באור א – בחירת בת־זוג וסוד המתקלא

א

זה לשון כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא קדישא פ"ג (וכמובא בפנים המאמר בענין התקשרות הדעת – דעת שבדעת): "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר חזק ואמיץ מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת א"ס ב"ה ואינו מסיח דעתו".

מכאן נלמד שיסוד ושרש כח ההחלטה בנפש – כח הדעת – בא לידי בטוי בבחירת בת (בן) הזוג. וכן מצינו אצל אדם הראשון שלאחר שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו (י"ל שביאה זו היתה בעין כח המדמה שבנפשו, בשקול־דעתו־לקראת־החלטה של אדם הראשון), בא על חוה ואמר "זאת הפעם וגו'" (עיין רש"י).

בחירה זו קשורה עם קיום המצוה הראשונה שבתורה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" – "מצוה" מלשון צוותא וחבור, בחינת "והאדם ידע וגו'" כנ"ל. וידוע שבספר הזהר הקדוש תרי"ג מצות תורתנו הק' מכונות בשם תרי"ג עיטין, תרי"ג עצות טובות (בסוד "כליות יועצות", מצד שתי הספירות נצח והוד, בטחון ותמימות בנפש האדם, והרי – "איהו בנצח ואיהי בהוד" בשעת ה"ידיעה" והבחירה). מכאן שכללות ענין התורה והמצות הוא לכוון את האדם שידע לבחור בחירה נכונה בכל עניניו (כולל עניני הרשות, כידוע בענין "בכל דרכיך דעהו").

והנה כשם שהאיש בוחר באשה (בהיותו בנצח – "איהו בנצח" כנ"ל – בסוד "הכרעת הדעת" בפרט, כמבואר בפנים המאמר), כן האשה בוחרת באיש (בהיותה בהוד – "איהי בהוד" – בסוד "הסכמת הדעת" בפרט). [אף על פי שאין האשה מצווה על מצות פריה ורביה כמבואר בחז"ל, אעפ"כ פשט לשון הכתוב "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" קאי על שניהם, וכמבואר במפרשים. ויובן על פי המבואר לעיל שמצות "פרו ורבו" הינה מצוה כללית, וממנה לומדים ביחס למהות הפנימית של כללות ענין התורה והמצות, שהו"ע תקון הבחירה ותהליך ההחלטה בנפש, תקון הדעת – "ובחרת בחיים" (והרי נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", וכמבואר במ"א) – ובזה שוים האיש והאשה].

מצד אחד, תהליך ההחלטה אצל האשה אינו אחר מזה שאצל האיש. גם היא, כמוהו, צריכה לעבור את כל עשרת הכחות שבדעת, מכתר שבדעת (בחינת הדומיה הפנימית שבה) ועד למלכות שבדעת (חות דעת), כמבואר בפנים המאמר.

אך מאידך גיסא, קיים חילוק כללי בין אופי הבחירה של האשה לזה של האיש (בהתאם לחילוק הכללי שבין דעת האיש לדעת האשה, שאצל האיש העיקר הוא החסדים שבדעת, בעוד שאצל האשה העיקר הוא הגבורות שבדעת, דבר המתבטא גם בענין הנ"ל ד"איהו בנצח ואיהי בהוד", ודוק). בחירת האיש היא בכלל בדרך של "ברור דאור ישר" (ברור הבר מהפסולת), בעוד שבחירת האשה היא בכלל בדרך של "ברור דאור חוזר" (ברור הפסולת מהבר). ז.א. שבבחירת האיש מודגשת ה"ימין מקרבת" ביותר, בעוד שבבחירת האשה מודגשת ה"שמאל דוחה" ביותר.

נמצא שה"בחור" (בחירת לבה) של האשה הוא אחד כזה ש"אי אפשר לדחות" (ומכאן מובן שברוב הפעמים שיש התלבטות בנוגע להחלטה בשידוך, יש לסמוך יותר על קביעת האשה, היות שיחסית קביעתה היא בגדר "מחויב המציאות", ואילו קביעת האיש היא בגדר "אפשרי המציאות", וד"ל).

ב

וראה בסוף מסכת תענית [במשנה האחרונה ובגמרא שם – "הכל הולך אחר החיתום". וי"ל, בדרך רמז עכ"פ, שכללות ענין התענית היא סגולה לבחירה נכונה. וכמו שנוהגים לצום ביום הנשואין, דיש לומר טעם פנימי בזה, שהוא על מנת לגמור בכי טוב, ובסלוק כל פניה חיצונית (ראה כתר שם טוב אות ו, בשם הרמב"ן), ע"י הענוי והמיעוט שנעשה בגשמיות הגוף (ובממילא בכח המחיהו – הנפש הבהמית), את ההחלטה והבחירה בנפש בנוגע לבת (בן) הזוג. ועוד יש לרמז שתענית עולה תשע מאות ושלשים, כמנין שנות חיי אדם הראשון. והלא הוא פרש מאשתו, בכעין "הוראת שעה", עני (אמצע תבת תענית, אותיות השרש של התבה) שנים, וחזר אליה (בכעין חזרה בתשובה) תת שנים, ודוק] ובמפרשים (לפי הגירסאות השונות של הגמרא והעין־יעקב שם), איך שבט"ו באב וביום הכפורים (שניהם בסמיכות לצום, ודוק) בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו'". והיו שם יפיפיות, מיוחסות (ועשירות) ומכוערות. היפיפיות אומרות "תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי". המיוחסות אומרות "תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אשה אלא לבנים". המכוערות אומרות "קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

לפי פרוש המהרש"א ז"ל, הבחירה ביופי היא כנגד ה"ערב" בנפש; הבחירה במשפחה כנגד ה"טוב"; והבחירה השלישית (במכוערות ע"מ לעטרן בזהובים, וכן בעשירות, לפי גירסת העין־יעקב) כנגד ה"מועיל". והנה טוב, ערב, מועיל [ר"ת טעם – "טוב (שהעיקר הוא הטוב, "בתר רישא וכו'") טעם ודעת (ענין ההחלטה והבחירה בנפש) למדני". ומלמטה למעלה: "טוב מעט (ז"פ טוב) לצדיק (י"ב פע' טוב)", בזכות (מלשון זיכוך כנודע) ה"מעוט" של יום התענית כנ"ל (וכן בסוד "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שהשמחה הרי היא ענין אור ההתפשטות בנפש, וע"י המעוט הטוב בבחינת ההתפשטות באים לעצם הנקודה של בחינת הצדיק־ עליון הדבוק בעצמותו יתברך, עצם שלמעלה מאור. וכן בימים הנוראים שסיומם וחותמם הוא ביום הקדוש, יום הכפורים, העבודה היא בבחינת "בהמצאו" בעצם, קירוב עצם המאור לנצוץ, ולא בבחינת התפשטות אור, וד"ל)] הם כנגד ה"מושכל" (חב"ד), ה"מורגש" (חג"ת) וה"מוטבע" (נה"י) בנפש.

ועוד י"ל (שלא כפרוש המהרש"א הנ"ל), שהמכוערות (לפי כח המדמה של עלמא דשיקרא), שלקיחתן היא "לשום שמים", הן בבחינת "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל", כלומר שהמדובר הוא בבעלות מדות טובות ויראות שמים (וכמובא בפרוש ענף יוסף לעין־יעקב שם, בשם הא"ר בסימן תק"פ ס"ק י'). ומה שאומרות "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שהוא ע"ד מאמרז"ל "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", הרי מבואר בחסידות שמסגולת התכשיט לגלות את החן והיפי הפנימי והרוחני (שהרי "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות (בדעת, דהיינו בכח ההחלטה הנכונה בנפש וד"ל) מנוולתן"), והיינו לומר שצריכים לעטר את החב"ד שבנפש (כמו שיתבאר) בכתר הרצון הטוב בעצם, הבטל לבעל הרצון וד"ל. לפי זה כת זו היא כנגד ה"טוב" בעצם, והבחירה בה באה מצד ה"מושכל" (החב"ד) שבנפש. המיוחסות (וכן העשירות, הראשונות בפנימיות והאחרונות בחצוניות) הן מצד הנה"י (כענין "ברא כרעא דאבוה". וראה במאמר "שלש עשרה אהבות" שבספר זה), ה"מוטבע" שבנפש – ה"מועיל" (בנוגע לפנימיות – הכל קופצים על בנים מיוחסים, כמבואר במפרשים. ועוד, ועיקר, בנים מיוחסים ממשיכים ומגלים את "נצח ישראל וגו'", והרי הנצח הוא ראשית כח המועיל, ועולה ומעלה עד "עמק רום" בנפש. בנוגע לחצוניות – אין מועיל כעושר ורכוש כו'). כת היפיפיות היא כנגד ה"ערב" (ה"מורגש" – חג"ת – בנפש) כנ"ל.

ג

בנים יפי תכשיטי אשה (שכנגד שלש הכתות הנ"ל, לפי שני הפרושים) הוא ר"ת בית, בסוד "ביתו זו אשתו". לפי פרוש המהרש"א הנ"ל סדר הר"ת בית הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה, אך לפי הפרוש השני המתבאר כאן הוא בדרך העלאה (בחינת אשה בעצם) מלמטה למעלה (וי"ל ששני הפרושים הם בסוד בית (המקדש ה)ראשון – אור ישר, ובית (המקדש ה)שני – אור חוזר, וד"ל. הבית השלישי (המשולש) יהיה בסוד "אור חדש על ציון תאיר", משרש הקדמות ממש, שאליו הגיע האור החוזר, וד"ל). אך לפי שני הפרושים, ראש התבה (השולט בצרוף אותיות התבה כנודע, וכל שכן כאן כאשר כללות תבת בית היא (גם) מלוי האות ב בלבד) הוא ב דבנים, שראשית כוונת כל נשואין על פי תורת אמת צ"ל לשם קיום מצות פריה ורביה, כדי להרבות את הדמות ("אדם אתם", בדומה לאדם העליון ב"ה). נמצא שגם לפי הפרוש השני המתבאר כאן, בחינת ה"מועיל" ד"בנים" (צדיקים – ע"ד יעקב בן רבקה (הצדיק) שעולה ישראל, כמבואר במ"א, וד"ל) היינו ב"טוב הנראה והנגלה" (בחינת נה"י בכלל וספירת היסוד – "אמרו צדיק כי טוב" – בפרט) דוקא, וד"ל.

ד

והנה, במשנה אין חלוקה של בנות ירושלים לכתות שונות. בירושלמי (וראה במפרשיו שם) מופיעה חלוקה לשתים ("כאורות" ו"נאות"): "הכאורות היו אומרות 'אל תתן עיניך בנוי' והנאות היו אומרות 'תן עיניך במשפחה(!)'". בבבלי החלוקה היא לשלש כנ"ל, ובעין־יעקב החלוקה היא לארבע (בהוספת "עשירות" כנ"ל). והוא בסוד "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש", "שיר מרובע", וד"ל. האחדות תלויה במשפחה (שרש נשמות ישראל – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וד"ל). עיקר החלוקה (לשתים, כבירושלמי – דבר והיפוכו) הוא בין הנאות למכוערות. אח"כ "נמשך" האחד בעצם ביניהן כשלישי המכריע. ולבסוף אותו שלישי המכריע (מיוחסות) מתחלק אף הוא לפנימיות וחצוניות (עשירות), וד"ל.

וסודו למעלה: עצם אור הא"ס ב"ה (בחינת "אחד", וכ"ש בחינת "יחיד" מקורו. ובו השרש הנעלם לקו אוא"ס הממכ"ע שנמשך לאחר הצמצום) הוא בסוד שרש (היחוס) של נשמות ישראל (כנ"ל). אור המלכות דא"ס ב"ה הממלא ומתפשט כביכול בכל המציאות (העתידה) כו' הוא בסוד הנוי והיופי. סלוקו, בסוד הצמצום הראשון, הוא ענין הכעור [שמ"אור" (מלכות דאין סוף ב"ה) נעשה "כאור" ("כקוף בפני אדם") ועד שמתחלף ב"כעור" מלשון "עוֹר" (משכא דחויא) ו"עִוֵּר" (סגי נהור), כמבואר במ"א, וד"ל] – "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות (בדעת, ע"י הצמצום) מנוולתן". במקום הפנוי נשאר רשימו של האוא"ס ב"ה, ותקונו (היינו התגלותו מהעלמו ויחודו בשרשו) הוא בסוד "קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים (שענינו גילוי אור העיגול הגדול באותיות הרשימו)". המשכת הקו"ח אוא"ס הממכ"ע לתוך המקום הפנוי כו' הוא ענין כת המיוחסות כנ"ל. מחצוניות הקו נתהוו (נתחלקו) ארבעת העולמות אבי"ע, והוא סוד כת העשירות (ברבוי אורות וכלים מדודים, וד"ל).

וראה עוד בשיחת כ"ק אדמו"ר לט"ו באב, בלקו"ש יט, עמ' 80 ואילך.

ה

והנה איתא בספרא דצניעותא בתחילתו: "ספרא דצניעותא, ספרא דשקיל במתקלא. תנא דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת". ופרש האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י במקומו בפרשת תרומה עיי"ש) ש"מתקלא קרי דכר ונוקבא. וכדאמרינן בפרשת פקודי (רכה, א) וז"ל: 'דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא, ואלין אקרון מאזנים וכו"".

שרש תקון המתקלא הוא בעתיקא קדישא כאשר כתרא עילאה (רישא תנינא) אתתקן בחכמה סתימאה דביה כעין דכר ונוקבא. אך עיקר קיום המתקלא הוא כאשר יוצאים אבא ואמא כאחד, שניהם שקולים וכו' (דלא כזו"ן) ובהיות התקון תלוי במתקלא, יחוד דו"נ, "לפיכך כל המלכים שמלכו באדום, אחר דכל דינין מתקיימים תמן (ללא התבסמות הדינין ברחמים, ע"י יחוד דו"נ), נתבטלו. עד שבא המלך האחרון עם אשתו, דכר ונוקבא, דין ורחמים, ונתבסמו יחד".

וממשיך האריז"ל בבאור מאמר הספרא דצניעותא הנ"ל:

דע דבזווג העליון, דהיינו אבא ואמא, קודם דאתתקן עתיקא קדישא, הוה מהדר אנפוי אבא מאמא… וכל השבעה בנים… היו דינים גמורים, ולא היה להם אחיזה למעלה ומתו. וסיבת מיתתם היה, כי לא היה להם שרש בעתיקא, וגם החכמה שיצאה מעתיקא, לא היה להם שרש ואחיזה בה, כי כולם רחמים פשוטים, והם דינים, ולא הוו משגיחין אפין באפין, לא אבא באמא שממנה יצאו הדינין, ולא א"א בהם, שהם ז"א, כי השגחת אפין הוא להאיר בהם ולהשפיע בהם, וכאשר לא היה שרשם נמצא בו לא השגיח בהם אפין באפין, וזמ"ש וזיוניהון לא אשתכחו, כי זיוניהם ועדייהם, והוא שרשיהם וגזעיהם העליונים, לא נמצאו עדיין בע"ק… וארעא אתבטלת, היא המלכות, שהיתה תוהו, כי אם אין נחלים אין ים, דהא לית לה מדילה כלום, ולפיכך אמר אתבטלת, כי לא היה לה מציאות להכלל מהם, וכמאן דליתא דמיא. גם, כי הנה פעולתה היא לקבל מהזכר רחמים, והיא דין, ולבסם זה בזה, ולהוציא פריה וחיילותיה העליונים ותחתונים, כי לשבת יצרה, וכאשר גברו הדינין, ישבה בטלה, כי לא יכלה לפעול פעולתה.

נמצא שסוד המתקלא, שבו תלוי תיקון כל העולמות, הוא ענין המצאות שרש התחתון (ז"א) בעליון (א"א), על ידי התיקון שבעתיקא גופא להיות בסוד דו"נ (והיינו שבכל התכללות דו"נ דיני הנוקבא מתבסמין מרחמי הדכר, אך גם הדכר אתבסם ע"י פעולת הנוקבא בו, דהיינו לגלות את שרש הבנים בו כו', וד"ל) שאזי נעשים (א"א וז"א, בנוסף לאו"א) בבחינת "משגיחין אפין באפין". המצאות שרש התחתון בעליון הוא בסוד ה"תהלה" שב"דומיה", כמבואר בפנים המאמר.

שרש ענין ההשגחה שבאריך אנפין, להשגיח על בניו (המדות דז"א), הוא בסוד התיקון דעינא פקיחא שבו. והוא מה שהפרקין תתאין דנו"ה דעתיק מתלבשים בעינא פקיחא דאריך. והנה כללות ענין הפרקין תתאין דנו"ה הוא בחינת הרגלין שבהן חוש ההילוך המתיחס בפרט לספירת ההוד כנודע בס"י. והרי "איהי בהוד", שרש הזיקה לנוקבא שבעתיק, הבא לידי בטוי בתקון העינא פקיחא דוקא, להשגיח על הבנים, בהיות שרשם נמצא ומורגש בו ע"י בחינת הנוקבא שבו כנ"ל, וד"ל. כללות הענין ד"ז' תקוני גלגלתא" דא"א, הוא ענין ה"חושים" שבנפש, בשרשם העליון, כמבואר בדא"ח. והוא גם שרש כח הדעת בנפש, שבו מתגלה כח ההחלטה וסוד החשמל, כמבואר בפנים המאמר.

ו

וז"ל הרה"צ ר"ה ז"ל בבאורו לשער היחוד של כ"ק אדמו"ר האמצעי (א, ב):

אך בחי' הג' הוא בחי' הדעת שאינו לא בחי' השכל' ולא בחי' הבנה רק בחי' התקשרות בהם בלבד כו' ויובן ממה שאנו רואים בב' אנשים שהם בעלי השכלות שוות ואעפ"כ הא' הוא מקשר א"ע בהשכלה ובהשגה שמשכיל ומשיג והיינו שהוא מכווץ כח שכלו ומחשבתו ומקבץ ומאסף כל חלקיהם להתקשר רק במושכל אחד בלבד עד שהוא באותה שעה מופשט מכל מיני מחשבות וגם שוכח על עצמו בשעת מעשה כו' והב' אינו מקושר כלל בהשכלה זאת עד שיוכל בשעת מעשה גם לחשוב מחשבה אחרת ולכן לא יוכל לשהות זמן מה בהשכלה שמבין ומשיג משא"כ הא' יכול לשהות זמן רב בהשכלה שמבין ומשיג מצד תוקף התקשרותו בה וזהו נק' כח הדעת כו' ושרש הדעת תלוי במי שיש לו חוש בעצם הדבר שמבין כמו מי שהוא חסדן בטבעו בעצמות נפשו ממילא מקור רצונו הוא תמיד בבחי' חסד וטוב ומקור הזה הוא מוליד אצלו גלוי רצון לחסד וטוב בתמידות וגלוי רצון זה הוא למעלה מן השכל עדיין (וכמשי"ת כ"ז לקמן בסי' י"ט יעו"ש) וההתקשרות שיש לו בבחי' הרצון בעת שרוצה נק' חוש (כמו ששמעתי מהמנוח החסיד המפורסם רז"ז ז"ל בענין ז' תקוני גולגלתא שהם בחינת חושים שלמעלה מן השכל כו' וד"ל) ובחי' חוש הנ"ל פועל אצלו אח"כ התקשרות בהשכלת הענין שהוא בחי' התפשטות מעצם הענין כמו להשכיל בטעמים רבים להכריח עשיית החסד וכן להשכיל בסיבות רבות איך להביאו לידי פועל ועומק התקשרות בהשכלת הענין הוא לפ"ע עומק התקשרות שלו ברצון הנ"ל (הנק' חוש כנ"ל) שיש לו בעצם הענין כו' וד"ל.

ונוסיף להביא את דברי ר"ה ז"ל בהמשך להנ"ל (שם ב, ד) בהגדרת כח הדעת בנפש, בג' בחינותיה (הראשונות, כפי המתבאר בפנים מאמר זה) של עומק רוחב ואורך:

ומעתה יש להבין ענין ג' חלקי הדעת שהוא בחי' עומק ורוחב ואורך שבו כי הנה מבואר למעלה בענין מהות הדעת שהוא הכיווץ במחשבה לקבץ כל כח מחשבתו ושכלו לחשב רק במושכל זה הפרטי וידוע שבמקום שמחשבתו של אדם הוא מלובש הוא כולו שם ונמצא שע"י הדעת הוא מקשר כל עצמות נפשו בשכל שמחשב בו. והנה אנו רואים חילוקי מדרגות בענין התקשרות זאת כי בקטן אעפ"י שמקשר דעתו בדבר מה מ"מ בנקל יתפתה להיפוכו משא"כ בגדול שלא יתפתה להיפוכו והיינו מצד שהוא מקושר בעומק דעתו בדבר שרוצה והעומק של הדעת הוא כח הבטול שלו השורה בכלי המוח הג' (שהוא לאחוריו) שהוא מוח הדעת שבכחו להגיע למהות עצם הדבר ממש (שבחי' השכלת עצם הדבר הנק' חכמה ג"כ אינו אלא התפשטות מעצם הדבר כו') ועי"ז פועל בנפשו השרשה טובה ועמוקה בעצם מהות הדבר שרוצה בו ומחמת זה פועל ומעורר כח המשכיל להשכיל ולהשיג כמשי"ת כו' וד"ל. והנה מבחי' העומק הנ"ל נמשך ממילא רוחב הדעת הוא מה שיכול לסבול היפוכו כי הנה בקטן אנו רואים שאע"פ שבקל מתפתה להיפוכו מ"מ כל זמן שאינו מתפתה להיפוכו לא יוכל לסבול ההיפך אבל בגדול אע"פ שאינו מתפתה להיפוכו מצד העומק שיש לו בדעת כנ"ל מ"מ היא הנותנת שיוכל לסבול ההיפוך ולא יהיה ניזוז ממקומו כלל כו'. ואורך הדעת הוא מה שבכחו להמשיך רבוי כלים לדבר שרוצה בו (ולכן בגדול כשמתאוה לאיזה דבר אינו מסתפק במועט רק שרוצה שיהיה הדבר אצלו ברבוי אופנים שונים משא"כ בקטן כו' וע"ד ששמעתי מאדמו"ר נבג"מ בענין ויספו ענוים שרבוי צי"א דמ"ח דו"מ שהם כלים לבחי' עצם המדה שהוא כח המתאוה שרשם מבחי' הדעת כו' וד"ל).

ז

והנה בענין החושים שבנפש, שמקורם בז' תקוני גולגלתא, שרש התקשרות הדעת, וממילא שרש החלטת הדעת וכו' כנ"ל, הנה מובא בספר כתבי הרח"א ביחובסקי ז"ל ע' עג, שהוא בסוד נשמת חושי הארכי רעה דוד, חושי מלשון חושים וארכי מלשון אריך אנפין, עיי"ש באריכות הביאור של דברי הגמרא בנוגע למעשה חושי ודוד בקשר למרד אבשלום ועצת אחיתופל. ויש להוסיף, לפי הנ"ל, שחושי רעה דוד מעורר בדוד המלך את חידוש ענין ההשגחה (ה"חוש") בפנימיות לב העם, גם בדרך בריחתו ויציאתו לגלות (והיינו שיברח כדרך הצבי, עם פניו לאחור, לכסא מלכותו על עם ישראל, וע"ד "אתהלך לפני ה' וגו'", כמבואר בדא"ח וד"ל) – להיות "משגיחין אפין באפין" – שבזה תלוי תקון המלכים שמתו, וממילא לא יהרג דוד ח"ו בידי אבשלום בנו, אלא הכל יבוא על מקומו בשלום בעזה"י, וד"ל. בכח ההסתכלות פנים בפנים בדוד רעו, גם בהיותו במחנה אבשלום (כאימרת הזדהות והתקשרות לאבשלום אומר חושי – "לו אהיה" קרי, "לא אהיה" כתיב, וד"ל), מצליח חושי להפר את עצת אחיתפל ("הטובה").

שמו של חושי הארכי רעה דוד מופיע בתנ"ך יב פעמים, כנגד יב חושי הנפש שבס"י (וכמבואר במ"א שב־ז תקוני גולגלתא נמצאים יב מקורות ל־יב החושים שבנפש המבוארים בס"י, כנגד יב השבטים ו־יב חדשי השנה ועוד), ודוק.

והנה "חושי רעה דוד" (ש"ב טו, לז) עולה תריג (שעולה משה רבינו) – "תריג עיטין דאורייתא", סוד "פלא יועץ" ו"עצות מרחוק אמונה אמן" – שלמות כל התורה כולה (וכמבואר לעיל בתחלת הבאור שבחירת הדעת היא כללות ענין כל תריג מצות התורה. והנה מקור הדעת שבכתר הוא סוד החושים שבנפש – חושי הארכי). תריג הינו מספר "השראה" כנודע, דהיינו סכום שני הרבועים של חי ו־טוב. והנה חושי עולה חי ברבוע, ואילו רעה דוד עולה טוב ברבוע! ועוד, במלוי, חושי רעה דוד עולה לב פעמים חכמה – "לב נתיבות פליאות חכמה" של מעשה בראשית (תחלת ספר יצירה. והן כנגד ה־לב שמות אלקים של מע"ב, שפנימיותם לב שמות הוי' ב"ה, בסוד "שמש ומגן הוי' אלקים", ודוק).