ד תמוז תשמג – מכון גל עיני 2

דמותו של דוד המלך לאור כינויו "יודע נגן". פרצוף שבע החיות והזרמים הטהורים בעם ישראל. הקשר בין כישורי הנגינה למדת ההשתוות ולספירת המלכות

עניני נגינה – יודע נגן

ערב טוב,

מסכת בבא בתרא דף ע"ג, ב'

"ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא [אני בעצמי ראיתי את אותה צפרדע שהיתה גדולה כמו העיירה הגרוניא], ואקרא דהגרוניא כמה הויא [אותה עיירה הגרוניא כמה גדולה היתה]? שתין בתי [ששים בתים], אתא תנינא בלעה [בא נחש ובלע את אותה צפרדע גדולה], אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא [בא עורב נקבה ובלע את הנחש ועף והתישב על אילן]. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא [בא וראה כמה גדול, כמה חזק, אותו אילן שמחזיק את העורב שבלע את הנחש, שבלע את הצפרדע שגודלה כמו אותה עיירה הגרוניא שיש בה ששים בתים]".

סיפורי אגדותיו המופלאות של רבה בר בר חנה מרוכזים במסכת בבא קמא – בפרק הספינה! תוך כדי הפלגה בספינה – מספר רבה בר בר חנא כמה סיפורים מופלגים על הים ויורדי הים – ואח"כ ממשיך עם שאר סיפוריו המופלגים שראה בימי חייו. רבים מגדולי ישראל כתבו ספרים שלמים בהם הם מפרשים את האגדתא של רבה בר בר חנא, ובהם גם הגר"א מוילנה. כך גם חלקו הראשון של ספר ליקוטי מוהר"ן כולל פרושים על אגדות אלו. מסופר שרבה בר בר חנא התגלה לרבי נחמן בחלום וביקש ממנו לפרש את אגדותיו.

בשיעור הראשון למדנו את הסעיף הראשון בתורה ג'. לפני המשך הלימוד – שרו וניגנו במשך דקות ארוכות…! הגענו לסעיף השני בתורה ג':

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקליפה הם מוחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה. לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א טז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים עח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות.

בנין המלכות – הסברנו שהנגינה באה מהצפרים: ישנן צפרים טהורות, שמהן הנגינה של הקדושה – וישנן צפרים טמאות שמהן הנגינה של הקליפה. הצפרים יונקות מנצח והוד – שזה המקום ממנו באה הנבואה וזה בונה את המלכות! הצפרים הטהורות בונות את המלכות של הקדושה – ואילו הצפרים הטמאות בונות את המלכות של הקליפה. "ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקליפה הם מוחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה." ואם כן, המוחין של הנוקבא ניבנים מהנצח והוד של ז"א!

אח"כ, לאחר שהנצח והוד של ז"א נמשכין במוחין, בחכמה ובינה (שבהם נכללת גם הדעת) של הנוקבא – ואזי אור המוחין מתפשט ויורד לאורך כל הקוים של הנוקבא: מחכמה לנצח ולחסד;  מבינה לגבורה ולהוד; ובונה את פרצוף הנוקבא, את המלכות. מה שנמשך מנצח והוד של ז"א למלכות דקדושה – זו המשכה פנימית – ואילו ההמשכה מנצח והוד של ז"א למלכות דקליפה – זו המשכה דרך האחורים של נצח והוד דז"א!

לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א טז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. – כאמור, הנגינה הבאה מן הצפרים בונה את המלכות – "לפיכך נשתבח דוד לפני שאול", שבא לבנות את המלכות של הקדושה, היא מלכות בית דוד – שעליו כתוב "ויודע נגן"! ושוב, יותר מכל אחד אחר בתנ"ך, נשתבח דוד בחוש הנגינה שלו ונקרא "נעים זמירות ישראל". ואם כן, הביטוי "נשתבח דוד לפני שאול" מצביע שהיה זה רמז מהשמים שדוד ראוי למלכות יותר משאול המלך. דוד התקרב לשאול בזכות ה"יֹדֵעַ נַגֵּן" שלו. שאול היה עצוב ודוד בא להרגיע אותו בנגינתו – וזה גופא, בהשגחה עליונה, הסימן שדוד ראוי למלכות יותר משאול המלך!

יודע נגן – "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהוי' עִמּוֹ………. וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".

מי עוד ידע לנגן? מובא בספר הזהר שמשה רבינו שנקרא "רעיא מהימנא" – הוי מנגן בכל מיני ניגון. ואם כן, דבר זה אינו כתוב בפרוש בתורה – אבל זה השבח הגדול ביותר שכתוב בספר הזהר על משה רבינו! ושוב, משה רבינו הוא הרועה הנאמן של כל עם ישראל ושבחו הגדול הוא שיודע לנגן בכל מיני ניגון – ופרושו שהוא אכן הנשמה הכללית של כל עם ישראל. בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי בחב"ד מוסבר באריכות שעל ענין זה, שמשה רבינו הוא נשמה כללית – כתוב בזהר ש"רעיא מהימנא" הוי יודע לנגן בכל מיני ניגון! שהרי, לכל נשמה פרטית יש ניגון משלה – ומתוך שהנשמה הכללית יודעת לנגן את כל הניגונים של כולם – בזה היא מעלה ומקשרת אותם וממשיכה את אור התורה מלמעלה למטה – אליהם! ואם כן, בפנימיות – ענין הנגינה זה שבחו של משה רבינו דוקא !

ושוב, למה דוד, יותר מכל אחד – משתבח בנגינתו? "כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות." כלומר, עצם היותו של דוד "יֹדֵעַ נַגֵּן" – זה הסימן שבא בהשגחה עליונה – שדוד ראוי למלכות יותר משאול – כבר מאותו רגע שבא לשאול בתור מנגן!

וזה שכתוב אצלו (תהלים עח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות. – מהו המשך הפסוק? "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ"! עלות – הצאן המניקות ומגדלות את עולליהן (לשון רש"י בבראשית).

מאחר עלות – ומפרש רש"י: "מאחר עלות הביאו – שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב"ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי"

ושוב, משה רבינו, שנקרא בספר הזהר "רעיא מהימנא" – משתבח בזה שהוא הרועה הנאמן – שמשם מקור הנגינה! כל מושג הנגינה בא מרועה צאן. מה עשה יעקב אבינו באותם לילות ארוכים בתקופה שהתמסר לרעות את צאן לבן? כתוב מדרש שהיה אומר מזמורי תהלים – שבהם עשר לשונות של נגינה – שעל פיהם תיקן רבי נחמן את התיקון הכללי שלו! ושוב, התהלים זה שלמות הניגון של דוד – וע"פ המדרש, מצאנו תחילה אצל יעקב אבינו, הרועה את צאן לבן – את הניגונים שעתידים להיות מזמורי התהלים של דוד. אח"כ, אחרי יעקב אבינו, זה באופן מיוחד שבחו של משה רבינו, שבזכות שיודע לנגן בכל מיני ניגון – הוא הרועה הנאמן שהוציא את ישראל ממצרים! כמו כן, הגאון מוילנה כותב במקום אחד – שביחד עם קבלת התורה, קבל משה רבינו את חכמת הנגינה! הוא ממשיך וכותב שם שישנה נגינה שיכולה להחיות – ויש לעומתה נגינה שיכולה להביא להיפך החיים! נבין זאת טוב יותר לפי דברי רבי נחמן בהמשך.

ושוב, אומר הגר"א שבחכמת הנגינה יש כח בבחינת "כל יכול"! שהרי לפי דבריו ע"י נגינה אפשר להמית – ועל ידי נגינה אפשר גם להחיות! וזה מה שאומר רבי נחמן שהנגינה היא שורש בנין המלכות.

מלכות – למדנו בחסידות שכל ענין המלכות הוא בגדר "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים". כל ענינו של המלך זה הכח להחיות ולהמית, "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" – זה עיקר כח המלוכה ובפנימיות פועלים זאת ע"י נגינה (שנקרא גם 'פורים שְׁפִּיל')! ושוב, כאשר המלך בא להוציא לפועל את גזרותיו – הוא יכול ליישם את הגזרה שלו, אם לטוב ואם למוטב – בכח הנגינה בלבד! שכאמור, ישנה נגינה שיכולה להמית – וישנה נגינה שיכולה להחיות את המת!

בסוף תורה ג' יביא רבי נחמן את הפסוק: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" – שלעתיד לבוא ה"זמר" יחיה בסוד המשכיל – כמו שיתבאר בהמשך. ובכל אופן, מכאן יוצא לנו הכלל החשוב שהנגינה היא בסוד "בנין המלכות". מאז הבעש"ט כל מגמתנו להחיש ולהרחיב בנין המלכות – ומכאן הדגש על הנגינה החסידית הקדושה – שמרבה לינוק ולתקן הרבה ממנגינות הרועים. וכאמור, המנגינה זה סוד הרועה – וכולם מרועה אחד ניתנו – הוא המלך הרועה את עמו!

נחזור, הכינוי רועה ניתן לנשמות הכלליות ביותר בעם ישראל. עיקר הרועה בין האבות הוא יעקב אבינו – הבחיר שבאבות (תפארת). כאשר יוצא יעקב מבית לבן, לאחר המאבק עם מלאכו של עשו – הוא נקרא ישראל – אותיות "שיר אל". אח"כ, הפנימיות של יעקב גופא זה משה רבינו – שנקרא "הרועה הנאמן" – שיודע לנגן בכל מיני ניגון. ושניהם גם יחד זה בכדי לבנות את דוד המלך, "יֹדֵעַ נַגֵּן", "נעים זמירות ישראל" – שזאת המלכות! נסכם: שלושה רועים אלו הם הנשמות הכלליות ביותר בעם ישראל – וכל בנין המלכות תלוי בהם – ובשלושתם מצאנו את ענין הנגינה!

הספירות ופנימיות הספירות

זמרת הארץ

וכאמור, מאז הבעש"ט תופסת הנגינה מקום מרכזי בקרב החסידים – ובמיוחד בארצנו הקדושה, שבה צריכים אנו לעורר את "זמרת הארץ"! הרבה אמרו זאת, וחוזר ואומר זאת הרבי שליט"א – ש"זמרת הארץ" – זאת המנגינה של ארץ ישראל. וכאמור, מהמנגינה של ארץ ישראל נבנית המלכות בארץ ישראל. לכן דוד, שענינו לזמר ולנגן, מסר את נפשו יותר מכל אחד אחר – לא לצאת מתחומי ארץ ישראל. וזאת, בגלל שבנין הארץ זה בנין המלכות – שתלוי במיוחד בנגינה של ארץ ישראל, "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ", "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק".

מהו הרמז הברור והפשוט בתורה שנגינה וזמר קשורים עם המלכות?

זמר – בשורש זמר מצאנו כמה משמעויות: קול זמרה; לזמר כלומר, לקצץ במזמרה; זמר – חיה טהורה הנמנית שביעית בתורה – כנגד המלכות: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר".

ואם כן, התורה מונה ג' בהמות טהורות ו‑ז' חיות טהורות – המסודרות בדיוק לפי ז' המידות: איל, חסד; צבי, גבורה; יחמור, תפארת; אקו, נצח; דישון, הוד; תאו, יסוד; זמר, מלכות. בעבר הסברנו ש‑ז' החיות הטהורות הן סוד השבעה דרכים – ולכל חיה וחיה דרך מיוחדת לה.

הפסוק אומר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" – ועל פסוק זה כתוב בגמרא, בסוף מסכת ברכות, שהוא פסוק כללי, כלל גדול בתורה: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך". פסוק זה עולה בגימטריא בדיוק שבע פעמים דרך ושוה בדיוק לפסוק של שבע החיות הטהורות: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" = 1568 = 7 ∙ דרך = "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

ואם כן, יש כאן רמז חשוב מאד שיש שבע דרכים טהורות – כל אחת כנגד אחת מהחיות הטהורות. ע"פ זה הסברנו שבכל דור ודור צריכים לראות בעם ישראל שבע דרכים טהורות בעבודת ה' – שהיא תיקון המידות:

לפי זה יוצא שיש שתי דרכים בקו ימין: המקובלים הספרדים – חסד; תלמידי הרב קוק – נצח. שתי הדרכים בקו שמאל: הישיבות הליטאיות – גבורה; שיטת המוסר – הוד. שלוש הדרכים באמצע – אלו דרכים חסידיות: חסידות חב"ד – תפארת; החסידות הכללית – יסוד; חסידות ברסלב – מלכות. ואם כן, החסידות זה אמנם חסד – אבל כאן זה מתגלה בקו האמצעי שהרי כל ענין החסידות בא ליחד ולכלול את כל עם ישראל יחד!

לחסידות חב"ד, שהיא עיקר התורה של החסידות, עיקר הזכר של החסידות, יש נטיה לקבלה – שזה החסד בעצמו. החסידות הכללית זה בעיקר התקשרות לצדיק, יסוד, "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". יסוד ענינו אחוה ואהבת רעים בכלל. חסידות ברסלב, הקשורה עם השתפכות הנפש, תפילה – "זָמֶר" – היא כנגד המלכות.

ברסלב – המלכות עולה עד ספירת ההוד – לכן זה מאד מענין שמכל שיטות החסידות – חסידות ברסלב היא הקרובה ביותר לשיטת המוסר. ושוב, יש קשר הדוק בין מלכות לבין הוד, "הוֹד מַלְכוּת"! לפני כמה שנים למדנו באריכות על אותן שבע דרכים – דרכה של כל אחת משבע החיות הטהורות. ושוב, לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א טז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. – הנגינה, ה"זָמֶר" – בונה את המלכות ובתור דרך בעבודת ה' זה בעיקר תפילה. דרך התפילה מיוחדת של ברסלב זו התפילה הספונטנית כל הזמן – שנקראת "התבודדות"!

חסד – המקובלים הספרדיים

נתבונן מעט כדי להבין מדוע דוקא דרכם של הספרדים זה חסד – אפילו יותר מדרך החסידות. כאשר נכנס יהודי להתפלל במנין של ספרדים או של מקובלים – ישנה אצלו הרגשת חסד פשוט – הרבה יותר מאשר אצל הנכנס להתפלל במנין של חסידים. המקובלים לובשים לבן – השייך למידת החסד וכן מורגשת אהבה פשוטה לכל יהודי ויהודי! ושוב, אצל המקובלים הספרדים, ואפילו שהם מקובלים גדולים – תוכל להרגיש אהבת ישראל כפשוטה, לכל אחד, לכל יהודי בשוה. ושוב, אהבת ישראל פשוטה – בשוה לכל אחד ואחד, קרוב של כולם גם בלי "מבצעים" – זה באמת היחוד הגדול של הקהילה הספרדית בכלל – ושל המקובלים שבהם בפרט!

להחליק את המחלוקת – ואם כן, לא ה"קבלה" היא העיקר כאן – אלא העיקר זה החסד שמתגלה ומאיר פנים לכל אחד ואחד! אדמו"ר הזקן כתב לגר"א בפרוש – שהוא משוכנע, שאם יסכים לקבלו ולשוחח איתו על המחלוקת שבין החסידים למתנגדים, אפשר יהיה לישר את ההדורים. הוסיף אדמו"ר הזקן וכתב שאם בכל זאת תשאר בינינו איזו מחלוקת לגבי יסודות הקבלה – נוכל לפנות לאותם גדולי המקובלים הספרדים שלבטח יאירו את עיננו בכל הקשור לכוונתו של האריז"ל בזה.

ואם כן, יש בזה משום הכרה שהחסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – זה דוקא אור המזרח – האור שזורח בקהילות הספרדיות, בני "עדות המזרח". לפעמים מזרח זה תפארת – אבל כאן זה דוקא החסד, המידה הראשונה והכוללת – בגלל שזאת תחילת זריחת האור!

מדוע הגבורה – אלו הליטאים, המתנגדים? בגלל שדרכם היא "דין" – "שמאל דוחה". הרב קוק ראה את עצמו כממשיך העיקרי של דרך הגר"א – ואכן הפך זאת לצד החסד – אבל כולם נשארו עם הגבורה – נשארו עם הפרט! כל ענין הלמדנות – זה הפרט, הדין – שבא להדגיש שכל למדן הוא אישיות בפני עצמה. וכאמור, הרב קוק בא לקחת זאת לצד החסד – בזכות ארץ ישראל! וכאמור, מי שבאו באמת לעשות התכללות בעם ישראל – ולהדגיש שכל ישראל שוים – וגם מסרו את נפשם על כלל ישראל – זה הבעש"ט והחסידות שהולכת בעקבותיו. ואם כן, אהבה פשוטה נמצאת יותר בקרב קהילות הספרדים – אבל מחשבה של כלליות, ותורה שלמה שמתפתחת סביב מחשבה זאת – תמצא אצל הבעש"ט ותלמידיו – שאותם שמנו בקו האמצעי – שבא לכלול יחד את השמאל ואת הימין!

ושוב, הלמדנים בכל הישיבות, עד היום, זה גבורה – מידת הדין! דין זה פסק הלכה, כך ולא אחרת, פרט! אם תקח את רעיונו של הבעש"ט – שהעלה מעלה מעלה את היהודי הפשוט – ותרגיש זאת בנפשך – לבטח תצליח לעמוד על האהבה האמיתית שבאה לידי ביטוי בהתכללות שבאה החסידות לפעול. וכאמור, היום בשטח – מאד קשה להרגיש נקודה זאת.

ושוב, הגר"א בכבודו ובעצמו, עם התלמידיו הכי גדולים, בכבודם ובעצמם – היו בצד הגבורה. לעומת זאת, עבודת הצדיקים של החסידות ואפילו של גדולי החסידים, עד היום הזה, שייכת לקו האמצעי – הקו שבא לכלול ולחבר יחד, ימין ושמאל!

התבוננות – ואם כן, כל ענין אותן שבע דרכים שהזכרנו – בא כדי לכלל את הכל יחד על מנת לחדש את הכל. וכאמור, התפארת (יופי של חיבור גוונים שונים) זה בקו האמצעי – בעיקר בבחינת תורה – ולכן בתפארת יש גילוי ההתבוננות שזה עיקר ענינה של חסידות חב"ד. ההתבוננות זאת הנקודה האמצעית של כל עבודת ה'. עבודת ה' סתם זו התבוננות – ואחריה באה הדעת. הכתוב אומר: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". מפרש רש"י: "ולעבדו בכל לבבכם – עבודה שהיא בלב. וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה". והכוונה היא שעבודה שבלב זאת ההתבוננות של התפילה!

עבודה היא על דרך הכתוב: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא". הלוי הוא בקו שמאל, קו העבודה מלמטה למעלה – ושורשו של קו העבודה הוא בבינה – התבוננות. ושוב, סתם עבודת ה' בפנימיות – זאת עבודת ההתבוננות! וכאמור, זאת דרכה של חסידות חב"ד!

חב"ד בתפארת – ואם כן, נשאלת השאלה מדוע מיקמנו את חסידות חב"ד דוקא בספירת התפארת? ושוב, איך בינה מגיעה לתפארת? ההתבוננות זה ביסוד אמא, ביסוד הבינה – וכידוע, "יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א" ולכן כתוב "בינא ליבא" כלומר, עבודת ההתבוננות ענינה להוליד מידות, להוליד אהבה ויראה בלב. וכמובן שמידות מולידים ברחם אמא – ביסוד אמא! העבודה הזאת של יסוד אמא, בתור ספירה – מתייחסת לספירת התפארת – בגלל שיסוד אמא נמצא בתפארת, בלב (יסוד אמא, הרחם, חותם שוקע, נמצא בתוך גוף אמא ולעומתו, יסוד אבא, חותם בולט, נמשך ונמצא מחוץ לגוף אבא, בסוד יוסף – תוספת. פנימיות התפארת זה רחמים – ושם נמצא גם הרחם). ואם כן, זאת חסידות חב"ד – שעיקרה עבודת ההתבוננות שבאה להוליד אהבה ויראה בלב, בתוך התפארת – שם נמצא יסוד אמא.

תלמידי הרב קוק – נצח – בנין ארץ ישראל קשור עם הנצח. הנצח, שנמצא בקו ימין מתחת לחסד – יונק מהחסד הפשוט ומלמד זכות על כולם – ואפילו על אלו שאינם הולכים בדרך התורה והמצוה לגמרי. כלומר, הוא מטהר את כולם – בזכות ארץ הקודש – שיכולה לטהר את השרץ לגמרי! רבי אברהם אזולי (הסבא של החיד"א, מגדולי המקובלים הספרדיים. הרב המגיד הורה לאדמו"ר הזקן שילמד את ספרו), בעל "חסד לאברהם", כותב שאפילו פושע שנמצא בארץ – אם הארץ אינה פולטת אותו – זה סימן שהארץ אוהבת אותו וממילא מטהרת אותו!

פלטין של מלך – לגבי ארץ ישראל, מביא הרבי שליט"א מהתשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) – האומר שארץ ישראל זה "פלטין של מלך", ארמון המלך – ורק מי שיכול להשיג ולהכיר שאכן הוא נמצא בארמונו של המלך – רשאי לעלות לארץ ישראל ולנהוג בהתאם! אם אינו יכול להרגיש שנמצא בארמון המלך ולנהוג בהתאם – אולי כלל לא כדאי שיעלה לארץ ישראל – שהרי יתכן שרק יקלקל ולא יתקן! כאמור, השקפה זאת באה מהתשב"ץ – ואותה הירבה הרבי שליט"א לצטט בשנות נשיאותו הראשונות (ולא כך בשנותיו האחרונות) בתשובותיו לשואלים לגבי עליה לארץ ישראל. ושוב, מי שמכיר בנפשו – שהוא יכול להרגיש שנמצא בארמון המלך – וממילא הוא מתחייב לנהוג בהתנהגות שונה מהתנהגותו הרגילה בכל המובנים – רק הוא ראוי לעלות לארץ ישראל!

ושוב, רבי אברהם אזולי אומר שלכולם כדאי לעלות לארץ ישראל. אבל, אם ימצא מישהו שאינו ראוי לארץ הזאת – אזי הארץ תקיא אותו! ואם כן, אם הארץ תקיא אותו – זה הסימן שאינו ראוי להמצא בארץ הקודש! ובכל אופן, אם הוא מחזיק כאן מעמד – זה הסימן שאמנם הוא ראוי להמצא בארץ הקודש!

ואם כן, הרב קוק לוקח את שיטתו של רבי אברהם אזולי – ולכן באמת כולם התנגדו לזה שהרי ע"פ פשט ארץ הקודש היא אכן "פלטין של מלך" – וכך בהתאם – צריך להתנהג בה! נחזור, את ההשקפה הזאת, שלכולם ראוי לעלות לארץ וכו' – לא מצא הרב קוק אצל הגר"א וממילא צריך לומר שהוא לקח השקפה זאת מהרוח הספרדית, כמו למשל מרבי אברהם אזולי בספרו "חסד לאברהם".

נצח – מדוע נצח שייך לבנין הארץ? שהרי הארץ היא המלכות! ואכן, זה בדיוק מה שאנו לומדים כאן: התחלת בנין המלכות מתחיל מספירת הנצח – שפנימיותה "בטחון", בטחון פעיל! בטחון לעשות, בטחון לבנות! הבטחון של החיל, הבטחון של צה"ל וכו'. ושוב, כל מה שקשור עם דרכו של הרב קוק זה בטחון כביר – בטחון בעם ישראל שמסוגל לכבוש את הארץ וליישב את הארץ ולבנות את הארץ! וזהו הנצח האמיתי, הנצחון האמיתי. מה זה ארץ ישראל? היותו של עם ישראל בארץ ישראל – זה הנצחון הגדול של עם ישראל נגד כל אומות העולם! לכן מיקמנו את תלמידי הרב קוק בנצח!

תנועת המוסר – הוד – בספרי המוסר הרגילים ובמיוחד בספרי רבי ישראל מסלנט – מידת יראת העונש – הודגשה יותר מכל המידות! כלומר, הצורך לפחד ממידת הדין – כך הוא כותב באיגרת היראה שלו! ליראה עילאה – יראת הרוממות – לא כל אחד זוכה באופן מידי – לכן מה שצריך על מנת לתקן את כל המידות זאת יראה פשוטה – שאצלם זה פשוטו כמשמעו "יראת העונש". כלומר, מזכירים לאדם כל הזמן שיש גיהנום – וצריך לפחד ממנו!

ואם כן, זה נשמע פרימיטיבי וזה באמת פרימיטיבי – ואפילו לא מאה אחוז בסיטרא דקדושה – אבל זוהי דרך המוסר מרבי ישראל מסלנט והלאה! בספרים הקודמים לו כמו למשל מסילת ישרים ועוד – לאו דוקא שיראת העונש זה העיקר. ושוב, תנועת המוסר החדשה עשתה נקודה זאת עיקרית. ישנן שבע יראות – ויראת העונש שייכת לספירת ההוד שעליה כתוב: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית".

ליראת העונש קוראים בעלי המוסר "יראה תתאה" – אך ע"פ חסידות יראה תתאה היא יראת המלכות כלומר, יראה מפני המלך שבכוחו להמית ולהחיות.

שוב, אם אנו אומרים שכל זה שייך לפרצוף הקדושה – אזי גם יראה תתאה, יראת העונש – היא חלק מן הקדושה ואין כונתנו להוציאה חלילה. אך בכל אופן, צריך להכיר שזאת נקודה מאד מאד רגישה ועדינה – שיכולה מהר מאד ליפול ולהתדרדר לסיטרא אחרא! וכאמור, כך גם ספירת ההוד, מאד מאד עלולה ליפול לידי הסיטרא אחרא – יותר מכל הספירות, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית"! על זה כתוב: "כָּל הַיּוֹם דָּוָה". כלומר, כאשר הופכים את המילה "הוד" – מקבלים "דָּוָה" .

מה זה מוסר? – מוסר פרושו ליסר מישהו כלומר, לומר לו שאם לא תהיה בסדר – אוי ואווי מה שיהיה לך! זה הפשט – וזה יונק מספירת ההוד ומאד מאד על סף נפילה. ובכל אופן, ישנה כאן איזו נקודה שמאפשרת הצלה וחיבור מחדש עם הקדושה.

החסידות הכללית – יסוד – "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". כאמור, החסידות הכללית זה בעיקר התקשרות לצדיק. ביסוד, בצדיק, יש התלהבות – כמו באבר חי, שבלשון הבעש"ט זו התלהבות טבעית בעבודת ה'. ואם כן, ההתלהבות הטבעית בעבודת ה' – זאת החסידות הכללית. ושוב, זה גם ענין של התקשרות לצדיק בפשטות – וגם ענין של התלהבות טבעית בעבודת ה'. את ההתלהבות מקבלים ע"י אחוה, אהבת אחים, אהבת חברים, ועל ידי התקשרות לצדיק שהוא מקור החיים. ואם כן, דרכה של החסידות הכללית היא קבלה תמידית של חיות והתלהבות בעבודת ה' מהצדיק.

חסידות ברסלב – מלכות – כנגד החיה השביעית ה"זָמֶר"! כאמור, עיקר העבודה לפי ברסלב זו תפילה ולאו דוקא תורה. כמובן שעסוקים בתורה – ובכל אופן, כאשר מגדירים בברסלב מהי עבודת ה' – הרי זו תפילה ספונטנית שנקראת "התבודדות"! וכמובן, שבשביל להגיע להתבודדות צריכים הרבה התבוננות – וכך כותב רבי נחמן. ושוב, עבודת ההתבוננות בברסלב אינה מפותחת במובן של הדרכה וחינוך לקראת התבוננות – אלא ההדגשה היא על עבודת השתפכות הנפש – היא התפילה הספונטנית – המלכות, שעליה אומר דוד המלך "וַאֲנִי תְפִלָּה".

ואם כן, תיקון פגם המלכות זה ע"י עשרה לשונות של נגינה שנאמר בהם ספר תהלים – שזהו "התיקון הכללי" של רבי נחמן. כלומר, ש"התיקון הכללי" זה בנין העשר ספירות של הנוקבא, של המלכות – שאלו עשרה מיני נגינה שנאמר בהם ספר תהלים – הוא התפילה של דוד המלך – המלכות!

נסכם – לפי חסידות חב"ד, עבודת ה' היא התבוננות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד". לפי החסידות הכללית, עבודת ה' זאת התלהבות – את כל המצוות יש לקיים בהתלהבות, עם רגש! לפי חסידות ברסלב, עבודת ה' זאת השתפכות הנפש בתפילה – לבכות, להתחנן, כל היום לקב"ה – "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" כדברי רבי יוחנן!

ואם כן, עשינו "פרצוף" של שבע הדרכים הטהורות – וע"י שבע דרכים טהורות אפשר להניס ולבטל את השבע דרכים של הלעומת זה! וכן, כל המדרגות שבקו האמצעי – עולות עד אין סוף, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"! וכזכור, לזה הגענו מהגימטריא: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" = "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" = 1568 = 7 ∙ דרך!

דעהו – "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" – דעהו פרושו להמשיך דעת בכל שבע הדרכים – שהרי דעת זאת הפנימיות של כל שבע המידות. ועל ידי כך, שאפשר לדעת את ה' בכל דרכיך ובכך לחברן יחד – אזי "וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" – ובחסידות מוסבר שאורח זה הפנימיות של דרך! וכאמור, פסוק זה היא ה"פרשה קטנה שכל התורה תלויה בה". יחסית, אורח ודרך – זה כמו יסוד ומלכות: המלכות של כל אחד – שזאת ההתגלות שלו – זאת הדרך – ואילו היסוד של כל אחד, המשפיע, הפנימי בכל אחד – זה האורח.

נחזור לדברי רבי נחמן: "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות. – עלות זה מלשון "עולל" שפרושו יונק. המניקות, היינו נצח והוד המניקים לנביאים, והם בנין המלכות. לכן הוא לקח את דוד מאחר העלות, מאחר הנצח והוד שהם מניקים את החיות, את המוחין, למלכות – ומזה נבנית המלכות. בסוף תורה ג' מסביר רבי נחמן בעומק יתר פסוק זה ואומר שדוד לא רק מקבל מנצח והוד – אלא גם יכול להעלות את היניקה של הלעומת זה! כלומר, דוד המלך יכול להעלות את הנגינה של הלעומת זה, היונקת מהאחוריים של נצח והוד – לקדושה!

וכאמור, הרועה הוא מקור הנגינה – ולכן נגינה נאמר על יעקב שהיה רועה את צאן לבן; נגינה נאמר אצל משה שהוא הרעיא מהימנא בכלל – הרועה הנאמן; נגינה זה ענינו של דוד המלך שעליו כתוב: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ".

יחוד דוד ומשה – ע"פ כתבי האריז"ל

שבחו של דוד המלך כאן הוא הביטוי: "יֹדֵעַ נַגֵּן"! צריך לדעת, שהמלכות מצד עצמה אין לה דעת – ואת הדעת להיותו "יֹדֵעַ נַגֵּן" – הוא מקבל ממשה רבינו, "רעיא מהימנא". וזהו שאנו לומדים שהמשיח הוא משה ודוד יחד – שהרי הדעת על מנת לנגן באה לדוד ממשה – ואילו הנגינה בפועל זה דוד! לכן כתוב שהמשיח הוא בפנימיות "משה" ואילו בחיצוניות, בגוף, הוא "דוד"!

גנן נגן – איך יודעים ש"נַגֵּן" זה בחיצוניות וקשור עם המלכות? גן פרושו – מקום מוגן וכן אצל דוד כתוב "מגן דוד"! המלכות היא "הגן" ודוד הוא הגנן, הנגן, ושם בגן מגדלים את הצמחים ע"י נגינה וזמרה! הזמרה כאן זה תרתי משמע: להכרית את הקוצים והברקנים שבגן נקרא "זְמִיר עָרִיצִים" – ולגדל את הצמחים הטובים בגן המלכות ע"י "זמרה", שמגדלת ומאריכה את הזמורות. ואם כן, כמו שרועים את הצאן ע"י נגינה – כך גם מגדלים את הצמחיה בגן ע"י נגינה!

כתוב בזהר שבזמן הגלות הגנני לא עאל בגינתא – בזמן הגלות הגנני לא יכול להכנס לתוך הגן – וממילא, עצם ענין הגאולה הוא שהגנני יוכל להכנס לתוך הגן, לטפל ולגדל ולטפח את צמחי ועצי הגן! ושוב, הגלות כולה באה מפני שלא נותנים לגנני להכנס לגנו – ועל הגאולה כתוב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ" – ומפרש רש"י: "דודי ירד לגנו – צוה לנו לבנות היכלו והיה שם עמנו"! ושוב, מי שהוא רועה נאמן לצאנו – סימן הוא לו שראוי להיות מלך וכמו כן, מי שהוא גנן אמיתי המגדל ומטפח את צמחי הגן בכח הנגינה שלו – סימן הוא לו שראוי להיות מלך!

יודע נגן = 193 – 193 הוא מספר חשוב בקבלה הנוגע לכונה של הברכה העשירית בתפילת ח"י – מקבץ נדחי עמו ישראל! בתוך תפילת ח"י זאת עיקר הברכה השייכת לביאת המשיח. בכתבי האריז"ל כתוב שברכה זאת היא תיקון הברית – יותר מכל שאחר הברכות שהרי, מקבץ נדחי עמו ישראל – פרושו לקבץ את כל הטיפות שיצאו! ואם כן, ישנו שם קדוש בקבלה, שנקרא "שם המחשבה" שעולה 193 ושייך לבנין המוחין של הנוקבא ע"י המחשבה. וכאמור, כאשר אומרים את הברכה, "ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל" – מכוונים את השם: טפטפי"ה = 193 שהוא לשון טיפ טיפ – לשון טיפה, טיפה ועוד טיפה – שענינו לקבץ ולהחזיר בחזרה את כל נדחי עמו ישראל – וזה תיקון המוחין של הנוקבא. כלומר, מה שהנוקבא יונקת מהנצח והוד של ז"א – כמו שהוסבר!

עוד מופיע בכתבי האריז"ל ששם זה שוה גם לביטוי: "אֲנִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵיכֶם" = 193, שלוש המילים האחרונות של קריאת שמע. ע"פ אדמו"ר הזקן – כאשר מסיימים קריאת שמע ביחיד – יש לכפול את שלוש מילים אלו – ולא כמו שמקובל בעולם לומר בסיום קריאת שמע, הוי' אלוקיכם אמת. ושוב, החזן אומנם אומר הוי' אלוקיכם אמת – אבל היחיד כופל ואומר "אֲנִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵיכֶם" – ובכך הוא משלים את מספר תבות קריאת שמע להיות רמ"ח תבות.

ע"פ קבלה – כאשר צריך להשלים את מספר תבות קריאת שמע להיות רמ"ח תבות – חוזרים עוד פעם על שלוש התבות האחרונות – וגם כאן הכונה היא לכוון את השם הקדוש טפטפי"ה = 193.

ואם כן, גם בסיום קריאת שמע מכונים שם קדוש זה ובזה בונים את המוחין של המלכות שהרי יודע נגן = 193 = טפטפי"ה = "אֲנִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵיכֶם"! ואם כן, כל קריאת שמע הן רמ"ח תבות – שהם בנין ה‑ז"א – ואילו בסיום, בשלוש המילים האחרונות – מכונים ובונים את הנוקבא, את המלכות! וזהו שכתוב "אֲנִי" – שבכל מקום היא המלכות, "וַאֲנִי תְפִלָּה"! ושוב, אותיות י"ה בשם זה – הם המוחין של הנוקבא ואילו טפ טפ – אלו כביכול הטיפות שמקבלת הנוקבא מנצח והוד.

י‑ה‑ו‑ה אחד – כונה נוספת בשם זה מכונים גם בתחילת קריאת שמע, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד". "י‑ה‑ו‑ה אֶחָד" = 39 = ט"ל – כאשר אחת הכונות של "טל" זה החילוף (כלומר האותיות שבאות אחרי) של אותיות "י‑ה‑ו‑ה": כוז"ו = 39 = טל. שם זה, כוז"ו – מכונים כאשר אומרים "י‑ה‑ו‑ה אֶחָד" וכן מכונים זאת בכל הקייץ כשאומרים "מוריד הטל"! כמו כן, כאשר שם זה נכתב במילוי הוא עולה: כף ואו זין ואו = 193 = טפטפי"ה = יודע נגן. כלומר, בנין המלכות ככתוב: "וְהָיָה י‑ה‑ו‑ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה י‑ה‑ו‑ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

בספר כתר שם טוב מובאת, בשם הבעש"ט, תורה קצרה המסבירה מה ענינו של השם כוז"ו ע"פ חסידות. אותיות כ"ו = "י‑ה‑ו‑ה" , אותיות ז"ו = 13 = אחד. ואם כן, כל זה יוצא מחילוף אותיות שם "י‑ה‑ו‑ה". מפרש בעש"ט שם זה בהקשר ל"מידת ההשתוות" – שהיא אחת המידות העיקריות בדרך החסידות. ושוב, אצל הבעש"ט – אחת המידות העיקריות בתהליך תיקון הנפש היא מידת ההשתוות כלומר, לקבל כל דבר בשוה, בשויון נפש!

מידת ההשתוות – ואם כן, מידת ההשתוות היא זאת המביאה את האדם לידי כך שלא יתפעל מדבר אחד יותר מדבר שני – אלא להיות "שוה" לגבי כל מה שקורה סביבו! כדי להגיע למידה זאת, ולקבל כל דבר בשוה – עליו להיות מרוכז כל הזמן על "י‑ה‑ו‑ה אֶחָד"! כלומר, מידת ההשתוות זה מלשון: "שִׁוִּיתִי י‑ה‑ו‑ה לְנֶגְדִּי תָמִיד". עד כמה שהוא יכול לקיים את ה"שִׁוִּיתִי י‑ה‑ו‑ה לְנֶגְדִּי תָמִיד" – כך כל דבר זה הוי' – הכל שוה, הכל זה י‑ה‑ו‑ה – שוה ומשוה קטן וגדול!

מזוזה – מצות בנין המלכות

למשל, מי שיש לו מידת ההשתוות – לא שייך אצלו רדיפת כבוד. מידת ההשתוות מתקנת את רוב מידות הנפש ואזי אין זה משנה לו אם מכבדים אותו או מזלזלים בו – שהרי הכל שוה אצלו ולא שייך להתפעל יותר מדבר אחד ופחות מדבר שני. ושוב, איך מקבלים את מידת ההשתוות? ע"י "שִׁוִּיתִי י‑ה‑ו‑ה לְנֶגְדִּי תָמִיד" – אדם רוכש לעצמו את מידת ההשתוות!

כתוב שם בשם הבעש"ט שכדי להגיע למידת ההשתוות יש לכון את השם כוז"ו = טל = "י‑ה‑ו‑ה אֶחָד". וכאמור, מסביר הבעש"ט ששם זה אומר: כ"ו = 26 = י‑ה‑ו‑ה; ז"ו = 13 = אחד! כלומר, המילה זו הולך על כל דבר בפני עצמו: זו כ"ו וגם זו כ"ו כמו: זה י‑ה‑ו‑ה וגם זה י‑ה‑ו‑ה וכו' – הכל זה י‑ה‑ו‑ה – כל דבר בעולם זה י‑ה‑ו‑ה. ולכן, שם זה מסוגל להביא את האדם למידת ההשתוות שכאמור, מידה זאת היא עיקר תיקון האדם! וכאמור, מילוי שם זה עולה: כף ואו זין ואו = 193 = טפטפי"ה = יודע נגן. שהוא הנקרא שם המחשבה – בנין המלכות! ומכאן מובן מאליו שתיקון מידת ההשתוות זה תיקון המלכות.

למדנו אצל הבעש"ט שמידת ההשתוות זה השם כוזו. נוהגים לכתוב שם זה מאחורי קלף המזוזה, מול שלושת השמות בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד", בחילוף אותיות באופן זה:

י‑ה‑ו‑ה   אֱלֹהֵינוּ   י‑ה‑ו‑ה

כ ו  ז  ו   במוכסז  כ ו  ז  ו

מזוזה ע"פ קבלה היא תיקון המלכות – תיקון הבית! המזוזה היא המצוה (באות ה הידיעה) של בנין המלכות! ושוב, מצות עשה, שקשורה יותר מכל מצוה אחרת עם בנין המלכות – היא מצות מזוזה. מזוזה = 65 = אדנ"י – השם הקדוש של המלכות! ושוב, זהו דבר פשוט בכתבי האריז"ל שהמזוזה היא מצות בנין המלכות!

לקבוע – מזוזה זה מלשון זוז. במזוזה יש אותיות זו וכן אותיות מ"ה = 45 שזה המילוי של שם י‑ה‑ו‑ה = כ"ו. ואם כן, במילה מזוזה בעצמה רואים את הקשר לשם כוזו. על המזוזה מברכים: "ברוך……אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקבוע מזוזה". אין שום מצוה אחרת בתורה שמברכים עליה בלשון "לקבוע". המושג "קביעות" קיים – כמו קביעת עיתים לתורה – אבל אין מברכים "לקבוע עיתים לתורה". ואם כן, הברכה היחידה בלשון "לקבוע", קבע וקביעות – שזאת המהות של המצוה – היא הברכה שמברכים כאשר קובעים את המזוזה על משקוף פתח הבית.

ואם כן, יש במצות מזוזה שני הפכים, תרתי דסתרי! המזוזה זה הדבר הכי יציב, הכי קבוע בעולם – שכולה משדרת תזוזה! ושוב, קביעות ותזוזה – אלו שני הפכים: המזוזה זה סוד הקביעות – הדבר הכי קבוע בעולם, ואילו השורש של המזוזה זה לזוז?

הרב המגיד ממעזריטש, תלמידו וממלא מקומו של הבעש"ט, כותב שכל שם עצם שנגזר עם אות מ בתחילתו (כמו מזוזה) – קשור ללשון מפעיל – ואפילו שע"פ פשט זה לאו דוקא! ואם כן, המזוזה בעצמה אינה זזה – אך היא מפעילה, מזיזה את כולם! ושוב, הדבר שמזיז את כולם הוא בעצמו קבוע ואינו זז! תופעה זאת נקראת בלשון הראשונים: "כח המניע הבלתי מתנועע". כלומר, שכדי להניע צריך להיות בלתי מתנועע!

בלתי מתנועע – ואם כן, המלך, מלך מלכי המלכים, הוא זה שצריך להניע את כולם: "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" שכאמור, בשביל להניע את כולם צריך הוא להיות "כח המניע הבלתי מתנועע"! וכך גם מלך ישראל, שמצותו היא מצות מזוזה – וכן יש לו אפילו תורה בבחינת מזוזה – אותה צריך הוא לשאת בחיקו בכל עת: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם". אדמו"רי חב"ד, עד הרבי שליט"א – נהגו להחזיק במגירת שולחנם מזוזה – פרט למזוזה שהיתה קבוע על משקוף חדרם.

וכאמור, מלך ישראל – אינו מחזיק רק מזוזה אלא מחזיק ספר תורה שלם – והכל בסוד "כח המניע הבלתי מתנועע". בנין המלכות בנפש, להיות "כח המניע הבלתי מתנועע" – זו מידת ההשתוות! זה שאתה אינך מתנועע, ואינך מתפעל יותר דבר זה ומתפעל פחות מדבר אחר, ואי אפשר להזיז אותך – זו מידת ההשתוות. אם זה בקליפה, זו סתם עקשנות – אך אם זה בקדושה אזי זה בגדר "שִׁוִּיתִי י‑ה‑ו‑ה לְנֶגְדִּי תָמִיד", זו כ"ו, וזו כ"ו …תמיד.

לכן אמרנו קודם שצריך גם ללכת לzoo  (גן חיות באנגלית) – לכל הzooים שבעולם – כדי לראות גם את זו כ"ו, וזו כ"ו לגבי כל החיות שיש בעולם. וכאמור, מתוך כך הוא מקבל גם את קביעות הכח להניע את כולם, "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים"! וכאמור, אם ההשתוות אצלו אינה אלא אדישות לכל דבר – אזי זאת הקליפה, זה הנחש, שבכל דבר טועם טעם עפר. אצל בעל מידת ההשתוות בקדושה – אין רואים בדרך כלל התפעלות חיצונית מיוחדת.

למדנו קודם שחסידות חב"ד זה בחינת תפארת, זכר, משפיע – ואילו חסידות ברסלב זו בחינת נוקבא, מקבל, מלכות! ואם כן, כאשר זה נפרד – אזי באמת הנוקבא זה חיצוני, חומר – ואילו הזכר, המוחין, זה פנימי. כאשר השנים מחוברים יחד – אזי זאת שלמות! ושוב, החיצוניות שנראית כלפי חוץ – זה בגלל שיש פרוד ביניהם. זה על דרך חויות חיצוניות של השתוקקות – ללא התכלית של השלמות האחרונה! ושוב, זאת הגלות שנקראת פרוד.

נחזור – למדנו הרבה כונות חשובות: א – שם טפטפי"ה = 193 ב – שם כוז"ו, שבמילוי עולה גם הוא 193. ג – וכן גם הסיום של קריאת שמע, "אֲנִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵיכֶם" = 193 = יודע נגן. ואם כן, כל השמות האלו יחד – ממשיכים דעת בנגינה שהיא בנין המלכות.

למה באמת מנגן טוב הוא בעל מידת ההשתוות? המנגן על כלי נגינה – צריך להיות בבחינת "מניע בלתי מתנועע". אומנם בחיצוניות עושה המנגן תנועות שונות – אבל יחסית לצלילים שמפיק – אשר מתפשטים לכל עבר – הוא עדיין קבוע. אחד מיסודות לימוד הנגינה – השייך לטכניקה של כל סוגי הנגינה שבעולם, הוא מה שפחות להתנועע! צריך מינימום מוחלט של תנועה – וככל שיש לו מינימום של תנועה – כך הוא יכול להשתלט ולעשות הרבה יותר תנועות – עד בלי די!

אצבעותיו עפות – ולכן, פנימיות הנגינה זה על דרך הכלל שהבאנו: "כח המניע הבלתי מתנועע". ואם כן, כח זה פועל בנפשו של המנגן ולא בידיו – שהרי הידיים זזות כל הזמן ומפיקות את הצלילים. ושוב, כאשר כל מה שיש בנפשו – זו מידת ההשתוות – אזי אצבעותיו ממש "עפות" ע"ג הקלידים. כלומר, מי שיש לו את מידת ההשתוות – ממילא יש לו גם את "כח המניע הבלתי מתנועע" – וזה מתבטא באצבעותיו שאינן מתפעלות יותר מדי כלומר, שאינו מרים אצבעו קצת יותר מדי מרוב התפעלות! ברור שאם המנגן מרים אצבעותיו יותר מדי – אינו יכול לנגן מהר כלל וממילא, אף פעם לא יוכל להיות נגן מעולה!

ואם כן, זאת הדוגמא הטובה ביותר למצב הנקרא "ללא התפעלות"! שכאמור, אותו אחד שמתפעל – לא יוכל להיות מנגן מעולה. יש באמת הרבה נגנים, פסנתרנים – שעושים הרבה התפעלות חיצונית – ולכן אינם שוים כלום! וכך אנו גם רואים בין הפסנתרנים המפורסמים בתקופתנו – שאותו אחד שקצת יותר מידי מתפעל מעצמו אינו מגיע לשיא היכולת – ולעומתו, אותו אחד שיותר שקט ומאופק ואינו גולש לחיצוניות – הוא מיליון פעמים טוב יותר מחברו המתפעל!

ושוב, זהו כלל גדול בנגינה אמיתית – שצריך לבוא ממידת ההשתוות שבנפש. וכאמור, זה ישנו בקליפה וזה ישנו בקדושה – ועליה אנו אומרים שמידת ההשתוות היא הבונה את המלכות! וזה קשור עם השם הקדוש, שם המחשבה טפטפי"ה שמקבלים מהצפרים הטהורות – וזה התיקון של דוד המלך שהשבח העיקרי שלו הוא יודע נגן: טפטפי"ה = 193 = יודע נגן.

מראשית דרכו של דוד בקודש – היתה לו אותה מידת ההשתוות. כאשר בא להלחם בגלית הפלשתי – הוא אמנם התרגש בפנימיות – אבל אצלו גלית וזבוב – זה אותו הדבר! ושוב, בעיני דוד – הענק הגדול גלית הפלישתי וזבוב, קטן שבקטנים – שניהם אותו הדבר, שניהם שוים – אין הבדל ביניהם! ועל זה אומר דוד לשאול: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הוי' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה". ואם כן, מידת ההשתוות היא מידת המלכות – וככל היא קבועה עמוק יותר בפנימיות נפשו – הוא יכול להנהיג את מלכותו באמת, בטוב! וכאמור, ההנהגת המלכות היא באופן של: "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים".

מדוע ראש הממשלה אינו מצליח להנהיג בטוב את ממשלתו ואת המדינה? בגלל שהוא מתפעל מהגויים, מתפעל מהשרים שלו – ואפילו מתפעל מעצמו! וכאמור, ככל שהוא מתפעל יותר – כך הוא פחות מנהיג! ושוב, ככל שיש לו פחות ופחות ממידת ההשתוות, כך הוא נכשל בהנהגת המדינה – וממילא גם אינו יכול לנגן – אינו בגדר "יֹדֵעַ נַגֵּן"! וככל שיש לו יותר את סוד הפנימיות של המלכות – כך הוא יותר "יֹדֵעַ נַגֵּן".