זוגיות

ערב טוב לכולם. אנחנו בערב בהמשך לחמשה עשר באב, עליו כתוב "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים" שבהם הבנות יוצאות למחול והבנים נושאים את עיניכם וכל אחד בוחר את הבת האהובה. ההבדל בכלל בין חמשה עשר באב לבין יום כיפור – שני ימים שיש להם מכנה משותף, אבל כל אחד הוא משהו אחר לגמרי – שבחמשה עשר באב האדם מוצא את החצי השני שלו. לפני שאדם מוצא את בת הזוג שלו הוא "פלג גופא", הוא חצי גוף, ואז הוא משלים את עצמו – שלמות האדם. ביום כיפור זה משהו אחר – לא שהאדם מבקש דווקא את החצי השני (זה קורה ממילא, תמיד השידוך זה החצי השני), אלא שכתוב שכאשר אדם מתחתן ומוצא אהבה אמיתית (שזה נושא הערב, מה זאת אהבה), אז בזכות האהבה והנישואין הכל נמחל לו, הוא מתחיל נקי וצח וטהור. זה המסר והחידוש של יום כיפור – תחושת הטהרה שיש ביחד עם האהבה, ביחד עם מציאת בת הזוג. צריך גם את זה וגם את זה – צריך להיות אדם השלם, איש בלי אשה הוא "פלג גופא", חצי גוף, וצריך שאדם יהיה טהור. שהזוג יחד יהיו טהורים, שהכל יהיה מחול להם, הכל חדש. אפילו בהלכה כתוב שכל יום יש חתונה מחדש – יש קידושין ונישואין. המצוה הזאת היא "פעולה נמשכת". כשיש זוג כל יום יש עוד הפעם חתונה, אז עוד הפעם יש להשלים ולהגשים – כל אחד מגשים את עצמו, שזה מציאת בן/בת הזוג – ולכל אחד נמחל, אפשר להתחיל מחדש, אין את משקעי העבר, אין את לכלוך העבר, הכל צח.

בעצם, בחמשה עשר באב האדם נעשה אדם השלם וביום כיפור הוא מתדמה למלאך. יהודי צריך להיות גם בן אדם ממש, בעולם הזה, וגם הנשמה האלקית שלו, שמעולם האצילות, היא כמו של מלאכים. לכן ביום כיפור לובשים לבן ומתדמים למלאכים. גם בקבלה ובחסידות כתוב שיש שתי רמות של אהבה בכלל – בחינה אחת של אהבה מגשימים בחמשה עשר באב ובחינה שניה מגשימים ביום הכיפורים. למצוא את החצי השני, להתחבר – יש חצי גוף, הוא מוצא את החצי השני ומתחבר ומתקשר – עכשיו זה כמו שני איברים של אותו גוף. כמו שיד ימין אוהבת את יד שמאל, אין ביניהם הבדל, הם שני איברים של אותו גוף. זו דרגה אחת של אהבה – אהבה שאנחנו בעצם גוף אחד. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", מבחינת הבשר אנחנו אחד, ולא שני גופים. זו האהבה של חמשה עשר באב. האהבה הזאת היא אהבה אמיתית של העולם הזה – צריך לשאוף להגיע לאהבה כזאת בעולם שלנו, העולם הזה. יום כיפור, חוץ מזה שאנחנו דומים למלאכים, זה כמו עולם הבא. האהבה של עולם הבא היא משלימה את האהבה של העולם הזה – לכן צריך לעבור דרך העולם הזה כדי להגיע לעולם הבא – אך ודאי שהיא מוסיפה רובד יותר גבוה ביחס לאהבה. נאמר את זה בשני משפטים פשוטים: למעלה בשרש, לפני שהנשמות ירדו לתוך הגוף, אני ואת, האיש והאשה, היינו נשמה אחת, עצם אחת. קרה מה שקרה – הכל מכוון מן השמים – שהנשמות נפרדו, כל חצי נשמה מהנשמה הכללית-המקורית נכנסה לתוך גוף משלו, אחד זכר ואחד נקבה, ואז האדם מחפש את אבידתו (כידוע המשל בזה), עד שבעזרת ה' מוצא את האבידה, הוא את האבידה שלו והיא את האבידה שלה, וזוכים להתחבר. תוך כדי שמתחברים אמור להיות זכרון, בשלש מילים פשוטות, של "פעם היינו אחד". כעת אנחנו אמנם שנים, אבל היות שיש איזה תחושה וזכרון שפעם היינו אחד, אז האהבה הזאת שפועמת בי – "פעם" לשון פעימה – יש לי פעימה בלב שפעם היינו אחד, וזה מניע אותי להחליט להתחתן איתך, עם בת הזוג האמיתית שלי, וזה מלוה אותי כל החיים. הזכרון הזה, גם אצל האיש וגם אצל האשה – פעם היינו אחד, אף שכעת אנחנו שני גופים – מלוה ומנחה כל הזמן להתחבר. זה העולם הזה. אמרנו שבשביל להגיע לעולם הבא חייבים לעבור את העולם הזה. בעולם הבא גם זוכרים – זוכרים למפרע מה היה בעולם הזה. אז מה זה אהבת עולם הבא, האהבה של יום כיפור? "פעם היינו שנים". זה אהבה אחרת לגמרי. אני זוכר שפעם היינו שנים – זה פלא, אנחנו, שבעצם אחד, היינו פעם שנים. זו האהבה של יום כיפור. צריך את שניהם – קודם ט"ו באב ואז יום כיפור. גם לפי סדר השנה, יש מנהג כבר מט"ו באב לאחל שנה טובה ומתוקה, זה בא כהכנה לשנה החדשה, לפני יום כיפור. אבל צריך את שניהם.

שוב, הנושא הכללי שלנו הערב הוא "מה זאת אהבה?" – מה זאת החויה הזאת בנפש. אז הדבר הראשון שנאמר שאהבה זה להיות באור. יש ביטוי היום, שאדם נמצא באורות – אין להמצא באורות יותר מאחד שהוא מאוהב. אם האהבה זה להמצא באור – קוראים לזה בקבלה אור מקיף, או בלשון החסידות זה להיות בהשראה – מכלל הן אתה שומע לאו שאם אין את ההשראה הזאת של אור האהבה אני נמצא בחשך. כלומר, אחד שאין לו אהבה בחיים – שלא מרגיש שאוהבים אותו, לא מרגיש שהוא אוהב מישהו אחר, אפילו לא יודע "מה זאת אהבה". זו שאלה קיומית – אני לא מבין על מה אתה מדבר, כמו אחד שלא מכיר צבעים, שואל מה זאת אהבה. זאת ההגדרה של חשך. בלי אהבה האדם נמצא בחשך. איך אני יודע את זה? יש פסוק בתהלים שדוד המלך אומר לקדוש ברוך הוא "הרחקת ממני אוהב ורעי ומיודעי מחשך". כשאין לי אוהבים – כשאני לא מרגיש שום אוהב ורע ומיודע (עוד שם נרדף לאוהב) – אז המצב נקרא "מחשך", כך אומר דוד המלך. מכאן אני לומד שההיפך, כשיש לאדם אוהב ורע ומיודע, אז הוא באור.

יש עוד פסוק: "כי אשב בחשך הוי' אור לי". לפי ההסבר שהסברנו עכשיו, שלשבת בחשך זה להיות במצב קיומי של אין אהבה – שאין בחיי אהבה, לא של אחר כלפי ולא שלי כלפי מישהו אחר – איך מתחילים לצאת מזה? חשך זה כמו גלות רוחנית, כמו בית סהר. הרבה פעמים בתנ"ך לשבת בחשך זה לשבת בכלא. אדם שנמצא בכלא הזה הרוחני, שאין לו אהבה, איך יוצאים מהכלא? זה מתחיל מ"הוי' אור לי" – צריך איזה זיק, איזה קרן אור, שתלויה בעבודת ההתבוננות, שאף על פי כן ה' אוהב אותי. "כי אשב בחשך הוי' אור לי". זה יכול לשקם נפשית את כל החוסר הקיומי הזה של "אין אהבה". מה קורה עם אדם שסובל? סובל יסורים, חלאים, צרות בחיים, אין לו זה ואין לו זה, אין לו פרנסה ואין לו בריאות – איך ה' אוהב אותו? צריך לזכור שכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח". זה התבוננות, זה לא פשוט, אבל לפעמים זה שה' מוכיח אותך – שזה צרות בחיים – זה הסימן שה' אוהב אותך. אפילו דורשים יותר מזה – שה"יוכיח", תוכחה ויסורים, זה גם לשון הוכחה (כמו משוואה במתמטיקה). זה שהולך טוב לאדם בחיים זה לא הוכחה שה' באמת אוהב אותך. דווקא שהולך טוב זה לא הוכחה. אבל כשהולך לך לא הכי טוב, ואתה מתבונן מה בעצם קורה כאן – עדיין אני נושם, ועדיין יש תקוה – אז כנראה זו הוכחה שה' אוהב אותי. מתוך הניצוץ הזה של אהבת ה' אלי אפשר לחשוף בנפש את האהבה האבודה. כמו שאמרנו שבן/בת זוג זה האבידה שלי, עוד לפני כן צריך לחפש בנפש את האבידה שלי – את האהבה. "כי אשב בחשך", בלי אהבה, אז ההתחלה זה "הוי' אור לי".

נעבור לעוד הקדמה. נפתח עם כמה הקדמות לנושא "מה זאת אהבה". דבר ראשון אמרנו שיש שתי רמות אהבה – ט"ו באב ויום כיפור. אחר כך אמרנו שבכללות אהבה זה להמצא באור, וההיפך – אם אין אהבה האדם נמצא בחשך. כעת נקודה שלישית: אנחנו זוכרים את הסיפור בתורה שיעקב אבינו הולך לשאת אשה אצל לבן הארמי, הרמאי, ובסוף ברוך ה' ה' עוזר והוא נושא קודם את לאה ואחר כך את רחל אהובתו האמיתית ואחר כך את שתי השפחות ומעמיד את בית ישראל, יב שבטי י-ה. אחרי כל זה לבן רצה שהוא ישאר אצלו לעבוד, כי הוא מצליח מאד, ועשו חוזה שלבן הפר אותו מאה פעמים – כל פעם שם תנאים חדשים – בשביל הצאן שיעקב ירכוש לעצמו, שיהיה לו צאן משלו. שם יש סיפור שלם של מקלות וכו' – מה שיעקב עשה כדי שיצאו צאן שהם עקודים-נקודים-וברודים (סודות עמוקים בקבלה שאין כן המקום להסביר) – וכל פעם לבן מחליף את התנאי. אבל ה' היה בעזרו של יעקב אבינו, ויש פסוק שהצאן שלא הזדקקו זכר ונקבה – שלא הזדווגו – נשארו ללבן, אבל הצאן שהזדווגו לאור המקלות של יעקב אבינו בסוף הוולדות שיצאו עקודים נקודים וברודים נעשו רכושו של יעקב אבינו. איך הפסוק אומר את זה? "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב". זה לשון הפסוק, ומה הפירוש? זה פשט, וגם רש"י מסביר, ש"העטופים" זה כמו להתעטף בטלית, זה הצאן שמתחמם בצמר של עצמו ולא זקוק לבן זוג. רווק או רווקה מושבעים – זה "עטופים", מתעטף ומסתפק בעצמו. "והקשורים" – אלו שיש להם זיקה, שיש להם הכרח וזיקה נפשית שחייב להיות קשור לבן/בת זוג – אלו נעשו "ליעקב". הפסוק הזה פותח פתח מאד עמוק בקבלה ובחסידות להבדל בין הטומאה והטהרה, בין החולין ובין הקדושה. לבן מסמל את החול והטמא ויעקב ההיפך, את הטהור והקדוש. כתוב שהתופעה הזאת, התכונה הזאת, היא תכונה שבאופן חותך מבחין בין טוב לרע – בין נפש טובה לנפש רעה. מי שהוא לא טוב הוא מתעטף בעצמו – יכול לחיות את כל המאה ועשרים שנים שלו בעולם הזה בבדידות. לא שאין לו חברים, אבל הוא מציאות ומהות בפני עצמו, לא זקוק נפשית לזיווג. אבל מה מגדיר את צד הקדושה? כתוב שמה שמגדיר את צד הקדושה זה אך ורק הדבר הזה – "הקשורים ליעקב", מי שחייב קשר, שלא יכול לחיות בלי קשר, החל מקשר בין איש ואשה, הוא שייך ליעקב, לעם ישראל (כמובן שיעקב מסמל כאן את כל עם ישראל, כולנו בני יעקב אבינו). הדבר הזה הוא מהדברים העמוקים ביותר בחסידות לגבי מהות האהבה. למה לקחנו את זה בתור הדבר השלישי? בהמשך נסביר את כל סדר ההשתלשלות של האהבה בנפש. כמו כל דבר בנפש, זה לא נקודה אלא תהליך שלם, וכל תהליך מתחיל מנקודת מוצא. נקודת המוצא של אהבה בנפש זו זיקה קיומית לקשר.

איפה הזיקה הזאת נמצאת? זה לא נמצא במודע של הנפש. בקבלה זה נמצא בכתר, בלא-מודע של הנפש. ההבדל הזה בין "העטופים ללבן" לבין "הקשורים ליעקב" זה הבדל עמוק בלא מודע בנפש. האם יש זיקה קיומית לקשר, או שחליל האין? אם אין זיקה, אפילו שהאדם כן יתחתן וגם יהיו לו ילדים, אז כתוב שבעצם בנפש הוא סריס. זה ביטוי בזהר הקדוש – "אל אחר איסתריס", מי שלא שייך לקדושה הוא סריס גם אם יש לו אלף ילדים, כי אין את ההכרח הנפשי בנפש לזיקה, את ה"אהבה שאינה תלויה בדבר". יש בפרקי אבות שני סוגי אהבה – "אהבה תלויה בדבר", אהבת אמנון ותמר שזה תאוה, אהבה ונפוה, ו"אהבה שאינה תלויה בדבר", שזו אהבת דוד ויונתן. הזיקה לקשר זה אהבת דוד ויונתן, ובקינת דוד על יונתן הוא אומר שהאהבה בינינו היתה יותר מאהבת נשים. יש פעמיים בתנ"ך התקשרות נפש בנפש ממש – פעם אחת בדוד ויונתן (מתחיל ביונתן, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו) ועוד לפני כן כתוב "ונפשו קשורה בנפשו" אצל יעקב ובנימין. זה אצל אותו יעקב שכתוב בו "הקשורים ליעקב". מה הפשט של "ונפשו קשורה בנפשו"? שלא יכול לחיות בלעדיו, שאם יקחו את האהוב הוא ימות. אהבה כזו זו "אהבה שאינה תלויה בדבר" – שאין כאן שום דבר חיצוני שזה תלוי בו, אלא שכל הנפש קשורה לזה בעצם. זו אהבה שאינה תלויה בשום דבר ספציפי, אלא שכל הנפש וכל המהות נכללת וקשורה לאהבה זאת. מוצאים את זה ביעקב ובנימין ואצל דוד ויהונתן (עליהם נאמר "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר"). בספר התניא לומדים מה זו דעת מהפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", וכתוב שזה "קשר אמיץ וחזק" – נפשו קשורה בנפשה ונפשה קשורה בנפשו, כמו שנסביר יותר. בכל אופן, מה שרצינו עכשיו, בנקודה השלישית שלנו, לומר שהזיקה בנפש – עוד לפני קשר מודע, זיקה לקשר בנפש – זה הגדרת "מיהו יהודי". יש הרבה תשובה לשאלה זאת, ולעניננו זה אחד שהאהבה אצלו כל כך חזקה, וההכרח הקיומי להיות קשור לחצי השני, לחברים (וגם לרבי, כידוע אצל חסידים שהקשר לרבי זה כמו שיר השירים) – שיש לו הכרח קיומי באהבה עצמית שאינה תלויה בדבר.

יש כאן התפתחות של אהבה בנפש, שמתחילה מהדבר הזה שנקרא זיקה לקשר. זה בלא-מודע של הנפש. מי שלמד קצת פסיכולוגיה יודע שיש לא-מודע ויש טרום-מודע. טרום מודע זה בין המודע ללא-מודע, נוגע ואינו נוגע, נכנס למודע ומיד נתעלם, כברק המבריק על השכל ומיד נעלם. מתוך הזיקה העצמית לקשר, שזה המוצא, הנקודה המקורית, של האהבה בלא-מודע, באה כמיהה. כמיהה זה הנקודה השניה. נקח את הדוגמה של בן/בת זוג – אם כי אמרנו שזה יכול להיות גם דוד ויהונתן, יעקב ובנימין, חסיד ורבי, תלמיד ורבי, אבל בכל אופן שיר השירים בנוי על המשל של איש ואשה, של חתן וכלה ל- ומתוך הנקודה של הלא-מודע, של  "הקשורים ליעקב", מופיע בטרום-מודע כמיהה למצוא את בן/בת הזוג. לכן שרנו קודם "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". אנחנו אומרים שיש כמיהה לבת זוג או בן זוג לפני שאני מזהה אותו. זה שיש זיקה לקשר זה ודאי שאני עדיין לא מזהה עם מי. כתוב "הקשורים ליעקב" – אני חייב להיות קשור, חייב להיות נשוי, חייב להיות ביחד. זה "מיהו יהודי". אחר כך זה מתחיל להתגלות בנפש ככמיהה. זה גם בא עם הגיל, עם גיל ההתבגרות. זה שיש זיקה לקשר זה עוד כשהוא תינוק, ואין לזה עדיין שום גילוי בכלל, אבל יש שלב מסוים – כשהאדם הגיע לפרקו (דורשים את זה לפרק "האיש מקדש", שהוא מוכן להתחתן) – כשהזיקה לקשר כבר מתחילה להתגלות ככמיהה. אחרי הכמיהה יש כבר משיכה עם איזה כיוון מסוים – את זה נמשיך אחר כך, אחרי הפסקה למוזיקה.

כל תהליך בנפש בנוי לפי הספירות. הזיקה לקשר זה בכתר, הכמיהה זה כבר בחכמה, בטרום-מודע. אחר כך נמשיך הלאה, להקביל את השלבים של התפתחות האהבה לסדר הספירות. כעת נעשה הפסקה לנגינה.

ניגנו "אנעים זמירות", "קול דודי" ו"אני לדודי" (הפעם עם המילים…).

כולם מכירים ודאי ש"אני לדודי ודודי לי" זה ראשי תיבות אלול – שמו של החדש הבא, החדש שלפני החגים, לפני ראש השנה. זה חדש שכולו אומר "אני לדודי ודודי לי", חדש של אהבה, המשך של חמשה עשר באב, לקראת יום הכיפורים. כתוב שאף על פי שראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי" זה אלול, הסופי תיבות זה י-י-י-י, ארבעים ימים מר"ח אלול עד יום כיפור. ה-י האחרונה זה עשרת ימי תשובה, ה-י של "לי". "אני לדודי ודודי" זה י-י-י, שלושים ימי אלול, ואחר כך ה-י של "לי" משלים ארבעים ימים, כל התהליך מוביל ומגיע ועולה בקדש עד יום הכיפורים.

עכשיו נמשיך את סדר ההשתלשלות – כך קוראים לזה – של התגלות מדת האהבה בנפש. בעצם אמרנו שכל האהבה – כל ההשתלשלות הזאת – בתוך השראה של אור. אבל הנקודה, נקודת המוצא, זה זיקה קיומית בלא-מודע לקשר עם עוד נשמה, שבעצם הנשמה הזאת היא המשלימה אותי. אחר כך, כשאדם מגיע לפרקו, אז הוא מתחיל להרגיש – מרגיש-לא-מרגיש – כמיהה, געגועים, וזה מה שמניע אותו להתחיל לחפש. יש הרבה דרכים של חיפוש, בכל ציבור יש את דרכי החיפוש שלו, אבל הוא מתחיל, הוא כמה ("כמה לך בשרי"). אחר כך, כשפתאום באופק שלו נשמה מסוימת מתגלה בפניו, אז השלב הבא הוא כבר הרגשת משיכה כלפי אישיות מסוימת – משיכה בלב, שכוללת גם משיכה בשכל, בעינים (עינים זה ביטוי של השכל). לב זה יכול להיות רגש וזה יכול להיות גם בינה. כתוב ב"פתח אליהו" "בינה לבא ובה הלב מבין". המשיכה הראשונית, שכוללת גם ממד של שכל וגם של רגש – ביחד – זה עדיין בדרגת הבינה בנפש. כשה' ברא את חוה, האשה הראשונה, כתוב "ויבן הוי' אלהים את הצלע" – ויבן מלשון בנין, בנה אותה – אבל חז"ל אומרים ש"ויבן" זה גם מלשון בינה, ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". מה זה הבינה היתרה שיש באשה יותר מבאיש? לזהות נכון את בן הזוג. היום זה דבר בכלל, שהרבה זוגות צעירים באים להתייעץ, שהבחור לא יודע, לא כל כך נעול בדעתו, והבחורה כן יודעת. ככה צריך להיות, ככה ה' ברא את העולם. לכן ברוב המקרים, אפילו הבחור שיודע את זה, צריך להכנע לבינה היתרה של המשודכת. אני לא בטוח, אבל אם היא בטוחה כנראה שגמרנו – שזה מקרה אבוד. אם היא גמורה עלי. הבחור, מכל מיני סיבות, לא כל כך מוחלט בדעתו – דווקא בנושא הזה. למה אמרנו את זה כאן? בגלל שאמרנו שהאמת, המשיכה האמיתית – שזה באמת "מצא מין את מינו", שאחד מצא את בן/בת הזוג – זה שייך לספירת הבינה. זה נקרא "אזן מילין תבחן" – זה לא סתם משיכה מגושמת, גשמית, אלא משיכה אמיתית שתלויה בהבחנה. זה משיכה אמיתית שבאה לאחר הכמיהה. הכמיהה זה למהות של הענין, בלי מציאות מסוימת, בלי אישיות בתמונה. ברגע שיש אישיות מסוימת בתמונה הכמיהה הופכת למשיכה ממשית, ועל זה כתוב "בינה יתרה". מסמלי הבינה בקבלה זה הנהר, הבינה נקראת "רחובות הנהר". נהר זה לשון נהירה, "ונהרו אליו", משיכה זו נהירה, ונהירה זה משל מובהק של הבינה. אז לאחר הכמיהה באה המשיכה האמיתית – שלאשה יש בזה יותר בינה יתרה – אחר מציאות מסוימת. בקבלה כתוב שהבינה זה ראשית המציאות, יש כבר מציאות בתמונה, ואילו בחכמה אין עדיין מציאות, אין תמונה, אין צורה. החכמה זה היולית, לכן בנפש זה עדיין טרום-מודע ולא מודע שלם, כי אין עדיין שום מציאות מסוימת בתוך התמונה, אבל בבינה יש כבר מציאות, יש תמונה, ויש משיכה. שוב, על זה נאמר "בינה לבא", על משיכת הלב, וכמו שנסביר זה עוד לפני אהבה בוערת, אהבה רגשית ממש.

מה בא אחרי הבינה? אחרי הבינה בקבלה באה ספירת הדעת. על הדעת אמרנו קודם שזה גם בטוי מפורש בתחלת התורה – "והאדם ידע את חוה אשתו". מתוך הביטוי הזה, מתוך הפסוק הזה, לומדים שדעת זה לשון התקשרות. זה לא ידיעה שכלית, אלא דעת זה קשר. הדעת במודע יותר מכל הספירות משקף את העל-מודע (הלא-מודע) שהזכרנו קודם. אם אמרנו שנקודת המוצא של האהבה זה זיקה לא מודעת לקשר, ועל זה נאמר "הקשורים ליעקב" – זה תכונה נפשית עצמית – אז עיקר גילוי הזיקה הזאת בספירת הדעת, זה התקשרות מודעת, התקשרות והתחברות, "ונפשו קשורה בנפשו" "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" (כמו שנסביר יותר בשלב הבא). נקח את הדוגמה של דוד ויהונתן, אהבה שאינה תלויה בדבר – כלומר שזה תלוי בכל העצם, ולא בשום דבר מסוים שעליו אפשר לומר "בטל דבר בטלה האהבה" (איך אני יודע לפרש כמו שפרשנו קודם? אומרים ש"אהבה שהיא תלויה בדבר" לא נצחית כי יכול להיות "בטל דבר" ואז ממילא "בטלה האהבה". אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, כי זה לא תלוי בשום דבר ספציפי אלא בכל העצם שלי וכל העצם שלך. זה משהו עצמי לגמרי, משהו כולל לגמרי. תחושה כזאת נקראת התקשרות הנפש. התקשרות הנפש זה כמו לכרות ברית. מתי כתוב "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד"? אחרי שדוד הרג את גלית, ואז הביאו אותו לשאול המלך ושואלים מי זה הנער הזה, לא מכיר אותו, עד שמגלים שהוא בן לישי בית הלחמי. ויהונתן, שהוא גם גיבור חיל בעצמו – יש כמו סיפורים בתנ"ך על גבורתו – ראה את כל המחזה הזה, את כל הסיפור הזה. אם רוצים לשחזר את התהליך הנפשי שלו קודם יש לו משיכה לנער הזה, שזה עתה הרג את גלית הפלישתי – ברור שקודם יש משיכה – ואחר כך באיזה שלב לאחר המשיכה "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". ההתקשרות זה השיא והסיום של המשיכה כלפיו. מה שנשים לב – זה כבר השלב הבא – שזה עוד לפני אהבה. כל השלבים שאנחנו מתארים זה שלבי אהבה, אבל זה עדיין לפני המלה אהבה ממש. כי מה כתוב? קודם "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" ואחרי ההתקשרות "ויאהבהו". מכאן לומדים פשוט שקודם יש התקשרות ואחר כך יש התגלות של אהבה (בשם אהבה, אם כי הכל זה שלבים של אהבה).

כל פעם נעשה חזרה: יש את הזיקה לקשר בעצם הנפש, בלא-מודע של הנפש. יש את הכמיהה בטרום-מודע, בחכמה (יש בחכמה אותיות כמה). יש משיכת הלב ב"בינה לבא", שזה כבר למישהו מסוים. אחר כך, ברגע מסוים, לאחר הרבה משיכה, יש התקשרות. הרגש של ההתקשרות שזה הדעת, השיקוף הכי משקף את הזיקה בתוך הלא-מודע של הנפש. רק אחרי ההתקשרות הזאת באה אהבה רגשית. עד כאן זה מוחין. כתר-חכמה-בינה-דעת בקבלה זה נקרא מוחין, זה עוד לא רגש ממש. אם כי יש בתוך המשיכה ודאי ממד של רגש, אבל זה לא רגש בוער. כתוב שחכמה ובינה הם "תרין ריעין" – זה שלב נוסף של התגלות הכמיהה לקשר עם מישהו, וזה עדיין בגדר מוחין. רק שהוא מתייחס גם ללב – גם למשיכת הלב. אבל רגש ממש, מה שקוראים אהבה, זה מתחיל רק לאחר ההתקשרות.

יש בזה שתי בחינות. אחרי ש"נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" אז "ויאהבהו". מה זה שהוא אהב אותו? הדעת כוללת את השרשים של שתי מדות הרגש העיקריות בנפש – חסד וגבורה. לפעמים אומרים שחסד וגבורה זה אהבה ויראה, אבל אנחנו מתבוננים עכשיו רק באהבה, אז יש ביטוי מסוים של אהבה בכל אחד מהם. הלשון בחסידות שחסד זה "אהבה כמים" – אהבה שהיא דומה למים – והגבורה זה אהבה שדומה לאש. בשיר השירים, ש"כל השירים קשר ושיר השירים קדש קדשים", יש ביטויים מסוימים של כל אחת משתי האהבות האלה. אהבה כמים, בדרגה הכי גבוהה שלה (לכל אהבה כמה דרגות), נקראת "אהבה בתענוגים" (כי "מים מצמיחים כל מיני תענוג"), "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל יש עוד ביטוי בשיר השירים, שמבטא רגש לגמרי אחר – "כי עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה". באותו שיר השירים יש ניגוד מוחלט בין שתי בחינות של אהבה – מצד אחד "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שזה השיא של אהבה כמים, ולעומת זה יש "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה", אהבה עזה כאש. אהבה עזה כאש זו האהבה של הגבורה והאהבה בתענוגים של המים זו האהבה של החסד. בחויה בנפש, כשאנחנו אומרים את המלה אהבה, מתכוונים לאחד משניהם – לא לשלבים שקדמו. דווקא כשאני אוהב הכוונה או לאהבה כמים או אהבה כאש. כשאדם נמצא בדרגה שלא אהבה בתענוגים זה הופך לעוד מצב שמתואר בשיר השירים – "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". מה שבזמן הבית, בזמן הקירוב בין החתן והכלה, זה אהבה בתענוגים – הוא בעצמו בזמן הריחוק, שנקרא זמן הגלות, הופך להיות "חולת אהבה". עוד הפעם, אנחנו מדברים על חויות מאד רגשיות – אחרי הזיקה והכמיהה והמשיכה וההתקשרות נולדות שתי אהבות סופר רגישות, אחת מהן זה חסד, אהבה בתענוגים, והשני זה גבורה, אהבה עזה כמות, אהבה שבוערת בעצמותיו עד שמוכן למות על האהבה הזאת.

מה בא אחר כך? אחרי שתי הפנים של האהבה הרגשית ממש – שתי האהבות שנולדו מתוך ההתקשרות של הדעת – באה מדת הרחמים. התפארת בקבלה זה רחמים. עד כאן, שתי האהבות – אהבה בתענוגים ואהבה עזה כאש – הכל היה "חסדים מכוסים" (ביטוי של קבלה). זה עוד לא מתחיל להיות ביטוי ממשי, שאני יכול לראות איך אחד אוהב את השני, איך אחד מתייחס לשני מתוך שהוא אוהב אותו. עדיין הכל, כולל שתי האהבות הרגשיות, זה עדיין בתוך עצמי. אני עוד לא רואה בצורה תדירה איך הרגש הזה פועל על ההתנהגות שלי ועל ההתיחסות שלי כלפיך ביום-יום. שוב, בלשון הקבלה הביטוי הוא שעד חסד וגבורה שיוצאים מהדעת הכל מכוסה בתוך עצמו עדיין. אבל מהתפארת והלאה זה מתחיל להתגלות כלפי חוץ המלה רחמים בלשון הקדש, בעברית, זה לרחם אחד על השני. אבל בלשון ארמית, לשון תרגום, רחמים זה התרגום של אהבה. יש רק פסוק אחד בכל התנ"ך שרחמים מופיעים במובן של אהבה – פסוק בתהלים, בפרק יח, "ארחמך הוי' חזקי", "ארחמך" זה אני אוהב אותך. דוד המלך אומר לה' – אני אוהב אותך ה'. זה פסוק אחד שרחמים זה לשון אהבה. אבל בכל התנ"ך רחימו זה התרגום של אהבה, כמו שאומרים גם בכוונות – "ברחימו ודחילו", באהבה ויראה. מה זה רחמים? כעת נאמר את הפירוש הרגיל בלשון הקדש, שזה לרחם. כתוב שעיקר מדת הרחמים אמורה לבוא לידי ביטוי בקרב המשפחה, בבית, בין האיש והאשה. רחמים זה שהאדם מתמלא רצון להשפיע ולהיטיב לזולת. הוא נעשה רגיש לכל מצוקה של אשתו. אדם שלא רגיש לאשתו – שלדאבוננו יש הרבה כאלה – גם עלול לפגוע באשתו. מי שפוגע, גם בלי דעת – כי הוא פשוט לא רגיש מספיק למה שקורה – קוראים לזה בלשון חז"ל "אונאת אשתו", וזו עבירה חמורה ביותר. שאדם פוגע, גם בלי כוונה, בגלל שהוא מחוסר (לא רגש אלא מחוסר) רגישות. הרגישות האמתית, הכי שלמה וכללית, זה מדת הרחמים. בלועזית רחמים זה אמפטיה, שאני בדיוק מרגיש איפה את או אתה נמצא – שאני חי אותך, ותוך כדי שאני חי אותך אני מתמלא רצון להשפיע כל טוב סלה, לתת לך כל מה שאני רק יכול לתת. במיוחד רצון לתת תמיכה, תמיכה נפשית בכל מצב. עצם הדבר שיש אדם לידי שאני מרגיש והוא מרגיש אותי זה כבר אהבה בפועל. זה כבר שינוי פאזה. בין הדעת לבין האהבות הרגשיות זה גם היה איזה שינוי פאזה, אבל עדיין הכל היה מכוסה בתוך עצמי, אבל ברחמים – כשאהבה מתגלה כמדת רחמים בין בן זוג על בת זוגו, בת זוג על בן זוג, בין חבר לחברו, דוד על יהונתן, או אב על בנו, יעקב על בנימין – זה לגמרי שינוי פאזה. הרחמים עצמם מסוגלים למלא את הנפש בכחות ואור ושפע רוחני בשביל לתת. אחד שאין לו רחמים הוא גם חלל ריקן בעצמו, אין לו מה לתת, החל מהתמיכה הרגשית. מדת הרחמים זה ממלא אותך מן השמים. כתוב ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", הפירוש שנותנים לך נפשית את היכולת לרחם בפועל על הזולת, וכאן הזולת הכוונה האשה או האיש. אם כן, מה שאמור לבוא לאחר האהבות הרגשיות, שזה אהבה כמים, "אהבה בתענוגים", ו"אהבה כאש" – "עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת יה" (נשים לב לגימטריא מאד חשובה: שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש דרגות אהבה שכתובות לגבי אהבת ה'. לגבי אהבת ישראל לא כתוב בפירוש כל שלש הדרגות, שאין כאן המקום להסבירן, אבל זה משהו גדול. איפה יש רמז שזה שייך גם לאיש ואשה? במלה שלהבת, העולה בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אחרי שלהבת כתוב שם ה', "יה", שעליו כתוב "זכו – האיש והאשה – שכינה ביניהם", י שבאיש ו-ה שבאשה עושות שם יה, אם "לא זכו אש אוכלתן", נשארות רק אותיות אש ואש של איש ואשה וזה שורף את הבית ר"ל. אם זכו יש גם "אש קדש", אהבה עזה כאש שהיא קדושה מאד, שלהבת עם כל שלש הבחינות של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ושהשלהבת הזאת תהיה "שלהבת יה", י של איש ו-ה של אשה, שעל זה נאמר "זכו שכינה ביניהם"). אחרי זה יש את התגלות הרחמים, רחמים על בן/בת הזוג, שזה כבר מעבר של האהבה להיות מעשי ממש. ממש להיות מעשי בפועל זה מהספירות הבאות, נצח והוד, שנסביר בהמשך. כאן זה מעבר כי כאן העיקר זה להתמלא בשפע – רוחני בעיקר – לתת לחבר שלו. כתוב "האשה הטובה היא החבר הטוב", שפע רוחני לתת לבן/בת הזוג, לתת תמיכה והבנה. קודם אמרנו את המאמר ב"פתח אליהו" שכתוב "בינה לבא", לענין המשיכה, אבל בקבלה כתוב שה"בינה לבא" מתגלה גם במדת הרחמים בלב. מה זאת אומרת לעניננו? לתת לזולת את ההרגשה שאני באמת מבין אותך, וממילא אני מרחם עליך, ולא סתם מרחם עליך אלא עושה את המקסימום שאני מסוגל לעשות כדי להיטיב איתך מתוך החיבור שלנו, שהחיבור בעצמו זה הדבר הכי משפיע והכי מיטיב – כל זה היא מדת הרחמים של האהבה. אחר כך מגיעים ממש לעזרה הדדית.

אולי נעשה עוד הפסקה. קודם עשינו זיקה וכמיהה, כעת המשכנו למשיכה, התקשרות, אהבה בתענוגים ואהבה כאש, ומדת הרחמים של האהבה. נשארו לנו עוד ארבעה שלבים בשביל להשלים את הפרצוף.

ניגנו "שמחת פורים", "הושיעה את עמך".

כמו ששתי האהבות – אהבה כמים ואהבה כאש (אהבה בתענוגים ואהבה עזה כרשפי אש) – נולדו מתוך הדעת, מתוך ההתקשרות, כך מתוך הרחמים (התפארת, הגוף), נולדות שתי מדות. מתוך הרחמים נוסדות הספירות נצח והוד. כאן עיקר האיזון בנפש, עיקר האיזון ביחס בין האיש והאשה. הספירות נצח והוד שגם יוצאות מהתפארת וגם תומכות בתפארת נקראות "מאזני צדק" – המקום של האיזון. אמרנו שהרחמים זה בעיקר פן רגשי – להבין אותך, לחיות אותך, לתת לך להבין שיש בן זוג לידך בכל מצב ובכל מקרה, ולהשפיע תמיכה ושפע. בכללות, שפע רוחני. אבל איך זה בא לידי מעשה בפועל ממש? זה בשתי הספירות נצח והוד, שהם כחות המעשה בלשון הקבלה והחסידות. אם תפארת זה רחמים, למלה נצח והוד יש מלה משותפת – הן ספירות שתמיד פועלות בשיתוף פעולה – זה התמסרות לזולת בפועל. כל שלב של ירידה מדרגה לדרגה זה בעצם מבחן אם זה היה אמת עד עכשיו, אם באמת אהבתי אותך עם כל מה שקדם לזה, ועכשיו יש שלב של התמסרות בפועל, ביום-יום. ידוע שבמעשה בראשית ה' ברא לאדם הראשון את בת הזוג שלו, את חוה, להיות "עזר כנגדו". אז אפשר לקבל את הרושם שרק היא מסורה לו וכל הזמן עוזרת לו ועושה לו מה שצריך. כמובן שהיום זה לא פמיניסטי לחשוב ככה, שרק היא עוזרת לו, וזה גם לא נכון על פי תורה, כי בכתובה יש מלא התחיבויות של הבעל לאשתו – זה משהו הדדי לגמרי. זה לא איזה חוזה עסקי – צריך להבין את זה נכון, זה הכל ירידה והתגלות של מדת האהבה בנפש, זה ביטוי אמיתי שמאמת את כל האהבה. ככל שיורדים יותר ויותר מאמתים יותר ויותר את האהבה שבלב אחד כלפי השני. כמובן, ככל שיורדים נכנסים לתוך מציאות העולם הזה. יש קודם כל להכנס לתוך מציאות הזולת, אבל יש גם המון השפעה מסביב. במדת הרחמים כל אחד נכנס וחי וחווה את השני לגמרי, אבל זה עדיין בלי להתחשב במה שקורה בבית. הפריג'ידר נשבר וצריך לקרוא למישהו לתקן, וכך הלאה, מליון סיטואציות שזועקות לקום ולעשות משהו. שוב, המלה כאן – אחרי רחמים – זה התמסרות. תמיד אוהבים, כדי לזכור טוב, לייחד לכל שלב רק מלה אחת. עד עכשיו: זיקה כמיהה משיכה התקשרות אהבה אהבה רחמים. כעת יש מלה משותפת, כמו בחסד וגבורה, התמסרות. שוב, התורה אומרת שהאשה נבראה כדי להיות "עזר כנגדו". בכלל יש שבעים פנים לתורה, ועל המשמעות של המלה "כנגדו" יש הרבה פירושים. אחד הפירושים – פירוש מאד נחמד, מאד חמוד בשביל היום – ש"כנגדו" זה כמו בביטוי שה' נוהג "מדה כנגד מדה" ביחס לאדם. הנהגה מדה כנגד מדה עד כדי כך שעל הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" דורש הבעל שם טוב שה' מתנהג כמו הצל שלך, שהכל זה מדה כנגד מדה. הרב המגיד, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב מפרש "דע מה למעלה – ממך", שכל מה שמתרחש למעלה זה מושפע על ידך. לא רק שמדה כנגד מדה כלפיך, אלא שאתה משפיע על כל מערכת העולמות העליונים – הכל זה מדה כנגד מדה. לפי ההבנה הזאת, התובנה הזאת במשמעות של "כנגד", נחזור לפסוק "עזר כנגדו". מה מתבקש עכשיו? ש"עזר כנגדו" היינו שכמה שהוא עוזר לי ככה אני עוזרת לו, הכל "כנגדו", הכל במשפט צדק. זה לא חייב להיות מדת הדין, ה"מדה כנגד מדה", זה משהו אוטומטי. אמרנו קודם שנצח והוד זה האיזון בנפש. יש משהו בנצח והוד שאף על פי שזה מאד מעשי ביחס לכל מה שקדם, במדה מסוימת זה חוזרת ללא מודע. זה המוטבע, האינסטינקטים – הענין של "כנגד" זה תגובה אינסטינקטיבית, זה המוטבע בנפש. ממילה זה "כנגדו". אין הכוונה שכמה שאתה רוחץ לי את הכלים ועוזר לי בספונג'ה כך אני מבשלת לך – זה לא חייב להיות באותו מישור. כי יתכן שההתמסרות של הבעל כלפי אשתו בא לידי ביטוי בדברים אחרים – יכול להיות גם ככה, אבל לאו דווקא – אבל יש תחושה בתוך הנפש של "כנגדו", אתה מסור אלי אני גם מסורה אליך. כמובן, זה הולך בשני כיוונים, לכן יש ביטוי שאם יש איזה בעיה במשפחה וילכו ליועץ נישואין טוב הוא ילמד את הזוג, כמו שכתוב בתורה, שכל אחד צריך לומר "אני המתחיל" – לא לחכות שהשני יתחיל, התיקון זה שאני אתחיל. בכל אופן, איך שזה לא יהיה, אם יש איזון תקין זה אחד כנגד השני, זה מדה כנגד מדה, שיתוף פעולה. הנצח והוד בקבלה זה שתי רגלים שמהלכות – אי אפשר ללכת ברגל אחת, אז צריך להיות איזון. בקבלה כתוב שהנצח זה יותר זכרי וההוד יותר נקבי. הביטוי בזהר – "איהו בנצח, איהי בהוד". לכן אפשר לפרש שכמה שהבעל ההוא מסור ומגלה את ההתקשרות שלו לאשה זה האהבה בספירת הנצח, וכמה שהאשה גם מסורה (כפשט הפסוק "עזר כנגדו") זה "איהי בהוד", הביטוי של האהבה בתוך ספירת ההוד. זה פירוש אחד, ששתיהן זה התמסרות, אבל נצח והוד יותר מכל שתי ספירות זה שני צדדים של מטבע אחד – "תרין פלגי גופא" – הוא הצד של הנצח והיא הצד של ההוד, הנצח זה ההתמסרות שלו לאשתו (שהיא כמובן צריכה להרגיש) וההוד זה ההתמסרות של האשה לבעלה בפועל, בדברים מעשיים. כל זה נולד מתוך הרחמים, התפארת, כפי שהסברנו.

יש עוד פירוש: שגם הנצח וגם ההוד זה שתי בחינות של התמסרות ששייכות לכל אחד מבני הזוג. זה לפי עוד כלל בקבלה וחסידות שנצח והוד זה אקטיביות לעומת פסיביות. לפעמים הנצח וההוד זה נקרא בטחון. זה גם התמסרות – אם אשתי מסורה על זה כתוב "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", כל אחד בטוח על השני, זה פונקציה של הרגשת ההתמסרות. לפי הפירוש הראשון שאמרנו, אם בנצח הבעל הוא מסור לאשתו אז היא בוטחת עליו. יש לה בטחון חזק בו. ואם האשה מסורה, כמו ב"אשת חיל" שהבעל מרגיש שאשתו מסורה לו ולילדים ולבית, אז כתוב "בטח בה לב בעלה". יש בטחון יוזם, אקטיבי, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – שאני בוטח בכח שה' נותן לי ליזום דברים. יש בטחון פסיבי, שאני בטוח בה' שיעשה טוב – חשיבה חיובית, "חשוב טוב יהיה טוב". זה בטחון של הוד. בטחון שאקום ואזום ואצליח, לא בגלל האגו שלי אלא בגלל שה' נותן לי את הכח להצליח, זה בטחון אקטיבי מצד הנצח. איך מתרגמים את זה לבית? בהתמסרות יש שני סוגים – התמסרות יזומה והתמסרות של רצון טוב ונכונות תמיד להענות לבקשת הזולת. הבעל צריך להרגיש, כמו שאמרנו, שאם משהו נשבר – הוא רק שמע, אשתו עוד לא ספרה לו – הוא מיד דואג לתיקון (יש כאלה בעלים…). יש בעלים שמתמסרים בצורות שונות, כל אחד לפי הצורה שלו – זו רק דוגמה של התמסרות יזומה, בלי שיבקשו ממני. הכל זה ביטויים של אהבה. יש התמסרות שזה הענות מתוך הכרת הטוב – מתוך שאני אוהב אותך, ומכיר בכל הטוב שאת עושה לי, ולכן כל מה שתבקשי ממני לעשות מיד אעשה. התמסרות כתגובה – נכונות מידית להענות לבקשה – זה מצד ההוד, זה תגובה, זה פסיבי יחסי. זה התמסרות בתור מילוי פקודה אפילו. נצח והוד זה נקרא "צבאות", יש פקודות – זה ספירות צבאיות. יש כל הזמן פקודות, ויש נכונות בנפש מיד למלא את הפקודה – זה חיל טוב. גם בבית, כל אחד הוא חיל של השני – כל אחד הוא המפקד וכל אחד הוא החיל. זה שאני החיל שלך, הת"פ שלך, וכמובן גם בכיוון השני, זה נקרא התמסרות מצד ההוד. אבל זה שאני לא הת"פ, אלא שאני גם לוקח יזמה – ולפעמים אני מבקש ממך לשתף פעולה ביזמה לטובת הבית שלנו – זה התמסרות מצד הנצח. אם כן, הסברנו שני פירושים של נצח והוד כביטוי של אהבה כהתמסרות לזולת. או שהנצח זה התמסרות הבעל לאשה וההוד התמסרות האשה לבעל, "עזר כנגדו" באיזון טבעי, באינסטינקט, או שזה שייך לשניהם, ויש התמסרות יזומה ויש התמסרות של מילוי בקשה. בכלל אנחנו מסבירים שהפקודות בבית, אפילו שזה "תעשי לי כוס קפה", צריך לומר אותן בנימה, בטון של בקשה. זו בקשה פנימית. נכונות בן/בת הזוג למלא את הפקודה זה התמסרות מצד ההוד.

אחרי הנצח וההוד חוזרים שוב לכח שבקו האמצעי, וכל הכחות בקו האמצעי הכי עצמיים והכי חזקים. הראשון היה עצם הזיקה בעל-מודע, אחר כך התקשרות בדעת, אחר כך רחמים בתפארת, וכעת מגיעים לספירת היסוד. ספירת היסוד נקראת דבקות בבן/בת הזוג. על זה יש פסוק מיוחד בתחלת בריאת האדם והאשה הראשונה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". פסוק אחר אומר "והאדם ידע את חוה אשתו" – זה דעת. עוד קודם כתוב "ודבק באשתו" – זה כאילו סיפור שהתורה מספרת גם לגבי אדם וחוה וגם לגבי כל האנושות. אדם וחוה הם יצירי כפיו של הקב"ה, אבל מכאן והלאה צריך להיות קשר וזיווג, ולכן כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אז יש דבקות. דבקות כתובה בהרבה הקשרים בתורה, וברוב הפעמים זה דבקות בה'. גם בפרשת שבוע, פרשת עקב, כתוב "ובו תדבק". בפרשת ואתחנן, הפרשה הקודמת, היה כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כולכם היום". בכל התורה יש חמשה פסוקי דבקות בה', ובין איש לאשה יש דבקות חיובית אחת (כדבקות נפש בנפש יש פעם אחת, בצורה לא חיובית, בין שכם ודינה, אבל כדבקות גשמית בין איש ואשה כתוב פעם אחת). ברור שהדבקות בספירת היסוד משקפת את ההתקשרות בדעת. ככה תמיד מבואר בקבלה שהיסוד בלב משקף את הדעת בשכל. מה שזה התקשרות ודעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" (אם כי שם זה גם משמע כביטוי של חיבור גשמי, אבל זה בלשון של דעת) – אבל ברור שבמובן של חיבור גשמי המלה בתורה זה דבקות. חשוב להבין שאם כי הפשט הפשוט זה דבקות ממש – לכן בכל פעם שהתורה מדברת על דבקות בה' חז"ל שואלים "וכי אפשר להדבק בשכינה?" ומתרצים או דבקות בת"ח או במדות ה', אבל מעצם השאלה שצריכים כל פעם לשאול (בחמש פעמים שכתוב בתורה לדבוק בה') "וכי אפשר לדבוק בה'" אני לומד שהפירוש הפשוט של דבקות זה ממש, זה לחבוק ולדבוק ממש, לכן צריך לשאול אם דבר כזה אפשרי כלפי הקב"ה, כלפי השכינה. אם אפילו מדייקים עוד קצת בחז"ל, לא אומרים שבגלל שלקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף, אלא שהשכינה היא אש אוכלה – האם אפשר לדבוק באש? זה מזכיר את האש קדש של "זכו שכינה ביניהם", ה"שלהבת י-ה", שכן כתוב בצורה חיובית "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". חוץ מהדבקות הממשית, חוץ מזה שזה משהו מעשי ממש, זה גם חויה בנפש – חויה שאנחנו דבוקים. יש כל מיני הקשרים. לפני כמה ימים, לפני שבוע, בתשעה באב אז בקינות – לא יודע אם כולם אמרו, או יודעים מה זה – יש קינה מאד מעוררת דמעות של סיפור בגלות, על בן ובת רבי ישמעאל, שכל אחד נשבה על ידי אדון אחר ולקחו אותם לרומא. הבן היה יפהפה והבת יפהפיה ורצו לזווג ביניהם כדי להוציא ילדים יפים כשמש, ואז הושיבו אותם בחדר חשוך כל הלילה, ושניהם בכו כל הלילה איך בן אהרן ינשא לשפחה ואיך בת יוכבד תנשא לעבד, ובאור הבקר כשהכירו זה את זו וזו את זה כתוב שנדבקו יחד ויצתה נשמתם. זה סיפור שזוכרים כל שנה בקינה. שם זה גם היה דבקות – חיבוק של אח ואחות – אבל מתוך הסיפור הזה אפשר להבין גם משהו נפשי, מה זה להתדבק בנפש. יש לזה ביטוי גשמי, של חיבוק, אבל זה לא רק התקשרות. התקשרות זה דעת, משהו רוחני, ודבקות זה כאילו משהו בשרי בתוך הנפש. זה ספירת היסוד. מה שמאד משמעותי כאן, שיש זוגות ויש מחשבה ראשונה שחושבים שבשביל זה מתחתנים – אפשר לדלג על כל השלבים שאמרנו, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וזהו, ואין לא זיקה ולא כמיהה ולא כלום, מיד תכל'ס "ודבק באשתו". מה היתה כל השיחה שלנו הערב? שכל שלב – אם זה אמיתי – זה בא לפי סדר ההשתלשלות. כדי להגיע לדבקות הנפשית תוך כדי הדבקות הגשמית – זה רק בא לאחר שכסדר כל אחד מכין כוס קפה לשני משך הרבה זמן, וגם רחמים. גם למדנו עוד משהו חשוב, שיכולות להיות אהבה בתענוגים וגם אהבה כאש בלי זיווג גשמי עדיין, כמו אהבת יהונתן לדוד, שזה לא קשור לשום דבקות גשמית כלל וכלל. זה בא אחרי ההתקשרות, כמו שהסברנו קודם. עוד הפעם, כל השלבים הללו זה הכל לקראת דבקות גשמית שתהיה בזה דבקות נפשית – שזה הפנימיות, הנשמה של מדת היסוד, שבאמת דבוקים כאחד. למעליותא, כמו הסיפור הזה של האח והאחות, שיצתה נשמתם מתוך זה שנדבקו יחד.

אחרון אחרון, אחרי הדבקות שזה ספירת היסוד, אחרון אחרון חביב זה ספירת המלכות. מלכות זה נקרא תכל'ס. זה אותו פסוק גופא. יש שני פירושים ב"והיו לבשר אחד". עד כאן פירשנו לפי האבן-עזרא, ש"והיו לבשר אחד" היינו שהאיש והאשה בזיווגם נעשים בשר אחד ממש. אבל רש"י, פשוטו של מקרא, מפרש אחרת – שהולד שנולד ביניהם הוא ה"בשר אחד" של שני ההורים שלו. זה שלזיווג יש תכלית – גם תכלית תורנית, לקיים את רצון ה' "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", וגם תכלית פשוטה, שיש פירות וזה לא עקר. המבחן האחרון לכל האהבה, עד הדבקות ועד בכלל – זה עדיין יכול היות עקר, כל שלבי האהבה. המלכות זה המבחן בסוף אם כל זה היה פורה או שזה היה עקר, והתכלית שזה לא יהיה עקר ח"ו, שכן יהיה פורה, שיצאו בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות וממשיכים את האהבה, ממשיכים להביא עוד יותר ועוד יותר אהבה. כל האהבה זה עיקר הצלם אלהים, שלשם כך ה' ברא את האדם עלי ארץ, שתהיה כאן אהבה מהלכת. היהודי הוא אהבה.

נסיים עם ווארט מאד יפה של הרבי ר' זושא, אחד מגדולי תלמידי המגיד, הבעל שם טוב, מגדולי גדולי הצדיקים. זה משהו שנוגע לדור שלנו, וגם לפרשת שבוע – פרשת "עקב". אחד מפירושי "עקב" זה עקבתא דמשיחא. אנחנו עכשיו בתקופה לפני התגלות המשיח שנקראת עקבתא דמשיחא – כבר רואים את העקבות של המשיח, גם אם לא את ההתגלות ממש. דווקא בתקופה הזאת צריך לעשות דברים, ולהיות מודע לדברים, שהם הדברים שמסוגלים להביא לגילוי המשיח (ולא רק עקבותיו). אומר הרבי ר' זושא, מפרש מאמר חז"ל, "בעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו". חז"ל אומרים כל מיני סימנים קשים של התקופה הזאת לפני גילוי המשיח. דרך אגב, יש מאמר חז"ל אחד שאומר שהמשיח יתגלה במוצאי שביעית – שזה עוד חדש. אנחנו מקוים שזה יהיה עוד לפני זה. אנחנו בשנת השביעית, שנת השמיטה, ולא רוצים לחכות יותר. בכל אופן, יש ביטוי "עקבתא דעקבתא" – או-טו-טו – וצריך לעשות משהו. רבי זושא אומר שזה משהו בנפש. לומד דבר שהפשט שלו קשה – "בעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו", שאנשים ימאסו בשומרי תורה ומצוות (אחד הדברים הקשים שנאמרו לגבי עקבתא דמשיחא). אומר הצדיק הגדול הזה, הרבי ר' זושא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, שמפרש זאת אחרת. דרך החסידות לחשוף בכל דבר את הפנים היפות שלו. אומר שבעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו כי הדור יהיה דור שבמודע כל כולו רק דור של אהבה. כמו שכתוב שבזמן שלמה מלך הכסף לא היה נחשב מאומה, רק זהב, ואז הכסף נמאס – לא שוה ערך. אומר רבי זושא שעוד לפני ביאת המשיח, וזה מה שיביא את המשיח, שיראי חטא ימאסו – זה סימן חיובי של ביאת מלך המשיח. למה? כי הדור יהיה דור של אהבה, רק אהבה, הכל אהבה. הדבר הזה צריך הרבה הרבה ביאור, בגלל שכתוב בזהר ובחסידות, בתניא, שלא תתכן אהבה בלי יראה. אף על פי כן הוא אמר זאת, והרבה צדיקים ביארו אמרה זאת. הדברים ודאי אמת נכון יציב, שכדי לקדם את הגאולה של עם ישראל וכל העולם כולו, הכל זה תלוי בהגברת מדת האהבה גם על מדת היראה. מדת היראה זה כבר לא אין היום, מה שאין, מה שיביא את המשיח, זה אהבה. לכן הערב ניסינו להסביר את כל השלבים של האהבה, איך זה מתפתח בנפש מ"הקשורים ליעקב" – נחזור רק על המילים ונשמע מנגינה: זיקה, כמיהה, משיכה, התקשרות, אהבה, אהבה, רחמים, התמסרות, התמסרות, דבקות (חוית הדבקות כמו שצריך להיות), פרי (זה המלכות, שלא נתנו לה מלה – "פרו ורבו", צריך להיות פרי, תכל'ס, שכל אחד מצווה להוליד לפחות בן ובת). גם על פי פשט, אם חוזרים לפסוק של יעקב, "הקשורים ליעקב" זה היה בשביל פירות כמובן – בשביל פירות שיהיו שייכים לו, לקדושה, העקודים והנקודים והברודים. אז מהזיקה ועד לפרי זה הכל המשך אחד. כאשר העבודה הזאת, המודעות הזאת, הרצון ליישם את זה בפועל בחיים שלנו – שזה יתגבר מאד – אז נזכה תיכף ומיד ממש, זו עבודת העקב, להתגלות מלך המשיח, לגאולת כל אחד בפרט וכל העולם בכלל.

ננגן אשת חיל של מודזיץ – הפרק האחרון של משלי, שאומרים לפני קידוש בליל שבת. ניגנו "אשת חיל", "זרעא חייא וקיימא".