זוגיות

המשנה בתחלת קדושין אומרת “האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה”. אנחנו נוהגים קדושי כסף, כידוע, והרמב”ם כותב שזה מדברי סופרים (חקירה מה כוונתו, אם זה מהתורה או מדרבנן), אך בכך המשנה פותחת – “הכל הולך אחר הפתיחה” – ואחר כך עוד שתי דרכים, שטר וביאה, ששתיהן ודאי מדאורייתא. מה שלכאורה הכי פשט, השלישי, נמנה בדברי חז”ל אחרון. יש פירוש אחד שהשלוש דרכים זה כנגד שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם – “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. קדושי כסף זה גמילות חסדים. כסף מנלן? לומדים זאת מאברהם אבינו, “ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”, והוא איש החסד והאהבה. קדושי כסף זה פעולה של אהבה פשוטה, של גמילות חסדים. שטר זה תורה – קדושי שטר זה לקדש את האשה מכח אותיות התורה, “אנא נפשאי כתבית יהבית”. שאני כותב את עצמי בתוך האותיות ונותן את עצמי – כך כשאיש מקדש אשה על ידי שטר, כותב את עצמו בתוך האותיות ונותן את עצמו. לקדש אשה זה כמו לתת את עצמו – כמו שקונה את האשה כך מקנה את עצמו, מתחייב לה גם למה שכתוב בכתובה וגם התחייבויות הרבה יותר פנימיות, עד ל”והיו לבשר אחד”. שני אלו פשוטים – פשוט שכסף כנגד עמוד גמ”ח, אברהם אבינו, וששטר, תורה, זה כנגד יעקב אבינו (גם הסדר כאן לכאורה לא ישר – מתחיל מאברהם ואז יעקב). בסוף זה ביאה, ומכאן נלמד שביאה זה כנגד עמוד העבודה. איפה מצאנו ביאה בתור עבודה? ראשית עבודת המקדש זה ביאת מקדש (כמו ברמב”ם, “הלכות ביאת מקדש”), וכשבאים למקדש צריך לבוא בטהרה. כשטמא נכנס למקדש הוא עובר עבירה פלילית. כל עבודת המקדש מתחילה מביאה בקדושה ובטהרה. עוד יותר, מה זה עבודה היום? עבודת התפלה, וידוע (וגם כתוב בתניא, באגה”ק) שעיקר היחודים והזיווגים זה עבודת התפלה. הוא שואל שלכאורה התפלה יותר מקודשת מלימוד התורה – כי דווקא בה יש יחודים וזיווגים, לא כמו בתורה – ולכן למה רשב”י וכיו”ב לא מפסיקים? מכאן אנו מבינים שקידושי ביאה זה עמוד העבודה – קדושין מכח עבודת הקדש.

כל זה הקדמה לחתן ולכלה שלנו היום, ששמותיהם שי וטהר. כתוב “איש ואשה זכו שכינה ביניהם”, וזה ה-י של האיש וה-ה של אשה, אותיות יה. בשמות שי טהר אותיות יה (י של האיש ו-ה של האשה) זה האותיות השורות בתוך השטר. מכאן נלמד שעיקר הקדושין כאן ברוחניות זה קדושין מכח התורה (אף שבפועל המנהג קדושי כסף). אם לכל חתן וכלה אומרים שחשוב שילמדו תורה יחד כל חייהם – והיות ש”הכל הולך אחר הפתיחה”, מאד חשוב להתחיל את חיי הנישואין בלימוד תורה, ובפרט תורת החסידות המאחדת את הנשמות (הבעש”ט שואל כל אחד “מה אתה זוכר?”, על שרש הנשמה לפני שירדה לגוף, וכך תורת החסידות מזכירה לחו”כ “דע מאין באת”, שבאתם ממקור אחד) – זה בולט במיוחד בחתן וכלה שלנו, ששם יה שורה באותיות שטר, אותיות התורה. ידוע הווארט של הרוגאצ’ובר שקידושין זה פעולה נמשכת, וגדולי אותו דור, כרבי חיים מבריסק, אמרו-תהו שלפי זה צריך כל יום לומר “מזל טוב”. אין הכי נמי, כך צריך להרגיש. איזה קדושין? ודאי שהרבי רוצה שכולם יהיו גבירים גדולים מאד, ויוכלו לעשות כל יום קדושי כסף עם טבעת זהב העולה הון תועפות, ולהתפלל ביחד (כפי שמצאנו אצל עמוד התפלה, יצחק אבינו, שהתפלל יחד עם רבקה אשתו – “לנכח רבקה אשתו” – ואצלו מצאנו “יצחק מצחק את רבקה אשתו”). הכל צריך להיות, אבל אצל כל זוג יש משהו עיקרי – כאן העיקר זה קדושי שטר בכל רגע, לימוד תורה ביחד, דברי אלהים חיים. זה גם מה שנצחי אצל כל יהודי, זה הקדושין של יעקב אבינו.

איך הבעש”ט מפרש משנה זו בקדושין? בריש כש”ט מפרש שזה שלושה זמנים, שלושה שלבים בזה אחר זה. עד כה פרשנו שזה שלש דרכים, שאצל כל זוג יש את הדרך העיקרית, אבל גם יכול להיות הכל ביחד, בלי קדימה ואיחור. הבעל שם טוב אומר שזה שלושה שלבים בזה אחר זה דווקא. אומר שהקב”ה הוא החתן ואנחנו הכלה – כל יהודי כלה של ה’ – ובתחלה ה’ מקדש אותנו קדושי כסף, מעניק מלמעלה בחסד חנם התלהבות ותשוקה והרהורי תשובה, רצון עז ואדיר להתקרב לה’, ונותן את התחושה בפנים של “קרבת אלהים לי טוב”. תוך כדי שהאדם מקבל התעוררות זו מלמעלה לא יודע שזו אתערותא דלעילא – מרגיש משהו, ולא יודע מהיכן בא. מתי הוא מתחיל להרגיל שהתעוררות החזרה בתשובה היא מה’? בדור שלנו, דור של תשובה, ההתעוררות לשוב לה’ זה מתנה מהשמים. ודאי שהוא מאמין שהכל מהשמים, אבל להרגיש שזה לא אני אלא רק מתנה מה’ – זה רק כשה’ לוקח את זה ממני. יש שלב ש’נגמר לו’ – לא נגמר להאמין בה’, לקיים מצוות, אבל פתאום לא מרגיש את ההתעוררות העצומה שהיתה לו קודם. למה ה’ לוקח ממנו? בשביל שני דברים – קודם כל, בשביל שבאמת ידע מאיפה זה בא, ושנית כל, רוצה שיגיע לדבר הרבה יותר עצמי ואמיתי, לביאה שבסוף, דרך העבודה באמצעיתא, עבודה בכח עצמו. העבודה שלו זה לדבוק בה’ באמצעות אותיות התורה – זה השלב של השטר. קודם האדם היה בהיי, באקסטזה מה’, מהתורה, מהיהדות, אחר כך פתאום הוא ירד מזה, וצריך לדבוק ולהתמיד חזק בתורה גם בלי האקסטזה. לדבוק בהתמדה באותיות התורה, כהוראת הבעל שם טוב “בא אל התבה” – להכנס לתוך מילות התורה – ואם יעשה כך בסוף יזכה לביאה אמיתית, שה’ יכנס בו. בתחילה צריך עבודה מכח עצמו, שיבוא כל כולו אל תוך התיבה – זה מה שה’ נותן לו. המשל המפורסם הוא כבעל שהלך למדינת הים אבל השאיר לאשתו מכתב אהבה, וכל פעם שהיא מתגעגעת פותחת וקוראת – התורה זה לא סתם מכתב, אלא מכתב שהבעל עצמו נמצא בתוך האותיות, וזה מה שמחזיק את עם ישראל בכל ההסטוריה. מי שעובר בהצלחה את העולם הזה, עולם השטר, זוכה לעולם הבא, עולם הביאה. הכסף זה רק מקיף, אור מקיף ולא המשכה פנימית (כפי שמוסבר במאמר שהחתן חוזר לפני החופה, שבתחילה יש אור מקיף בכיסוי פני הכלה ואחר כך רק המשכה פנימית), ולפני ההמשכה הפנימית צריך להיות שלב של התעוררות מצד הכלה. הבעל שם טוב למד אותנו שעיקר העבודה הקבועה של העולם הזה היא קדושי שטר – לכן זה יעקב, האב הכללי. אצל הבעל שם טוב זה נשמע קצת כגזירה קשה – לקחו ממך את הכיף, את הכסף, ועכשיו אתה צריך להוכיח את עצמך ולעבוד בכח עצמך. איך שאנחנו הסברנו זאת, וזה ודאי אמת לגמרי, שגם השטר – לפני הביאה – יכול להיות מתוק, וטעימה מעין עולם הבא. אם השטר זה שאדם לומד חסידות, ובפרט עם אשתו, זה יכול להיות מתוק ביותר. אז, כמו ברמז של השמות של החו”כ שלנו, בתוך השטר שורה השכינה ביניהם – יה.

יחסית לחיי הנשואין יש כמה שלבים שהכסף מוותר לטובת השטר. אחד מהם זה כעת, בסיום השבע ברכות – היו שבעה ימים של מתנות בגשמיות וברוחניות, הכל מלמעלה, לא רק שהכלה לא צריכה לבשל אלא אסור לה לעבוד, הכסף הזה הולך להסתיים. יש גם כסף של “ושמח את אשתו שנה אחת” – יש הרבה מצבי כסף, הכל יחסי. בסיום תקופת הכסף של השבע ברכות צריך להתכונן – כאן החתן והכלה מגיעים לעצם שלהם. מההזמנה לחתונה, כל מי ששם לב ראה שעיקר החיבור כאן זה י-ה בתוך השטר, אבל בכל אופן היו שבעה ימים של כסף, וכעת צריך להגיע לעצם – לעבודה בכח עצמו, ושזה יהיה מתוק מתוק מדבש, “דבש וחלב תחת לשונך” (שכתוב שזה הולך על סתרי תורה, רזין דאורייתא, חסידות), שכל החיים יהיה “דבש וחלב תחת לשונך”.

יודעים שיש בשבע ברכות שבע מתנות שמעניקים – ומתחילים לכוון זאת בשבע הקפות הכלה את החתן, וממשיכים בשבעת ימי המשתה (נושא שדובר עליו באריכות פעמים רבות) – חכמת חיים, עושר, בנים, חיים ארוכים, ממשלה, שלום, חן (שתמיד כל אחד ימצא חן אחד בעיני השני). כל המתנות זה כסף. אנו יושבים כאן בהשגח”פ ביום השביעי, יום החן, וראוי לומר גימטריא יפה: שי טהר = 524 = חן במילוי (חית נון).

עכשיו נעבור לרמז קצת יותר מתוחכם: כשה’ ברא את האדם, ורצה לתת לו את בת הזוג, כתוב בתורה “[ויאמר הוי’ אלהים] לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” – ט מילים ו-לא אותיות. לא הוא מספר ברית הששי, מג השביעי. במספרי ברית, כל שני מספרים רצופים שמכפילים אותם יצא גם מספר ברית – לא פעמים מג זה 1333, מספר ברית ה-לז, והוא עולה כל המשפט הנ”ל, וממוצע כל אות הוא מג. זה משפט שמבחינה מתמטית כולו אומר ברית. לגבי החתן והכלה בפרט – היכן הם רמוזים שם? כנראה כל החתנים והכלות רמוזים שם, אבל את החתן והכלה שלנו מצאנו שם (לא תמיד אפשר למצוא). רת”ס (אלכסון הריבוע) הוא “לא… לבדו… כנגדו” זה קיצור הרעיון של הפסוק – “לא לבדו” אלא “כנגדו”. לפי רוב המפרשים “כנגדו” מאד חיובי, יותר מאשר “עזר”, לא כפי שרש”י מביא מחז”ל ש”לא זכה – כנגדו”. לפי רוב המפרשים “כנגדו” זה תכלית המעלה. במלים פשוטות, “כנגדו” זה יחוד פנים בפנים. “עזר” שאינו “כנגדו” זה אחור באחור עדיין, לא זיווג שלם. לא לבדו כנגדו = 156 = יוסף = ו”פ הוי‘ (היינו שממוצע כל מלה הוא בן). שלוש המלים זה סדרה עולה – 31, 42, 83 (31 42 זה אלבם, העולה יחד חכמה; 42 זו הנקודה האמצעית של 83). המספר הבא – 154 (הוי‘ אלהינו הוי‘) – ואז ארבעת המספרים עולים שי. איפה טהר? בשבילה צריך להמשיך את הסדרה עד המקום השביעי – “כל השביעין חביבין” (ובפרט ביום השביעי של השבע ברכות) – המספר השביעי הוא 547, וממוצע שבעת המספרים הוא טהר. אם החו”כ והכלה אוהבים מתמטיקה – יש להם הרבה מה לעשות. אם לא, גם טוב – יש הרבה חסידות גם בלי זה.

הפסקה לניגון.

לגבי “לבדו”, יש ב”היום יום” שהחידוש של החסידות שאף אחד לא יהיה לבד יותר. פעם, לפני החסידות והבעש”ט, הרב והתלמידים היו לבד – הרב לבדו והתלמידים לבדם – והחידוש הגדול של החסידות שאין יותר לבד, שכמה שיש ריחוק הערך בין רבי לחסידים, היא הנותנת שמצד אחד זה אין סוף אבל יש כאן נשיאת הפכים של קירוב לגמרי, ואין יותר “לבד” לגריעותא. ידוע הווארט בחסידות שאם שלמה המלך היה חסיד, אחרי הבעש”ט, יתכן שהיה כותב את שיר השירים עם משל של רבי וחסיד במקום חתן וכלה.

אמרנו שיש הרבה פירושים מה זה “עזר כנגדו”. לא נוכל עכשיו לעבור על כל הפירושים – זה צריך כמה ימים של סמינר – אז נדבר היום בעיקר על פירוש הרמב”ן (שכמה משאר המפרשים, הבאים אחריו, התייחסו אליו – יש כמה שהסכימו איתו, והרבה מאד שחלקו עליו; כל מפרשי רש”י, כמזרחי ועוד יותר הגור אריה, בשביל להצדיק את רש”י הם חייבים באריכות הביאור לסתור את דברי הרמב”ן המפרש שונה מרש”י).

לפני זה רק נאמר ווארט קצר, שני פירושים קצרים שיש ל”כנגדו” – המלה העיקרית כאן. השאלה אם רצוי או לא – אם רצוי זה כל כך רצוי עד שזה האידיאל, אבל יש בכך הרבה גוונים. הנצי”ב כותב שמכיון ש”אין דעותיהן שוות” לא יתכן חתן וכלה עם אותה דעה, אז האשה המשכלת היא זו שמסוגלת להסתגל ולהתאים עצמה לדעת בעלה – כמו שעם ישראל הוא “עם סגולה”, שמסתגל לכל דבר, האשה האידיאלית היא זו שיכולה להסתדר עם בעלה, ללכת “כנגדו” כמו שהוא. את מה זה מזכיר? את מדת המנהיגות של יהושע בן נון, “איש אשר רוח בו”, שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. לכל איש יש קפריזות, “זכה ‘עזר'”, מי שאשתו עוזרת לו, אבל עוד יותר זכה מי שאשתו “כנגדו”, שיודעת להסתדר עם כל הקפריזות שלו. יהושע הוא המנהיג ויש לו עם, והוא צריך להלוך כנגד רוחו של כל אחד מבני עמו – איך ללכת כנגד רוחו של כל אחד בלי לוותר ולהתפשר על עקרונות (“רך כקנה ולא קשה כארז” – רך ומכופף ראשו, אבל השרש נשאר נטוע בלי תזוזה). אבל יהושע בן נון הוא “פני לבנה” ביחס ל”פני חמה” של משה רבינו – זה סדר של בעל ואשה – וצריך לדעת שהוא יכול להסתדר גם עם כל הקפריזות של משה רבינו. אם נתרגם את החתן והכלה לרבי ותלמידים – אשרי מי שזוכה לתלמידים כאלו שיודעים להסתדר עם כל הקפריזות שלו (כמו האשה הטובה, שהיא גם עוזרת וגם יודעת להסתדר). ממשל הרב והתלמידים אפשר להבין את הנמשל של איש ואשה.

עוד ווארט קצר, לפני שנגיע לעיקר: הגרי”ז הלוי, הבריסקער רב, כותב שבהקדמת הרמב”ם לפירוש המשניות הוא כותב שה’ ברא את כל העולם לשתי מטרות – מטרה אחת, שהכל נברא כדי לשמש את האדם, ומטרה שניה, שהאדם הוא חברתי ביסודו וזקוק לחברה, ובלי חברה הוא מסכן ועצוב. חוץ מזה שכל מה שיש בעולם זה בשביל לשמש את האדם – דבר שלא תמיד זוכה לראות אותו – הכל זה בשביל שתהיה לו חברה, שלא ירגיש לבד. לשון הרמב”ם שבלי זה האדם יהיה שומם – מצב של שממה, של תהו, ו”לא תהו בראה לשבת יצרה”. שומם זה היפך החתונה. הגרי”ז לוקח את הווארט הזה, ואומר שזה כנראה הפירוש של “עזר כנגדו” – “עזר” זה שימוש ו”כנגדו” זה חברה. שני הטעמים הם נגלה ונסתר – הטעם הנגלה שצריך עזרה, והטעם הנסתר שצריך חברה (ובלי זה האדם שומם, משועמם-משוגע). זה ווארט מאד נחמד לגבי חיי נישואין – שבין בני זוג יש עזרה הדדית (אם כי הפסוק אומר על האשה כלפי האיש, אבל האיש גם צריך לעזור לאשה), זה הטעם הנגלה, והטעם הנסתר זה שהם צריכים חברה. “עזר” זה יחס – לא יחד או אחד – הדרגה הכי נמוכה שבתוך התיקון. חברה כאן כולל גם את ה”יחד”, ומגיע גם לחיבור השלם – “והיו לבשר אחד”. אחד מפרקי שכינה ביניהם הוא לפי מאמר חז”ל, פתגם “האשה הטובה היא החבר הטוב” – צריך לאחל לחתן ולכלה שלא יהיה רק לתועלת (ויש בכך תועלת אין סופית), אלא שתהיה בכך גם חברה. מכאן נלמד שהתכל’ס של הפסוק זה “כנגדו”, ולא “עזר”, שהרי פותח “לא טוב היות האדם לבדו”. אם יש רק “עזר”, זה עדיין “לבדו” – רק כשיש “כנגדו”, יחס שוה של חברים (שהוא “יחד” ו”אחד”), זה התכלית.

הפירוש הזה הוא כניסה טובה לפירוש הרמב”ן, שננסה לתמצת אותו:

הרמב”ן אומר שודאי כשה’ ברא את האדם עלי ארץ לא התכוון שהאדם לא יפרה וירבה. חז”ל אומרים שברא את האדם דו-פרצופין – שיש שם חוה, רק שעומדת בצד האחור שלו, ועומדים יחד לפני הנסירה. אז כותב הרמב”ן חידוש נפלא, שמצד הטבע ודאי היתה אפשרות לפרות ולרבות גם במצב של אחור באחור – היו צינורות טבעיים בתוך מערכת הגוף הכפול הזה, שבצורה טבעית-אוטומטית האדם היה מתרבה (כמו הרבה פעולות בגוף, כדוגמת נשימה ועיכול וכיו”ב, היתה פועלת גם מערכת ההפריה). אחר כך גם כותב – דבר שכותב בכמה מקומות בפירושו – שלגבי פו”ר יש “דעת הרופאים” ו”דעת הפילוסופים”. לפי הפילוסופים הזכר נותן רק כח המוליד הרוחני, וכל חומר הולד זה רק מהנקבה, ולפי דעת הרופאים הזכר נותן גם משהו חומרי ממשי, אך כמובן זקוק לחיבור עם הפן החומרי של האשה (הוא אומר שחז”ל מסכימים בדרך כלל עם דעת הרופאים, ויש בכך הרבה פרטים יפים שלא נאריך בהם). בין כדעה זו או כדעה זו – פעולה זאת היתה קורית באופן אוטומטי לפני הנסירה. אם כן, למה צריך את הנסירה? כי הרבה יותר טוב שהאדם יכול לראות את בת זוגו בעינים, בגלל שאז הוא יכול לרצות. אז הרביה הופכת מפעולה טבעית לא-רצונית לפעול בחירית של קיום מצוה. כשה’ אמר “פרו ורבו” לאדם וחוה יש בכך כוונה פנימית של מצוה (אף שמחלוקת אם זו ברכה או מצוה), ומצוה זה ענין רצוני – אם זה היה אוטומטי היינו מפסידים “מצוה רבה” שבתורה, המצוה הכי גדולה של “פרו ורבו” (כל זה הרחבה של דבריו). הוא אומר שטוב מאד שהאדם יראה את בת הזוג והיא תראה אותו, ואז היחוד שלהם הוא יחוד רצוני עם חשק וחיות, ואז, ורק אז – וזה עיקר החידוש – קיום המין מקבל ממד אחר לגמרי, זה קיום אמיתי. אם הכל היה אוטומטי, כמו אצל בהמות וחיות (ואפילו פחות מזה, כי בהמות וחיות כן נבראו נפרדים), כמה שהיה אפשר לפרות ולרבות – זה לא נקרא קיום אמיתי. הקיום האמיתי של מין האדם זה דווקא שה’ מפריד אותם, והם רואים זה את זה, ורוצים, ויש רצון וחשק וחיות, ואז יש “טוב”. מסביר שלאורך כל מעשה בראשית פירש את ה”טוב” – “וירא… כי טוב” – כ”קיום אמיתי”. אם ה’ ברא משהו ומסתכל על זה, וזה דבר יפה מאד אבל לא יתקיים – זה לא טוב. הפסוק שלנו מתחיל “לא טוב היות האדם לבדו”, וזה סימן שאפילו שיש אפשרות של פו”ר זה לא קיום אמיתי, לא הרצון התכליתי של ה’ בקיום האדם. “כנגדו” הכוונה שרואה אותה – שיש פנים בפנים.

עד כאן הווארט של הרמב”ן, ורק נסביר אותו קצת לפי הקדמות ידועות אצלנו: כתוב בחסידות שיש שלושה מצבים – הויה, חיות, קיום. חיות וקיום הולך יחד – חז”ל הרבה פעמים מצמידים יחד את הלשונות “חי וקים”. כתוב ש”חי” זה עצם ה”רצוא ושוב” – דופק של חיות והתפעלות – אבל חיות יכולה להסתלק ולמות, ומי מקיים את ה”דופק” כך שה”רצוא” לא יסתלק? צריך איזה אור מקיף, “שומר”, שישמור שה”רצוא” לא יסתלק וה”שוב” לא יקבר באדמה. שבאופן תמידי יהיה רצוא משוב ושוב מרצוא, לאורך ימים ושנים – זה כח הקיום, הקיום של החיות. אבל, עוד לפני שיש חיות וקיום, יש הויה – שהדבר מתהווה. אם אנחנו נתרגם את הפירוש של הרמב”ן למושגים האלה, הרמב”ן אומר שיש לאדם הויה מהרגע הראשון שנברא, ובהויה שלו כלולה גם אפשרות של פריה ורביה – לא יתכן שה’ יברא מין בלי יכולת לפרות ולרבות, כך פותח את פירושו, אבל אין בזה לא חיות (התלויה בכך שמסתכלים זה לזה בעינים) ואין בזה קיום אמיתי. הייתי יכול לחשוב שהויה זה כבר קיום, אבל הקיום האמיתי רק על רקע של חיות – שמקיף את החיות. איך אומרים זאת באותיות של חסידות? על העולמות התחתונים בי”ע נאמר “[כל הנקרא בשמי ולכבודי] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו” – ההויה היא בעולם העשיה, והוית אדם וחוה היא עדיין אחור באחור לגמרי, שכל אחד מסתכל לכיוון שלו ואין הסתכלות אחד בשני. כל אחד מסתכל בכיוון שלו – כל אחד שקוע רק באינטרסים האישיים, באגו של עצמו. זה נקרא “אף עשיתיו” – לשון אף וחימה – זה מצב של הויה, של דו-פרצופין. הייתי חושב שהמצב הראשוני יותר גבוה, ובהתפתחות יורדים, אבל כאן מסבירים הפוך – כמו שהמדע מסביר אבולוציה. בדרך כלל בקבלה אבולוציה זה מלמטה למעלה, השתלשלות העולמות, ובמדע זה מלמטה למעלה, התפתחות – למצוא התפתחות בתורה זה אתגר חשוב, וכאן יש דוגמה. מהדו-פרצופין נעשה לשנים, ומה קורה? דבר ראשון מקבל מזה חיות – יש התפעלות, רגש. החתן אצל הרבי כמה חדשים, אחר כך לא יכול לראות את הכלה, ופתאום רואה אותה – הוא מתרגש, כך צריך. תיכף נסביר יותר מה זה עושה שסוף כל סוף רואה את הכלה שלו. בכלל, זה שמפרידים בין החתן והכלה תקופה מסוימת לפני החתונה זה כדי לשחזר את ירידת הנשמה לתוך הגוף. לפני ירידת הנשמה לגוף היו יחד כל הזמן, אז נפרדים ויורדים לעולם, ואחר כך נפגשים וזה שמחה וששון – משחזרים את זה שוב אחרי שמחליטים להתחתן, משחקים שוב פרידה ופגישה בצומת, בחופה, בכיסוי פני הכלה. כך מסביר הרמב”ן ש”כנגדו” זה התרגשות מכך שהחתן רואה את הכלה, אבל בסיום דבריו – ודורש הסבר, כי לא כל כך ברור – אומר שרק אז יש “טוב”. ההויה הראשונית זה עולם העשיה, “אף עשיתיו” (נפשית זה אגוצנטריות, שכל אחד עסוק רק בעצמו וחי סביב עצמו), החיות זה ביצירה, מקום של רגש וחיות – זה “יוצר אור”, שרואה את הכלה. יותר גבוה מזה זה “בורא חשך” – זה הקיום. הייתי יכול לטעות שגם בעשיה יש קיום – פו”ר אוטומטי, אהבה טבעית לא מודעת. כשעולים ליצירה יש אהבה רגשית, ובבריאה יש אהבה שכלית – זה גם ממד של חושך יחסית לראיה, אבל הוא מקיים את החיות והוא הטוב האמיתי (ידוע שטוב הוא מופנם – סוד “טוביה גניז בגוייה” של האות ט).

כדי להבין עוד טפה, ידוע מה שהראשונים קוראים טוב-ערב-מועיל (ר”ת טעם) – שלוש סיבות, שלושה מניעים, למעשי בני אדם: או שהאדם עושה משהו מתוך חישוב פרגמאטי – עושה כי זה “מועיל”, או בגלל שזה “ערב” לו – יש לו תענוג והנאה, או מי שזוכה לעשות דברים ממש לשם שמים, לשם ה’, “חסיד המתחסד עם קונו” – זה “טוב”, עושה את הטוב בגלל שזה טוב. זה ביטוי מהרמב”ם – אצלו זה הלשון זה אמת, והאמת היא הטוב האמיתי – וגם חסידים מדגישים אותו. המניע של הטוב זה בעולם הבריאה – שכל אמיתי ומתוקן. המניע של הערב – גם בקדושה יש ערב, זה לא יצר הרע דווקא (זה יצר – גם יצר טוב) – זה בעולם היצירה. מי שעושה רק דברים מועילים, פרגמטי מתחילתו ועד סופו, זה עולם העשיה (בדרך כלל המועיל זה אינטרס שלו). כל זמן שאדם וחוה הם דו-פרצופין, אף שהם יכולים להוליד במצב זה, הלידה שלהם היא בבחינת מועיל בלבד – זה אוטומטי וזה מועיל. המערכות הפיזיולוגיות שלהן בנויות כך שמועיל להוליד – יש אפשרות להעביר זרע מזכר לנקבה בצנורות טבעיים גרידא, בלי שום רגש, כמערכת העיכול. ברגע שהיא “עזר כנגדו” – שה’ לוקח אותה והופך אותה, שהוא יראה אותה, אז הדבר הראשון שיש כאן “ערב”, יש חיות חיובית. הוא מקבל חיות ממנה, ויש לו רצון להעניק “ערב” – אם רק רוצה להנות בעצמו זה “ערב שבמועיל”, אבל אם רוצה לתת לאחר (ולא צריך לעצמו) זה “ערב” של עולם היצירה. בעולם הבריאה מגיעים ל”תורה לשמה” – אין טוב אלא תורה ואין ערב אלא תורה. זה “טוב טעם” – העיקר זה טוב (טעם = ז”פ טוב, כחזרת המלה טוב ז”פ במעשה בראשית, ולפי זה הטוב כולל את הכל, ובו גם הערב והמועיל; ערב = טז פעמים טוב).

יצא לנו שיש הויה-חיות-קיום, טוב-ערב-מועיל – מכל הדרוש הזה רוצים להוציא כוונות ליחוד איש ואשה: כתוב שהכוונה הכי נמוכה של היחוד, כנגד העשיה, זה בשביל להשקיט יצר (או גם בשביל בריאות הגוף, כפי שכותב הרמב”ם, שאז אם לש”ש זה טוב שבנגה הנכלל בקדושה) – בכוונה זו יש משהו ש”מועיל” לי. זה לא רק ביחס לזיווג איש ואשה, אלא כל קשר ביניהם, ובעצם כל קשר בין בני אדם – לפעמים אני מתוח, וצריך להחליף כמה מילים עם חבר להרגיע את עצמי (או שיש איזה רופא טבעוני שאומר שבריא לאכול ביחד – כך הרמב”ם אומר שיש משהו טבעי ובריא בקשר). זיווג בשביל להרגיע זה נחות, דיעבד, אבל דיעבד לכתחילה – יש כזה סדר. זו כוונה של “אף עשיתיו”, אבל גם שם יכולה להיות לידה – זה משהו טבעי, נולד בלי כוונה, כי הכוונה שלי לא היתה ללידה. זה מה שהרמב”ן אומר שהולדה יכולה להיות פעולה טבעית – כך ה’ ברא את האדם בתחילה, והרשימו של זה נשאר (וזה מתרץ קושיות עצמות שמקשים כל המפרשים על הרמב”ן, ובפרט רבינו בחיי, המקשים למה ה’ ברא כך בתחילה אם יותר טוב דרך אחרת, הרי אין שינוי לפניו יתברך – יש רבים המתרצים באופנים שונים, אבל אנו אומרים תירוץ פנימי שרשימו של זה נשאר תמיד, רק שה’ מאפשר להגיע לדרגות יותר גבוהות). אחר כך יש ראיה של בני זוג – ראיה זה הרגשה של מכנה משותף (כפי שהבעש”ט אומר שאהבת ישראל זה גם למי שלא ראית אף פעם). לראות מישהו זה כמו לראות את דבריו של מישהו. רש”י בגמרא מסביר ש”כנגדו” זה “חולקת עליו וסותרת דבריו” (בחומש אומר “להלחם” ובגמרא מפרש כנ”ל), זה מנהג נשים צדקניות (בזכותן נגאל מכל השטויות של הגברים, כי ברגע שהגבר אומר איזה שטות מיד האשה חולקת עליו וסותרת דבריו – ועוד צריך להעמיק בזה). מתי צריך את זה? כל עוד שההיכי תימצי של החתונה זה רק בשביל עצמו – “מוצא אני, מר ממות את האשה”, כנודע. לראות את האשה זה לעבור מ”מוצא אני” ל”מצא אשה” – ברגע שהוא רואה אותה, רואה את דבריה, רואה בה את הטוב שבה. זה שיש לו חיות מזה שרואה אותה, אם זה יהודי – שיהודים הם רחמנים וכו’ – כאשר רואה אותה אחרי ריחוק של כמה חדשים הרגש הטהור זה רצון להעניק לה ולתת לה. הרגש והחיות שמקבל מזה שרואה אותה זה חיות שהוא רוצה לתת לה משהו – ככה צריך להיות. לא שרואה אותה אז רוצה לתפוס אותה – זה גוי, זה אנס – אלא רואה אותה ובאמת אוהב אותה מאד מאד, לא ראה אותה הרבה זמן, וכעת רואה אותה ורוצה לתת לה משהו. זה חיות – זה הכוונה של מצות עונה, שכפי שאנו מסבירים זה בעולם היצירה, זה כבר מצוה בתורה. זה מצות ה”חיות” – עונה זה כמו רצוא ושוב. כונה הרבה יותר גבוהה זה עצם ה”פרו ורבו” – הקיום האמיתי שמתאר הרמב”ן, אומר שזה ה”טוב”. זה משהו שבא רק על רקע החיות, על מנת לקיים את החיות, אבל הוא הוא הטוב האמיתי – זה הפרו ורבו בתור מצוה רצונית-שכלית-תורנית, ולא בתור טבע. יש גם “פרו ורבו” לחדש חידושי תורה (מתאים לחו”כ שלנו, שטר-יה, כנ”ל) – זה פו”ר כל הזמן בשכל, זה הטוב, “אין טוב אלא תורה”.

אם כן, עשינו שיש שלושה עולמות – הויה-חיות-קיום – וכנגד זה יש שלוש כוונות, שלשה מניעים בלשון הראשונים והאחרונים, מועיל-ערב-טוב. כנגד זה שלוש הכוונות המדוברות אצלנו בכל מקום ככוונות של קשר בין שנים – או כוונה רק לטובת עצמי, או כוונה שיש כאן חיות, יש כאן ערב, אבל לא רק בשבילי אלא בשבילך לפחות כמו בשבילי (אפשר לדרוש “ערב” מלשון “כל ישראל ערבין זה בזה” – בשביל שבאמת יהיה ערב צריך להתערב, להיות ערב לשניהם ולא רק לאחד מהם). זה מצות עונה, שעיקרה לעשות לשני ערב. אחרון אחרון חביב זה עולם הבריאה, הטוב האמיתי, קיום מצוה רבה של “פרו ורבו”. ידוע שיש גם כוונה עוד יותר גבוהה, להתדמות אליו יתברך ממש – כוונה של עולם האצילות, יחוד קוב”ה ושכניתיה. זה אומר שהדבר הזה שורה בדרך ממילא – זה ה-יה השורה ביניהם. כל מה שדברנו עליו עד כה זה עבודת האדם, מלמטה למעלה, ומי ששלם בעבודת האדם מלמטה למעלה שורה עליו גם הקשר האלקי ממש, של עולם האצילות, שהחתן מתדמה לה’ ממש והכלה לשכינה ממש, ואז יש ממש יחוד קוב”ה ושכינתיה. לחיים לחיים – שתזכו לכל שלוש המדרגות, יצירה-בריאה-אצילות).

[יום הולדת נז של דני הופמן: נגד = נז = ג”פ חוה. אור החיים הקדוש (שאתמול היה ההילולא שלו) אומר שבתורה להיות “נגד” מישהו זה ביטוי של אהבה או של מריבה. לפי זה יש פירוש חדש במ”מתנגדים” – אוהבים. אומר שכמובן כוונת הפסוק כאן זה כנגדו במשמעות של אהבה, על דרך “ויחן שם ישראל נגד ההר” ועוד כמה פסוקים. אולי הפסוק הכי טוב של אהבה – “שויתי הוי’ לנגדי תמיד”. ה’ נכח לנגדי בשביל לעורר אהבה יותר ויותר – בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. כנגדו זה נגד כו – “אעשה לו עזר כנגדו” זה “עזר נגד הוי‘”. אפשר לחשוב שצריך להגיע לגיל פג בשביל להגיע ל”כנגדו“, אבל באמת ה-נגד הוא באמצע וה-כו מקיף אותו. תרגום של “כנגדו” זה “לקבליה” – לשון הקבלה – ואם האדם בדיוק מכוון מול ה’, אז ה-כו שורה אוטומטית. שנת ה-נגד הכי טובה בשביל להגיע ל”כנגדו”. גם לגבי חתן וכלה – הכלה מסתכלת על החתן מתוך אהבה, ומבואר אצלנו שצורך נפשי אמיתי של הכלה שהחתן יסתכל בה, זה מקור של חיות. הדבר הזה הוא בתכלית הקדושה כאשר מגיע ל”כנגדו” – שכאשר מסתכל עליה רואה כו מסביב, ה’ הוא ההילה מסביבה (כמו הילה סביב לנר). כיסוי פני הכלה הוא בשביל לרמוז שכל החיים ה”שויתי הוי’ לנגדי תמיד” זה ההילה סביב לפני כלתי.אדרבה, כשאני מסתכל על הכלה אני רואה את ה’, ובלי להסתכל עליה באהבה לא אקיים “שויתי הוי’ לנגדי תמיד”. זה רמז עמוק במלה “כנגדו“, שהפנימיות זה נגד וההשראה מסביב זה הוי‘. כל הזמן לראות את ה’ כל הזמן דווקא בזכות אהבת חו”כ בבחינת “עיניך יונים” – יחס של “יונתי”, אהבה של הסתכלות.]