בוטניקה

הקבלת חלקי העץ לארבע אותיות שם הוי' – שרשים, גזע, ענפים ופירות – ולאופני התקשרות לצדיק לפי מודל כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות

טו שבט תשסז – מכון גל עיני

היום היתה שבת שירה וגם טו בשבט. הרבי אומר ש-טו בשבט וגם שבת "בשלח" (שבת שירה) זה המשך של י שבט – שבחב"ד זה הילולת הרבי הקודם וראשית הנשיאות של הרבי – ולכן כאשר הרבי אומר שכאשר עוסקים ב-טו בשבט ושבת שירה צריך להמשיך לדבר על ההתקשרות לצדיק הדור. טו בשבט זה ראש השנה לאילן, והאילן מסמל את הצדיק. ידוע ש-טו בשבט הוא חג של ארץ ישראל, חג של נטיעות, וכתוב שעץ הוא בדרגה יותר גבוהה מתבואה סתם – תבואה מסמלת מצוות ואילו העצים זה תורה, ובלי תורה אין מצוות. גם כתוב שהיחוד שנעשה על ידי שיהודי נדבק בתורת חיים הוא יחוד גמור עם ה', שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", וכאשר ישראל מתקשר בתורה "אורייתא וקוב"ה כולא חד". המצוות זה בשביל להחדיר זאת למציאות – שהארה מ"אורייתא וקוב"ה כולא חד" תאיר גם בתחתונים, בעולם הזה שאנו נמצאים בו בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. עכ"פ, טו בשבט זה ראש השנה לאילן, ולכן כתוב שהעבודה ביום זה שאדם יקבל על עצמו תוספת בקביעות לתורה, ובפרט פנימיות התורה. לדעת ב"ש ר"ה לאילן זה ר"ח שבט ולדעת ב"ה טו בשבט – וכיום הלכה כב"ה. הרבי מסביר ש-טו בכל חדש זה שלמות החדש, "סיהרא באשלמותא", ואילו א בכל חדש זה הנקודה הראשונית. בלשון החסידות זה הבדל בין בטול לבין שמחה ותענוג. כל נקודה ראשונה זה נקודת בטול, נקודה של "אין", וכל דבר חדש נברא "יש מאין" – כשהלבנה מתחדשת היא מתחילה מנקודת אין, ויהודי חי עם הזמן, וכשישראל מונים ללבנה חשים בתחלת החדש נקודת בטול. כשמגיעים לאמצע החדש זה כבר תחושת שמחה ותענוג – והיות ש-טו בשבט ענין של שמחה ותענוג בפירות, לכן זה באמצע החדש. חז"ל אומרים בגמרא שאם העץ נושא פרי מתוק הוא מסמל ת"ח אמיתי – תורתו זה הפרי המתוק, וזה שהוא מלמד את העם ללכת בדרך התורה והמצוות הכל בדרך של מתיקות וחדור אהבת ישראל. אותו ת"ח, הצדיק, המשדר ומקרין את המתיקות הוא "עץ החיים" של טו בשבט. בספר יצירה, הספר הראשון של הקבלה, כתוב שלכל חדש יש אות, שדרכה ה' בורא את הזמן של החדש, והאות של שבט זה צ – עוד משהו מיוחד שיש בו ענין של התקשרות לצדיק, ל"עץ חיים". "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" – זה עץ שמביא אושר. לכל חדש יש שבט, והשבט של חדש שבט זה חדש אשר – לשון אושר. זה חדש של ענג, והיום המרכזי זה טו בשבט, אבל כהכנה לתודעה של הצורך להתקשר לצדיק של הדור, שהוא מקרין את האהבה ואת המתיקות, זה י שבט – זה כמו בחדש תשרי, ש-י בו זה "חג העשור", יום כפור, ואחר כך בחמשה עשר יש סוכות, "זמן שמחתנו". גם דעת ב"ש, שא"אלו ואלו דא"ח", קיימת בחדש תשרי – זה ראש השנה – ואז יש כאן את כל תאריכי החגים של תשרי. רק בדור האחרון התחדש היום המיוחד י שבט, שכמו יו"כ של חדש שבט. באמת יש עוד יום חשוב מאד – השבת הבאה זה כב שבט, שהתחדש רק בפחות מעשרים שנים האחרונות, שזה היארצייט של הרבנית של הרבי. בחסידות הכללית זה יארצייט חשוב – של הרבי מקוצק. אם נקביל זאת לחגי תשרי – כב זה שמח"ת. דווקא המקבילות של יו"כ ושל שמח"ת התחדשו לאחרונה, ואילו המחלוקת – בה אלו ואלו דא"ח – מתי חל ר"ה לאילן, יותר עתיק יומין, זה כנגד ר"ה וחג הסוכות. על ר"ה וסוכות יש פסוק מפורש בתהלים – "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – מה שהלבנה מתכסה בר"ה זה שכל הברכות בהן ה' מברך את השנה הבאה עדיין מכוסות בר"ה, וזה מתגלה רק "ליום חגנו", בחג הסוכות. מה שמכוסה בר"ה נעשה "יום" וגילוי אור ב"חגנו". ואכן, ההבדל תמיד בין ב"ש לב"ה, שב"ש "אזלינן בתר בכח" (אחרי הפוטנציאל) וב"ה אומרים "אזלינן בתר בפועל" (אחרי המצב האקטואלי) – וכך, ר"ה לאילן קורה "בכח" בר"ח וה"בפועל" מתגלה ב-טו, אז זה ממש על דרך "בכסה ליום חגנו", שמכוסה ב-א ומתגלה ב-טו. כל זה רק שנכנס לאוירת החדש הזה, שיש בו משהו מיוחד שמזכיר לנו את חדש תשרי, החדש השביעי, החדש המשובע בכל טוב סלה – גם החדש הזה הוא חדש מאושר, חדש של שבט אשר, וההלכה שחוגגים ר"ה לאילן ב-טו בשבט, שזה בחינת שלמות ותענוג ושמחה. המוסר וההשכל וההחלטה שכל אחד צריך לקבל זה ללמוד תורה ביתר שאת ויתר עז, אבל מתוך תענוג – אין תענוג יותר מלימוד תורה, ובפרט פנימיות התורה, החסידות, שזה התענוג של התורה. את זה צריך לחזק ביום זה, תוך כדי התקשרות לצדיק.

יש מנהג בין חסידים שב-י שבט – ועד טו בשבט, היום – כותבים פ"נ (פדיון-נפש) לרבי. היות שזה חדש ותקופה של התקשרות לצדיק, כותבים פ"נ שהצדיק יעורר עלינו רחמים, ימשיך שפע וברכה לכל אחד בפרט ולכלל ישראל (על מצב העם – ובפרט העם היושב בציון, אליו שייכת הנקודה העצמית של טו בשבט, לנטוע אותנו חזק בארץ ישראל). נהוג שמתחילים את הפ"נ שכותבים בחדש זה "אנא לעורר רחמים רבים על…" ואז הבקשה הראשונה היא "לאתדבקא באילנא דחיי" (מלשון הזהר). אז מסבירים שבעץ החיים יש כמה וכמה מדרגות – יש שרשי העץ, גזע העץ, ענפי העץ, והפירות המתוקים של העץ (של הת"ח האמיתי). יש כמה הסברים מה זה. יש שמסבירים שהשרשים זה הצדיקים-הרביים, והגזע זה התורה שמגלים לנו (זה כבר יוצא מהאדמה וגלוי לעין), והענפים זה המקושרים, והפירות אלו המעשים הטובים ("עיקר תולדותיהם של צדיקים [ועמך כלם צדיקים] מעשים טובים"). נוסף לכל אלו, איך העץ צומח? צריך לנטוע אותו במקום ראוי לצמיחה – עפר שיש בתוכו מרכיב פורה, שנקרא "כח הצומח שבארץ". כתוב בחסידות שמכל מאמרות מעשה בראשית דווקא מאמר "תדשא הארץ" (כולל את העצים) הוא כח האין סוף שקיים וכל הזמן בורא בריאה חדשה. אמירת "יהי אור" זה חד-פעמי (אם כי בפנימיות ה' מחדש הכל כל הזמן, הרי בחיצוניות זה חד-פעמי), ואילו "תדשא הארץ" כל הזמן ממשיך לפעול – אין דוגמה לכך בכל הבריאה. כשמתדבקים ב"אילנא דחיי" צריך להגיע לאותו כח – כח הצומח שבארץ. בקבלה מוסבר שכח הצומח הוא כנגד הכתר, קוצו של י, ואחר כך ארבע המדרגות של שרשים-גזע-ענפים-פירות זה בסוד הוי' ב"ה – חכמה, בינה, מדות, מלכות. כך ההסבר הכללי בחסידות.

אבל, יש עוד הסבר – שבו נתבונן הערב, "פנים חדשות באו לכאן" – עוד סוד חשוב בקבלה לחמש מדרגות אלו. "סימנים עשה" – צריך סימן להתבונן ולזכור את סדר מרכיבי המבנה, והסימן למבנה שנקביל זאת אליו היום הוא "כל צמא" – כלים, לבושים, צלמים, מוחין, אורות. זה סימן מאד חשוב בכתבי האריז"ל, ובפרט בהסברי רבינו הרש"ש – היורש של כתר קבלת האר"י בעולם הקבלה הספרדי, השמ"ש על הע"ח – שכל הסבריו העמוקים בנויים על מבנה זה. מן החוץ אל הפנים יש את חמשת הממדים הללו, שעלינו לתקן אותם ולגלותם בנפש (כך על פי חסידות, כי כשלומדים קבלה בלי חסידות זה דברים מופשטים בעולמות העליונים, אך כשלומדים חסידות העיקר זה לשייך לנפשנו, ולדעת שעל פי עבודתנו כך מסתדרים הדברים למעלה)[2] – כלים, לבושים, צלמים (ע"ד "בצלם אלהים עשה את האדם", כמובן, וכן בסוד הפסוק בתהלים "אך בצלם יתהלך איש", שאיש מושלם הולך בהשראת ה"צלם אלהים" בו ברא אותו ה', זה איזה אור מקיף שגם שורה בתוך הנפש), מוחין (בקבלה מוחין זה חיות – בלי מוחין אין חיים), אורות. גם בסדר זה, אורות זה קוצו של י, מוחין זה החכמה ("החכמה תחיה"), צלמים זה הבינה, לבושים זה המדות (לשון מדים), וכלים זה המלכות. ואם נקביל זאת ל"עץ החיים", אליו צריך להתקשר אליו (והיום זה שבת שירה, אז צריך גם לשיר לה' את שירת האילנות מתוך "פרק שירה", שירת הבריאה לה' – ובפרט את שיר התמר, האחרון בשבעת המינים, שכתוב עליו שהוא מלך העצים, ומלך הצומח בכלל, ששירו "צדיק כתמר יפרח", אליו מתדמים "ועמך כלם צדיקים"; עליו כתוב שיש לו "לב אחד לאביו שבשמים" – נופו רק למעלה, וקודם גזעו מתמר ועולה ממטה למעלה): כח הצומח – האורות, השרשים – המוחין, הגזע – הצלמים, הענפים – הלבושים, הפירות – הכלים. שתי המערכות מוכרות בקבלה, אבל החידוש זה לשים ביחד את שתי המערכות, ולהבין מה זה אומר על פי החסידות.

קודם כל נאמר מה זה אומר בנפש, ואחר כך ננסה להמחיש ולהסביר יותר. יש ענין, שכאשר מתחילים להתבונן במשהו מתחילים מהנקודה האמצעית, אז נתחיל מהצלמים – הגזע, שיש לו "לב אחד לאבינו שבשמים". בספר התניא, ה'תנ"ך של החסידות', יש פרק לב – הלב של התניא – והוא עוסק באהבת ואחדות ישראל. בכך תלוי אחדות – אם יש אצלנו אחדות, הכל מצליח. ה' רוצה שנחיה בארץ ישראל למעלה מגדרי הטבע, ומתי זה יכול לקרות? רק כשיש לנו אחדות. אהבה זו באה מתוך זה שכל אחד מרגיש את ה"צלם אלהים" של השני – שכל אחד ואחד מאתנו נברא ב"צלם אלהים", לכל אחד יש נפש אלקית, ואם זה בהעלם בגלל מעשיו הלא-טובים צריך לרחם עליו ולעורר עליו רחמים רבים. יהודי שלא הולך בדרך הישר הוא חולה, אז לא צריך להרביץ לו – צריך לרחם עליו – והרחמים מעוררים ומגבירים את האהבה. קודם רחמנות על יהודי שלא הולך בדרך הישר, ומתוך הרחמנות באהבה האהבה. בכל אופן, הגזע של עבודת הנפש שלנו – שהוא סוד הצלמים – זה אהבת ישראל. "אך בצלם יתהלך איש" זה "אך באהבת ישראל יתהלך איש".

נלך החוצה: "לבושים" זה מה שאדם חושב, מדבר ועושה – מחדו"מ. כל השיחה כעת זה התקשרות לצדיק, לרבי – הרבי רוצה שאנו נחשוב ונדבר אודות ביאת המשיח, ונעשה מעשים לזרז משיח. שכל לבושי הנפש שלנו יהיו חדורים גאולה – נחשוב על גאולה, נדבר עם הזולת על גאולה (הדיבור חשוב, מוריד את הדברים לפועל), ו"עשו כל אשר ביכלתכם" לזרז את הגאולה של עם ישראל. יש ביטוי קצר לכך (צריך לתמצת כל רעיון בביטוי) – "לחיות עם משיח" (כמה שזה נשמע משהו לא כל כך מציאותי, אך אם נתחיל מהצלמים – אהבת ישראל – אז הכל מציאותי). אהבת ישראל צריכה להיות בצלם – זה צריך להיות טבעי. יש 'ווארט' מפורסם בחסידות, שאם תקח יהודי ותסחט אותו עד שתצא הטפה האחרונה, אז הטפה האחרונה שתצא היא טפת אהבת ישראל – זה הגדרת יהודי בחסידות. הענין הזה של אהבה ואחדות בינינו זה התמצית, טפת הדם החיונית, שלנו. כתוב שדבר כזה הוא יותר במקיף – "אך בצלם יתהלך איש" – אך על מה חושבים, מדברים ופועלים? איך לקדם את הגאולה ולהביא ישועה לעם ישראל ועמו לעולם כולו. מחדו"מ איך עושים זאת – כי זה תפקידנו – וזה נקרא לחיות עם משיח.

נחזור למוחין (בדרך של "רצוא ושוב"): לפי ההקבלה שלנו כאן המוחין זה השרשים, דרכם העץ יונק חיותו ומשפיע לאילן כולו, וזה כנגד חכמה – חכמה זה תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", ובפרט גילוי חדש של תורה, "תורה חדשה מאתי תצא", ולכן הכי מתבקש שענין המוחין כאן זה חידוש המוחין (מה שהשרשים כל הזמן יונקים חיות חדשה ומזינים מחדש את העץ כולו – זה מה שקורה ב-טו בשבט, שהשרף עולה באילנות, שהחיות החדשה של השנה החדשה מתחילה לעלות בעורקי עץ החיים). חיות זו, המוחין של העץ, זה התורה החדשה שמתגלה על ידי הצדיק – הצדיק שבדור שהוא המשיח שבדור – יש תורה חדשה שנוצרה בתוך השרשים, ומהשרשים היא עולה לגזע ולענפים, עד שזה בא לידי ביטוי חיצוני בפירות.

מה זה האורות? לפי ההתבוננות הזאת האורות זה "באור פני מלך חיים" – אם בשרשים מתהווים החיים שאחר כך מושפעים דרך הגזע לענפים ולפירות, הכח הצומח זה (באותיות של קבלה) סוד הרשימו של המלכות של אין סוף שנשאר לאחר הצמצום הראשון. בכל אופן, כשאומרים "רצוננו לראות את מלכנו" – או, בלשון הפסוק, "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" – יש את התורה החדשה שהמורה מלמד, אבל צריך גם "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". זה "באור פני מלך חיים" – זה שרוצים לראות את אור הפנים. יש מאמר מפורסם של רבי, מחבר המשניות, שהיה תלמידו של רבי מאיר המאיר עיני חכמים בהלכה, ומכיון שישבו שם רבים היו גם שישבו מאחורי רבי מאיר, ורבי היה אחד שישבו מאחוריו, ואמר שמה שיש לי שכל טוב שזכיתי בו ואני מחודד מחברי זה בזכות זה שראיתיו מאחוריו, אך אילו ראיתיו מלפניו על אחת וכמה וכמה שהייתי עוד יותר מחודד ומשונן וחכם מכח עצמי – רבי מאיר גילה תורה חדשה, זה ענינו, אך יש משהו בזה שאי אפשר לקבל על ידי שמיעה שחודרת לנפש, אלא צריך לראות את פני הרב. קוראים כאן לרב מלך, זה "אור פני מלך", כי זה הרשימו ממלכות דאין סוף שנשאר באדמה, ואנו מבקשים שזה יתגלה כי ברשימו "לא נגע בו הצמצום" – הרשימו זה הוא עצמו, ורק מתחננים שנזכה לראותו, לראות את המלך, את המלכות דא"ס שבארץ. בלשון הקבלה, התורה חדשה זה הקו, הצלמים זה אדם קדמון, הענפים זה האורות באצילות, והפירות זה הגילוי בעולמות התחתונים בי"ע.

אחרי האורות של "אור פני מלך", המוחין של "תורה חדשה", הצלמים של אהבת ישראל, והלבושים של קידום הגאולה – מה זה הפירות? לכאורה זה המלכות, אך נסביר שהפירות זה פנימיות המלכות. לכל מלכות יש פנימיות וחיצוניות – מוסדות, מערכת, מסגרת – והכלים זה המסגרת בה מתבשלים ומופיעים הפירות. איך נדמה זאת על העץ? אם מסתכלים על העץ רואים שיש ענפים היוצאים מהגזע, כנחלים מהנהר, אך כשמסתכלים על כל העץ ביחד רואים את "נוף האילן". נוף האילן כולל גם את הפירות, גם את העלים, גם את ראשי כל הענפים יחד – הכל מתחבר לעיצוב המיוחד של העץ, וזה עושה את הנוף של העץ. נוף העץ זה בנין מערכות – זה כל עיצוב המערכת. עיצוב העץ זה גם מלכות, זה חיצוניות המלכות – חיצוניות המלכות צריך מאד לדאוג שישמר בקדושה וטהרה, שם יכולה להיות יניקת החיצונים. ידוע שלעצב בעברית זה גם מלשון עצבות וגם מלשון עצבים (עבודה זרה) – צריך מאד להזהר כשעוסקים בעיצוב של כל מרכיבי העץ חיים, שהכל יהיה חי עם החיות של הדרגות הפנימיות יותר, ובפרט שיהיה ראוי לפירות טובים, שהמסגרת תעודד את התוצר של כמה וכמה יותר פירות טובים ומתוקים (ולא פירות באושים, ח"ו). ניתן את הדוגמה הכי פשוטה – מערכת החינוך. רוצים להגיע לכך שהכלים בסוף זה המוסדות – כמו שלרבי יש מוסדות, זה הכלים. מה זה המוסדות? זה מסגרת בשביל קירוב ובשביל חינוך – בשביל לקרב לבבות ובשביל חינוך. בתוך המערך הזה של המוסדות – מוסדות הרבי נקרא לזה – נוצרים למעשה הפירות בסוף. אם המסגרת טובה אז היא מעודדת ועושה שבסוף יהיו פירות מתוקים וטובים, וגם ריבוי פירות בלי סוף, ואם לא – אז לא.

אם כן, בנינו כעת בקיצור מודל התבוננות שיש כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות, ואם רוצים הכל לקשר ל"לאתדבקא באילנא דחיי", אז ידוע שהרבי היה מאד בעד מוסדות – רצה מוסדות, שיש למוסד זיהוי מודע עם בעל המוסד, הרבי עצמו. כמו כל מלך, שהרבי רוצה שהמוסדות – משרדי המדינה – יהיו משרדים של המלך, לפי רוח המלך, לפי ראיית המלך. צריך מוסדות שמזוהים עם הרבי – זה הכלים. אחר כך הלבושים – מה שהרבי אומר לנו "לחיות עם משיח". כל מה שחב"דניקים, אלו שדוגלים וזוכרים היטב את רצון הרבי על משיח, אז חושבים משיח (אם אמיתיים וכנים), מדברים משיח וגם עושים פעולות. הלבושים זה לכאורה תוכן, כי זה בתוך הכלים, אך אם מסתפקים רק בדבר הזה יש רק "כל", ומחסרים שלוש מדרגות עיקריות. אם לא מגיעים עד הסוף, עד האורות, הכל בסופו של דבר "לא שוה". אחרי הלבושים יש צלמים – אהבת ישראל, שזה יותר פנימי מכל מה שחושבים ומדברים ועושים להבאת הגאולה. ענפים זה עולם האצילות, אבל הצלמים זה אדם קדמון – שם, באדם קדמון, זה השרש של כל ישראל (כתוב שרבי אמיתי זה רק אחד שיכול להרגיש ולראות את השרש של כל יהודי איך הוא מושרש באדם קדמון, עוד לפני האצילות), ושם "אך בצלם יתהלך איש" וכולם באהבה ואחדות. כתוב שכאשר יש אחדות, אפילו אם עושים דברים אפילו לא הכי טובים זה גם מצליח. כשיש אחדות מגיעים לעולם העקודים, העולם הראשון שמאיר מא"ק, עוד לפני אצילות – זה עולם בו יש אחדות בין הנקודות, בין הנשמות. אז הכל מצליח, אפילו אם לא הולכים בדרך הישר (וההסטוריה רוויה תופעות של הצלחה במפעלים ציבוריים שמחזיקים כך וכך דורות – אפילו מאות שנים – שזה לא גאולה לעולם, זה לא משיח, אבל מחזיק בזכות איזה ממד של אחדות; גם בדור שלנו, כל אחד יכול להבין למה אני מתכוון, כשיש אחדות בין יהודים מה שעושים זה מצליח – זה תופעה של עקודים בלשון הקבלה, אך זה רק כדי לומר שהאהבה ואחדות יותר גבוה מכל לבושי המחדו"מ). אם רוצים שהכל ילך בקדושה זה צריך להיות עם חיות אמיתית, עם התורה החדשה ששומעים מהרבי – אך עוד יותר, זה לא מספיק, צריך גם לראות "אור פני מלך" (ואם הייתי רואה הייתי מחודד יותר).

בעבודתנו הכל מתחיל מסוד הצלמים, הגזע של העץ. ממשיך לענפים ועד לפירות – ענפים כוללים גם מעשה, אך הפרי זה שהמעשה כבר הצליח לך, וזה יכול להצליח לך רק בתוך מסגרת מתוקנת, שזה נוף ועיצוב העץ כולו. עד כאן חלק ראשון, שנזכה להתדבק באילנא דחיי.