זוגיות

מכון גל עיני

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס"ב עמוד ב':

"אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב: 'ושמחת אתה וביתך', בלא ברכה – דכתיב: 'להניח ברכה אל ביתך', בלא טובה – דכתיב: 'לא טוב היות האדם לבדו'.

במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה – דכתיב: 'האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני', בלא חומה – 'נקבה תסובב גבר'. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא'".

אמר רבי תנחום א"ר חנילאי – אומר רבי תנחום בשם רבי חנילאי – שכל אדם שאין לו אשה חסרים אצלו שלושה דברים חשובים: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.

במערבא אמרי – כלומר, בארץ ישראל הוסיפו ואמרו עוד שני דברים   החסרים לאדם שאינו נשוי והם – תורה וחומה: במערבא אמרי: (שרוי) בלא תורה, בלא חומה;

רבא בר עולא אמר – אח"כ מוסיף רבא בר עולא דבר נוסף, "(שרוי) בלא שלום". כלומר, כל מי שאין לו אשה שרוי בלא שלום.

נתבונן במבנה המאמר –  3, 2, 1:

שלושה דברים – קודם כל אומר רבי תנחום בשם רבי חנילאי שלושה  דברים לגבי מצבו של אותו אדם שעדיין אין לו אשה: שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.

שני דברים – אח"כ הוסיפו בארץ ישראל עוד שני דברים לגבי מצבו של  אותו אדם שעדיין אין לו אשה: (שרוי) בלא תורה, בלא חומה.

דבר אחד – אח"כ אומר רבא בר עולא ומוסיף  עוד  דבר  אחד  לגבי  מצבו  של אותו אדם שעדיין אין לו אשה: (שרוי) בלא שלום.

האדם אינו לבד – מהיכן לומדים "בלא טובה"? לומדים זאת מהפסוק "וַיֹּאמֶר הוי' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". ישנו מאמר חסידי המובא גם בספר "היום יום" – האומר, שהחסידות חידשה ש"האדם אף פעם אינו לבד". לפני החסידות כל אחד היה לבד – הגאון מוילנה היה לבד – וכך הלכו כולם, כל אחד בפני עצמו. כל אחד היה "יש ודבר נפרד בפני עצמו". עד שבאה החסידות וחידשה שאף אחד אינו לבד – הרבי אינו לבד, החסידים אינם לבד – אין מצב של בידוד קיומי. כתוב גם בתניא שיש להתבודד יחד עם הוי' – אבל אין מציאות של היות האדם לבדו ממש.

ואם כן, הקב"ה בורא את העולם כמצב קיומי ראשוני של  "לבד" ורק אח"כ מסתכל על האדם שברא ואומר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". פסוק נוסף אומר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהוי'" – וממילא, הטוב כאן הוא שהאדם אינו לבד – יש לו חבר, חבר לחיים. מאמר החכם אומר: "האשה הטובה היא החבר הטוב" – כלומר, מי שזוכה לאשה טובה, זוכה לחבר הטוב ביותר.

הספירות ופנימיות הספירות

(שרוי) בלא חומה – מהיכן לומדים חומה? – "כִּי בָרָא הוי' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". הפסוק הולך על ימות המשיח כאשר האשה תסובב את הגבר – ולזה רומז המנהג שאנו נוהגים מתחת לחופה כאשר הכלה סובבת ומקיפה את החתן שבע פעמים. הפשט בגמרא הוא שכאשר הבחור מתחתן ומקים בית – יש לו חומה.

ואם כן, ישנו כאן מבנה מסודר – שלושה דברים, ואח"כ שני דברים –  ולבסוף דבר אחד. כאשר אנו מזהים מבנה כזה, נוח (בהשקפה ראשונה, אך ראה להלן שבמסקנה אינו כך) לכוון ע"פ דרך הסוד שאלו: חג"ת (חסד, גבורה, תפארת), נו"ה (נצח והוד), יסוד:

שלושה דברים – חסד, גבורה, תפארת – ג' מידות הלב שהולכות בד"כ יחד.

שני דברים – נצח והוד – הן שתי הרגלים – ב' רגלים שהולכות יחד.

דבר אחד – יסוד – שכולל את כולם ועומד בפני עצמו. ואכן בספר יצירה מכוון השלום כנגד היסוד.

שבע כפולות – דגש ורפה

שבע ההקפות שמקיפה הכלה את החתן מתחת לחופה – מתגלות אח"כ בשבעת ימי המשתה, שהם ה"שבע ברכות". אחד מהענינים של "שבע ברכות" הוא שכתוב בספר יצירה שישנן "שבע כפולות" – והדבר מובא גם בתניא פרק ג'. כ"ב אותיות לשון הקודש מתחלקות ע"פ ספר יצירה לשלוש קבוצות:

ג' אימות – א, מ, ש

ז' כפולות – ב, ג, ד, כ, פ, ר, ת

י"ב פשוטות – ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק.

ל‑ז' האותיות הכפולות ישנן שתי צורות של ביטוי – דגש או רפה, ועל כן נקראות הן "כפולות". ע"פ הדקדוק העכשוי, כמו שמלמדים בבתי הספר, ישנן רק שש אותיות כפולות – בג"ד כפ"ת – אבל ספר יצירה מונה גם את האות ר כאות כפולה. הדוגמא הטובה בתנ"ך לדגש באות ר – לדגש בראש – הוא הפסוק משיר השירים – "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" – אות ר של "שֶׁרֹּאשִׁי" דגושה – הריש, הראש מלא בנקודת הטל.

אורות דתהו אבל בכלים דתיקון

אומר הרבי, שהגאולה העתידה תבוא באופן של "אורות דתהו – אבל בכלים דתיקון" – והיחס בין תהו לתיקון הוא כיחס הכללי בין איש לאשה, וכן כיחס בין הבחור הרוק – לבין היותו נשוי. וכך גם לגבי ה"דגש" וה"רפה" – כאשר הרבי שם "דגש גדול" על דגש ורפה – על קשה ורך.

דגש ורפה – "לעולם יהא האדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". ישנה  מעלה להיות "קשה כארז" – אלא שכאשר באה רוח דרומית חזקה – הארז אינו מחזיק מעמד ונשבר. לעומתו, אותו אחד, רך כקנה – אינו זז ממקומו – ויכול להתכופף וממילא, ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד.  וכך צריך להבין את דברי הרבי – שהיכולת להתכופף ולהגיב נכון וברכות – היא דבר עיקרי יותר אפילו מה"אורות דתהו" – שהם הדחף לפרסם את ענין המשיח.

ואם כן, הרך, האשה, הכלים דתיקון – זה יותר "עצמי" מהדחף לפרסם את ענין המשיח – שהוא האורות דתהו. וממילא, חייבים את שניהם יחד – "אורות דתהו בכלים דתיקון". כלומר, לא ללכת באופן תוהי ולהסתכן בשבירה – ולא להתחשב יותר מידי ב"כלים דתיקון" – ולאבד את עצם הלוז של כל ענין המשיח.

נמשיך בענין ז' הברכות ו ז' הכפולות:

ואם כן, אחד המקורות של "אורות דתהו בכלים דתיקון" הם ז' האותיות הכפולות, כמו שהוסבר. כמו כן, ז' הכפולות הן חלק עיקרי של ה"שבע ברכות" – שהרי עצם החיבור של איש ואשה אלו כפולות – זוגות. ושוב נשאלת השאלה – מי ה"דגש" ומי ה"רפה" בזוג שלנו?

אחליפו דוכתיהו – כאן ישנו  פלא – ישנו איזה "אחליפו דוכתיהו" –  חילוף מקומות, או חילוף תפקידים. הייתי חושב שהגבר הוא שם מ"ה והאשה היא שם ב"ן – וכידוע ששם ב"ן הוא שורש תהו, ואילו שם מ"ה הוא שורש תיקון. וממילא, צריך הגבר להיות ה"רפה" – ואילו האשה צריכה להיות ה"דגש", האשה צריכה להיות הקשוחה? וכידוע, המציאות אינה כך – שהרי בד"כ הגבר הוא ה"קשה" והאשה היא ה"רכה", ובכל אופן, אי אפשר לחרוג מן המציאות.

בפתיחת פרק ד' מתחיל "ספר יצירה" לעסוק בנושא "ז' כפולות", בג"ד כפר"ת:

שבע כפולות בג"ד כפר"ת

מתנהגות בשתי לשונות

ב"בּ, ג"גּ, ד"דּ, כ"כּ, פ"פּ, ר"רּ, ת"תּ

תבנית רך וקשה גבור וחלש

כך כתוב בנוסח המדויק המבורר ע"י האריז"ל. בנוסח הקדום שהיה בידי הראשונים הלשון דומה: "תבנית רך וקשה תבנית גבור וחלש".

ישנם כמה דיוקים בלשונות אלו ובהם:

לכאורה, ה"קשה" הוא ה"גבור" – וכך מסבירים המפרשים – אלא שלפי פרוש זה ישנו כאן היפוך הסדר במשפט:  רך –  גבור קשה – חלש.

רך וקשה – ביטוי זה הוא רמז מובהק למאמר חז"ל שהוזכר  קודם –  "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". וכאמור, ה"קשה" הוא ה"דגש" – הוא הזכר – ואילו האות הנכתבת ללא דגש זו הנקבה – "רפה". האות ללא ה"דגש", האות ה"רפה" היא כאילו חלל פנוי – והוא שורש הנקבה. ואילו הדגש, שבא למלא את החלל הפנוי, הוא בחינת הזכר, המשפיע – התהוות תמידית, יש מאין, לקיום הנברא. כלומר, כל הזמן נמצא הקב"ה בתוך החלל וממילא, אין חלל פנוי כלל.

נחזור – בד"כ הייתי חושב שהתיקון הוא שם מ"ה – הזכר,  ואילו התהו הוא שם ב"ן – הנקבה. אלא שהמציאות נראית הפוך – והנקבה היא ה"רפה" – המין החלש, המין הרך – שהולך יחד עם תיקון, ואילו הזכר הוא ה"קשה" – הוא התהו שצריך לתקן. ואם כן, הבחור הוא הגבר – הקשה, העקשן, קשה העורף – ואילו הבחורה היא הרכה והעדינה – וממנה מקבלים את התיקון. ושוב, עיקר ה"כלים דתיקון" שהם "באופן המתקבל" – באים מן האשה! ואם כן, כאשר ישנו במאמר הגמרא מבנה של  3, 2, 1:

כל אדם שאין לו אשה – שרוי:

3 – בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה

2 – בלא תורה, בלא חומה

1 – בלא שלום

אפשר היה לומר (כנ"ל), על דרך הקבלה, שזהו מבנה של:

חסד, גבורה, תפארת

נצח, הוד

יסוד

וכאמור, השלום שבסוף הוא ודאי "יסוד" – וכך כתוב בפרוש בספר יצירה – בסדר התמורות, ש"תמורת שלום מלחמה" – היא בספירת היסוד. ואם כן, ביסוד ההקבלה היא ברורה – אבל לגבי שאר המושגים אין הדבר ברור כל עיקר – ואינם מסתדרים בדיוק.

ביטול ושמחה – משמח חתן עם הכלה

מיהו החתן? – מי זה האדם שמתחתן כאן? האדם שמתחתן כאן הוא  ספירת החכמה – "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" – הזכר בדרגתו הגבוהה. חכמה ובינה נקראים בסוד הפרצופים: אבא ואמא – שהם ביטול ושמחה בלשון החסידות. וכך אומנם משתקף בתחילת מאמר הגמרא: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה" – כלומר, בינה, אמא, השמחה – היא בת זוגו של חכמה, אבא, ביטול!

קודם כל לשמוח! – ואם כן, ההוראה מיד בתחילת המאמר היא: קודם כל לשמוח, וזאת אכן גם מצות השמחה המוטלת על החתן, "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". האשה היא בעצם מקור השמחה – אלא שעליו קודם כל לשמח אותה, "משמח חתן וכלה" – ואז בסוד אור חוזר – מקבל החתן את עיקר השמחה דוקא מהכלה: "משמח חתן עם הכלה".

וצריך לומר, שכל ששת הדברים הנזכרים באותו מאמר חז"ל – כולם מכוונים לעתיד לבוא, לביאת המשיח – על דרך הפסוק: "כִּי בָרָא הוי' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". והדבר הראשון שצריכים היא כמובן שמחה: "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה"

חוסר שמחה בחיים – הוא ע"פ קבלה וחסידות – חסרון של בינה: "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". כאמור, מקור השמחה היא הבינה, האשה – וממילא, אם אין לו אשה – אין לו שמחה בחייו. ואם כן, את השמחה נקביל לאמא – לספירת הבינה.

ברכה בחסד – והיה ברכה – מגן אברהם

ברכ"ה = זכ"ר – "זָכַר חַסְדּוֹ" – וממילא, את הדבר השני המובא במאמר נקביל לספירת החסד. על אברהם אבינו, איש החסד, כתוב: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" – ולכן הוא שורש ומקור הברכה: "וַיֹּאמֶר הוי' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" – אתה תהיה ברכה. לכן גם בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה מונים את כל שלושת האבות – אבל רק באברהם חותמים, "מגן אברהם" – בגלל שאברהם הוא עיקר הברכה. ושוב, את הביטוי "ברכה" נמקם כנגד ספירת החסד.

טובה, גבורה – ח' לשונות יופי

טובה – לפי הסדר המסתמן כאן – "טובה" מכוונת כנגד ספירת הגבורה. ישנן  שמונה לשונות של יופי בתורה, כנגד שמונה נרות החנוכה, המתחילות מבינה ולמטה – וכולן שייכות לאשה:

שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן

יופי – הוא כנגד החסד.

טוב – מכוון כנגד הגבורה. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – הפשט של טוב בבראשית הוא יפה – מוצא חן בעיני הוי'. אות ט היא אות הטוב ועליה כתוב: "טוביה גניז בגויה" – הטוב גנוז בתוכו. ואם כן, טוב הוא יופי ואור מופנם – ושייך לספירת הגבורה.

טובת מראה – שרה אמנו נקראת "יְפַת מַרְאֶה" – ושייכת לחסד, ואילו  רבקה אמנו, הנשואה ליצחק אבינו שהוא מרכבה למידת הגבורה – נקראת "טֹבַת מַרְאֶה". וממילא, מכאן לומדים ש"טֹבַת מַרְאֶה" זה היופי המופנם של הגבורה. ולעומתו – יופי גלוי של חסד נקרא "יפת מראה".

מצא טוב – ואם כן, קודם כל האדם בודד, במצב של צמצום, ואין לו טוב  כלל – ועל זה אומר הקב"ה "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". תיקון הצמצום של הגבורה הוא "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – ואז "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" – היא הטובה שבאה לתקן את ה"לֹא טוֹב". כך הסברנו ש"טובה" היא כנגד הגבורה.

תורה, תפארת – יעקב איש תם

תורה – פשיטא שתורה היא כנגד מידת התפארת – בחינת יעקב אבינו  "עמוד התורה" – "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". יעקב אבינו הוא בחור ישיבה ולומד תורה, וזהו שכל הנשמות שמצד התפארת נקראו "מארי תורה". בלשון הזהר, התורה היא "עמודא דאמצעיתא" – "עץ החיים".

ואם כן, הגענו בהקבלה שלנו לתפארת:

שמחה – בינה

ברכה – חסד

טובה – גבורה

תורה – תפארת

נצח והוד – רגלים – אני חומה

כאן נשאלת השאלה: כנגד איזו ספירה נציב את ה"חומה"?

הרבה פעמים בקבלה נחשבים נצח והוד, שתי הרגלים, כאחת. כמו למשל בסוד ז' הרקיעים – כאשר הרקיע "שחקים" הוא כנגד נצח והוד יחד, תופעה זאת מצאנו גם בסדר "ז' מלכין קדמאין" ובדוגמאות נוספות רבות. נצח והוד הם "תרין שוקין", שתי הרגלים – ומוסבר בחסידות שבכל יד בפני עצמה יכולים אנו לפעול פעולות מורכבות – בלי צורך להעזר ביד השניה – ואילו ברגלים לא כך. הרגלים הן "מהלכות" – וכדי ללכת צריכים את שתי הרגלים גם יחד – ואין די ברגל אחת כדי ללכת! ואם כן, עיקר השותפות המחויבת כדי לקיים את הפעולה – נמצאת דוקא בנצח והוד שהן שתי הרגלים. כאמור, זהו אחד ההסברים מדוע לעיתים קרובות –  נחשבים נצח והוד לבחינה אחת.

חומה – חומה פרושה שהאדם מוגן בתוך המציאות. הפסוק הוא "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" – והסיבוב נעשה בעזרת הרגלים. הכלה הולכת וסובבת את החתן ומקיפה אותו מתחת לחופה שבע פעמים – ובזאת היא נעשית חומה. בזה שהיא מסובבת אותו – היא גם מתחמת אותו – חומה היא גם לשון תחום. כל זמן שהחתן עדיין בחור – אינו יודע גבולות – וכאשר הוא מתחתן, אשתו "מתחמת אותו" ונותנת לו גבולות.

נקב"ה תסוב"ב גב"ר = 832 = אר"ץ ישרא"ל = ל"ב ∙ הוי'

היכן נקראת האשה ממש חומה? זהו "קצת פלא" שהגמרא אינה מביא פסוק זה משיר השירים: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" – האשה הטובה אומרת "אֲנִי חוֹמָה"!

שלום, יסוד – לידת המשיח – רך וחלש

שלום – וכאמור, הפסוק מסתיים ב"שלום" – וזהו ממש רמז ברור  שמבחינת "חומה" בא אח"כ ה"שלום" – שהוא היסוד, הברית – הבחינה האחרונה הכוללת את כולן. בהמשך סוגיית הגמרא ישנו רמז למלכות – ו"תן לחכם ויחכם עוד".

ראינו מבנה ודוגמא יפה בנגלה – לפרצוף שלם של עשר ספירות :

האדם הוא החכמה – וכאשר הוא מתחתן יש לו:

שמחה – בינה, ברכה – חסד, טובה – גבורה, תורה – תפארת, חומה – נצח והוד, שלום – יסוד.

ומלכות בהמשך הסוגיה – "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". כאשר הוא פוקד את האשת חיל – "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל" – נולד מזיווג זה "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" – לידת המשיח.

בעיקר רצינו לדייק כאן את ענין החומה שכנגד נצח והוד – ואכן הדבר מקבל  ביטוי יפה ביותר בלשון ספר יצירה שהזכרנו: "תבנית רך וקשה גבור וחלש".

רך  וקשה גבור  וחלש

מאמר זה נאמר על תהו ותיקון שהם דגש ורפה – ויכולים אנו לראות ש"קשה וגבור" מוקפים ע"י "רך וחלש". הזכר, שמוגדר קשה וגבור, נמצא בפנים – כמו בתוך כלא – ומסביבו חומה השומרת עליו – היא האשה שמוגדרת "רך וחלש".

זכרות – זכרות בכל מקום – זו הפנימיות. בתהליך הכנת השופר צריכים להוציא את הזכרות כדי לקבל את החלל. כך היא התבנית של לשון ספר יצירה: – הקשה והגבור בפנים – ואילו ה"חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב" שמקיפה ושומרת היא "רך וחלש".

לכאורה, "רך וחלש" נשמע נורא חלש – אלא שדוקא כך מנצחים, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". גם לגבי חנוכה כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים" – היונים הם הגבורים הטבעיים של עולם התהו – ואילו המכבים, שהיו גיבורים מכולם, נקראים "חלשים" – בגלל שהם שייכים לעולם התיקון.

וכשהאדם מתחתן, הוא יורש את ה"חלש" של הקדושה מאשתו – שסובבת אותו ושומרת אותו – וגם מסובבת את ראשו. היא גם מתחמת אותו וגם מסובבת אותו ומהוה סיבה לכל פעולתיו.

ובזה ישנה הוראת חיים – את "הקשה והגבור" צריך לשמור בפנים – ואת הקשר והיחס עם הזולת יש לקיים "באופן המתקבל" – בכלים דתיקון – כדי לא לשבור את הזולת. וכל זאת באמצעות, וע"פ תכונת החומה – שהיא "רך וחלש" – "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה".

איש ואשה זכו – שכינה ביניהם – ואז ישנו "דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"

וכל זה, בזכות שהחתן נכנס לתוך הבית – לתוך החומה

שהיא גם לשון חממה.