נגינה

 מכון גל עיני

קטע קצר אך יסודי מתוך פרק בספר (אוצר הנפש) המציין את חוש הנגינה ככולל את החושים כולם, כפי ששבט לוי ממוקם בתוך המחנות כולם

הגיור כהלכה בולט מאוד בניגון. כל עדה בכל מקום לקחה מרוח הנגינה של סביבתה, של אקלימה, ועשתה מזה נגינה יהודית אמיתית. כך למשל חסידים לקחו ניגון רועים ברוסיה ועשו ממנו ניגון חסידי וכך בשאר מקומות העולם.

נגינה היא החוש הכולל את כל החושים. זה נקרא החוש של הלווים. בסדור השבטים לפי האריז"ל שהולכת לפי הדגלים, לא מצוין שבט לוי. אם היינו מונים את השבטים לפי סדר הלידה שלהם, היה לוי בכללם, אבל מכיוון שאנחנו מונים את השבטים לפי הדגלים במדבר, אין לוי בכלל.

י"ב מחנות דגלים היו מסביב, ואילו המחנה של שבט לוי היה בפנים. זה בעצמו, מרמז לנו שיש עוד חוש אחד, שהוא פנימי לגבי כל החושים שמסביב. חוש הניגון הוא החוש של הלויים – החוש לנגן, לשיר. הלווים הם המשוררים. לַאָרָמָא קָלָא, בלשון הזוהר פירושו להרים את הקול בשירה ובזמרה לה' בעבודת המשכן והמקדש. בחודשים, חוש הנגינה ושבט הלוי הם כנגד חודש העיבור, החודש השלושה עשר. כתוב שחודש העיבור הוא כנגד לוי שכולל את כולם מבפנים כנקודה מרכזית. בתור חוש זהו חוש הנגינה.

חוש הנגינה הוא על דרך מאמר חז"ל לפי המדרש החסידי של המשנה במסכת שבת "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"[סא].

עיקר החוש של הנשמה הוא החוש לרוץ אל ה', כלומר, להתקרב לה' ולאחר מכן לשוב ליישם את רצונו יתברך בקיום התורה והמצוות למטה בעולם הזה. זה נקרא רצוא ושוב – חִיוּת. בספר יחזקאל נאמר "והחיות (חיות הקודש, המלאכים) רצוא ושוב כמראה הבזק"[סב].

בחסידות דורשים כך: והחַיות – כל חִיות אלוקית, וגם כל חִיות של נשמה, תמיד נמצאת במצב של דופק של רצוא ושוב או נשימה של רצוא ושוב. עיקר החוש, החוש הכי פנימי, הוא חוש עצם החיים. החיים הם הדופק של הרצוא ושוב. הביטוי הפשוט ביותר של רצוא ושוב בנפש, הוא שיר או שירה. לכן כתוב "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". יוצאים זה רצוא, כלומר לצאת מן הגוף, להתקרב לאור אין סוף, ונמשכים, הכוונה להימשך לאחר מכן מלמעלה למטה, להתלבש שוב בתוך הגוף על מנת לקיים את הרצון של ה' למטה בעולם הזה, שבו המעשה הוא העיקר.