פיזיקה

ג כסלו תשעט מכון גל עיני

ארבע הסיבות של אריסטו והקבלתן לחומר-צורה-פועל-תכלית

ארבע הסבות: חומר-צורה-פועל-תכלית

בירור חכמת יון

נעמיק יותר ביחס לתכלית: בהחלט יתכן שהרבה מהנוכחים כאן למדו שיש ארבעה גורמים לכל דבר שקורה במציאות. מאיפה באה תפיסת ארבעת הגורמים לכל דבר? רבים יודעים שהמקור בפילוסופיה האריסטוטלית. בסוף החדש הזה, חדש כסלו, חוגגים את חנוכה – חג המאבק בהלניזם. המאבק וההתגברות על ההלניזם לא היו רק פיזיים, אלא במסגרת מאבק עקרוני בין אמונת ישראל לפילוסופיה היוונית. בסופו של דבר, התורה אומרת שיש לגאול מתרבות יון את כל החן והיופי שלה, שיחזרו ויופיעו בהקשר של קדושה, ואפילו במקדש, כמו שכתוב בברכת נח לבניו – “יפת אלהים ליפת וישכֹן באהלי שם”[יא].

מן הסתם כולנו זוכרים את הסיפור: לנח היו שלשה בנים – שם, חם ויפת. ההלניזם – מקור כל תרבות המערב, מתרבות רומי עד היום – בא מיפת בן נח. אנחנו, היהודים, באים משם בן נח. בשל סיפור מסוים – שכנראה כולנו זוכרים – נח אמר שה’ יתן יפי ליפת, אבל תכלית היפי שניתן ליפת היא לשכון באהלי שם. הכוונה שיש ניצוץ של אמת ויפי בתרבות יון – שאחד הדברים החשובים בה הוא חוש אסטטי – ואותו צריך לחלץ מתרבות יון ולהחזיר לעם ישראל. משמעות חנוכה היא לא רק נצחון על יון והפילוסופיה שלה, אלא גאולת ניצוץ היפי מהם והחזרתו להופיע בהקשר הנכון של האמונה בה’ אחד. ההלניסטים לא האמינו בא-ל אחד, כידוע.

היו מחכמי ישראל, ובראשם הרמב”ם, שלקחו הרבה נקודות מאריסטו. אבל הרמב”ם לא לקח מאריסטו בצורה עוורת – כל מחשבה או תפיסה שלקח הוא ‘צחצח’, כמו שמלטשים ומנקים אבן טובה, עד שתאיר. הרמב”ם לא הסכים עם אריסטו בכל נקודה, בעינים עוורות – כאשר הרמב”ם הסכים עם אריסטו הוא הסביר טוב למה עשה זאת. בספר הפילוסופיה שלו – אולי הספר הכי חשוב במחשבת היהדות – ה”מורה נבוכים”, הוא לפעמים מסכים עם אריסטו ולפעמים חולק עליו. תפיסת העולם שלנו – אמונה מוחלטת בא-ל אחד, הטוב והמטיב לכל והשומע תפלת כל פה – מנוגדת לחלוטין לתפיסת העולם של אריסטו. אחרי המחלוקת היסודית, במה שהוא הסכים – הוא הסכים.

ארבע הסבות – מאריסטו עד הגר“א

תפיסה אחת שהרמב”ם מסכים עמה באופן כללי[יב] – אף שיש נקודות שהוא חולק בהן או מתקן אותן – היא תפיסת ארבע הסבות, מהדברים היסודיים בתפיסה האריסטוטלית, אותה קבלו כל הפילוסופים של ימי הבינים, יהודים ולא-יהודים. בחרנו לעסוק בנושא כי נכנסנו לחדש של חג החנוכה – חג הנצחון על ההלניזם הפגאני, והחזרת נקודות היפי והאמת מהפילוסופיה שלו להקשר הנכון שלהן בתורה.

מן הסתם שמעו את שמו של אחד מגדולי חכמי ישראל בתקופה האחרונה – בשלש מאות השנים האחרונות – הגר”א, הגאון רבי אליהו מוילנה. הוא לקח את מבנה ארבע הסבות מהפילוסופיה של אריסטו והקביל אותן לסוד אותיות שם הוי’ ב”ה[יג]:

יחומר

הצורה

ופועל

התכלית

ארבע הסבות

לכל דבר שקורה יש ארבע סבות (four causes) – ארבעה מניעים – ארבע תשובות לשאלה ‘למה [הוא קרה]?’: המניע הראשון הוא החומר (matter) – יש חומר מאחורי השינוי או התנועה שקורים. לכל דבר יש חומר. אנחנו יודעים מאיינשטיין, מזה מאה שנה, שחומר ואנרגיה הם שתי צורות של אותה מהות. צריכה להיות אנרגיה טהורה או חומר מאחורי כל דבר. אנחנו יכולים לדמות חומר רק עם צורה – חומר עם תכונות – אבל תיאורטית אפשר לתאר חומר ללא צורה, חומר קדום, מהות קדומה שמכונה “חומר היולי”. החומר הקדום מאחורי כל דבר הוא הסבה הראשונה.

אחריו, לכל דבר במציאות יש צורה – עיצוב (design). לכל דבר יש את ההגדרות שלו (פורמולה, שבאה מהמלה פורם-צורה) – הצורה המוגדרת של החומר.

הדבר השלישי הוא הפועל (agent). מישהו או משהו הגורם לתנועה או לפעולה.

הסבה הרביעית לכל דבר היא הסבה הסופית – התכלית (purpose). למה הוא נעשה? לשם מה הדבר הזה קרה? אם יש סבה למה הוא נעשה – זו התכלית.

כשלומדים בבית ספר נותנים לארבע הסבות את דוגמת השלחן – מונח לפני שלחן, ויש ארבעה גורמים לקיומו, ארבע סבות שגורמות לי לחוות את השלחן שלפני: אם השלחן מעץ – כפי שהיו פעם רוב השלחנות – העץ הוא החומר שמאחורי השלחן. שירטוט התכנית לפיה צריך השלחן להראות – העיצוב התיאורטי – הוא ההגדרה-הצורה של השלחן. הנגר שעשה את השלחן הוא הפועל של השלחן. למה צריך שלחן? אם אתה צריך שלחן כדי לאכול, או כדי להזמין אורח ולשבת סביב השלחן, זו הסבה האחרונה – התכלית של השלחן. כך מסבירים את ארבע הסבות בבית ספר.

הסבה הרביעית – התכלית – הכי חשובה, גם בעיני הפילוסופיה האריסטוטלית. כאן הרמב”ם מתקן תפיסה זו. אריסטו תופס רק תכלית מידית, אבל לא תכלית מוחלטת – סבה מוחלטת לקיום של משהו, או לתנועה ושינוי במציאות. הרמב”ם חולק – אם אתה מאמין בה’ שבורא את העולם תתכן תכלית רחוקה, תכלית מוחלטת, לקיום חפץ, שינוי או תנועה במציאות. יש תכלית מידית וגם תכלית מוחלטת-סופית, ממנה כלל לא ידע אריסטו.

ארבע הסבות וארבעת היסודות

היום בבית ספר לומדים על הטבלה המחזורית. עד לתקופה האחרונה דברו על 92 יסודות בטבע, וכעת מדענים מדברים על יסודות נוספים. אבל לכולנו מוכרת הגישה העתיקה – שגם היום יש לה מקום – של ארבעה יסודות בטבע: אש-רוח-מים-עפר. ארבעת היסודות יכולים להיות ארבעה מצבי צבירה – מוצק, נוזל, גאז, בעירה (combustion). אויר הוא גאז, מים הם נוזל, עפר הוא מוצק ואש היא בעירה. יש עוד דרכים להסביר, לפי המדע היום, מה הכוונה בארבעת היסודות. בכל אופן, ארבעת היסודות מופיעים גם בפילוסופיה העתיקה וגם בתורה.

האם יש יחס בין ארבעת היסודות לארבע הסבות? לפי קבלה חייב להיות יחס וקשר, כי בין כל שתי מערכות שבנויות באופן מקביל – מבוססות על אותו מספר – יש קשר והקבלה פנימית. נאמר בלי להאריך: החומר מכוון כנגד יסוד המים – מים הכי דומים לחומר האידיאלי, נטול הצורה, או לאנרגיה הטהורה. אש נותנת צורה. רוח – או אויר – הוא הפועל שמחולל דברים או תנועות. התכלית הסופית היא העפר, היסוד הנמוך במציאות, שהרי “הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”[יד]. אדם הראשון נברא מעפר, ואחרי החטא ה’ אמר לו שהוא עתיד למות, “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”[טו]. יש משהו בעפר הארץ שהוא התכלית הסופית, היעוד הסופי, של הכל. ולסיכום:

יחומרמים

הצורהאש

ופועלרוח

התכליתעפר

כפירת בייקון בתכנון הבריאה ותכליתה

לפני כמה מאות שנים, בזמן הרנסנס – זמן האינקוויזיציה כאן בספרד – היה פילוסוף אנגלי, פרנסיס בייקון, שנחשב אבי הפילוסופיה המודרנית, אבי הספקנות המדעית (empirical skepticism). הוא הראשון שלא הסכים עם ארבע הסיבות של אריסטו – הוא אמר שיש רק שתי סבות. זהו בסיס המדע המודרני, עד לזמן האחרון ממש. הוא אמר שיש רק חומר – היום יודעים שחומר ואנרגיה שוים, כנ”ל – ופועל (סוכן שגורם לחומר לנוע), אבל אין צורה (design) ואין תכלית (purpose).

זו תכלית השיעור שלנו – האם יש תכלית או אין תכלית? בתפיסת העולם של המזרח אין תכלית לעולם. בא המדע המודרני – החל מבייקון, בזמן האינקיווזיציה כאן, בתחלת הרנסנס – וגם אמר שאין תכלית וגם אין צורה-תוכנית לכל דבר. בהקבלת ארבע הסבות לאותיות שם הוי’, הוא כפר ב-ה עילאה ו-ה תתאה, הצורה והתכלית (שמקבילות גם לטעם הבריאה השני ולטעם הרביעי). צורה אומרת שלכל דבר שקורה יש תכנית, תכנון מקדים, ותכלית אומרת שיש לו מטרה ויעוד.

עלית מעמד האשה: חזרת התכלית והצורה להקשר המדעי

האות ה היא אות נקבית. בשם הוי’, האות הראשונה והשלישית הן זכריות והאות השניה והרביעית הן נקביות. אם כן, בתחלת המהפכה המדעית בייקון הוציא את שתי הסבות הנקביות – הצורה והתכלית – והשאיר את שתי הסבות הזכריות, החומר (matter) והפועל (agent).

בדור האחרון ישנה תנועה (שינוי הוא תנועה) של עלית הצד הנשי, הפמיניזם. זו תנועה משיחית, שמדובר עליה בקבלה. בהקשר שלנו, זו תנועה להחזרת שתי הסבות שהושמטו – הצורה והתכלית. מי נותן את הצורה-התכנית? בקבלה זו תכונה של האמא. החומר בא מהאבא, האות הראשונה בשם הוי’, והצורה באה מהאמא, ה עילאה שבשם. הפועל נקרא הבן של ההורים והסוף, התכלית, היא הבת. ארבע אותיות שם הוי’ נקראות בקבלה אבא-אמא-בן-בת. בייקון הוציא החוצה את האמא והבת – השאיר רק את האבא והבן. הוא היה מדען, נוצרי אדוק, שהוציא את שתי הנקבות החוצה. ה’טרנד’ כעת הוא להחזיר את הדמויות הנשיות לתמונה ולהעלות אותן במודעות, וכך צודק בהחלט לפי הקבלה.

אחת התיאוריות במדע המודרני – תיאוריה לא חדשה, הנמצאת יותר ממאה שנה – היא האבולוציה, שהחזירה, במדה מסוימת, את התכלית המידית. הטענה שמינים משתנים כדי להתאים את עצמם למערכת האקולוגית שסביבם, אומרת שהתכלית מניעה שינוי. אם כן, האבולוציה החזירה, במובן מסוים, את הסבה הסופית של אריסטו – התכלית – להקשר המדעי המודרני ולחשיבה הפילוסופית.

מה בנוגע לצורה? מדענים לא אוהבים להאמין ביוצר שמתכנן את המציאות, אבל – בגלל הרבה-הרבה עובדות ותופעות בעולם הטבע – יותר ויותר מדענים מתחילים להודות שיש יוצר למציאות, שיש צורה-תכנית מאחורי שינוי. בהגדרתם, יש אינטליגנציה (בינה) שיוצרת את המציאות (intelligent design). זו החזרת דמות האם, ה עילאה, הבינה, וההתייחסות לתכלית היא החזרת דמות הבת, ה תתאה, המלכות.

אם כן, נקודת השיעור הראשון שלנו היום היא שיש תכלית, שהיא הגורם הסופי של כל מה שקורה. אריסטו דבר על תכלית מעשית-מידית, אבל את התכלית האמתית לכך שה’ ברא דברים – ושאנחנו יושבים כרגע כאן – הוא לא היה מסוגל לתפוס. אחד מיסודות האמונה שלנו – שדורש התבוננות (נושא השיעור השני היום) – הוא שיש להכל תכלית, תכלית מוחלטת, תכלית של גאולה – לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו – שתבוא כאשר כולם יאמינו ויכירו בה’ אחד.