עשה שתלויה בזמן – נשים פטורות, מצות עשה שלא תלויה בזמן – אנשים ונשים חייבים, מצות לא תעשה – אין הבדל] חוץ מבל תקיף [פאת הראש] ובל תשחית [פאת הזקן] ובל תטמא למתים [דכהנים].

חמש סוגי המצוות כנגד שם הוי‘

לפי זה, זו סקירה של כל מצוות התורה וסיווגן לפי חיוב אנשים/נשים (יש כאן חלוקה לחמשה סוגים, ויש לומר בפשטות, על דרך הפנימיות: מצות הבן על האב באבא, חכמה מוחא, י שבשם, בחינת זכר, ועל כן אנשים חייבים ונשים פטורות. מצות האב על הבן באמא, בינה לבא [שרש הרגש שבלב, רגש (כבוד ומורא) המדות, הבנים, כלפי המוחין, ההורים], ה עילאה שבשם, בחינת נקבה, לכן אחד אנשים ואחד נשים חייבים. [שני סוגים אלה הם בסוד “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין”, “הנסתרת להוי’ אלהינו”, וד”ל.]

בכלל, מצות עשה, שהמקיימן באמת הוא האוהב את השי”ת כמבואר בתניא, הן בו”ק, ו שבשם, ז”א, “זכר חסדו [אהבה]”, ואילו מצות לא תעשה שקיומן תלויה בעיקר ביראה, יראת המלכות, הן בנוקבא דז”א, מלכות, ה תתאה שבשם. מזה מובן שבנוגע למצות לא תעשה כולן אחד אנשים ואחד נשים חייבים. אבל מצות עשה מתחלקות לשני סוגים בפרט, אלו שהזמן גרמא ואלו שלא הזמן גרמא. אלו שהזמן גרמא הן בחג”ת, עיקרי המדות שבלב, בחינת מורגש בנפש כנודע, אין כאן התנהגות תמידית אלא מעשה הבא מתוך רגש אהבה מיוחד המתעורר מזמן לזמן, שעל כן הוא עיקר בחינת הזכר במדות הלב, ועל כן במצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות. אבל מצות עשה שלא הזמן גמרא הן בעיקר דפוסי התנהגות תמידית, בחינת נה”י, מוטבע שבנפש, שלרוב מצטרפות לדרגת המלכות, ה תתאה שבשם, ועל כן, ביחס לחג”ת הן בחינת נוקבא, ולכן אחד אנשים ואחד נשים חייבים, ודוק בכל זה היטב).

הגמרא על “מצות האב על הבן“

מה שנוגע לנו הוא הסוג השני – “מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין”. על כך אומרת הגמרא, בדף ל, ב:

כל מצות האב על הבן וכו‘: מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה נשים חייבות והתניא האב חייב בבנו למולו ולפדותו אביו אין אמו לא אמר רב יהודה הכי קאמר כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו אחד אנשים ואחד נשים חייבין. תנינא [בברייתא] להא דתנו רבנן איש אין לי אלא איש [שלכאורה רק גבר חייב] אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים [גם האיש וגם האשה. אבל זה עדיין לא חלק, וצריך לשאול:] אם כן מה ת“ל איש? איש סיפק [“יכול, שאין מוחה בידו, רש”י”.] בידו לעשות [גם אחרי שמתחתן, ואף על פי שכתוב בתורה דוקא על האיש “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו” הוא ברשות עצמו. הוא עוזב את ביתם ולא גר איתם, אבל כל מה שהוא יכול לעשות – אין מי שמונע בעדו לעשות. אין רשות אחרים עליו, ויכול לקיים כמיטב יכולתו כבוד הורים. אבל אצל אשה נשואה זה לא ככה.] אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים [“בעלה”, רש”י. משמע מכאן שבעלה מונע בעדה מלקיים את המצוה של כבוד הורים, כמו שכתב רש”י בד”ה הקודם שפירוש “סיפק בידו לעשות” היינו “שאין מוחה בידו”, נמצא ש”אין סיפק בידה לעשות” פירושו שיש מי שמוחה בידה מלעשות, והיינו בעלה.] עליה [אם כן, אשה נשואה – אף על פי שעקרונית היא חייבת במורא (וכבוד) מ”תיראו” לשון רבים – אין סיפק בידה לעשות. אם כן, למה כתוב במשנה ששניהם חייבים? זו שאלה. צריך לומר שבעצם האשה חייבת ורק לא יכולה לקיים כל זמן שהיא נשואה מפני ש”אריא רביע עלה”, וכמו שיתבאר.]

שני פירושי רש“י על “סיפק בידו לעשות” והנפ“מ ביניהם

אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהם שוים [אבל כל זמן שהיא נשואה רשות אחרים עליה, ומשמע מרש”י דהיינו שהבעל מוחה באשתו מלכבד את הוריה. וראה בהמשך, בדף לה, א, שם רש”י מפרש “‘סיפק בידו לעשות’. לכבד את אביו שאין אימת אחרים עליו”. לפי פירוש זה משמע שלאשה יש אימת אחרים עליה, זאת אומרת שכמה שהאשה אוהבת את בעלה היא גם קצת פוחדת ממנו – איך הוא יגיב למעשיה – ולכן היא מנועה מלקיים את המצוה של כבוד הורים כמו שצריך (והיינו דאין סיפק בידה לעשות). אך צריכים לדייק בלשונו הצח של רש”י למה באמת משנה בפירוש “סיפק בידו לעשות” מ”שאין מוחה בידו” ל”שאין אימת אחרים עליו”, וי”ל למעיין היטב בסוגיות, דבסוגיא דדף לה, א באה הגמרא להוציא מהוה אמינא שגם פנויה תהיה פטורה ממורא אב ואם מטעם הסברה ש”אין סיפק בידה לעשות”, וי”ל שזה יתכן רק אם נאמר שהאשה מעודה, בתולדתה, חיה בתחושה של “אימת אחרים עליה” (לא רק שיש במציאות מי שמוחה בידה מלקיים מצות כבוד הורים [מטעם מובן, שהדבר נוגד את מלוא מסירותה של האשה לקיום חובותיה כלפי בעלה ובניה]), כלומר שתכונה זו אצל אשה היא תכונה ש”בעצם” ולא רק תכונה ש”במקרה”, בלשון הרמב”ם, וד”ל.].

לפי זה, יש לומר שאליבא דהלכתא שפנויה חייבת בכבוד אב ואם אין לפרש שכוונת “אין סיפק בידה לעשות” היא מפני אימה, רק שהכוונה היא שיש מי שמוחה בידה מלעשות (ושיש במחאה זו, מחאת הבעל, משום צדק על פי תורה כנ”ל). ושמא תאמר, נגד הסברה הנ”ל, שאימת הבת, בעודה פנויה, כלפי האב והאם מועילה לענין החיוב דמצות מורא אב ואם, ולמה שתהיה פטורה מפני שאימת אחרים עליה במקום שהאימה היא מההורים עצמם? ויש לומר דהיא הנותנת, שמאחרי שמצד הטבע אימת הוריה (בפרט אביה) עליה לא שייך לצוות עליה בזה מצוה מיוחדת מן התורה (בלשון החסידות, בכל מצוה צ”ל עבודה, לשון עיבוד עורות, היינו שינוי הטבע הראשון בדרך של קבלת עול מלכות שמים ואתכפיא, ובלשון חז”ל צריך לומר “אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי”).

כבוד הורים – מדרגת בן/”בן שנעשה עבד” ולא עבד

ויש לומר, בעומק יותר, שזה נוגע למחלוקת המבוארת בשיעור הקודם[ג] האם מצות כבוד הורים צריכה להיות בדרך של כבוד הבן לאביו ואמו או שהכבוד והשימוש צריך להיות כדרך העבד לרבו. ועוד ידועה הדעה שמצות מורא אב ואם הוא בעצם אסור עשה וטפל בעצם למצות כבוד אב ואם, וממילא גם המורא צ”ל דוקא בדרך ובאופי של בן לאב ולא בדרך של עבד לאדון, למי שסובר כך ביחס לכבוד. והוסבר אצלנו שמצוות האב על הבן צריכות להתקיים דוקא מתוך הרגשת עצמאות מצד הבן ולא מתוך הרגשת תלות גמורה בהוריו. וי”ל שדבר זה תקף אפילו למ”ד שצריך לשמש את ההורים כעבד, זאת אומרת שגם לפי דעה זו יסוד קיום המצוה הוא שאני בן להורי ולא עבד להם וגם עצמאי ביחס אליהם ולא תלוי בהם, אלא שמתוך יסוד זה אפשר להתעלות מדרגת בן לדרגת “בן שנעשה עבד”, כמבואר שם, אבל דוקא “בן שנעשה עבד” ולא עבד גרידא לכתחילה. וממילא מכל זה אפשר להבין שאם מצד הטבע תכונת הבת היא בעצם “אימת אחרים עליה”, היא לא שייכת כל כך לקיום מצות כבוד ומורא אב ואם, ודוק בכל זה היטב.

רש“י: “רשות אחרים עליה” – האשה משועבדת לבעלה

יש מחלוקת בין הראשונים, ואנחנו מתחילים מהדעה הנראית הכי קשה (בנגלה מתחילים מקשה, ואחר זה מתרכך [“לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז”, כלומר לא להישאר בבחינת קשה כארז אלא לרכך את הקושי ולהמשיך את האורות המרובים של תהו, שהם מצד עצמם בבחינת קשה כארז, בכלים רחבים של תיקון, שהם בבחינת רך כקנה, וד”ל] – קשה לשון קושיא, קודם יש קושיא אחר כך תירוץ המרכך את קושי הקושיא. גם כאשר יש באמת דעה, שהיא דעת תורה, של אחד מגדולי הראשונים והאחרונים, שנראה בהשקפה ראשונה כדין קשה, על ידי השקלא וטריא בדבריו, בדרך של קושיא ותירוץ, מגלים את הפנימיות של דבריו, והפנימיות היא תמיד רך ומתוק, שהרי התורה בעצם היא “תורת חסד” [ולא תורת דין, בודאי לא דינא קשיא ואפילו לא דינא רפיא, שאם ישנו הוא רק בתור אמצעי ולא בתור תכלית, התכלית הוא תמיד חסד גלוי, ודוק], והפנימיות היינו הסוד דלית תמן קושיא כו’, וד”ל).

עיקר המחלוקת בין הראשונים הוא מה הפירוש של “רשות אחרים עליה” – האם הפירוש הוא שהיא משועבדת לבעלה. כשאשה מתחתנת יש כתובה, וכתוב שמעשה ידיה לבעלה. חוב זה הוא תקנת חכמים. היות שהבעל חייב בפרנסת אשתו תקנו חכמים שהאשה חייבת להתמסר לו אפילו בעבודה פיזית – לתפור וכיוצ”ב, או היום זה לצאת לעבודה, כדי לעזור בפרנסת הבית. פעם זה לא היה משכורת אלא יצור ביתי – “מעשה ידיה” – וזה היה שייך לבעל. אם כן, היא משועבדת לבעל. כך סוברים רוב הראשונים, ש”רשות אחרים [בעלה] עליה” היינו שהיא משועבדת לבעל, אז היא לא חפשיה ואין לה יכולת לקיים מצות כבוד הורים. מרש”י הנ”ל משמע שהיא אכן משועבדת לבעלה למעשה ידיה (היות שהבעל יכול למחות בידה שלא תאבד זמן ומאמץ בכיבוד הוריה) – כך מפרשים את רש”י. יתכן שיש בדעת רש”י יותר מזה, שהיא מנועה מלכבד את הוריה מפני איזה מין ריחוף של יכולת מחאה (או שמא אף אימה) של בעלה, שמונעים ממנה נפשית את האפשרות להתפנות (נפשית וגם גופנית) לכיבוד הוריה (בסוף ננסה לתרגם את הכל לדרגות שונות של מניעים נפשיים).

תוספות: “רשות אחרים עליה” – מצויה בביתה ולא בבית הוריה

בתוספות מוצאים את הסברא השניה – והם המיעוט בין הראשונים:

שיש רשות אחרים עליה – ואע“ג דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא [ולכן לא יתכן שלכן התורה תפטור את האשה מכבוד הורים.] מ“מ אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה.

העדרות האשה מבית הוריה מצד הנסיבות או מצד גדר הנישואין

בהסבר דברי התוספות יש שתי דעות: או שכך דרך העולם שאין האשה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה, זה דין של “דרך ארץ” (שקדמה לתורה), אבל התורה מתחשבת בדרך ארץ זו ופוטרת אותה ממצות כבוד אב ואם (לפי זה היא פטורה מכבוד אב ואם מדאורייתא, אך יש מי שמפרש שלפי טעם זה היא פטורה רק מדרבנן, ואינו נראה כן מפשיטות לשון התוספות) – היא לא שמה (בבית אביה), אז היא לא יכולה לכבד, וברגע שהתורה יודעת שביתה במקום אחר אז ממילא היא פטורה מכבוד הורים. אם היא גרה במקום אחר, היא לא צריכה לנסוע כל יום להורים (לפי טעם זה יש אחרונים שכתבו שאם היא נמצאת בבית הוריה היא חייבת בכבודם, מה שאין כן להסבר הראשון שהיא פטורה משום שהיא משועבדת לבעלה).

יש מי שאומר – ממש מהאחרונים (בעל האגרות משה) – יותר מזה, שזה עיקר ‘דין נישואין’ מדאורייתא (האחרונים אוהבים לעשות ‘דינים’ מכל דבר), שהאשה נמצאת אצל בעלה ולא אצל הוריה, וזה הפירוש של “רשות אחרים עליה” ולכן פטורה מכבוד הורים.

שוב, צריך לקחת בחשבון שיש שני הסברים ל”רשות אחרים עליה” שפוטר אותה – או כי היא משועבדת לבעלה, או כי היא לא נמצאת בבית הוריה. לגבי הבעל – גם אם הוא לא נמצא בבית הוריו, הוא חפשי לנסוע כל יום. לכן צריך שני פירושים – שהיא במציאות בבית אחר (כך דרך העולם), או שזה “דין נישואין” – לא מצד שעבוד – שגדר של להתחתן זה שהאשה נמצאת בבית בעלה, לא שהיא משועבדת לעשות דברים, לעבוד בשביל בעלה, אבל היא כן חייבת לקבוע את דירתה בבית בעלה (וככלל, לא לעזוב את הבית ללא רשות בעלה, כן נראה פירוש טעם זה של התוספות אליבא דשני ההסברים. [שהרי לשון חז”ל הוא “רשות אחרים עליה”, סימן שתלוי בדעת אחרים דהיינו בדעת הבעל, ודוק.] וגם לטעם הראשון שהיא פטורה מכבוד הורים מפני שהיא משועבדת לבעלה למעשה ידיה פשיטא שהבעל יכול למחול לה ולהרשות לה לקיים את מצות כבוד הוריה, וכמו שיתבאר בהמשך). זה חלק מ”דין נישואין” שהאשה מצהירה, או מקבלת על עצמה, שאני בבית (ובאמת, לפי זה, יש לחקור, לא כמו שכתבנו לעיל בסמוך, האם היא יכולה לטעון, גם כאשר בעלה מרשה לה לנסוע להוריה על מנת לכבדם, שאינה יכולה או אפילו שאינה רוצה, שהרי מקומה בבית, זה ה’עולם’ שלה ואין לה ענין לצאת מ’עולמה’ ולנסוע ל’עולם’ אחר. היא טוענת שזה “דין נישואין”, לשם כך התחתנתי, וכל עוד שאני נשואה אני פטורה מכבוד הורים מדאורייתא מפני שמקומי בביתי. תודה רבה לך בעלי היקר שאתה מרשה לי לנסוע להורי, אבל איני רוצה, אני פטורה ממצות כבוד אב ואם כל עוד שאני נשואה אליך. בפנימיות, זאת אומרת שהאשה היא בעצם “מקומית” בעוד שהאיש הוא “לא מקומי” – “איה מקום כבודו” ר”ת אמך כנ”ל, “ואי זה מקום בינה”, וד”ל).

שוב, ההסבר הראשון של דברי התוספות, ההסבר הפשוט, הוא שככה דרך העולם – יש ילדים בבית, האשה חייבת לטפל בילדיה, היא לא יכולה לעזוב אותם וגם לא יכולה לטלטל אותם, היא קבועה (שמא תאמר כלואה) בבית. שני הפירושים הנ”ל הם של דעת התוספות, שהעיקר הוא לא השעבוד לבעל – “מעשה ידיה לבעלה” – אלא המצאות האשה בבית בעלה.

רמב“ם: אשה פטורה ממורא וכבוד משום שרשות אחרים עליה

עכשו נראה איך הרמב”ם פוסק את ההלכה, הלכות ממרים פ”ו ה”ו:

[פותח כדין המשנה:] אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד [כשם שהקדים לעיל בהלכה ג מורא לכבוד – “איזה הוא מורא ואיזה הוא כבוד וכו‘”, והוא לשון הברייתא בקידושין לא, ב, כן מקדים כאן מורא לכבוד משום שהדין של ‘אחד האיש ואחד האשה חייבין…’ נלמד ממצות מורא – “איש אמו ואביו תיראו“, “תיראו” לשון רבים. ההגיון של קדימת מורא לכבוד, אף על פי שבתורה כבוד כתוב לפני מורא (ויש סוברים שמורא אף נכלל בכבוד כדלעיל), הוא שבכל מקום “לא” – “לא ישב במקומו, לא יסתור את דבריו וכו‘” – קודם ל“כן” – “מאכיל ומשקה וכו‘”. “לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא“, אין כמו משה רבינו בקיום מצות כבוד אב ואם כלפי קודשא בריך הוא ושכינתיה. והוא הסדר הפשוט של “סור מרע ועשה טוב“, וכל זה אף על פי שגם מצות מורא, כמו מצות כבוד, היא מצות עשה, ודוק.] אלא שהאיש יש בידו לעשות [כותב בעברית יותר פשוטה מאשר ‘סיפק בידו לעשות‘.] והאשה [הנשואה] אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה [משתמש בבטוי המקורי של הגמרא.] לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים.

קושיא על הרמב“ם – מה הסברא לפטור אשה ממורא?

איזו בעיה מתעוררת (בדברי הראשונים והאחרונים) במה שכותב כאן הרמב”ם? משמע מהלכה זו שאשה נשואה פטורה גם מכבוד וגם ממורא. כבוד הוא לעשות דברים עבור ההורים, לשרת אותם, ואילו מורא הוא לא לשבת במקומו, לא לעמוד במקומו ולא לסתור את דבריו (כנ”ל). מורא זה הכל שלילה, אז מה פתאום שאשה תהיה פטורה ממורא?! לכאורה זה לא שייך, וכך באמת אומרים רוב הראשונים והאחרונים – שאי אפשר לפטור אשה ממורא אב ואם. אבל אם אומרים שאי אפשר לפטור אותה ממורא יש שאלה על הפסוק, שהרי לומדים את הפטור שלה מהפסוק “איש אמו ואביו תיראו”, ואין לכך שום רמז ב”כבד את אביך ואת אמך”. מצד אחד, המיעוט שאשה נשואה פטורה כתוב במורא, ומצד שני נראה שפטור זה לא שייך במורא – בגלל שהתחתנה יכולה לשבת במקום אביה ואמה ולסתור את דבריהם?!

השוני בין יחסי האשה והוריה ליחסיה עם בעלה

יש גם מצוה לכבד את הבעל, וביחס ליראה בפניו הרי התיחסנו לזה לעיל, אבל כאן נניח שיש איזה ממד של יראה כלול בכבוד, ועל דרך הבטוי הרווח ‘יראת כבוד’, אבל ודאי שיש יותר חופשיות בהבעת דעות בין אשה לבעלה מאשר בין בן לאביו, ואין לומר שכשם שמותר לאשה לשבת במקום בעלה ואף לסתור את דברי בעלה כך מותר לה לשבת במקום אביה ולסתור את דבריו (והיכן רמוז שמותר, ובמקרים מסוימים אף רצוי ומצוה שהאשה תסתור את דברי בעלה: הרי היא נבראה להיות “עזר כנגדו” – זכה עזר לא זכה כנגדו, ויש לומר שזה לא רק בדרך כלל, באם הוא זוכה באופן כללי או לא, אלא ביחס לכל פרט ופרט שבחיים, לפעמים הוא זוכה, לשון זיכוך עצמי, שאזי מכוון לאמת, ולפעמים לא, ובכל פעם שלא על האשה הרגישה והנבונה לאמץ לעצמה את מדת “כנגדו” ולסתור את דבריו, בדרכי נעם להתנגד לו ובכך להשיבו לדרך האמת, זו היא מצותה. ואם תשאל הרי הבן שראה או שמע את אביו טועה בהלכה גם עליו להעיר לאביו בדרך כבוד כמו שמבואר בהלכה, אך צריך לומר כנ”ל שדבור האשה לבעלה הרבה יותר “ביתי” בכגון דא מאשר דבור הבן לאביו, ודוק היטב). תיכף נסביר מה זה – בספירות – אימת בעלה עליה (יראת הכבוד כנ”ל, או אימה ממש, כפשט דברי רש”י בסוגיא השניה בקידושין הנ”ל).

על פי פשט – כבוד הורים הוא ככבוד השכינה משא“כ כבוד בן הזוג

יש מצוה לכבד את הבעל, ויש מצוה לאיש להיות “אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו”. רואים את הקשר בין האהבה ובין הכבוד, ורואים שהלבוש הוא עוד יותר מהאהבה – הרבה פעמים שרש הלבוש יותר גבוה משרש האור המתלבש בו.

אם כן, יש ביניהם כבוד, אבל לא כתוב, כמו שכתוב בכבוד הורים, שזה כמו כבוד ה’. זה בנגלה. אפשר לומר בנסתר שיחס איש ואשה הוא יחוד קוב”ה ושכינתיה, אבל בפשט לא תמצאו שהאשה צריכה לחשוב שהבעל הוא כמו הקב”ה ושהאיש צריך לחשוב שאשתו השכינה (מה שאין כן לגבי אבא ואמא, הרי רבי טרפון כינה את אמא שלו בשם שכינה ממש [“ביתו זו אשתו”, ואם האדם זוכה אזי ביתו הוא מקדש מעט, ועל המקדש נאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, השכינה שורה במקדש, האמא באשה, על דרך שרה ורבקה, “האהלה שרה אמו”, וד”ל]).

בפנימיות צריך שבני הזוג ירגישו שיחודם הוא בסוד מרכבה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אבל זה לא מעצם הדין כמו שזה בכבוד הורים, שבכבוד הורים כך הדין בנגלה – הרי “כבד את אביך ואת אמך” נמצא בלוח הימני של עשרת הדברות, במצות שבין האדם למקום, וצריך לכוון שכבוד ההורים הוא “כבוד האל” ממש (כדעת ראב”ע ורמב”ן, וכמבואר באריכות בשיחת הרבי שלמדנו בשיעור הראשון בנושא כבוד הורים לפני חדש).

תירוץ אחד ברמב“ם: הבעל הוא כ“אריה רביע עלה” ולכן פטורה

שוב, השאלה המתעוררת מפסק הרמב”ם הנ”ל היא שמצד אחד זה שאשה פטורה ממצות כבוד הורים נלמד ממצות מורא. מצד שני כולם צועקים איך זה יתכן – במורא בכלל לא שייך פטור. לכן יש כמה וכמה סברות של ראשונים ואחרונים בזה, כאשר הסברא הכי ‘מתוחכמת’, בלשון של נגלה, היא “אם אינו ענין…”. לפעמים כתוב משהו בתורה שנראה מיותר ולא נצרך למקומו וחז”ל לומדים מכך ש”אם אינו ענין לכאן תנהו ענין למקום אחר”. אומרים שמה שכתוב “איש” למעט אשה נשואה שכתוב במורא – “אם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד”, ככה יש הרבה שרוצים להסביר.

אך יש חולקים (המהר”ל מפראג, ולאחריו – בדור הקודם – ר”י פערלא) ומתנגדים לפירוש הזה. הם מקשים – למה לכתוב את הפטור במורא וללמוד לכבוד, תכתוב את זה לכתחילה בכבוד. לכן, מה הם אומרים? שמורא כולל לא רק את “לא יסתור דבריו” ו”לא ישב במקומו”, אלא כל דבר שההורים מבקשים לעשות – גם דברים שלא נוגעים להנאת האב והאם (שבזה מחלוקת אם יש בו משום מצות כבוד, כמבואר בשיעור הקודם[ד]) – אם לא מקיימים את בקשתם עוברים על מצות מורא אב ואם. כל מה שאבא ואמא מבקשים לעשות, בלי הבדל אם זה להנאתם או להנאתם, אם הבן מסרב ולא עושה אז לא רק שעבר על כבוד (במקרא שזה להנאתו לכולי עלמא) אלא עבר גם על מורא.

ולכן, לפי דבריהם, הסברא של הרמב”ם היא שהיות שדורשים את הפסוק “איש אמו ואביו תיראו” ולומדים ממנו שהאשה פטורה, המשמעות של הלימוד היא שאם האבא עומד ואומר לעשות משהו והבעל מוחה – היא פטורה. כל הענין של “רשות אחרים עליה” זה בלשון חז”ל “אריא רביע עלה” (כנ”ל) – יש פה איזה כח, כמו אריה, שרובץ ולא נותן לקיים את הענין.

האריה הטוב והאריה הרע

קשור למזל אריה של חדש אב. יש אריה טוב ויש אריה לא טוב, כתוב שהאריה הלא טוב החריב את הבית והאריה הטוב יבנה אותו. “עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל” – נבוכדנאצר עלה באב והחריב את בית המקדש – “על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל”, שהקב”ה, “אריה שאג מי לא יירא”, יבוא בחדש אב ויבנה את המקדש.

יש כאן אריה, שכפי שנראה או שהוא מונע כבוד הורים, או שמסייע (בפירוש דימו חז”ל[ה] את הבעל הרע לאריה, אך מרובה מדה טובה כו’, הבעל הטוב הוא סוד האריה של המרכבה העליונה, סמל האהבה העזה של האיש לאשתו, בתכלית הקדושה והטהרה, והעיקר בגדלות הדעת. אריה הוא גם אותיות יראה, הוא שרש יראת הכבוד מתוך אהבה כנ”ל, וד”ל).

חדש אב הוא לשון אבא[ו]. אב הוא גם השער בלשון הקדש של לשון אהבה, אהבת האיש לאשתו ואהבת האשה לאישהּ, שלום בית, בית המקדש שנחרב בחדש אב ועתיד להבנות בחדש אב כנ”ל. כל ענין בית המקדש הוא יחוד וזיווג קוב”ה ושכינתיה וגם ענין כבוד הורים, כנ”ל בסוד “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. רואים קשר פנימי בין האיש והאשה לאבא ואמא, שהם משקפים את ההורים וממשיכים אותם (זה כללות ענין וסגולת עם ישראל קדושים, שאנחנו עם הנצח).

ראיה לחלוקה ברמב“ם בין כבוד למורא

שוב, יש על האשה הנשואה איזה כח של “אריא רביע עלה” ביחס לקיום מצות כבוד הורים, והשאלה היא מה הוא מונע ממנה. כאן הרמב”ם לא חלק בין מורא וכבוד – זה עיקר הווארט כאן. יש מי שאומרים שחייבים לחלק, אז צריכים לעשות איזה ‘דריי’ (סבוב) ברמב”ם בשביל לומר שמה שכתוב לא קאי על מורא אלא רק על כבוד, אבל זה מאד לא משמע כך בפשט דבריו (הנה, בהלכות עבודה זרה פי”ב ה”ג מביא הרמב”ם את חלוקת מצות התורה על פי המשנה הנ”ל בקידושין, וכך הוא כותב: “כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל יטמא כהן למתים. וכל מצות עשה שהוא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות”. לפי דרכנו הנ”ל על פי פנימיות, הוא כותב בדרך מלמטה למעלה ומביא את ה-ה תתאה שבשם, שבה נשים חייבות, ואת עיקר ה-ו שבשם, החג”ת, שבה נשים פטורות. על הלכה זו שואל הלחם משנה: “… עוד אמרו שם בגמרא [צ”ל במשנה] וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות, ולא כתבו כאן רבינו ולא ידעתי למה, ואולי ביארו במקום אחר”. לפי דרכנו הנ”ל, למה לא כותב הרמב”ם את הדין, סוג המצות, שכנגד המדות נה”י, שבהן נשים חייבות, בהיותן כלולות במלכות. והנה, לפי הנ”ל אפשר לומר בתירוץ קושית הלחם משנה שאם הרמב”ם היה מביא דין זה היה חייב לפרט [כמו שעשה בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא, שפרט חוץ וכו’, מה שלא מופיע במשנה, שהרי אין למדין מן הכללות וחייבים לפרט את היוצאים מן הכלל] ולחלק במצות מורא וכבוד הורים בין נשואה לפנויה, וכן לכתוב בפירוש ביחס לחיוב אשה נשואה במצות מורא, ובהיות שאין הדבר יוצא מפורש מדברי חז”ל לא נחית להכי, כדרכו הידועה של הרמב”ם בכגון דא, ודוק).

לימוד הפוסקים בפנים

נעקוב אחרי ההלכה. מי שלומד הלכה צריך לראות קודם גמרא, אחר כך רמב”ם ואחר כך טושו”ע (כך לפי סדר הדורות). נראה את הטור (הבן של רבינו אשר, הרא”ש, רבינו יעקב בעל הטורים, ועל הטור פירוש ה”בית יוסף” שאחר כך קצר אותו ועשה ממנו את השו”ע – לכן הטור והשו”ע מקביל בסדר הסימנים):

ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא [מקדים כבוד למורא, הפוך מהרמב“ם, כמו שנראה הסדר ההגיוני.] של אב ואם אלא שהאיש יש בידו לעשות ואשה אין בידה לעשות שרשות אחרים עליה לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים.

הוא רק מצטט את הרמב”ם. נקרא את ה”בית יוסף” על זה:

“ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם וכו'” [מה זה ‘רשות אחרים‘, בטוי הגמרא שגם הרמב“ם והטור משתמשים בו? כאן מפרש לא כמו התוס‘ הנ“ל.] ופירוש רשות אחרים עליה היינו בעלה [כמו שכותב רש“י, והוא פשוט.] שהיא משועבדת לו ולפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם בעודה נשואה [לא כותב “מורא“, אלא רק שהיא פטורה מכבוד אב ואם בגלל שהיא משועבדת לבעלה.].

איך הוא מקצר את זה? כך הוא פוסק בשו”ע רמ, יז:

אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה ואם נתגרשה או נתאלמנה חייבת.

כאן הוא לא כותב בכלל את הבטוי המקורי של חז”ל “רשות אחרים”, אלא רק את פירושו לזה – “משועבדת לבעלה” – וכן נזהר, וזה יותר חשוב, מלומר שהיא פטורה ממורא, אלא מדגיש רק “פטורה בכבוד אב ואם” (כמו ב”בית יוסף”). האחרונים מסבירים אותו שגם לו קשה, שלא שייך לומר שהיא פטורה ממורא. כלומר שכל פעם שהיא בנוכחות אבא ואמא היא צריכה לנהוג במורא, לא לשבת במקומם ולא לסתור את דבריהם.

פטור האשה – גורף או שיש בו חילוקים?

אם כן, עכשיו עשינו את כל הסדר של לימוד הלכה, אבל היו כמה דברים באמצע – לפי הסדר הכרונולוגי – שלא התייחסנו אליהם. בינתיים משמע שאשה פטורה מכבוד ואולי גם ממורא – לפי הדעות השונות – כל עוד היא נשואה. אבל לא היה בכלל הסבר כמה היא פטורה. אפשר לחשוב שהיא לגמרי פטורה. יש בטוי בחז”ל ש”לא נתנה תורה דבריה לשיעורין”, ואם התורה אומרת חייב או פטור זה לא אמור להיות משהו מסובך, שקצת חייב וקצת פטור. זה גם משהו פסיכולוגי-נפשי, והאחרונים אומרים שבעיקר זה שייך לאשה. אם נאמר לאשה שפטורה מכבוד הורים יש כאן איזה תסביך – האשה רוצה לכבד את הוריה, וכשמתחתנת פתאום לא צריכה לכבד את מי שהכי יקר לה, לכאורה. כשהתורה אומרת שהאשה פטורה היא אומרת לאשה – תוציאי את זה מהראש, כי אחרת זה עוד יותר תסביך. המשנה אמרה שאת חייבת, וכל הפטור התחיל מברייתא, ועכשיו, למעשה, זה גורם איזה תסביך לאשה. לכן יש מי שאומר שכאשר כתוב כאן פטורה התורה לא רוצה לחלק בדבריה.

למה הדבר נוגע? לפי התוספות למשל, מה קורה אם האשה לא רחוקה אלא מבקרת את ההורים לעתים קרובות, ומה קורה אם היא שוהה אצל ההורים חדש כי בעלה נסע לחו”ל – אז היא חייבת בכבוד הורים? ה’אריה’ כבר איננו בשטח, הלך, ועכשיו היא אצל ההורים – מה הדין? יש שתי דעות, יש מי שאומר שכאשר היא לבד היא ודאי חייבת, כי בעצם חייבת בכבוד הורים, ויש מי שאומר שלא – שהתורה אמרה שאת פטורה כל זמן שאת נשואה, אז כדי לא ‘לבלבל לך את הראש’ (בלשון המדוברת) הדבר צריך להיות כך חד וחלק, לא משנה מה.

לא פוסקים ככה – אפשר לומר ב”ה – וזה בעצם אומר שלאשה יש מספיק גדלות מוחין שזה לא נקרא ‘לבלבל לה את הראש’ לומר שבהקשר מסוים כן חייבת ובהקשר אחר לא חייבת.

ש“ך: אם  הבעל לא מקפיד חייבת כרגיל

על השו”ע הפירוש הכי חשוב להלכה הוא הש”ך. על כל ההלכה הזאת אין אף פירוש חוץ מהש”ך, וגם הוא רק שורה אחת:

“לפיכך היא פטורה”. ונראה [זה אומר שהוא מחדש כאן משהו. הוא מאד יסודי, ומצטט כל קודמיו, וכאן אומר ‘ונראה‘ וזה אומר שלא אמרו את זה לפניו, אבל חושב שזה פשוט והכרחי.] דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר דאפשר כמו האיש.

זה לא הסיפור שהבעל נסע והיא נמצאת אצל ההורים, אבל זה עוד יותר חזק. אומר שאם הבעל לא מקפיד, כלומר לא מביע התנגדות ולא מוחה שהאשה תכבד את הוריה – כלומר שתבשל להם ארוחת ערב, אולי גם על חשבון הבעל או הילדים. אז הש”ך החזיר עטרה ליושנה כמשמעות המשנה, שבכלל לא הזכירה את הפטור אלא להיפך – המשנה הדגישה שכל המצוות שהבן חייב לאבא אחד אנשים ואחד נשים חייבים.

זה דבר כל כך פשוט, שפלאי פלאים שצריך לומר “ונראה לי”. הפלא הגדול הוא שאף אחד לא אמר דבר כל כך פשוט, שאם הבעל לא מקפיד אז הגם שהיא נשואה, ולכאורה פטורה מכבוד הורים, אף על פי כן היא חייבת (בכל דבר דאפשר, בדיוק כמו האיש). אדרבה, אם הבעל לא מקפיד סימן שהוא מענטש – הוא בן אדם – ולא מקפיד על אשתו שמכבדת את ההורים שלה. ודאי יש כאן יותר שלום בית, כי הבעל יותר כמו שצריך להיות, יותר רגוע ומתחשב באחרים. וככל שהוא יותר כמו שצריך להיות היא חוזרת להיות חייבת במאת האחוזים בכבוד אב ואם בכל מה שאפשר, בלי שום הבדל מאיש.

זו דוגמה מצוינת איך ההלכה ‘מתגלגלת’ בכעין “רצוא ושוב” (או, בדימוי יותר תואם לכאורה, כמו תנודות הים, בשפל וגאות, הנשלטות על ידי הירח כנודע, סמל מובהק לנפש האשה. ידוע ששפל = גאות = שמע, החוש של חדש אב, חוש השמיעה, ודוק).

שאלות ותשובות

[גם האשה יכולה להקפיד?] זה כבר לא הלכה, אלא שייך לנושא שלום בית בכלל. ברור שאם האשה מקפידה והבעל ישאל רב מה לעשות, אז יתכן שהרב בשביל שלום בית יגביל את הבעל בנסיעותיו וכו’ לטפל בהוריו. אם הרב יגביל את הבעל בגלל שלום בית זה יהיה על פי תורה, אבל לא שהאשה יכולה לפתוח שו”ע ולהצביע לבעלה שאתה חייב לי, להשאר אתי בבית, לפני ההורים שלך (פשוט שהיא יכולה להצביע על ההלכה בשו”ע שהבעל חייב לפרנס את אשתו ובני ביתו, ושבזה הוא באמת חייב לפני כבוד הוריו). תיכף נספר על זה סיפור.

[למה התורה לא מטילה על האיש כבוד הורי אשתו?] יש מצוה לכבד את חמיו וחמותו, לזה נגיע.

[אבל חובת האיש היא “על כן יעזב איש” ולא חובת האשה?] נכון, אבל זה מה שראינו שיש “דין נישואין” – או שזה “דרך העולם” – של מחויבות האשה לביתה.

ספר החינוך: אם הבעל לא מונע חייבת כרגיל

בספר החינוך (שבודאי כולם מכירים, ספר מאד חשוב, שבעל המחבר כתב בשביל ללמוד אותו בשבת – כך הוא כותב, שיהיה ללמוד מצוות פרשת שבוע בשבת) מצוה לג:

ונוהגת [מצות כבוד הורים] בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות [כמו המשנה] כל זמן שאפשר להן [לנקבות] כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן [זה חידוש שלו, שלא כתוב בגמרא ולא ברמב“ם – שכל זמן שהבעל לא מונע את הקדשת האשה את עצמה להוריה היא חייבת בכבודם.].

אף על פי שהש”ך אמר “ונראה” – שלכאורה הוא מחדש דבר שאף אחד לא אמר, אבל כאן יש איזה תקדים, אבל כנראה שהש”ך הבין שזה לא בדיוק מה שהוא אומר (כלומר שהש”ך בא לומר יותר מאשר החינוך).

החילוק בין החינוך לש“ך

מה ההבדל בין דברי החינוך לדברי הש”ך? בקריאה ראשונה אפשר לחשוב שאין הבדל, שהם אומרים אותו דבר, אבל אז קשה על לשון הש”ך (שאינו מזכיר את קודמו). לכן נסביר שיש כאן שתי דרגות של “בעל טוב” (בטוי שנראה בהמשך):

יש בעל – עוד לא לגמרי טוב, אבל הוא בדרך – שעקרונית אינו מונע בעד אשתו מלקיים את מצות כבוד הוריה. עוד לא טוב לגמרי, אבל לא כזה בעל רע שיש לו עקרון למנוע מאשתו את מצות כבוד הורים לטובת האגו שלו, שתשרת רק אותו, שמפריע לו כל דבר שהיא עושה בשביל מישהו אחר. לכן הוא לא תמיד מונע את אשתו מלכבד את ההורים שלה. נשתמש בעוד בטוי – הוא לא תמיד רואה בהורים של האשה מתחרים שלו. זה מה שהחינוך אומר, שבכל זמן שהבעל לא מונע אז היא חייבת.

הש”ך, אם קוראים אותו נכון, כנראה אומר קצת יותר מזה – שלא רק שהבעל לפעמים מונע ולפעמים לא, לפי המצב רוח, אלא בעל יותר טוב שאומר לה שאני אף פעם לא מקפיד על זה שתכבדי את הוריך ככל יכולתך. “עשי כל אשר ביכולתך לכבד את ההורים שלך”. כעת אמרתי את זה קצת יותר מדי חזק, כפי שנראה תיכף (שזו דעה אחרת בסוגיא שלנו של חובת האשה בכבוד הוריה), אבל עקרונית אינו מתנגד בכלל שאשתו תכבד את הוריה.

ספר חסידים: תלוי אם הבעל טוב

עוד מישהו שקדם לש”ך, שפלא שהש”ך לא מביא אותו, רבי יהודה החסיד. כשמו כן הוא, חסיד גדול מאד, והרבה פעמים הוא מובא בהלכה (וכולם יודעים שעשה הרבה תקנות, שמאד חוששים להן – כמה שהוא חסיד ‘אורותיו‘ [הוראותיו, הבאות מתורה, לשון הוראה, שקדמה לעולם, וד”ל], אורות מרובים דתהו, גדולים מאד וקצת ‘מפחידים’), וכתב בספר חסידים סימן שלה:

האב שבתו נשואה ועוסקת בצרכי בעלה, והאב צריך לה, לא יצווה לבתו לעשות צרכיו כל זמן שעוסקת בצרכי בעלה [מקדים מוסר לאבא – זה ספר שהוא גם הלכה וגם מוסר וגם טרום–חסידות. קודם כל אומר לאבא שלא יבקש משהו מבתו הנשואה אם זה פוגע בטיפול במשפחתה. על האבא לדעת שקודם בתו חייבת למשפחה שלה ואז לו, ולכן לא להטיל עליה לעשות משהו על חשבון המשפחה.], ואם הבעל טוב, יאמר לה לעשות צרכי האב קודם [זה העיקר, כל השיעור עד כה היה להגיע למשפט הזה…].

לכאורה זה צריך להיות שיעור לבעלים – שיהיה “בעל טוב” – אז למה זה שיעור לנשים? כי “הכל מן האשה” ויכולה האשה לעשות את הבעל טוב. מן הסתם כל הבעלים כאן הם טובים. הוא אומר ש”אם הבעל טוב” אז אף שהוא זקוק והילדים זקוקים – לא פקוח נפש – יאמר לאשתו קודם לכבד את הוריה.

למה הש”ך לא הביא את זה? כנראה שזה יותר מדי בשביל הש”ך, הוא בכל זאת בעל נגלה (כנראה שבשביל להיות בעל טוב צריך להיות בעל נסתר) – זה יותר מדי לדרוש מהבעל הממוצע. זוה מדת חסידות, שיש בעלים כאלה טובים שיאמרו לאשה שקודם תדאגי להוריך ורק אחר כך תדאגי לי ולילדים.

“בעל טוב” בפירוש רגיל ובפירוש חסידי

על ספר חסידים יש פירוש, שאומר מה זה “בעל טוב”:

רוצה לומר שהרי אדם חייב בכבוד חמיו אם כן מן הראוי אם הוא טוב שיאמר לה לעשות את צרכי אביה קודם.

הוא חייב בכבוד חמיו וחמותו, ואין לך כיבוד שלהם יותר מזה. כך המפרש מפרש את ה”בעל טוב”. כאן צריך לעבור עוד שלב. הפירוש הזה אכן מביע דבר נכון וצודק, אבל הוא עדיין לא ראש חסידי. זה מצוין – כאן אנחנו עולים בקדש, הבעל הזה הוא טוב, הוא כל כך טוב שמוותר על טובת עצמו לטובת הורי אשתו מפני שגם הוא מחויב בכבוד חמיו, אבל זה עוד לא הראש החסידי. הראש החסידי לא יפרש ככה את המשפט של רבי יהודה החסיד.

המפרש כאן אומר שבעצם הבעל עושה מצוה – זה ראש של ‘לצבור מצוות’, זה מצוין. יש בחסידות מושג שיש מי שהראש שלו כל הזמן להיות צודק, אבל יש ראש שני שעיקר מגמתו בחיים – וזה אפילו לא מגמה מודעת, אלא “מודעות טבעית” – זה להיות טוב. הוא טוב בעצם, עצם הטוב (וטבע הטוב להיטיב). הוא לא צריך לצאת צודק, ואפילו לא לצאת תמיד עם עוד מצוה לזכותו. איך הפירוש הזה פירש את זה? ספר חסידים אמר שאם הבעל הוא טוב הוא יאמר לאשתו להקדים את ההורים שלה לפניו, והוא מסביר שטוב הוא שבכך מקיים מצות כבוד חמיו וחמותו. אבל לפי חסידות זה להיות “צודק”, ולא להיות “טוב”.

יש ודאי מצוה לכבד את חמיו וחמותו, אבל מי שמתכוון לקיים את זה בכך שנותן לאשתו לכבד את הוריה זה עדיין לא “טוב” אלא מחושב, צדיק. “טוב” הכוונה היא גם שהוא שמח בכך, ובעיקר – טוב זה לעשות טובה למישהו מתוך אהבה פשוטה (מתוך לב טוב בעצם, ה”דרך טובה” העיקרית של פרקי אבות, מילי דחסידותא), ולא לעשות לעצמו עוד מצוה. כמה שזה חשוב, ובאמת יש לי מצוה לכבד את חמי, אבל טוב הכוונה לעשות טובה. הבעל הטוב, שרוצה לזכות את אשתו – גם לשמח אותה, זה הולך ביחד, כי כל השמחה של יהודי זו שמחה של מצוה, ושמחת כבוד הורים היא משמחות הכי גדולות בתורה – רוצה לתת לה טוב, הזדמנות לעשות דבר טוב, ולעשות לה טוב בלב (וגם רוצה לעשות טוב לחמיו וחמותו, מפני שאוהב אותם ורוכש להם כבוד בלב). אם היא מטפלת במשפחתה מפני שהיא משועבדת לו, היא גם עושה משהו טוב על פי תורה, אבל היא מפסידה את המצוה של כבוד הורים. הפירוש הפשוט של ספר חסידים הוא שאם הבעל הוא טוב הוא לא רוצה למנוע את אשתו מקיום מצוה (רמה אחרת לגמרי ממונע/לא מונע, אלא) – הוא רוצה כל הזמן לזכות את האשה בקיום מצות, בדברים טובים משמחי לב.

הפירוש החסידי הנ”ל של “בעל טוב” נוגע במיוחד לדורנו – זה נוגע לא רק למצות כבוד הורים אלא לכל הדברים שבעולם: בעל טוב ישב בבית לשמור על הילדים כדי שאשתו תצא לשיעור תורה, יוותר על הרבה דברים כדי שאשתו תצא לעשות מבצעים, לקרב יהודים לאידישקייט. בעל טוב מוותר לאשתו כדי שתעשה כמה שיותר דברים טובים, וממילא תשמח, וגם הוא שמח בשמחתה (והיא בשמחתו בשמחתה וכו’, סוד “שעשֻעים יום יום”, הכאת אור ישר באור חוזר, וחוזר חלילה, ומוליד תולדות ברוכות ושמחות, וד”ל) – “שמחו צדיקים בהוי'”.

מגוון השיטות – רמות שונות של הדחקה

מה שצריך להשלים את כל השיעור הזה, שככל שהבעל באמת מאפשר ונותן ומעודד – כאן, בפירוש ספר חסידים, זה כבר עידוד של ממש – את אשתו לעשות דברים טובים, גם על חשבון הנאת עצמו, ככה האשה צריכה להתעלות בקדש. אמרנו שיתכן כאן איזה תסביך, שעד עכשיו, עד שהתחתנה, האשה היתה רק ברשות עצמה וכעת היא ברשות אחרים, אז איפה נמצאת מצות כבוד הורים? יש מושג בפסיכולוגיה – הדחקה. אם האשה נשואה ופתאום לא יכולה לקיים כבוד הורים זאת אומרת שבאיזה מקום בנפש היא מדחיקה את זה. זה קצת לטובתה, כי אם זה יותר מדי בראש מעיניה זה יגרום לתסביך (אם היא לא יכולה לקיים את זה).

לפעמים להדחיק זה טוב ולפעמים זה לא טוב. אבל החסידות לא אוהבת להדחיק גם כאשר זה טוב. החסידות רוצה שלא יהיה צורך להדחיק. זה מה שהבעל הטוב עושה כאן. ככל שהבעל הוא יותר טוב הוא משחרר מהדחקה. יש הרבה רמות בלא מודע. לדוגמה, אם יש מישהו שסובר (ויש, כמו שאמרנו) שאם התורה אמרה שאת פטורה אז את פטורה לגמרי ו’לא יעזור לך’ – גם אם את אצל ההורים ואין מי שיפריע לך. מאד לא משמע כך בלשון המשנה, אבל יש מי שאומר כך (והוא סובר שהפטור הוא תקנת חכמים, ותיקנו לפטור בכל אופן, וגם אם הפטור מן התורה י”ל שבכל אופן פטורה). אז מה קורה אצל האשה הזאת בנפש? זאת אומרת שהיא מדחיקה את המצוה הזאת כל כך, עד שזה לא מודע. אם היא כל כך פטורה עד שאפילו כשתהפוך להיות פנויה זה לא יחזור ויעור – לעולם ועד לא תהיה לה עוד הזדמנות של כבוד הורים – אז ההדחקה היא לאיזה תהום של לא-מודע ש”כל באיה לא ישובון”, שזה לא יכול לצאת משם. יש דרגה כזו בלא מודע. אבל כאן זה לא עד כדי כך, שהרי הלכה מפורשת שגרושה ואלמנה חייבות בכבוד אב ואם. הכי עמוק בלא-מודע שיש כאן היינו שעדיין שמור שם שאם ה’אריה דרביע’ על פי הלכה כבר לא יהיה, זה יחזור ויעור.

כל הדרגות שאמרנו הן דרגות שונות של כמה הדבר מודחק בלא-מודע. אם למשל, כמו הש”ך, שאם הבעל לא מקפיד אז כל מה שהיא יכולה לעשות חייבת לעשות כמו איש, אז המצוה הזו קיימת בטרום-מודע. היום מבדילים בין לא-מודע לטרום-מודע, שנמצא על סף המודע – שבכל הזדמנות זה יכול בקלות להגיע למודע, להגיע ליישום. זה לא ממש מודחק אל הלא מודע, זה כל הזמן מוכן להתגלות, גם בחיי הנישואין. קצת יותר עמוק מזה, שזה כבר מודחק לתחום הלא-מודע – שיותר קשה להוציא את זה. הכל תלוי ביחס בין האיש לאשה – זה מה שמשפיע על דרגת ההדחקה של המודעות למצוה זו, שהיא מצוה רמה ונישאה, מצוה של הנצחת עם ישראל (וקשורה גם במיוחד עם ארץ ישראל).

דעה נוספת: האשה הנשואה פטורה לחלוטין ממצות מורא

לפני שנעשה סדר יותר מסודר – על פי ספירות, כדרכנו תמיד – מכל מה שלמדנו, יש עוד משהו לקרוא. אמרנו שבהלכה הרמב”ם כתב רק מה שכתוב בגמרא, שכאשר האשה נשואה היא פטורה ממצות מורא וכבוד אב ואם (כך משמע, כנ”ל, שגם ממצות מורא היא פטורה). יש עוד דעה מרחיקת לכת בהלכה, שלא אמרנו קודם, שצריך בשביל הסיום. כמו שיש מי שאומר שאשה נשואה פטורה מכבוד לגמרי, מאותו טעם שלא נתנה התורה את דבריה לשיעורין (שאי אפשר לומר קצת כן וקצת לא, אלא שהתורה זה או-או, או הכל או לא כלום), יש מן האחרונים מי שאומר את זה גם לגבי עיקרי דיני מורא (ולא רק לגבי ציות להורים). אומר שאשה נשואה יכולה לשבת במקומו של אביה, לעמוד במקומו ואף לסתור את דבריו. לומר ככה זה בעצם לעשות מהאשה רמה מאד נמוכה – או ששייכת לבעל או להורים, ולא יכולה (נפשית) להיות שייכת לשניהם, ובמיוחד כשאומרים כך בקשר למורא.

כתוב שרבי אליעזר, אבי הבעל שם טוב, צוה לבנו הקטן לפני הסתלקותו לא לפחד משום דבר שבעולם, רק מהקב”ה – אי אפשר לפחד באמת משני דברים. אם היחס לבעל מלווה פחד, ושזה העיקר, אז אי אפשר כבר לפחד מההורים כמו קודם (לפני הנישואין וגם אם האשה תתגרש כו’, שאז הפחד מההורים חוזר ונעור), וממילא אין כבר (אצל האשה הנשואה) מצות מורא אב ואם בכלל.

אם כן, עשינו כאן קשת – מכך שאשה נשואה פטורה מהכל, ממורא וכבוד על כל גווניהם, ועד לכך שהאשה חייבת בהכל (אם הבעל הוא טוב), ואפילו יותר חייבת מאשר כשהיתה פנויה (כי הבעל מעודד אותה – קודם תכבדי את ההורים שלך ואז תכבדי אותי).

סיפור על הרב משה סגל ורעיתו

נספר סיפור, שמן הסתם מי שמכירו כבר חשב עליו – הסיפור של השווער והשוויגער שלי ע”ה, הרב משה סגל ורעיתו. זה כתוב באריכות (עם הסבר והשלכות) במלכות ישראל. יש ספר “דור ודור” שהשווער כתב על חייו, שמאד מומלץ לכל אחד לקרוא, ושם מספר זאת – לפני שהתארסתי עם אשתי לעתיד אמרתי שנתחתן בתנאי שתקבלי על עצמך שהחובה הראשונה שלי זה לעם ישראל, החובה השניה שלי זה להורים שלי, והחובה השלישית שלי זה לך. אם את מוכנה נתחתן, ואם לא אז לא. היא מספרת שהיו לה התלבטויות בשידוך, אבל כששמעה את זה זה הכריע לה ללכת על השידוך – זה בחור טוב באמת עם מסירות נפש.

מסירות כלפי ההורים קשורה למסירות לבן/בת הזוג

כאן, בסיפור הזה זה הכיוון ההפוך ממה שדברנו, שהאשה מוותרת ברצון מלא, ומתוך הערכה, לאיש, אבל זה אותו רעיון. רואים כאן שזה עובד בשני הכיוונים. הבעל הטוב אומר לאשתו קודם לכבד את הוריה ואחר כך לכבד אותו, והאשה הטובה מתאהבת דוקא בבעל כזה שאומר שקודם אני חייב לעם ישראל – יכול להיות שהרבה זמן לא תראי אותי כי אשב בבית סהר (כמו שבאמת היה) – ושנית כל אני חייב להורים שלי, ושלישית אני מסור לך.

היא מספרת – כך שמעתי ממנה, חוץ מהסיפור – שכך הבינה שהוא יהיה בעל מסור גם אלי (וכך לעניננו כאן, האשה הנשואה המכבדת את הוריה כדבעי ודאי תהיה אשה מסורה למשפחתה ביותר, בפנימיות). אחד כזה הוא האדם שצריך להתחתן איתו. הסיבה שכתבנו את זה במלכות ישראל כי זה אחד מקוי החינוך שלנו כאן בישיבה (לחילי בית דוד). אם כן, זה הולך בדיוק בשני הכיוונים, וכאן יש סוגיא מופלאה בנגלה להמחיש את הדבר הזה.

שוב, מה יש לנו בהלכה? או שהאשה פטורה מהכל או שהיא חייבת בהכל, אפילו ביתר שאת, ולכן באמת המשנה יכולה לכתוב שכל המצוות של כבוד הורים אחד אנשים ואחד נשים חייבים, בכלל בלי להזכיר מה שכתוב בברייתא.

הרמב“ם בפירוש המשניות: חייבת לפי יכולתה

אמרנו שיש רק דבר אחד שלא קראנו. בפירוש הרמב”ם על המשניות (אמרנו שבהלכה לא אומר מה זאת אומרת שאשה נשואה פטורה, אלא רק כותב שהיא פטורה, ואפשר לפרש בכמה אופנים), קידושין פ”א מ”ז:

אלא אם היתה האשה בעולת בעל שאין חיוב עליה מתורת הכבוד [כאן כותב רק כבוד] אלא מה שאפשר בידה לעשות, מפני עסקי בעלה המחוייבין לה מתורת הזווג.

כאן כותב שיש לה מחויבות למשפחה וזה קודם לכבוד הורים, אבל חוץ מזה היא עדיין חייבת בכבוד הורים. שוב, הוא לא כתב את זה בהלכה – אלא רק סתם שהיא פטורה – אבל בפירוש המשניות מפרש כך. פירוש המשניות נכתב לפני היד החזקה. אפשר לחשוב שבסוגיא שלנו הרמב”ם חזר בו – כשכתב את היד החזקה – ממה שכתב בפירוש המשניות, אבל אם אין צורך לומר שהוא חזר בו לא אומרים זאת סתם. שוב, כאן אומר שאם יש לה זמן פנוי ודאי חייבת לקיים מצות כבוד הורים. שוב, זו הסברא הכי פשוטה ומתקבלת על הדעת, אם רוצים לחלק. הייתי יכול לחשוב שהרמב”ם אולי-אולי סובר כמו מי שאומר שהאשה פטורה לגמרי, אבל רואים כאן שהוא לא סובר כך.

סיכום שבע המדרגות

יצאו לנו שבע מדרגות, מהבעל הכי טוב – שאז היא הכי חייבת (זה טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, שהיא חייבת בכבוד הורים) – למצב שפטורה לגמרי (שבעצם מצביע על דרגה נפשית של קטנות מוחין, שהיא לא מסוגלת לחלק את הנפש שלה בין ההורים לבין הבעל – וכאן זה, כמו שאמרנו, בדיוק אותו דבר כמו לחלק את הנפש בין התפקיד בבית לבין לצאת לשיעור תורה או לעשות מבצעים – אבל ככל שהאשה, ובעלה, בגדלות מוחין, שזה ענין משיחי, שהאשה עולה להיות שוה לבעלה בקומתה הרוחנית, ואפילו יותר גבוהה מבעלה [בבחינת “אשת חיל עטרת בעלה” – “כל מה שתאמר אליך שרה שמע בקֹלה”, שרה היתה גדולה מאברהם בנביאות], אז הבעל הטוב מעודד אותה לעשות דברים טובים המועילים לעם ישראל ולקירוב הגאולה קודם לחובות שלה כלפיו, כלומר שהוא מוותר [ב”אלף-בית” שלנו לילדים, האות ואו היא: “ותר אהוב ורחם”, וידוע שהאות ואו היא האות של יחס הבעל לאשתו, המשכת השפע מלמעלה דרך הבעל לאשתו, וד”ל]):

הכי טוב זה הפירוש החסידי על ספר חסידים ל”בעל טוב”.

הדבר השני זה הפירוש הלא-חסידי של “המפרש” על ספר חסידים – שחושב על מצות כבוד חמיו וחמותו.

פירוש הש”ך שאם הבעל לא מקפיד היא חייבת בכל, שפירשנו (כדי לחלק מהחינוך) שהוא אומר לאשתו שככלל אינו מקפיד (אף שודאי לא אומר להקדימם לו – ודאי שעדיין כן מקפיד שקודם כל תעשה מה שצריך בבית, אבל אין לו שום התנגדות שתכבד את הוריה בכל הזדמנות אחרת).

ספר החינוך, שאומר שלפעמים הבעל מונע (לאו דוקא מסיבות מוצדקות של דאגה אמיתית לצרכי הבית אלא גם מתוך דאגה לאגו שלו) – עדיין לא בעל טוב ממש – ולפעמים לא מונע. אם הוא לא מונע, ‘קם במצב רוח טוב’, אז צריכה לתפוס את ההזדמנות ולכבד את ההורים.

מצב פחות טוב – שאפשר לומר שזה כמו הפשט ברש”י – שלא שאני פטורה לגמרי, אבל מן הסתם אין סיפק בידי כי מרחפת עלי מחאת הבעל, בגלל שיש פה אחד שעקרונית כל הזמן יכול למחות ויש לו רשות למחות. זה נקרא “רשות אחרים עלי”, כל הזמן הוא יכול למחות אז איני חפשיה. זה להכנס לאיזה מנטאליות של הדחקת המצוה במדה מסוימת, אבל זה עוד לא אומר שבתור נשואה אני פטורה מהמצוה לגמרי, כבר לא חלה עלי בכלל מצות כבוד הורים.

מי שאומר שהיות שהתורה לא נתנה דבריה לשיעורים האשה הנשואה פטורה ממצות כבוד הורים לגמרי, עקרונית, אך עדיין חייבת במצות מורא אב ואם.

שהאשה הנשואה פטורה – תמיד – גם מכבוד וגם ממורא. אף שזה נשמע מוזר. כתוב שלדבר יפה בדרך כבוד עם ההורים תמיד צריך, אבל כבר ‘אין לה ראש’ להקפיד לא לשבת בכסא של אמא שלה – היא לא יכולה להיות מחולקת בנפשה. אמרנו שזה מצביע על הרמה הכי נמוכה של האשה – זו הדרגה השביעית.

הקבלת שבע  המדרגות לשבע המדות

שבע המדרגות האלו מקבילות בדיוק לספירות העליונות (וכחות הנפש) מחסד עד מלכות. נאמר כמעט בלי להסביר. קודם כל, מצות כבוד אב ואם לפי קבלה שייכת בעצם לספירת הדעת[ז], אז כל שבע הדרגות הללו של האשה הן איך היא מתייחסת לספירת הדעת. יש אשה נשואה שבעלה הוא טוב כמו שחסיד צריך להיות טוב, טבע הטוב, טוב בעצם, וזה בא לידי בטוי בכך שהוא מעודד את אשתו לקיים את המצוה של כבוד הוריה גם ‘על חשבונו’ (ואפילו על חשבון הילדים כל זמן שזה לא ממש פוגע במישהו). אמרנו שמכאן אפשר להשליך את זה על כל מצוה, על כל דבר טוב שאשה מסוגלת לעשות; יש את הפירוש הלא-חסידי של אותו דבר (שמעודד את אשתו לקיים מצות כבוד הורים בגלל שהוא עצמו חייב בכבוד חמיו וחמותו) – זה גבורה; חסיד ולא-חסיד זה חסד וגבורה.

זה שמצהיר שעקרונית אינו מקפיד שאשתו תקיים את מצות כבוד הוריה עושה זאת מתוך רחמים, פנימיות מדת התפארת (כאן מסת הרחמים היא דרגה של אהבה שלמטה מחסד, בלשון הקבלה כאן האהבה והרחמים על אשתו היא בדרגת “חסד מגולה” שהוא בעצם מוגבל מפני שמעורב בו מודעות עצמית, מה שאין כן עצם מדת האהבה והחסד הוא “חסד מכוסה”, אין בו מודעות עצמית, הוא בסוד “עץ החיים” ולא “עץ הדעת טוב ורע”, כמבואר בחסידות. ידוע מה שכותב רבי נחמן שעיקר מדת הרחמים צ”ל על האשה. זו דרגת הרחמים דכאן, שבאה לידי בטוי בכך שאינו מקפיד שאשתו תכבד את הוריה, ושמן הסתם תקבל סיפוק מזה, וד”ל). אני לא כזה רע…; זה שלפעמים מונע ולפעמים לא, זה שלא מונע (הדרגה הכתובה בספר החינוך, שלמטה מפירוש הש”ך לשו”ע) הוא בנצח. הוא לא מעודד את אשתו לכבד את הוריה ואף לא מצהיר שככלל אינו מקפיד עליה בכך, אבל בכל זאת ברגע הזה שאינו מונע ממנה את זה הוא כאילו נוסך בה קצת בטחון עצמי (לא שהוא מתכוון לכך במודע, אבל כך יוצא בפועל) שהיא יכולה לקום ובכל אופן לקיים את המצוה – זה נצח, שפנימיותו בטחון, לתת לה איזה רגע לקום (ברגל ימין – נצח) ולקיים את המצוה; זה שאין סיפק בידה כי היא תחת ‘מקיף’ של מחאת הבעל, “ברשות אחרים” (כפירוש הפשוט של בטוי זה, ש”אריה רביע עלה”), זה ספירת ההוד – ענף הגבורה, מדת היראה והאימה (לפי המבואר לעיל, כאן, בהוד, הכוונה היא שיש ‘מקיף’ שהוא קרוב לתחושת אימה, אבל לא אימה ממש);

שתי הדרגות של פטור גמור – הסברה שהאשה פטורה מכבוד הורים (אבל לא ממורא הורים) היא כנגד היסוד (בספירת היסוד האשה דבוקה בבעלה לחוד, אין היסוד מקבל הארה מאור אמא, דרק “עד הוד אתפשטת” כידוע, וללא אור אמא גם הארת יסוד אבא, שכן מגיעה בסיומה להאיר ביסוד ז”א, אינה מצדיקה שתהיה האשה הדבוקה בבעלה בספירת היסוד חייבת במצות כבוד אב ואם, שלא תתכן המצוה רק באחד ההורים, היא לו ניתנה לצדדים, ומה עוד שאין הארת יסוד אבא מאירה במלכות הדבוקה ביסוד ז”א רק ביסוד ז”א עצמו, וד”ל); והסברה שהיא פטורה אף ממורא הורים היא כנגד המלכות (שבה שרש המורא כלפי כל דרגת אדנות, ולפי סברה זו כל המורא, לא לדבר על כל הכבוד, צ”ל אך ורק כלפי הבעל). כאן, בהקבלת סברה זו למלכות היינו במובן של היות המלכות “נקודה תחת היסוד”, שהמלכות הכי בקטנות.

ולסיכום:

כל הדרגות הנ”ל הן קשורות לפרצוף המלכות, פרצוף האשה (לגבי רמת החיוב שלה במצות כבוד אב ואם), בחסד היא הכי בגדלות ובמלכות היא הכי בקטנות (נקודה תחת היסוד), ואזי הסברה נותנת לומר שהיא פטורה מהכל, אף ממצות מורא הורים כפשוטה.

סיכום כללי

זה היה בקיצור נמרץ שבע מדרגות של חיוב האשה בכבוד הורים כל זמן שהיא נשואה (והלואי שהיא תהיה נשואה לעולם ועד). יש לזה הרבה השלכות. פתחנו בזה ששמירת שבת – מצוה מיוחדת של אשה – וכבוד הורים הולך יחד, בפרט לפי האריז”ל, ושמדבריו יוצא שראוי שיהיה כמה שיותר כבוד הורים, גם של אשה נשואה, וכמה שיותר שמירת שבת, בפרט בנוגע לפנימיות ענין השבת, חידושי תורה של שבת (שהם מעין גילוי התורה חדשה מאתי תצא שיגלה מלך המשיח).

האריז”ל מעודד את הבעל שיהיה בעל טוב בעצם ושיעודד את אשתו תמיד לקיים את מצות כבוד הוריה וכל מצוה המזדמנת לה, בפרט מצות שבכחן, בגלוי, לזרז את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בזכות זה, בזכות נשים צדקניות, תבוא הגאולה בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש.