רפואה

מכון גל עיני יט שבט תשעא

השיעור עוסק בהשקה שבין רפואת הגוף ורפואת הנפש. נערכת בו התבוננות בשרש 'רפא' ובקשר בין רפואה לסליחה. בוסבר כיצד יש להתמודד עם ה'רפאים'-ענקים השונים בנפש האדם:

א. "ורפא ירפא" – הרפואה מהאין אל היש

צהרים טובים. השבוע פרשת משפטים. יש פסוק מפתח שקשור לרפואה, לבריאות. כתוב "וְרַפֹּא יְרַפֵּא"[1], שחז"ל לומדים "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות"[2]. הרשות הזאת בעצם היא מצוה – ברגע שיש רשות היא הופכת למצוה, למי שיודע, מי שמומחה ברפואה, לרפאות את החולה. זה כולל גם רפואת הגוף אבל גם רפואת הנפש. ישנם מכתבים מהרבי שלעניני רפואת הנפש מצטט את הפסוק "'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", ולכן הוא מייעץ לאנשים לגשת להתייעץ עם רופא מתאים גם בענינים של נפש. אם כן, זה כלל גדול וחשוב גם לעניני הלימוד כאן. בהשגחה יצא לנו שזה השבוע של "ורפא ירפא". לכן נתמקד היום בפסוק הזה ומה שאפשר ללמוד ממנו.

כל ניב בתורה הוא מיוחד, וכאן יש כפל לשון, עם כמה פירושים בחז"ל למה צריכים את הכפל של "ורפא ירפא".

"ורַפֹּא" – הקב"ה; "יְרַפֵּא" – בשר–ודם

הדבר הראשון שמציינים ש"רפא" הוא גם מקור וגם לשון קל בדקדוק ואילו "ירפא" לשון כבד. למה מצטרף יחד? היה צריך להיות או "ורַפֵּא יְרַפֵּא" או "ורַפֹּא יִרְפָּא" (כמו "וַיִּרְפָּא אלהים את אבימלך"). יש שדורשים[3] שהמקור הוא למעלה מהזמן, עולה לשרש (לעומת "ירפא", בלשון עתיד), ואצל הקב"ה – מקור הרפואה – הרפואה תמיד קלה. לכן בכל התנ"ך, בפסוקים שה' הוא רופא, זה לשון קל, ואילו תמיד כשיש רופא בשר ודם, הפועל רפא בא בלשון כבד, "מרפא" – רוב הפעמים הכוונה לרפואת הגוף, כמובן, אבל כמו שאמרנו, זה גם קשור לנפש. בדרך כלל לרופא בשר ודם קוראים בתורה "מרפא" (בלשון כבד). אם היום קוראים גם לבשר ודם רופא (בלשון קל) אז קצת מדמים אותו לקונו, ליוצרו, הקב"ה שהוא הרופא בה"א הידיעה. בכל אופן, יש מי שמפרש ש"רפא" היינו להתקשר לרופא האמתי. גם הרופא עצמו, רופא בשר ודם, אם לא מתקשר קודם לשרש, למקור, הוא לא יצליח – ודאי בדרך הקדושה – להמשיך רפואה לחולה. אז ה"רפא", מקור, עולה לה', וגם לשון קל – כשה' הוא הרופא הוא עושה זאת בקלות, אין תופעות לואי. כשיש רופא בשר ודם ויש רפואות למיניהן יכולות להיות תופעות לואי, ולכן זה קשה, אבל ככל שמתקשרים לשרש זה מקל גם על הטיפול והרפואה על ידי הרופא בשר ודם.

"ורַפֹּא ירפא" – מהנשמה לגוף, מהפנימיות לחיצוניות

נפתח בפירוש שבעצם מקשר בין הנפש והגוף. הרי אנחנו יודעים שהכל קשור יחד, רפואת הנפש ורפואת הגוף. אפשר ללמוד מהפסוק "ורפא ירפא" שבעצם צריכים להתחיל כל טיפול רפואי מהשרש, כאשר עיקר החידוש כאן הוא לרופא גוף. הפסוק אומר שהמקור והשרש באלקות – ליהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", זה השרש אצלו, וצריך לדאוג לנשמה שלו, ואחר כך נגשים לרפואת הגוף. אפשר ללמוד ש"ורפא ירפא" מלמד שהסדר של כל רופא הוא קודם הפנימיות ואחר כך החיצוניות.

יש תהליכים, גם תהליכים חשובים של תורה, שמתחילים דווקא מהחוץ לפנים. תהליכים אלה מכונים בדרך כלל עשיה – עושה חסד, עושה צדקות, עושה שלום. כל הדברים האלה קשורים לעולם העשיה, ובעולם העשיה ככלל מתחילים לפתור בעיות שעל פני השטח, וככל שמצליחים חודרים יותר פנימה. אבל על רפואה כתוב "בורא רפואות". גם המלה בריאה קשורה לבריאות, כידוע שדורשים "בראשית ברא" – קודם כל בריאות. אבל גם שם דורשים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כדי להבריא את המציאות – יש פירוש שכל הפסוק הוא על רקע עולם התהו שנשבר, על רקע חולי, ו"בראשית ברא" היינו תהליך הבראה – הסדר הוא "את השמים ואת הארץ", קודם הנשמה (השמים = נשמה) ואחר כך הארץ-הגוף. וכל כך למה? כי כל תהליך של הבראה הוא תהליך של בריאה יש מאין. בחסידות הרבה פעמים הסגנון הוא לא "יש מאין" אלא "מאין ליש", כדי להדגיש שמתחילים מהאין. האין הוא הפנימיות. בכל דבר יש נקודה פנימית של אין והחיצוניות היא היש.

כעת נאמר יותר: אפשר לפרש "ורפא ירפא" על נשמה וגוף, וכעת נסביר הכל בנשמה. יש אדם שיבוא ליעוץ או טיפול נפשי, יש לו בעיה. הבעיה שלו שהוא מכיר, ויש ודאי הרבה רבדים שהוא לא מכיר, ותפקיד המטפל לחשוף – בכל אופן הבעיה היא עם ה'יש' שלו, מה יש לו ומה חסר לו. אבל בריאה היא יש מאין, מאין ליש, צריכים ממש להגיע לנקודה הכי פנימית, נקודת האין, כמו "אין מזל לישראל", ושם לגעת באין ולגלות אותו. מה זה אין? ממש הקשר העצמי בין הנשמה לבין ה'. ומתוך האין לברוא, כלומר להבריא, את היש – שזו הבעיה שלו.

חסד – מחיצוניות לפנימיות; רחמים – מפנימיות לחיצוניות

שוב, הסדר של בריאה הוא מהפנים אל החוץ. הסדר של עשיה הוא חסד. חסד זה יד ימין, "וימינו תחבקני". כתוב בחסידות שחיבוק קודם כל אוחז באחורים, אחורים זה חיצוניות, כמו גוף ביחס לנשמה, ועל ידי האחורים מקרבים גם את צד הפנים. אבל רפואה, כמו שנסביר, היא לא חסד אלא רחמים – גם רפואת הגוף ובעיקר רפואת הנפש. כמובן שיש התכללות, גם מי שעושה חסד עם הזולת הוא מרחם על הזולת, אבל חסד בקבלה הוא מדה בפני עצמה, מדת החסד קובעת ברכה לעצמה, שהיא יד ימין. ושוב, פעולת יד ימין היא לרדת ולתפוס ולקרב את האחוריים, כלומר שזה מתחיל מהחוץ. יש גם בהלכה שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, עד כדי כך שכתוב בהלכה שאפילו לבוש האדם יכול להשפיע על פנימיות האדם. כך בעולם העשיה, שמתחיל מהחוץ אל הפנים, והוא שייך למדת החסד – החל מחסד לזולת. אבל רחמים זו הסתכלות פנים – זו לא יד, לא חיבוק, אלא מבט. רפואה מתחילה מעיני הרופא, כמו שאולי נסביר יותר.

הרופא מסתכל על החולה. נגיד את הפסוק: כתוב "אשרי משכיל אל דל". כשרופא פוגש חולה, בגוף או בנפש, צריך להיות "משכיל אל דל". יש כמה פירושים ב"משכיל", והכי פשוט לשון הסתכלות. הכל מתחיל לא מחיבוק אלא מהסתכלות עמוקה, פנים בפנים. יש גם ידים ברפואה, איזון בין שמאל דוחה לימין מקרבת, כמו שנסביר. אבל מתחיל מראיה, שצריכה לגעת בנקודה הפנימית, ואם מדובר ברופא ממש טוב הוא נוגע באין ומתוכו יכול להבריא את היש, שהוא הבעיה.

אם כן, כאן פתחנו בכלל, מה בין לעשות חסד עם אדם לבין רפואה. הבעל שם טוב אומר שכאשר עושים חסד צריכים להתחיל מהגשמיות, אם יש עני צריך לתת לו לאכול לפני שאני מלמד אותו תורה, ולומדים זאת מהאבטיפוס של חסד בתורה, אברהם אבינו, שקודם הכניס אורחים, דאג לגשמיות שלהם, החיצוניות, האחוריים, ורק אחר כך לימד אותם שהאוכל הזה בא מלמעלה, מהקב"ה, וצריך לברך אותו. כלומר, בצורה פשוטה, איש חסד, כמו אברהם, קודם דואג לגוף. כמו הורה וילד. הורה עם ילד, על פי פשט, הוא לא רופא. הוא מעניק חסד ואהבה, וזה צריך להתחיל מהגוף ואחר כך לתת את הממד הפנימי של לימוד התורה. ככה הבעל שם טוב מאד מדגיש, שמתחילים בעשית חסד מהגוף וממנו מגיעים לנשמה. אבל כשצריכים לרפאות, את הגוף וכל שכן את הנפש, חייבים להתחיל לנגוע בנקודה הפנימית, עד כדי שנוגעים באין ו"בורא רפואות" מאין ליש. עד כאן הקדמה ראשונה.

ב. רפואה וסליחה, שלשת פסוקי הרפואה

זה היה פרק א. נעשה כמה שלבים של הדברים שלנו היום. בפרק ב' נתבונן בשרש רפא. כתוב "ורפא ירפא", וכידוע כל דבר שבעולם ה' בורא (אם כבר מדברים על בריאה) באמצעות השם שלו בלשון הקדש. אם רוצים לרפא – "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" – צריך להתבונן במשמעות השרש. קודם כל, בשרש רפא יש רפיון והרפיה, אולי דברנו על כך פעם, ואולי נסביר יותר. אבל מה עוד טמון בשרש זה? יש שלשה שורשים קשורים, כמעט זהים, רפא, רפה ו-רופ (השרש של תרופה, "ועלהו לתרופה").

רפאים – ענקים מתים ורפויים

בראשונים גדול המדקדקים שיש לו ספר שרשים הוא הרד"ק (יש כמה, אבל הוא הכי חשוב). בספר השרשים שלו תחת השרש רפא הוא אומר שזה לשון רפואה, אבל גם כולל משמעות של רפאים-ענקים וגם רפאים-מתים. בלשון הקדש רפאים יכולים להיות מתים ויכולים להיות גם ענקים גדולים, שבט של ענקים שכבר הוכחד והושמד מהמציאות. האחרון מהשבט הזה – שזכה שמי שיכחיד אותו, את השבט כולו, זה משה רבינו בכבודו ועצמו – הוא עוג מלך הבשן מיתר הרפאים. הוא נלחם בעם ישראל, ומשה רבינו בכבודו ובעצמו נלחם בו. הוא באמת עשה ממנו רפאים (מתים). יש מי שאומר (לא הרד"ק) שהמשמעות של רפאים היא מתים בגלל ששבט הענקים רפאים הוכחד והושמד כולו.

מאד מענין מה זה אומר לגבי רפואה בכלל ורפואת הנפש בפרט, שאותו שרש ממש הוא גם ענקים רשעים וגם מתים, שזה לכאורה בדיוק היפך הרפואה. אפשר לומר שזה כמו הרבה שרשים, שיש דבר והיפוכו. הפירוש הפשוט למה מתים הם רפאים הוא שהם רפויים לגמרי, הרפיה עד הסוף. מי שהוא לגמרי רפוי כבר אין לו שום חוזק של חיות בשריר, אז הוא מת – היפך החי. לדבר חי צריך להיות מתח מאוזן חיובי (כנראה שדברנו על כך פעם). אם המתח מתבטל לחלוטין זה גורם להיפך החיים. לכן שם, בכמות ואיכות המתח, זה מאד חשוב – גם בגוף וגם בנפש. הכל מתחיל מהנפש.

רפואת הנפש על ידי הרפיה וסליחה

הרד"ק אומר עוד משהו מאד חשוב, ובו נתמקד – זה עצם הפרק השני שלנו היום: כשהוא לוקח שרש ומחלק אותו למשמעויות כל משמעות נקראת 'ענין'. בעצם יש לו שלשה ענינים בשרש רפא – רפואה (על כל גווניה, גוף ונפש), ענקים, מתים – אבל תחת הענין הראשון, של רפואה, הוא אומר משהו מאד חשוב. הוא אומר שכמה וכמה פעמים בתנ"ך רפואה משמעה סליחה. בעצם גם בספר השרשים וגם בפירושו על התנ"ך הוא מביא שלש דוגמאות, שלשה פסוקים בתנ"ך שמאד חשובים לנו ובהם נתמקד כעת.

רפואה היא שם נרדף בתורה לסליחה. ברגע שאני אומר כזה משפט הוא הרבה יותר קשור לנפש מאשר לגוף – זה מיד מעורר אסוציאציות של רפואה נפשית. בדרך כלל אומרים שכדי לרפא צלקות נפשיות צריך לדעת שהרבה מאד פעמים יש בלא-מודע של האדם רגשות והאשמות או נגד הורים או נגד חברה או נגד מי שלא יהיה, אולי נגד הקב"ה. תפקיד המטפל הטוב לפתוח ולחשוף את שרש הצלקות האלה, האין שלהן, "מאין באת", וכל עוד הוא לא עושה זאת ולא נותן לחולה להרפות – כאן זו הרפיה – מהמתח והכעס שלו ולסלוח, הוא נשאר חולה. עצם הסליחה הוא הרפואה. זה דבר ידוע ומקובל היום מאד, והנה רואים שיש מקור בתורה שרפואה היא סליחה.

רפואה ע"י גילוי הסליחה של ה'; המשכה מאמונה לרחמים

אבל כל הדוגמאות בתנ"ך של רפואה לשון סליחה הן שה' סולח. לא כמו שאמרנו כעת, שהטיפול הוא שהמטפל ילמד את המטופל איך לסלוח. ודאי זה דבר חשוב מאד, אבל קודם כל צריכים להבין את הפשט ואת המקורות, את הפסוקים. בכל שלשת הפסוקים שרש הרפואה הוא שה' רופא אותנו, או מישהו, והוא רופא בכך שהוא סולח על העוונות. ברגע שה' סולח האדם הוא בריא. האדם היה חולה, כי החולי הוא העוון, וברגע שהקב"ה – שאתה כאילו חייב לו – סולח לך, אתה מתרפא. אם כן, מוסר ההשכל הוא, שלא רק שאני צריך בתור מטפל נפש ללמד אותך איך לסלוח – לחשוף את הכעסים והצלקות שיש בך, כמו שאמרנו קודם, לפתוח ושתסלח – אלא שהרופא עצמו צריך להמשיך סליחה של ה'.

רופא בלשון חז"ל נקרא אומן, לשון אמונה. עיקר הכח הנפשי של הרופא, כמו שאמרנו קודם – בין גוף ובין נפש – הוא רחמים. כמו שנגיע לכך יותר בהמשך, הרפואה – בפרט רפואת הנפש – אצל הרופא, המטפל, היא אמונה ורחמים. זה גם איזה סדר של "ורפא ירפא" – צריכים להגיע לשרש על ידי אמונה חזקה בה', אמונה היא התקשרות לה', ואחר כך צריכים לטפל ולהתמסר ולהשקיע הרבה כח לעזור לאדם שבא להתייעץ, לקבל עזרה. אז עולים לאמונה – כתוב בכלל שהרחמים הם "הבריח התיכון", הקו האמצעי בספירות, שמבריח מן הקצה אל הקצה, צריכים לעלות עד לשרש הראשון, עד לאמונה – ולהמשיך למטה על ידי רחמים. רחמים הם לא רק שאני מרחם, אלא משהו פעיל, שצריך לרפא (כמו שמסבירים תמיד, רחמים זה לא pity – לא רק לשבת ולבכות איתך ביחד – אלא לפעול משהו מתוך הרחמים).

אמונת הרופא צריכה להיות כל כך חזקה, כל כך קשור לה', עד שהרופא צריך להיות מסוגל לומר לפציינט בשם ה' – כמו נביא, שליח מה' – "סלחתי". חוץ מזה שלחולה יש את המשקעים שלו, שהוא צריך לסלוח לאחרים, הוא צריך וחייב לשמוע שגם הוא לא בסדר. הוא ודאי לא בסדר. אם הוא סובל ודאי משהו לא בסדר אצלו – "אין יסורים בלא עוון"[4]. אם הוא מתייסר, בין בגוף ועוד יותר בנפש (שהיסורים יותר גדולים), יש שם עוון. אם לא מתייסר – לא יבוא אליך בכלל. מי יכול לסלוח? רק ה' יכול לומר את ה"סלחתי", אבל רופא נפש אמתי – צדיק – משמש כביכול פה של הקב"ה לומר לפציינט "סלחתי", שה' סולח לך. אם ה' סולח לך אתה בריא, אתה יכול לקום ולהתהלך, "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא". אם כן, אמרנו עכשיו משהו מאד גדול – שהרופא צריך להשמיע את דבר ה'. ולהשמיע את דבר ה', "סלחתי", אפשר רק אם הוא קשור למקור. זה ה"רפא" שלו.

"משכיל אל דל" – הסתכלות, הבנת מצבו, להשכיל את הדל

נאמר את שלשת הפסוקים:

הפסוק הראשון הוא בתהלים מא. פרק מאד חשוב, שהוא הפרק שמתחיל ב"אשרי משכיל אל דל", אחרי הפתיחה "למנצח מזמור לדוד". רופא – גם גוף ובעיקר נפש – הוא ה"משכיל אל דל". דל בפסוק זה פירושו חולה, ולא עני, וצריך להיות "משכיל". קודם אמרנו שהפירוש הראשון של "משכיל" הוא להסתכל עמוק לתוך עיניו, לתוך נשמתו. האבן עזרא אומר את כל שלשת הפירושים[5], כלומר שיש כאן מכלול וממילא גם סדר של הפירושים של "משכיל".

אם כן, הפירוש הראשון הוא להסתכל, כמו הרבה פעמים בתנ"ך שהשכלה באה במשמעות של הסתכלות.

הפירוש השני של "משכיל" הוא שהרופא צריך להשכיל בהשגחת ה', ההשגחה הפרטית של הקב"ה, וגם כמובן בנפש ה"דל" שעומד לפניו – להשכיל מה קרה כאן, למה זה קרה, מה יש לפניו. הדגש הוא לא רק להבין את הבעיה שלו, אלא להשכיל כמו 'משכיל' בחסידות – להשכיל בחסידות של המקרה. בא לפניך מקרה, וכל פסיכולוג – שלא עבר את בית הספר – ינתח את המקרה כמיטב הבנתו, לפי מה שלמד. אבל להשכיל מקרה זה לא רק להשכיל את היש שלו, כמו שאמרנו קודם, אלא להשכיל גם את האין שלו – ה"מאין באת" – להשכיל את ההשגחה הפרטית של המקרה, כל הצדדים שלו, מה שבדרך כלל רופא מטפל, פסיכולוג, לא ישכיל. כלומר, לפני שאני פותח את הפה לתת עצה, וכל שכן לומר לך בשם הקב"ה "סלחתי", צריך להשכיל טוב טוב את המציאות. בלשון הרבי הקודם[6], צריך להשכיל גם את מהות החולה וגם את המצב, את כל הנתונים שמסביב. זה הפירוש השני של "משכיל", לשון השכלה, להשכיל מה קורא כאן.

הפירוש השלישי של האבן עזרא, שמשכיל לשון יוצא – להשפיע לו בדיבור, להשכיל את הדל, להסביר לו לפי מיטב השכל הטוב שה' חנן אותי. אחרי שהסתכלתי, ואחר כך השכלתי, אני משכיל אותו בדבור שלי.

למי ששם לב, יש פה תהליך יפהפה של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. מה אני מרגיש כשאני מסתכל? צריך להרגיש את הרחמים. בלי רחמים איני יכול להתייחס לאף אחד. הסתכלות מתוך רחמים היא מה שחודר פנימה לתוך הנשמה. קודם כל צריכים להסתכל, וההסתכלות היא בעיקרה רגש (כמה שהיא הסתכלות עינים) – רגש כלפי הדל שמולי. הפירוש השני הוא כבר שכל, והפירוש השלישי של משכיל הוא דבור – העברת מסרים של שכל, אבל באמצעות הדבור. אז ההתחלה היא "חש", אחר כך "מל" מלשון מילה והבדלה – להבין את המצב, ובעיקר להבין מה שה' עושה כאן, מה ה' רוצה כאן – ואחר כך לפתוח את הפה ולהשכיל את הדל. כך מתחיל הפרק.

ראשי התיבות של "משכיל אל דל" הן מאד, ורומז לפסוק על המשיח – הרופא הגדול ביותר – "הנה ישכיל [עם כל הפירושים שאמרנו] ירום ונשא וגבה מאד". מתחיל ב"ישכיל" ומסתיים ב"מאד" ר"ת "משכיל אל דל" – הוא מצליח להגיע לסוף ולרפא את החולה. כמו שהסברנו הרבה פעמים שהפעולה המשיחית הראשונה של מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו היא שירפא את כל חולי הנפש. בעצם כולנו, כל מי שיש לו יסורי נפש – ולמי אין יסורי נפש? – הוא הדל כאן, ומתוך רחמים, "כי מרחמם ינהגם", צריך לרפא.

ערש דוי – עשר יוד

פרק מ"א בתהלים מתחיל "משכיל אל דל". לכל מי שעוסק בתהלים מאד כדאי ללמוד פרק זה בעומק, במיוחד חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק. אחר כך יש בהמשך הפרק "הוי' יסעדנו על ערש דוי". האריז"ל[7] אומר שבמלים "ערש דוי" יש את הכוונה של בקור חולים, כדי להקל על סבל החולה וגם כדי לרפא אותו. סוד הריפוי, אומר האריז"ל בכוונות, הוא "ערש דוי". שהרופא, או המבקר, צריך להיות כל כך קשור לאין האלקי – זה מושג שאני כבר לוקח מהבעל שם טוב, שכדי לשנות את צרוף התבה, כמו לעשות מצרה צהר או רצה, צריך להיות קשור לאין – וכאן צריך לקחת ערש דוי ולהפוך ל-עשר יוד (אפשר לחשוב גם על יוֹד, חומר טוב של רפואה…).

גם עשר וגם יוד רומזים לחכמה – שם הוי' הוא י-ה-ו-ה, מתחיל מיו"ד שהגימטריא שלו עשר – וכל רפואת כל המחלות היא על ידי המשכת אור החכמה, כמו שאולי נסביר יותר. אז אם אתה יכול לקחת ערש ולעשות ממנו עשר ולקחת דוי ולעשות ממנו יוד, בכוונה זו אתה מקרין אנרגיה, כח אלקי של בטול שמרפא את החולה. אם אני מחבר עשר ו-יוד (כמו שתי יו"דין בעצם, כי וד עולה עוד י), אפשר ליצור את המלה עשירי. כנראה יש קשר, שכוונה זו מיועדת במיוחד לדור העשירי – הדור שלנו מהבעל שם טוב – שיש כח מיוחד לקחת ערש דוי ולעשות ממנו עשר–יוד, שעולה יחד עשירי.

להפוך את החולה מצד לצד

הפסוק ממשיך "כל משכבו הפכת בחליו". כל מה שכתוב בפסוקים הן ברכות ושמירות והטבות שהקב"ה מטיב עם ה"משכיל אל דל". לא עם ה"דל", החולה הראשון, אלא עם ה"משכיל" – הרופא. "ביום רעה ימלטהו הוי', הוי' ישמרהו ויחיהו וגו'". אם הרופא יפול למשכב – "כל משכבו הפכת בחליו". הרופא צריך לדעת שהוא לא פטור מכל המחלות, ה' ישמור. מה זה "כל משכבו הפכת בחליו"? כתוב שמי שה' מטפל בו – רק ה' – הוא לא צריך מישהו לסעוד ולסייע לו. פירוש המפרשים[8] שחולה ששוכב במטה, על ערש דוי, לא מסוגל להתהפך מצד אל צד, הוא בצרה צרורה. לכן הרבה פעמים צריך איזה אח או אחות או מטפל פשוט להפוך אותו, שיוכל לנוח טפה. המפרשים אומרים על "כל משכבו הפכת בחליו" שה' עושה זאת באורח נסי – יורד לחולה, הופך אותו מצד אל צד, ואז לא זקוק לאח או אחות או מטפל. זו הבטחה שה' יהפוך.

כנראה שחלק מהטיפול נקרא אתהפכא. האדם לא מסוגל להתהפך מצד אל צד – יש צד ימין וצד שמאל, וכל מיני דברים שאפשר לרמוז בצדדים – וחלק מהטיפול הוא האתהפכא מצד אל צד. מי שמשכיל אל דל, בין היתר מובטח לו שהקב"ה יהפוך אותו מצד אל צד, וכך יקל לו על החולי וירפא אותו.

"רפאה נפשי" – הסליחה היא הרפואה

עד כאן הקדמות לפסוק הבא: "אני אמרתי הוי' חנני רְפָאָה נפשי כי חטאתי לך". היו הרבה מצדיקי החסידות שהיו חוזרים הרבה רק על החלק השני של הפסוק, בתפלה מתוך הלב בין האדם לקונו, בהשתפכות הנפש. היו חוזרים עוד ועוד על המלים האלה, עם נוסח וניגון של פיוט – "רפאה נפשי כי חטאתי לך". זו תפלה ותחנונים לקב"ה, שאתה תִרפָּא (לא תרַפֵּא, כל פעם שה' רופא נכתב בלשון קל, "ורפֹּא"), רְפָאָה בלשון קל. מה הפירוש של "רפאה נפשי כי חטאתי לך"? תסלח לי. אם כן, כל ההקדמות כעת היו לפסוק הראשון, בין שלשת הפסוקים שמביא הרד"ק, של רפואה כסליחה. ממילא מובן שהסליחה היא היא הרפואה. אני מודה ומתוודה "כי חטאתי לך", ומבקש שתסלח לי וכך תרפא אותי. רוצים להדגיש את הקשר ההדוק, עד כדי זיהוי מוחלט, בין רפואה לסליחה, וכמובן שנוגע בעיקר לרפואת הנפש.

בפירוש המצודות דורש לשון נופל על לשון, כמו שיש סליחה יש מחילה (לא מלה תנ"כית, אלא לשון חז"ל), והוא דורש כמה פעמים שאם אדם חולה תיקון החולי הוא מחילה, כי מחילה וחולי הם לשון נופל על לשון. בכל חולי ריפוי החולי הוא על ידי מחילה. אבל שוב, מחילה במובן של סליחה היא לשון חז"ל, לא לשון תנ"ך. בתנ"ך כתוב סליחה.

פירוש הראב"ע: "כי חטאתי" – אע"פ שחטאתי

האבן עזרא גם מסביר ש"רפאה נפשי" בפסוק זה הוא מלשון סליחה, והוא מפרש "כי חטאתי לך" – "אף על פי שחטאתי לך. על דרך 'כי עם קשה עורף הוא'. כלומר, עדיין איני מבקש סליחה כי עשיתי תשובה – כמו בפסוק השלישי שנביא – אלא רק "כי חטאתי לך". האדם אומר – אני חטאתי לך, ואף על פי כן אני מבקש סליחה. הוא לא מצהיר תשובה. לא שהוא לא רוצה לעשות תשובה. אולי הוא כמו חולה נפש שלא מסוגל, או על כל פנים חושב שהוא לא מסוגל, לעשות תשובה. רק מודה שחטא ומבקש רפואה. בכך פסוק זה שונה משני הפסוקים הבאים, כמו שנסביר.

האבן עזרא אומר שזה כמו הפסוק בתורה של משה רבינו, שהוא הרופא, כמו שנסביר. הרבה פעמים אומרים שאהרן הכהן הוא אב-טיפוס של הרופא, אבל מה שיצא לנו היום ששרש הרפואה – מי שקשור לאין, יכול לברוא רפואות מאין ליש – הוא דווקא משה רבינו, שהוא גם גואל אחרון, המשיח שהזכרנו קודם. הוא אומר "אם נא מצאתי חן בעיניך הוי' ילך נא הוי' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאנו ונחלתנו". אומר האבן עזרא שזה בדיוק "רפאה נפשי כי חטאתי לך". המציאות היא "כי עם קשה ערף הוא", ולא אומר שהם חוזרים בתשובה מכך. הרופא אומר "אם נא מצאתי חן בעיניך הוי' ילך נא הוי' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא" – החולה הוא חולה – "וסלחת לעוננו ולחטאנו ונחלתנו". ל"ונחלתנו" שני פירושים – או שלא תשרה שכינתך על אחרים, כמו "ונפלינו", אף על פי ש"עם קשה ערף", או לשון נחלה, שכל אחד יזכה לנחלתו בארץ ישראל. הכל תוצאת "וסלחת", על רקע של "כי עם קשה ערף הוא". יש פירוש בחסידות שאצל יהודים יש "קשה ערף" למעליותא, אבל זה לא הפשט כאן. הוא אומר שה"וסלחת" הוא ה"רפאה נפשי כי חטאתי לך". עד כאן הפסוק הראשון של רפואה לשון סליחה.

הפסוק השני: "וַיִּרְפָּא את העם"

הפסוק השני הוא בדברי הימים (ב פרק ל). כתוב שחזקיהו המלך בשנה הראשונה למלכותו עשה פסח לעם ישראל, ומימי שלמה המלך לא היה אירוע צבורי גדול ושמח כמו הפסח שעשה חזקיהו המלך. היה לו אבא רשע גדול, אחז, שעבד עבודה זרה והכניס אותה למקדש. בשנה הראשונה המלך החדש מטהר את הכל, ומזמין את כל עם ישראל – גם השבטים בצפון שעדיין לא גלו – שכולם יבואו ויעשו את הפסח. לא האמינו לו, אברך צעיר שאביו היה רשע מרושע, ודורי דורות אין כזה דבר, אז בתחלה לעגו ולא האמינו. כשכבר התחילו לתפוס שזה רציני, שהמלך הצעיר הזה הוא משהו רציני, כולם התחילו להתעורר ולא הצליחו להגיע בניסן. חזקיהו עצמו החליט לדחות לחדש איר, לפסח שני, ואז נעשה את הפסח לכל עם ישראל. וגם, אלה שבאו מהצפון לא הספיקו להטהר, ועשו הוראת שעה להקריב את הפסח בטומאה, "שלא ככתוב", לא כמו שכתוב בתורה. עשו כך, ועשו זאת בשמחה גדולה, קידוש השם מופלא. בסוף היו כל כך שמחים – הכל ראש של הוראת שעה – שאחרי שעשו שבעה ימים פסח אמרנו שנעשה עוד שבעת ימי פסח. בכל אופן, היו שם עבירות על פי פשט, רב לא חסידי היתה לו קצת בקורת על מה שקרה שם… אז הפסוק אומר "וישמע הוי' אל יחזקיהו וַיִּרְפָּא את העם", שה' שמע לקולו של חזקיהו המלך, שעשה בהוראת שעה דבר שלא ככתוב, לא על פי תורה, אבל לשם שמים ולכל עם ישראל, והפסוק מעיד שמימי שלמה המלך לא היה כזה דבר, אז ה' שמע לקול של יחזקיהו "וירפא את העם", כלומר שהוא סלח, הוא קבל ברצון את העבודה, ועל כך שהיו כמה עבירות פה ושם בתוך הסיפור הוא סלח. זה הפסוק השני שרפואה היא סליחה.

סליחה להוראת שעה

מה ההבדל בין פסוק זה לקודם? בפסוק הקודם אדם מצהיר מתוך כאב ש"חטאתי לך", ואילו כאן עשה משהו לא בסדר בהוראת שעה, מכח המלך וכל עם ישראל יחד, עם "זכות הרבים" – עשה משהו טוב, רק לא היה מסוגל לעשות בשלמות, זה המצב, זה מה יש. אפשר כמובן למצוא הרבה הרבה דוגמאות בחיים שאדם עושה משהו מתוך כוונה טובה. לומדים מסיפור זה ש"רחמנא לבא בעי", שה' מחפש את הלב. אדם רוצה טוב, ולא יכול לעשות עפ"י שלחן-ערוך מאה אחוז, אבל ההתעוררות ונקודת האמת של הלב היתה כל כך חזקה ואמתית וכנה, שאף על פי שלא היה ככתוב ה' סלח מאה אחוז, "וישמע הוי' אל יחזקיהו וירפא את העם". זה הפסוק השני.

שוב, כל מה שאנחנו לומדים הוא לקבל השראה שרופא אמתי צריך להמשיך רפואה בכך שהוא ממשיך סליחה, סליחה אלקית, ויש בכך כמה גוונים. שלשת הפסוקים הם שלשה גוונים של סליחת ה', שגם הם כנגד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

הפסוק השלישי: "ורָפָא לו"

את הפסוק השלישי קראנו שלשום בהפטרת יתרו, ישעיהו ו. כתוב "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורָפָא לו". הוא במצב קשה, חולי ממש, "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", אבל בכל מקרה הוא יכול לעשות תשובה. הפסוק הזה הוא פסוק של תשובה, הסוף בפירוש הוא "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין" – שרש התשובה בקבלה הוא בבינה, אמא – "ושב ורפא לו". מה זה "ורפא לו"? שה' ירפא אותו, כלומר שה' יסלח לו.

הפסוק "רפאה נפשי כי חטאתי לך" הוא במלכות, ה' אומר זאת. מה שכל עם ישראל מתכנסים יחד ועושים פסח לה', יחסית ל"רפאה נפשי כי חטאתי לך", זו דרגה אחת יותר גבוהה – בז"א, ב-ו של שם ה'. אבל הפסוק הזה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" הוא בפירוש בבינה, אמא, להגיע למקור התשובה. שם עושים תשובה, וכשעושים תשובה הקב"ה סולח.

אם כן יש פה שלש דרגות, שלשה פסוקים של שרש רפא לשון סליחה. והנקודה היא כמו שאמרנו בהתחלה, שכמו שצריכים לפעול שגם החולה יסלח, ובכך הוא מרפא את עצמו, כך צריכים להשמיע מלמעלה שה' סולח לך, ו"חדשים לבקרים", כל יום אתה נברא (לשון בריאות) מחדש. כל בוקר אתה קם, נברא מחדש, אומר "מודה אני לפניך" – ה' סלח לך, אתה מתחיל דף חדש בחיים שלך. עד כאן הקדמה שניה.

ג. יד דוחה יד מקרבת

הקדמה שלישית, בקיצור, היא מה שאמרנו קודם, שכמו שהרופא צריך להסתכל טוב בעינים שלו – יש לו כח רפואה בעינים – יש גם "יד הרופא". יש רמז מפורסם שבחמשה חומשי תורה השרש שלנו, רפא, מופיע יד פעמים, והרמז הוא יד הרופא – שהרופא מרפא עם הידים המיומנות והמאומנות שלו[9].

אמרנו קודם שבידים יש ימין ושמאל, וחז"ל אומרים שלגבי כל טיפול – זה נאמר בפרט לגבי חינוך, או כל התיחסות שמישהו צריך להשפיע על מישהו שאינו מושלם, צריך לעזור לו לתקן את עצמו – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[10]. כתוב שבעצם המלה ידים יש רמז לזה בראשי התבות: יד דוחה יד מקרבת.

יד דוחה – להרפות מתח מיותר

מהי הדחיה כאן? אם האובייקט הוא היצר הרע – בחז"ל – אז דחית דבר שלילי היא אתכפיא. קודם דברנו על אתהפכא, ויש גם אתכפיא – שמאל דוחה. אם מדובר באדם, מסכן, דל, חולה, אז מה היא ה"שמאל דוחה"? מה זה יד דוחה ויד מקרבת? בדיוק מה שאמרנו קודם, שהידים ברוחניות הן היכולת ליצור איזון באישיות. כמו לקחת כלי חרס בכלי היוצר, ליצור את הכלי נכון שיהיה מאוזן, מעוצב בדיוק כפי שהאומן רוצה. איך בן אדם צריך להיות? איך העיצוב הנכון שלו? כמו שאמרנו קודם, שמה שמתוח אצלו מדי צריך רפיון, להרפות, ומה שרפוי מדי צריך לחזק. לכן הפירוש של יד דוחה במשמעות של רפואה – הרי רופא לא צריך לדחות מישהו – הוא לדחות מתח שלילי, כלומר להרפות. צריך איזו יד שפועלת הרפיה נפשית. אתה מתוח מדי. גם אם אתה כועס, או כל מדה רעה שיש כאן. אדם לא חושב נכון. כל דבר לא נכון גורם מתח שלילי שצריך לדחות. כל דבר שהמטפל צריך לומר למטופל שזה לא כמו שאתה חושב, לא כמו שאתה מרגיש, לא בדיוק ככה – הכל אומר 'תתרפה', "בעמדם תרפינה כנפיהם", צריך לרדת ממתח מיותר. זו יד דוחה. קודם כל צריך הרפיה.

יד מקרבת – ליצור מתח חיובי

אבל צריך גם יד מקרבת, לקחת משהו מוזנח בנפש, שהוא רפוי-מת, ולחזק אותו. כאן צריך להיות מתח. נדבר על כך יותר בהמשך. שוב, מתח הוא דבר חיובי, חיוני, בלי שום מתח הוא מת, כמו שאמרנו קודם. כשמקרבים את הדברים הטובים הכוונה לחזק אותם, וגם למתוח אותם נכון. כמו כל מכונה שחלקיה, מיתריה – כמו מיתרי כלי נגינה – צריכים להיות במתח הנכון, לא מתוח מדי ולא רפוי מדי, שבדיוק ינגן את הניגון היפה. נקרא לכך "מכוון", כמו שיש מכוון פסנתרים. הרופא הטוב, עם הידים שלו, צריך להיות מכוון – מכוון כלי נגינה ממש, שזה היד דוחה ויד מקרבת, ובכך להביא נפשית את האדם, את הדל, לאיזון ולעיצוב, וממילא הוא יתחיל לנגן ניגון יפה שגם הוא ירגיש. קודם כל החיים שלו צרמו לו. החולה או המטופל בא למטפל ואומר שכל החיים שלי צורמים. צריך לצאת מהפגישה מכוון, שברגע שהוא מכוון הוא כבר לא צורם, הוא נעים.

כל הווארט הזה של ידים ואיזון ועיצוב של רופא קשור לדרשת חז"ל מפורסמת שעם ישראל הגיע למקום שנקרא רפידים ושם פגע בו עמלק, אבי אבות אויבי ישראל, שמצוה עלינו למחותו לגמרי. ולמה הוא יכול לפגוע בנו ברפידים? חז"ל אומרים – כי רפו ידיהם מדברי תורה[11]. כאן זו הדוגמה הקלאסית של רפיון שלילי. מה שהיה אמור להיות מתוח היה רפוי. דברנו על זה שהמתח החיובי הוא אצל תלמיד חכם, כל מי שלומד – כדי ללמוד נכון צריך להיות מכוון, גם עם מתח מסוים. לכן הרבי היה אומר שצורות של מדיטציה מזרחית שמורידה מתח לגמרי גורמות נזק בלתי-הפיך לשכל, במיוחד שכל של תלמיד חכם, שכדי ללמוד נכון צריך את המתח החיובי של הלימוד. ברגע שזה נופל, שזה רפידים, ש"רפו ידיהם", אז "ויבא עמלק". בהקדמה הבאה נסביר יותר ביחס לעמלק. אם כן, כמו שרפואה היא לשון הרפיה, היא גם חיזוק שלא יהיה רפיון ידים מהדברים החיוביים בחיים. זה ידים ר"ת יד דוחה יד מקרבת, הרפיה וחיזוק, עד שהפסנתר הופך להיות מכוון.

ד. נגע רע – יסודות הערב–רב בנפש

עכשיו נגיע לפרק הרביעי: עוד לא הסברנו את הרפאים-הענקים. קצת דברנו על המתים, אבל רק רמזנו שאחרון הרפאים-הענקים, השבט שכבר לא קיים במציאות, היה עוג מלך הבשן – "רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים". אם מסתכלים בזהר הקדוש, ספר היסוד של הקבלה, ומחפשים מה רשב"י והקבלה אומרים על הרפאים, מי הם – הרפאים הם ודאי תופעה שלילית, וטוב שהם הוכחדו והושמדו על ידי משה רבינו. היות שזה אותו שרש אומר דרשני, כאילו שהרופא צריך לטפל ברפאים האלה. זה המנגד. לכל אחד יש את המנגד שלו, אז אם יש רופא מצד הקדושה וה"את זה לעומת זה" שלו הוא הרפאים הללו, עוג מלך הבשן. גם לו יש ערש – "ערשו ערש" ענק, שכנראה מכח הערש שלו הוא מפיל אנשים על ערש דוי, ר"ל, שאז צריכים לבוא למשה רבינו שיהפוך זאת לעשר-יוד. בזהר[12] יש סוגיה שלמה, של כמה עמודים, שדן בכל מיני שבטים קשורים ודומים שהיו פעם, ומהם נשאר רק עמלק – שבא ברפידים, במקום שרפו ידיהם מדברי תורה – עדיין צריך לטפל בו.

יש חמשה סוגים, והזהר אומר שסימנם הוא נגע רע. נגע הוא מחלה בתורה, "אין ברעה למטה מנגע, אין בטובה למעלה מענג", משפט מפורסם בספר יצירה. הבעל שם טוב אומר שהרופא הוא זה שהופך – כמו שאמרנו שאומר להפוך ערש לעשר, צרה לצהר וכו' – את הנגע לענג. בסוף הפציינט צריך לצאת עם ענג רב, ענג אלקי, שכל הנגע שלו הופך להיות ענג. כאן הזהר נותן סימן, נגע רע – נפילים, גבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. מה זה הטיפוסים האלה? צריך להבין שכל הנגע הרע הזה קיים בכל מחלה נפשית. בכל מחלה נפשית יש איזה נגע רע שכולל את כולם. הזהר אומר שכל אלה הם סוגים שונים של הערב רב, שקראנו עליהם לפני כמה שבועות – הערב רע שעלה עם עם ישראל ממצרים. יש אנשים שמפרשים לא נכון, שהערב רב הם טיפוסים שאפשר להצביע עליהם ברחוב. ידוע שאנחנו לא מפרשים ככה, החסידות לא מפרשת ככה, אלא שהערב רב הם דבר שהתערב (כשמו), התערב נפשית בכל היהודים, וממילא כולם נמצאים בכל אחד, גם בחולה וגם ברופא. בכל אחד יש את כל הנגע רע – נפילים, גבורים (רעים, של סוף פרשת בראשית), ענקים, רפאים, עמלקים. לכל זה הגענו דרך הרפאים.

רפאים – אכזריות

נאמר את פירוש הזהר בקיצור, ושכל אלה מדות רעות. ערב רב הוא שבוש בדעת, ולכן עולה אותה גימטריא. כל המרעין בישין, כל חולי הנפש, הם שיבושים בדעת – בעית מודעות. הכל ערב רב. זה שהערב רב מתחלק לפי הזהר לחמשה סוגים שונים – כנראה כנגד המדות. אמנם יש שבע מדות, אבל כאן הפירוש שקו ימין, חסד-נצח, הוא ביחד, וגם קו שמאל, גבורה-הוד, ביחד, ויש תפארת ויסוד ומלכות. קודם נאמר מה הם, איך מכוונים ומחלקים חמשה אלה, ואחר כך נסביר מה זה בנפש. הענקים הם בקו ימין, החסד והנצח. הגבורים בקו שמאל, הגבורה וההוד. הרפאים – שמהם אנחנו יוצאים – הם בדיוק תחת הדעת, כנגד התפארת. ידוע שתפארת – פאר – הוא צרוף רפא. לכן המלאך רפאל (כל רופא צריך שיתלווה אליו המלאך רפאל) הוא המלאך של התפארת, הרחמים בנפש, כמו שאמרנו שכל הרפואה מתחילה מהתעוררות רחמים ונגמרת ביישום הרחמים בפועל ממש. הרפאים, כמו שמוסבר בזהר, הם הלעומת זה של מדת הרחמים. כבר נאמר, מה ההפך של מדת הרחמים? אכזריות. כנראה שהרפאים, שנגמרים בעוג מלך הבשן, הם היפך הרחמים – אכזריות בנפש. הנפילים הם כנגד היסוד ועמלקים כאן הם כנגד המלכות, שעליהם כתוב "ואחריתו עדי אבד".

ענקים – גאוה

נסביר: אמרנו שרפאים הם ההיפך של רחמנות, וממילא זו אכזריות. מה הם ענקים? יוצא מהזהר שענקים הם בעלי גאוה, זו גאוה בנפש. הרי הרבה מהלמוד כאן הוא איך מטפלים בגאוה, איך משפילים את היש, אז הטפול בגאוה הוא טפול בענקים. אדם בא, הוא ענק, הוא גדול, הוא מעניק את כולם בצל שלו, כולם בטלים. במיוחד כתוב בזהר שנדמה לו שהוא מעניק את תלמידי החכמים, ולכן בז להם. על תלמיד חכם נאמר "וענקים לגרגרתיך" ומי שמעניק אותו הם הענקים. הזהר כמובן לא מדבר בפירוש על מוטיבים נפשיים אצל כל אחד, אלא על יהודים שמצרים ליהודים – זה הפשט הכי פשוט. יש ענקים שהם גדולים. מי הענק של הקדושה? יש פסוק "האדם הגדול בענקים", שעל פי פשט הולך על הענק שהוא אבי הענקים, אבל חז"ל[13] דורשים זאת על אברהם אבינו, איש החסד, שהוא באמת ענק. עוד פעם, מי שהוא עם חסד – לב גדול באמת – הוא הענק של הקדושה. כנגד זה יש ענקים שהם בעלי גאוה. יש שם נרדף בקבלה לחסד – גדולה. ענק הוא מישהו גדול. כל מי שחושב שאני גדול – גם בתורה, גם אדם שמתגאה בכך שהוא תלמיד חכם – הוא הענק של הקליפה. עצם המחשבה ש'אני גדול' היא מדה ששייכת לסוג של הענקים.

גבורים – רודפי כבוד

מה לגבי הגבורים? "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם", כך אומר הפסוק על הגבורים הללו בסוף פרשת בראשית בתורה. היות שכתוב "אשר מעולם אנשי השם" הזהר נותן פירוש מאד מיוחד. הענקים, כמו שאמרנו קודם, כוללים גם את החסד וגם הנצח. הגבורים הם גם גבורה, אבל הזהר מדגיש יותר את פן ההוד שלהם, ענף הגבורה. היות שכתוב שהגבורים הם "אנשי השם" הזהר אומר שהם התגלגלו בגלגול הבא בבוני מגדל בבל, שאמרו "נעשה לנו שם". מי זה אדם שיש לו מניע נפשי של "נעשה לנו שם", "הגבורים אשר מעולם אנשי השם"? טפוסים רודפי כבוד. המרעין בישין האלה דומים, אבל צריך להבחין ביניהם, שכל אחד משהו אחר. מי שאומר "אני גדול" הוא ענק, ומי שרודף כבוד – גם על מעשיו הטובים (כמו שהענק יכול להתגאות בגדולתו בתורה) – הוא גבור.

הזהר נותן דוגמה שקצת מזעזעת לשמוע, שאלו אנשים שבונים בתי כנסת ומקדישים ספרי תורה וקונים כתר של זהב לספר התורה ושמים את כתר הזהב על ספר התורה – והכל בשביל שיתנו להם כבוד, אלה הגבורים הרשעים "אשר מעולם אנשי השם", שכל מה שעושים כדי שאנשים יכבדו אותם, וממילא כך מרגישים שליטה על האנשים. עושר גם שייך לגבורה, והם מרגישים – אנחנו עשירים, ועושים דברים גדולים, עושים מצוות גדולות (ענק יכול להיות ענק בתורה, אבל גבור במצוות), בונה בית כנסת, כותב ספר תורה ושם לו כתר, ומתכבד.

אמרנו שכל אחד חייב לדעת איך לזהות את חמשת אלה, חמשת סוגי הערב רב – גם הרופא בתוך עצמו, כי כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", הבעל שם טוב אמר שאם אינך יכול למצוא את הפגם בתוך עצמך לא תוכל לטפל באחר, "הוכח" ואז "תוכיח". קודם המטפל צריך למצוא בעצמו ואז יכול לעזור לאחר למצוא, לסלוח ולהתפטר. שוב, הגבורים הם עשירים – "שלחן בצפון" – שעושים כל מיני מבצעים ודברים גדולים, הכל בשביל כבוד.

הרפאים – פונים עורף ליהודי הנתון בצרה

את הרפאים הסברנו – אכזריים. אבל איך הזהר ממחיש זאת? הזהר אומר שאלו אנשים שרואים אדם בצרה, יהודי בצרה, ולא רק שלא מרחמים עליו, על היהודי שנמצא בצרה, אלא מתנכרים לו – פונים עורף – לא רוצים להסתכל על הצרה שלו, לא רוצים להזדהות איתו בצרה שלו. ומה קורה איתם? כאן הזהר מדבר על טיפוסים ממשיים של בני אדם – הם הולכים להחניף לגוים. עם ישראל סובל – עם ישראל בכלל סובל בגלות – והסבל של העם שלך, עם ישראל, לא רק שהאנשים האלה שהם בתוך עם ישראל לא מרחמים על עם ישראל ולא מזדהים עם הסבל שלו, אלא בגלל זה פונים עורף לעם ישראל והולכים להחניף לגוים ולמצוא חן בעיניהם. כך הזהר אומר על הטיפוסים האלה.

שוב, זה מוטיב פסיכולוגי, שאתה לא מסוגל לרחם. הוא אפילו לא אומר שהם אכזריים, אלא שבגלל שלא מסוגלים להסתכל פונים עורף, וממילא מחפשים את הסיפוק שלהם אצל אומות העולם, וממילא זה מוציא אותם מכלל ישראל לאט לאט, עד כדי שמהרפאים האלה יש רפיון ידים, מרפים ידיהם מתורה ומיהדות בכלל. כמו שאנשים שאחרי השואה מרפים את ידיהם מאידישקייט, ואז מחפשים רק להיות ככל הגוים. יש טיפוסים שמתוך סבל מרפים את ידיהם מכל דבר טוב, גם מאמונה. אמרנו שהתפארת-הרחמים עולה עד לאמונה.

נפילים – נפילה בפגם הברית

יש נפילים, "הנפִלִם היו בארץ" – אותם פסוקים בסוף פרשת בראשית: "הנפִלִם היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כאן אשר יבֹאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבֹרים אשר מעולם אנשי השם". על פי פשט אפשר לחשוב שהנפילים והגבורים הם אותו דבר. בני האלקים ראו את בנות האדם כי טובות הנה, ובאו על בנות האדם וילדו את הגבורים, ו"המה הנפילים". אבל הזהר לא מפרש שהגבורים והנפילים הם אותו דבר, אלא שני סוגים. אדרבה, הזהר אומר שהנפילים הם עצמם בני האלהים שבאו על בנות האדם וילדו את הגבורים אנשי השם. למה? כי נפלו מהשמים. בתרגום יש להם שמות, שמחזאי וחזאל או עזא ועזאל. הם טענו לה' – למה אתה בורא את האדם? הרי הוא עתיד לחטוא לפניך. הם קטרגו על בריאת האדם – בפרשת בראשית כל הסיפור – ואז ה' אמר להם שאם תהיו למטה תחטאו יותר מבני האדם, הפיל אותם וכך היה. ובמה חטאו? בזנות. אם כן, נפילים היינו פגם הברית, נפילה בזנות.

היסוד הוא הצדיק, "צדיק יסוד עולם". מה כתוב על הצדיק? "שבע יפול צדיק וקם". למשל, יש סיפור, כמו שאומרים היום – שמישהו נופל, בחורה נפלה, בחור נפל. כל מי שחווה נפילה בחיים, במיוחד הנפילות הן בעניני שמירת הברית והצניעות, צריך טיפול, צריך לעזור בכך. אלו ה"נפילים".

ננתח עוד טפה: לפי הפירוש הזה, הנפילים האלה היו מלאכים בשמים. יש לפעמים, נקח דוגמה, ילד או ילדה שכילד קטן היה מלאך. יש הרבה ילדים שדומים למלאכים. פתאום מתבגרים, ובאיזה שלב קורה תאונה, נפילה. זה ממש מלאך מן השמים שנפל. אפשר מאד להבין מה זה אומר במקרים של היום, שבאים לפני מטפל/ת. צריך לדעת איך לטפל בנפילים.

שוב, הכל מתחיל מלמצוא גם אצלי את הנפילה. הרבי הרש"ב אמר[14] שמי שלא חווה שום שום כלום מפגם הברית לא מסוגל ללמוד ולהבין חסידות. כתוב ש-נפל גם מלשון נִפלא, כמו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", לכן החסידות היא גם רפואת הנפילה. הרבי הרש"ב אומר שזה תיקון הברית, שעיקר תיקון הברית הוא ההתעמקות בחסידות, ה"נפלאות מתורתך", "שבע יפל צדיק וקם".

עמלק – כפירה

אם כן, עד כאן יש לנו בעלי גאוה סתם, ענקים, רודפי כבוד שהם "הגבורים אשר מעולם אנשי השם", יש את הרפאים המתנכרים לצרת ישראל ולא מרחמים, ומי שלא מרחם סופו להתאכזר, ויש את הנפילים שנפלו בפגם הברית.

אחרון אחרון הוא עמלק. מי הם? כופרים. דווקא הכופרים תופסים מלכות. הם המלכות, הם המנהיגות. אחרי שהזהר מאריך להסביר את כל הסוגים האלה הוא אומר שמשיח זקוק רק למחית עמלק. אם נשארים בערב רב שאר הטיפוסים, אפשר לטפל בהם אחרי ביאת המשיח, אבל כדי להביא את המשיח העיקר לטפל בעמלק. מה זו הכפירה? לא כל אחד יבוא ויגיד שהוא כופר בה' כמו עמלק. רק לתת תחושה, כפירה היא כפור. כתוב "אשר קרך בדרך" – קליפת עמלק מקררת את האדם מההתלהבות הטבעית של יהודי מכל מה שבשם קדושה יקרא. קדש לשון יקד-אש, הקדש בוער באש, ומי שמחלל את הקדש היינו מי שמקרר את ההתלהבות של הקדושה של היהודי.

ברגע שאני אומר שכפירה בה' היא כפור אני יכול למצוא זאת בהחלט גם אצלי. אם אני קצת קר למשהו בקדושה – זו קליפת עמלק. ואם אני מרגיש שהאדם שבא לדבר איתי קר לקדושה – זה עמלק. בכל קור וכפור יש כפירה בה'. אם היה קשור ומאמין בה' היה כולו קדש, כולו בוער באש לקדושה, לתורה ולמצוות.

כאן עברנו, גם בקיצור נמרץ, על כל חמשת הסוגים. כל מה שהמטפל צריך למצוא בעצמו ולזהות בזולת על מנת לרפא את הזולת – הגאוה, הכבוד, ההתנכרות-אכזריות, הנפילה (פגם הברית, זנות), הכפור (הגרוע מהכל, כי אם האדם קר הוא מת, אי אפשר לעשות שום דבר – אי אפשר לשקם אותו בכלל).

לסיכום:

ענקים – גאוה, חסד-נצח

גבורים – רודפי כבוד, גבורה-הוד

רפאים – אכזריות והתנכרות, תפארת

נפילים – פגם הברית, יסוד

עמלק – כפירה, מלכות

ה. משה ראש המטפלים – יחוד אמונה–רחמים עם בטול–שמחה

אחרי זה, נעשה עוד משהו אחד לסיום, על פי רמז: אמרנו שבנפש הרופא צריך להתחיל מרחמים ובפנימיות יש לו אמונה – צריך לעלות לגלות את מקור האמונה, "ורפא", ולהמשיכו שוב למטה בתוך הרחמים, כדי שיהפכו להיות זרימה של עזרה ממשית לזולת, "ירפא".

ודאי למדו כאן את כל יג תכונות הנפש הפנימיות. אמונה היא פנימיות רדל"א ורחמים פנימיות התפארת, ודווקא שני אלה משלימים את עצמם. אמונה זה 102 ורחמים 298, יחד 400 – שלמות, כמו האות האחרונה של האלף-בית, ת, ושלמות בקבלה היא גם רבוע, 20 ברבוע. יש עוד זוג של הכחות הפנימיים שמצטרפים לאותו מספר, 20 ברבוע. אבל אמונה-רחמים הם בקו האנכי, האמצעי – הנקודה העליונה והנקודה האמצעית של הקו האמצעי. אבל למעלה, במוחין, הימין והשמאל שהם באיזון – לימין-לחכמה קוראים בטול ולשמאל-הבינה שמחה. בטול זה 47 ו-שמחה 353, שמתחברים יחד בדיוק ל-400. מה זה אומר? עוד פעם, יש פה שני יחודים בתכונות הפנימיות של הנפש, שיוצאים אותה שלמות – אמונה-רחמים, בטול-שמחה.

כנראה שהזוגות האלה קשורים זה לזה, אז צריך להבין שהאמונה שייכת בפרט לבטול או לשמחה והרחמים לבטול או לשמחה. הנטיה הראשונה היתה, אולי, לחבר את העליון, האמונה, לבטול, ואת השמאל-שמחה-אמא לחבר לרחמים, הלב, תפארת. אבל הסוד כאן הוא הפוך, שההתגלות של האמונה היא דווקא בשמחה והבטול מחיה את הרחמים.

בטול זה חכמה, שהיא חיות – כח מחיה – הבטול הוא נקודה שמחיה את הרחמים בלב. הרחמים בלב נקראים בן בקבלה, יש אבא-אמא-בן-בת – הבטול הוא אב והרחמים בן. על היחוד של בטול ורחמים דורשים בקבלה את הפסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". "מה" היינו בטול, אבל גם הבן הוא "מה". כתוב ש"מה שמו ומה שם בנו כי תדע" היינו יחוד האבא והבן, בטול ורחמים. בטול רחמים עולה משה. משה אמר "ונחנו מה" פעמיים, פעם אחת כנגד "מה שמו" ופעם שניה כנגד "ומה שם בנו" – יחוד של בטול ורחמים, שעולה משה.

אמונה שמחה – אמונה לשון אם, יש משהו באמונה ששייך לאשה דווקא (אמת שייכת לזכר ואמונה לנקבה, "אשת חיל עטרת בעלה", שרש הכלים שגבוה משרש האורות), והגילוי השלם של עתיקא הוא דווקא באמא, לכן מי שרוצה לגלות אמונה צריך להיות שמח. אחרון אחרון כאן, אולי זה היה קצת רציני – כמו כל הדברים, זה באמת רציני – צריך לסיים שהכל תלוי בשמחה. כדי לגלות אמונה צריך להיות בשמחה, שזה אמא. אמונה–שמחה עולה 455, משה במילוי יודים – מם שין הי. אם כן, בטול רחמים עולה משה פשוט, ו-משה במילוי עולה אמונה שמחה. זאת אומרת שהכל כאן קשור למשה רבינו. כל החשבון הזה היה לומר שצריך לחבר את האמונה והרחמים, שהוא גם חיבור הבטול והשמחה – הכל מכחו של משה. הפעם הראשונה שה' מופיע למשה הוא אומר "משה משה" בלי פסק טעמא, ששניהם מחוברים ממש, וכאן היינו חבור משה פשוט ומשה מלא, בטול-רחמים עם אמונה-שמחה. כמובן שיחד הכל עולה 800.

זה היה רמז לסיום, פרפרת, שצריך להתקשר למשה, במיוחד אותו רופא שרוצה להמשיך מהקב"ה "סלחתי כדבריך" – הוא חייב להיות קשור מאד מאד למשה רבינו, שניצוץ משה רבינו יופיע בו ממש ויוכל לבטא ממש "סלחתי כדבריך". שה' ירפא לכולנו, "ובא לציון גואל".

שאלות ותשובות

שאלה: מישהי הבינה מהלמודים פה שחשוב מאד לרסן את התגובות על כל מקרה שקורה. היא אומרת שבחינוך ילדים לפעמים צריכים להיות אסרטיביים ותקיפים. האם נכון שצריך לפעמים תקיפות, ולא רק מרוככים במדות?

תשובה: ב"ה אמרנו, שצריך איזון בין רפיון ומתח. צריך את האיזון הנכון.

שאלה: כיצד לא ליפול להתנהגות אוטומטית מחד ואובססיבית מאידך ולשכחה מצד שלישי? כיצד אזכור את המטרה שלי מעומק הנפש?

תשובה: כנראה שכל אחת מהמילים היא אחד מהנג"ע ר"ע, הנפילים וכיו"ב. כמו שהזהר אומר בסוף – צריך להתמודד עם עמלק. רפאים הם תפארת ועמלק מלכות. הם הזוג העיקרי שצריך להתמודד עמו. ברמז נגע רע – נגע פירושו מחלה, אבל בשרש נגע יכול להיות משהו טוב (משהו שנוגע לי), וכדי שבאמת יהיה לא טוב צריך להוסיף את ה-רע, שגם רומז ללשון הזהר ש"אין ברע למטה מנגע". ומי זה הרע? לפי הרמז של הזהר זה רק היחוד של רפאים-עמלקים. הנגע היינו נפילים-גבורים-ענקים, שהם גם לא בסדר, אבל עיקר הלא-בסדר היינו הרע, רפאים-עמלקים. כדי להפטר מכל המילים ששמענו, צריך להיות חם על אידישקייט, חם על קדושה, וחם על יהודי. גם רחמים הם חמים. כתוב "המו מעי", רחמים זה חמימות, יש חם במלה רחמים. צריך להיות חם על יהודי. לכן רחמים הם גם רחם, שמולידה. וצריך להיות חם על תורה ומצוות, מתוך אמונה בתורה ומצוות, וממילא מתפטרים מכל אלה. נאמר בצורה אחרת, כל הדברים האלה כי אדם קר – הכל מת – ואז נופל לכל הדברים האלה.

שאלה: פסיכולוגית של ילדים מטפלת בילד שמוגדר כאוטיסט, ומתברר שגם האבא מאד קר רגשית. הוא מתייחס לילד הקטן בן שלשה חדשים – לא מרגיש כלום, הוא קיר, כמו אויר. מבחינה מקצועית אומרים שהאבא אוטיסט רגשית, ושואלת אם להתייאש או שאפשר לעורר מחדש אהבה או מדות אחרות. כשהציעה לו להתפלל אמר לה – בשביל זה לא באתי אליך, הייתי הולך לרב.

תשובה: קודם כל, כדאי שהמטפל גם יהיה רב או רבנית. כמו שאמרתי, אנחנו לא מתייאשים. אין שום יאוש בעולם כלל. כתוב שיאוש הוא בעצמו פולחן עצמי. מי שאומר שאין מנוס… כתוב שיאוש זה יואש. היה מלך יהודה, יואש אותיות יאוש, שעשה מעצמו עבודה זרה – שישתחוו לו. אומרים שיאוש בא מפולחן עצמי. אין יאוש, הוא רק צריך את השליח הנאמן. בפסוק "ורפא ירפא" אחד הדברים שחז"ל לומדים שלא מכל אדם אפשר לזכות להתרפא. רופא הוא כמו מזל, כמו זווג. אפילו צדיקים לפעמים היו שולחים מאחד לשני, שהמקרה הזה לא בשבילי אלא בשביל צדיק אחר. לכן תלוי מי המטפל. אם המטפל הראשון כאילו נתקל בקיר אטום אז הוא שהוא עצמו צריך תיקון, או שבאמת צריך ללכת לאיזה רב טוב במקרה הזה – שהרב יכול לפתוח לו את העינים. מה שיצא בכלל, שלא תמיד אני הכתובת. זה בכלל דבר חשוב. אולי באמת מישהו אחר הכתובת. אבל לא מאמינים ביאוש.

שאלה: אבל איך באמת אדם קר יכול להיות חם?

תשובה: יש דרכים, יש זריקות מיוחדות… זה אפילו לא חומר סודי. בשביל זה נמצאים כאן.

שאלה (קצת קשורה לדברים שהוזכרו בשיעור): האם אפשר להגיע לחויה של הדרכה מלמעלה, מצד האלקות, כחויה אובייקטיבית בלתי אמצעית. כלומר, האם באמת אפשר גם בימינו, גם לאנשים פה, לבסס דיאלוג ולהגיד שמקבלים הדרכות מלמעלה?

תשובה: זה מסוכן, זה לא פשוט. מה שאמרנו היום שצריך – מי שזוכה – בסוף להיות צנור להעביר את סליחת הקב"ה. הלואי שנגיע לזה. אבל ככה לקבל הדרכות זה לא פשוט, דברנו הרבה פעמים, זה סימן חשוד לחלוטין. אם באמת יש את זה למישהו הוא לא יספר לאף אחד, זה יהיה בתכלית הצניעות.

שאלה (במהלך הלמודים נוגעים מהרבה זויות, אבל בכל אופן נפנה גם לרב): כאשר אני מסתכלת על החיים שלי בדיעבד אני מגלה שכל בחירה או החלטה נבעה ממחשבות או אירועים שקדמו לה והשפיעו עליה. היא נובעת מתוך רצף הגיוני. האם באמת באמת יכולתי לבחור אחרת?

תשובה: מי שלא קשור לאין, כפוף לדטרמיניזם, כל הזמן היש רודף את היש, סבה ומסובב, וקשה לעשות שינוי. מי שיש לו את המגע באין הוא בורא חדש, יש מאין, לכן העיקר "אין מזל לישראל". לכן דווקא ליהודים, שיש להם קשר לאין, יש להם את עיקר הבחירה החפשית. אצל לא-יהודים יכולת הבחירה מוגבלת, לבחור באמת-באמת, אבל יהודי כן יכול לבחור באמת-באמת ככל שקשור לאין האלקי. חוץ מהיכולת לבחור לשנות לטובה, כל תפלה היא "יהי רצון" חדש, שפועל למעלה רצון חדש לרפאות את החולה. נגזרה גזירה וצדיק מבטל את הגזרה, "ועמך כלם צדיקים". ליהודי יש כח לבטל גזרות, לעורר רצון חדש. זה גם חלק מהתעוררות רחמים רבים, שכאשר הם עולים לכתר, לשרש, זה עושה רצון חדש אצל ה'.