נגינה

 מכון גל עיני כח אלול

כחלק מסדרת השיעורים על פרק שירה (קיץ תש”נ) נלמדה שירתו הארוכה של התרנגול, על שבעת חלקיו. בעקבות עיתוי השיעור – ערב ראש השנה – קושר הרב בין שירת התרנגול (קריאת הגבר) ותקיעת השופר המעוררים שניהם את האדם.

א. שופר, תרנגול ומה שביניהם

נגנו “הרת עולם”.

השופר והתרנגול – שני המעוררים

היום, לפני ראש השנה, נלמד על השופר – “מצות היום בשופר”[ב]. אפשר לקשר זאת עם מה שלמדנו בפעמים הקודמות מתחילת ספר הבהיר, וגם עם מה שלמדנו לפני כן בפרק שירה.

הרמב”ם פוסק להלכה[ג] שהתפקיד של השופר הוא לעורר את האדם ממצב של תרדמה בנפש, “עורו ישנים משנתכם”. לפני השופר כל אחד רדום וישן לו, “ישן נושן”[ד], והשופר נועד להקים ולעורר אותו. זהו גם הענין העצמי והפנימי של התרנגול בין הנבראים. כמו שכתוב בחז”ל, וגם בפרק שירה, הענין של התרנגול, הכח המיוחד שהקב”ה נתן לו, הוא לעורר את הבן אדם – כמו שרבי עקיבא היה לוקח אתו תרנגול כשהיה הולך לטייל ולנסוע ממקום למקום, בשביל שיעורר אותו בלילה, בחצות[ה]. אם כן, יש משהו מאד משותף, מכנה משותף, בין התרנגול לבין השופר – שני המעוררים.

התרנגול מרומז כאן בתחילת ספר הבהיר – שמו של ספר הבהיר הוא על פי הפסוק “בהיר הוא בשחקים”^[ו], ואמרנו בפעם הקודמת ש”בהיר הוא בשחקים” בגימטריא תרנגול. תרנגול שוה גם נצח ישראל, “נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם”[ז].

תרנגול – עם ישראל – “אורה שלי היא”; עטלף – אומות העולם – “אור היום מחשיך עיניו”

הפירוש שהתחלנו ללמוד כאן, “אור הבהיר”, מצטט מהגמרא במסכת סנהדרין^[ח]:

מאי דכתיב “הוי המתאוים את יום ה‘ למה זה לכם יום ה‘ הוא חשך ולא אור“? משל לתרנגול ועטלף [שני עופות] שהיו מצפין לאור. א“ל תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה.

‘האורה נבראת בשבילי – אני מסוגל, אני כלי, להנות מן האור. אבל אתה לא כלי לקבל אור – אז למה אתה מצפה לו?’. זה מה שהוא הסביר קודם בַפירוש – שאצל ‘בני חלוף’, בני העולם הזה, החשך והאור מתחלפים. כמו שהאדם חולף-עובר, כך המושגים היסודיים של כל המציאות, של כל הבריאה – אור וחשך – מתחלפים. מה שנדמה לו כאור הוא בעצם חשך, ומה שנתפס אצלו כחשך הוא בעצם “בהיר הוא בשחקים” – אור גדול. מי שמבחין באמת בין האור לבין החשך, מי שמצפה לאור, מי שֶׁכלי לקבל אחר כך את האור, “שאורה שלי היא”, זהו התרנגול – מה שאין כן העטלף:

הנה אם נשאל את העטלף ביום [שיגיד מה עכשיו – אור או חשך?] יגיד: כעת חשך [העטלף, באמצע היום, יאמר שעכשיו חשך.]. ובלילה [כשחשך בחוץ] יענה: עכשיו אור. לפי שבהירות אור היום מחשיך עיניו [האור הבהיר של היום מסנוור אותו.], ורק מעט האור שבחשכת הלילה יוכל לקבל [העטלף הוא כלי רק לטיפה של אור.]. וזה שהביאו בסמוך בגמרא [בהמשך הגמרא בסנהדרין שם] הפסוק “הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה‘ וכבודו עליך יראה” [כלומר שה’ מתגלה, “מוציא חמה מנרתיקה”[ט], לכולם – אבל דווקא באותו יום שה’ מאיר אור גדול לכולם, אז “החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח הוי’ וכבודו עליך יראה”[י].], רק שהם [שאר אומות העולם] כעטלפים, שלא יכולין לקבל בהירות האור [לכן אצלם חשך.].

אם כן, יוצא שהתרנגול הוא הלעומת-זה של העטלף. במשל הזה התרנגול הוא עם ישראל, שמתוך חשכת הלילה, מתוך הגלות, מצפה לאור – ובאמת האור שייך לו. לכן הוא גם מבחין בין אור ובין לילה, כמו הברכה הראשונה שמברכים כשקמים מן השינה – שלפי הקבלה[יא] מברכים אותה מחצות הלילה, מאותו רגע שהתרנגול קורא בפעם הראשונה. כמו שנסביר תכף, הקול הראשון של התרנגול הוא בחצות לילה, וכשקמים אז כבר מברכים את הברכה הראשונה של ברכות השחר, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”.

קשר התרנגול לשני המאורות

דרך אגב, אני לא יודע האם כל הצבור כאן עוקבים אחרי הימים שמכ”ה באלול ועד ראש השנה. יש ענין גדול לדעת שימים אלה הם כנגד ימי בראשית[יב] – בשבת היה “יום אחד”, וכך הלאה. היום שעכשיו עובר, כ”ח – בו מגיע לְאדם ‘מזל טוב’ ליום הולדתו – הוא יום בריאת המאורות הגדולים, שהענין שלהם הוא “להבדיל בין האור ובין החשך”. הכח של המאורות להבדיל ניתן לתרנגול. מתי התרנגול עצמו נברא? ביום החמישי, היום. אז אנחנו עוברים מיום רביעי ליום חמישי של מעשה בראשית. התרנגול נברא יחד עם העופות, אם כי יש בו משהו מיוחד – שמכל העופות הוא הכי דומה לבהמות שנבראו ביום ששי. התרנגול אחוז כאן וכאן – אחוז ביום רביעי, בכך שיש לו את הכח של המאורות, “להבדיל בין האור ובין החשך”. [במה הוא דומה לבהמות?] הוא בקושי עף, כבד… [אולי בגלל שאוכלים אותו כמו שאוכלים בהמות?] לא, פשוט אם אתה עוף – תעוף. אם אתה לא עף – צריך לבדוק את הסימנים שלך… מה לומדים ממנו? דרך ארץ ב”המוציא”, ארץ-ארציות, לא שמימיות, לא ‘דרך שמים’.

באמת לאיזה יום שייך השופר של ראש השנה? [ששי.] כן, הוא נברא עם הבהמות, ביום ששי – בראש השנה, סמוך לבריאת אדם הראשון. לאדם הראשון היה שופר מוכן, ‘טרי’, לתקוע בו.

ענין ראש השנה אצל הצדיק

[הרב, אפשר לשאול שאלה מרבי נחמן?] אנחנו באמצע ענין. [על ראש השנה.] בסדר, נשמע. [מה הענין הגדול של רבי נחמן שיהיו אצל הצדיק בראש השנה[יג]? מה זה קשור לראש השנה?] צריך להתקשר לראש, הראש הוא המנהיג. החג לא נקרא ‘תחילת השנה’ אלא “ראש השנה”, המנהיג של השנה. בראש השנה צריך להיות קרוב ומקושר למנהיג, הראש – ואז אתה מקבל כח של ראש, להנהיג את השנה.

הבדלה, הארה וממשלה – הכנעה-הבדלה-המתקה

זה גם קשור באופן מיוחד עם היום הרביעי של מעשה בראשית – כ”ח, היום. כתוב שהמאורות נבראו בשביל שלשה דברים: “להבדיל”, “להאיר”, “ולמשֹל ביום ובלילה”. שוב, בימים האלה של מעשה בראשית, בכל יום כדאי להתבונן בבריאה של אותו יום, “כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה”[יד] – זו סגולה לקבל את הכח של נבראי אותו יום. בעבודה הפשוטה, היום חשבתי על כך שבכל הסיפור של מעשה בראשית עד כאן לא כתוב “ממשלה”. באמת אצל אדם הראשון כתוב “רדו”. מה כתוב ביום ששי? תביא חומש. אדם הראשון אמור להיות המלך של כל הבריאה, אבל אצלו כתוב רק “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו”[טו] (וחז”ל דורשים ש”אם זכה רדו, ואם לאו יֵרדו”[טז]) – מילה מיוחדת. לא כתוב ‘מלכות’ וגם לא ‘ממשלה’. אבל הממשלה כתובה אצל צבא השמים, ביום רביעי, “ולמשֹל ביום ובלילה”[יז], “את המאור הגדֹל לממשלת היום ואת המאור הקטֹן לממשלת הלילה”[יח]. גם מענין שהממשלה של הכוכבים כתובה רק כאשר הם התחלקו למאור הגדול ולמאור הקטן – כל זמן שהם “שני המאֹרֹת הגדולים[יט]” אין עדיין ממשלה.

ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל [הפועל הראשון, “הכל הולך אחר הפתיחה”[כ], הוא “להבדיל”] בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר [הפועל השני הוא “להאיר”] על הארץ. ויעש אלקים את שני המארת הגדולים [בתחילה הם “שני המארת הגדולים”, “שוין בקומתן”.] את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים [הם מתחלקים, נפרדים. כאן כתוב בפירוש את המדרש המפורסם של חז”ל[כא] על מיעוט הירח, שהיה על רקע המחלוקת מי ימלוך, ש”אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”. איני זכור כרגע האם חז”ל אומרים, או שר’ אייזיק במאמר הגדול שלו “שני המארת”, שהשרש של ממשלה כתוב רק כאשר הם התפרדו והתחלקו.] ויתן אתם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ [עוד פעם “להאיר”.]. ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך [כל זה פסוק בפני עצמו, בו הוא חוזר על כל הפעלים – הבדלה, הארה וממשלה – בסדר שונה. בהתחלה היה “להבדיל”, בפסוק שלאחר מכן היה “להאיר”, ובפירוד ביניהם – כשהם כבר לא “שני המארת הגדולים”, אלא “המאור הגדל” ו”המאור הקטן” – כתובה לשון ‘ממשלה’. אחר כך כתוב “(א) להאיר על הארץ (ב) ולמשל ביום ובלילה (ג) ולהבדיל בין האור ובין החשך”] וירא אלקים כי טוב. ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי.

לכאורה, בשלשת הפעלים של צבא השמים ביום רביעי יש הכנעה-הבדלה-המתקה בצורה מאד ברורה. מה הן? “להבדיל” הוא הבדלה, די ברור; “להאיר” הוא המתקה, “ומתוק האור”[כב]; “ולמשל” הוא הכנעה, להכניע את הזולת. מה ההבדל בין מלוכה לבין ממשלה? כתוב “מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודֹר”[כג]. כתוב[כד] שמלכות היא “ומלכותו ברצון קבלו עליהם”[כה], על פי רצון התחתון – מה שאין כן ממשלה, שהיא גם בכפיה מלמעלה שלא ברצון. החידוש הוא ש”ומלכותו בכל משלה”[כו] – בחיצוניות, ב”בכל משלה”, יש נקודת בטול. זהו אחד מהפירושים לפסוק “ומלכותו בכל משלה” – בכל מצב של ממשלה, שהיא כפיה בחיצוניות, יש בכל זאת נקודת בטול, שהעם מקבל את המלך ברצון ולא רק בכפיה.

מקום (“עולמים”) וזמן (“דור ודֹר”)

[שאלה: מלכות היא מקום (“מלכותך מלכות כל עולמים”) וממשלה היא זמן (“וממשלתך בכל דור ודר”). יש משמעות לכך?] יש כמה פירושים מהו “דור”. יש פסוק “קורא הדֹרות מראש”[כז]. בארמית “דוּרא” היא שורה. הישיבה שורות-שורות נקראת “דורא דורא”, מלשון שורה. כמו השתלשלות של עיגולים – עוד עיגול ועוד עיגול – כך עוד שורה ועוד שורה. “קורא הדרות מראש” – כל הדורות היו בתוך הראש, שזו המחשבה הקדומה דא”ק בקבלה, והקב”ה ממשיך, מושך ומוריד את הדורות, את השורות, מתוך הראש.

הפסוק אולי הכי חשוב על דור הוא בתחילת קהלת[כח], “דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת”. “דור הלך ודור בא” פירושו שדור הוא מצב חולף ועובר, ולכן כתוב שדורות הם בדרך כלל ז”ת. “קורא הדרות מראש” הוא הז”ת מתוך הג”ר, או במיוחד מתוך אמא, מתוך המחשבה הקדומה, והם בני-חילוף. כל דור מת, מסתלק, על מנת לפנות מקום לדור הבא – לא יתכנו שני דורות ביחד, “אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא”[כט] – ובכך הוא מחדיר בתודעת הדור הבא שגם הוא זמני בלבד, שעתיד למות. זה פשט של “דור הלך ודור בא” – קצת על דרך עולם התהו אפילו, בו כתוב “וימלך… וימת”[ל], כל אחד מולך ומת, מפנה מקום לבא אחריו. זה נקרא “דור ודר”. לא לחשוב שדור הוא באמת עולם התהו, יכול להיות גם “זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור”[לא]. בכל אופן הדורות הם ז”ת. עולם, על פי פשט בתנ”ך, הוא זמן נצחי – לא מצב מתחלף.

ממשלה ואתכפיא על המדות

בתוך המדות, הז”ת, שהן זמן חולף ועובר, צריכה להיות ממשלה. ב’עבודה’ ממשלה היא כמו אתכפיא. הפירוש הפשוט בחסידות ל”וממשלתך בכל דור ודֹר” הוא שצריך לעשות אתכפיא למדות. יש גם רמז: כתוב בקבלה שדור ר”ת דחילו ורחימו – שתי המדות העיקריות, יראה ואהבה, בהן האדם צריך “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”[לב], שתהיה ממשלה, דהיינו אתכפיא, על המדות. מה שאין כן “עולמים” יותר גבוה מכך, למרות שכתוב במילה אחת ולא בשתי מילים. הפשט של “עולמים” כאן הוא לא עולמות, אלא על דרך ‘נצח נצחים’. אפשר גם לדרוש “עולמים” מלשון העלם, שהולך על ההעלם של המוחין ביחס למדות. לפי זה, הקבלת המלכות לרצון ובטול למלך היא מצד החכמה, כח מה, שם יש בטול, “ראשית חכמה יראת הוי'”[לג]. נסביר זאת אולי תכף, בהמשך. אם כי עיקר הענין של ראש השנה הוא קבלת עול, אבל בשביל להתבטל צריך חכמה. הראשית של ראש השנה היא ה”ראשית חכמה יראת הוי'”. עד כאן לגבי “מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודר”. במילים שלנו במאמר “פרק בעבודת ה'”[לד], מלכות היא בטול וממשלה היא הכנעה.

סדר הממשלה, ההבדלה וההארה בפסוקים

נחזור לעניננו: יש בפסוק לשון ממשלה, שהיא הכנעה; לשון הבדלה, שהיא כמובן הבדלה; ולשון הארה, שהיא המתקה – “ומתוק האור ורואה את השמש”. כתוב “ומתוק האור” ביחס לראית השמש, ובדיוק כאן ביום רביעי בריאת השמש. על אותו אור של השמש במיוחד כתוב שהוא מתוק. אם כן, צריך להבין רק את הסדר: קודם כתוב “להבדיל” ו”להאיר”, שהם הבדלה והמתקה, ורק אחר כך באה הממשלה; ואחר כך – כשהוא חוזר על הדברים – גם לא לפי הסדר שהייתי חושב: “להאיר”, “למשל”, “ולהבדיל”. צריך להתבונן בזה.

כח התרנגול – למשול על הזמנים

בכל אופן, המושגים ‘אור’ ו’הבדלה’ כבר היו בימים ראשון ושני. מה שמיוחד ביום רביעי, שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו – אפילו לא אצל אדם הראשון – הוא ממשלה. ממשלה על מה? על זמנים, על יום ולילה. לכן הווארט של יום רביעי, כח אלול, הוא שיש כאן מקור של כֹח למשול על הזמנים החולפים, שאתה – כמו התרנגול, בו פתחנו – מבדיל ומבחין בין יום ולילה, וגם יודע איך לצפות לאור מתוך חשכת הלילה, ובטוח שהאור שייך לך, “שאורה שלי היא”, כמו שכתוב בחז”ל, שעל כן לעתיד לבוא “החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח הוי’ וכו'”. הענין הוא שכאן האדם שמקבל מהשמש והירח הוא המושל בימים, בשנים ובמועדים – הוא מושל על הזמן. באמת שייך לתיקון של אדם, למשול על כל מה שקשור לזמנים [הוא כל הזמן מאחר…] כן, אתה מאחר. ביום הזה הבן אדם יכול להיות מושל על הזמן ולא שהזמן ימשול עליו. בשביל למשול על הזמן צריך להיות בבחינת “נפש”. כתוב בספר יצירה[לה] שיש עולם-שנה-נפש. עולם הוא החיצוניות של עולמות בי”ע; הנפש היא פנימיות האצילות, שמהוה את העולמות התחתונים; והממוצע ביניהם הוא השנה, הזמן. בשביל למשול על הזמן צריך להיות נפש. זה הווארט המיוחד של יום רביעי. ושוב, מבין אלו שנבראו ביום החמישי, בסמוך, מי שמקבל את הכח הזה – שהוא נקרא ה”גדר” בענין הזה – זהו התרנגול.

חזון וראיה

[שאלה: בתהלים פרק פט[לו] כתוב “אז דברת בחזון לחסידיך” – זה אור, חזון. אחר כך כתוב “ותאמר שויתי עזר על גבור” – הבדלה. ובסוף “הרימותי בחור מעם”, זו הכנעה.] למה “שויתי עזר על גבור” זו הבדלה? [צריך פה התגברות, “עזר” זו התגברות, ואחר כך “הרימותי בחור מעם”, להמשיל מישהו. האור גנוז בתוך ה”חזון”.] באמת, ידוע[לז] שחזון הוא אחוריים של מראה. הלב חוזה – חזון מלשון חזה. יש ‘רואים’ ויש ‘חוזים’. ‘חוזים’ כמו החוזה מלובלין, ו’רואים’ כמו שמואל הנביא שאמר על עצמו “אנכי הרֹאה”[לח]. אז כתוב שרואים בעינים וחוזים בלב[לט] – דרך החזה.

כינוי “גבר” לתרנגול

הכל בדרוש התרנגול – העוף שנברא ביום חמישי וקצת דומה לבהמות שנבראו ביום ששי. בנוסף, בגמרא במסכת פסחים[מ] יש מחלוקת לגבי המלה “גבר” – האם הולכת על בן אדם או על תרנגול. הלשון היא “קריאת הגבר”, כלומר שיש בבית המקדש מישהו שממונה לקרוא לפנות בקר, ומחלוקת מהי “קריאת הגבר” – האם של בן אדם או של תרנגול. מכך שיש מחלוקת, ומכיון ש”אלו ואלו דברי אלקים חיים”[מא], רואים שממש הוה-אמינא שהתרנגול הוא בן אדם, “גבר” ממש, וממנו לומדים דרך ארץ שקדמה לתורה[מב]. אם כן, התרנגול מקבל את הכח שלו מיום רביעי, ועל פי פשט הוא עצמו נברא – יחד עם כל העופות – ביום חמישי, אבל יש לו דמיון גם לבהמות, ועוד יותר יש לו דמיון לבן אדם, “גבר” שקורא. [יש את הטבילה שתקנו כדי “שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים”[מג].] כן. זו טבילת עזרא – שייך לזיווג, שהוא ענין דרך ארץ שלומדים מהתרנגול.

‘קוקוריקו’

הגענו לכל זה מתוך שרצינו לקשר בין התרנגול לבין השופר של ראש השנה, היות שהתפקיד של שניהם הוא לעורר – על השופר כתוב “עורו ישנים”, וגם התרנגול ענינו לעורר. צריך גם להבין מה בין ההתעוררות של התרנגול לבין ההתעוררות של השופר בראש השנה. מי יכול לומר לי עוד רעיון פשוט שמקשר בין השופר של ראש השנה לבין התרנגול? [קוקוריקו.] כן, קוקוריקו – הסיפור על הבעל שם טוב[מד]. מי שלא יודע לתקוע בשופר יש לו עצה, יכול לבוא לבית כנסת ולצעוק ‘קוקוריקו’… אבל צריך להיות תמים ופשוט לגמרי. הבן אדם צריך להיות תרנגול, ולהוציא ‘קוקוריקו’ אמיתי של תרנגול מתוך הפה שלו, פרק שירה, ואז פועל את כל ההמשכות ואת כל הכוונות של השופר. מהסיפור הזה רואים שיש ממש “צד השוה” בין קריאת התרנגול לקול השופר.

גם המלה הזו, קוקוריקו – שאינני יודע מי המציא אותה – היא לשון קריאה, קריאת הגבר. עיקר ההברה שלה הוא קורא – פשוט שזהו סוד הקריאה. כשאנחנו מסבירים את סוד השופר יש בכך ארבעה שלבים: צעקה, אנחה, בכיה וקריאה. התקיעה הראשונה היא בחינת צעקה; אחר כך השברים הם אנחה, “גנוחי גנח”[מה] בלשון חז”ל; התרועה היא בכיה, “ילולי יליל”[מו] בלשון חז”ל; והתקיעה בסוף היא קריאה פשוטה. בחז”ל זה נקרא “פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה”[מז]. התקיעה הראשונה היא צעקה פשוטה, והאחרונה – הגדולה – היא קריאה פשוטה. סימן שהתרנגול שייך דווקא לתקיעה הגדולה. הוא קצת מקיף את כל השלבים בתוך ה’קוקוריקו’ שלו. זהו לא ‘קול פשוט’, יש בו כמה חלקים – אז כנראה שהוא מחבר את כולם ביחד.

קריאה ומקרה

[שאלה: מה הרב אמר על התקיעה הראשונה והאחרונה?] התקיעה הפשוטה בתחילה היא בבחינת “צעק לבם אל א-דני”[מח], צעקה פשוטה מעומק הלב. בסוף יש קריאה פשוטה, “בכל קראנו אליו”[מט], “‘אליו’ ולא למדותיו”[נ]. קריאה היא תמיד שקוראים את ה’ לבוא אלינו – קוראים לו בקריאה, כי זהו זמן בו אין בי צעקה, אבל הפנימיות של צעקה היא קריאה. כתוב[נא] שקריאה היא תיקון קרי–מקריות. קריאה לה’ פירושה גילוי של מקור ההשגחה הפרטית למשך כל השנה כולה. הצעקה הראשונה היא מתוך העלם השגחה. השגחה היא ‘מה קורה כאן?’ – אבל הקריאה בסוף היא המשכת ה’מה קורה כאן?’, תיקון הקריאה. כתוב שעיקר ההבדל בין מקרה לבין קריאה הוא רק א, כמו הרבה סודות שיש על דרך זה – כמו גולה וגאולה ועוד כמה דוגמאות חשובות. אצל בלעם כתוב “ויקר”[נב] ואצל משה כתוב “ויקרא“[נג]. מהי ה-א? “אאלפך חכמה”[נד], “אלופו של עולם”[נה], כלומר שבתוך מה שנדמה כמקרה יש אלופו של עולם. קריאה היא להמשיך את “אלופו של עולם”, וגם את “אאלפך חכמה”, בתוך המקרה – אני יכול, בחכמת היהודי שבי, לראות את “אלופו של עולם” בכל מקרה ומקרה. לכן לפעמים כתוב בתורה “מקרֶא”, כלומר מקרה עם א בסוף[נו]. זה התיקון של המקרה, של הקרי – לקרוא לכך שיתגלה שאין מקרה.

שופר – ג קולות – ג”ר; תרנגול – ז קולות – ז”ת

מה יכול להיות הסוד של הקשר בין השופר לבין התרנגול? כידוע, על כל דבר יש שירה, פסוק – כל נברא ונברא שר לקב”ה. השירה היינו הגילוי של פנימיות הנפש, רוח החיים מאת ה’ שמחיה כל נברא ונברא. לכל הנבראים יש שירה אחת, אם כי לפעמים היא מורכבת מכמה פסוקים, אבל התרנגול יוצא דופן – יש לו שבעה קולות. שירת התרנגול היא הקטע הכי ארוך ומורכב בפרק שירה. כל קול שלו הוא פסוק אחר וענין אחר. הזהר[נז] כותב בפירוש ששבעת הקולות של התרנגול הם על כל שעה ושעה מחצות הלילה ועד הנץ החמה. חצות היינו השעה 12:00 בלילה והנץ החמה היינו השעה 6:00 בבקר. בכל שעה ושעה יש קריאה אחרת, קול אחר, של התרנגול. קודם כל, במבנה, רואים שיש לתרנגול שבעה קולות, מאמצע הלילה עד אור הבקר – עד “עליך יזרח הוי'”, הפסוק שהגמרא בסנהדרין מביאה בהמשך למשל התרנגול והעטלף. הסיום של התרנגול הוא ב”עליך יזרח הוי'”, הזריחה. הקריאה כאן, ההתעוררות מצד התרנגול, נקראת התעוררות של הז”ת, כלומר התעוררות השבע, שבכל מקום הן מדות הלב, כמו שדברנו קודם על “דור ודֹר” – מה שאין כן בקול השופר, שעיקר הקולות שלו הוא שלשה קולות. אם לשופר יש שלשה קולות ולתרנגול שבעה קולות, סימן שהקשר ביניהם הוא שהשופר כנגד ג”ר, ג ראשונות, הכתר והחכמה והבינה או החכמה והבינה והדעת, כלומר שהוא מעורר מהכתר; והתרנגול מעורר את המדות, את הלב. בכל לילה ולילה צריך לעורר את ה”אני ישנה ולבי ער”[נח], לעורר את הלב, ובראש השנה צריך לעורר את הראש – לכן הוא נקרא “ראש השנה”, בו מעוררים-מאירים את הראש, דהיינו הג”ר, על ידי השופר.

ב. שירת התרנגול

התעוררות התרנגול

יש הרבה פירושים לפרק שירה. כאן נלמד רק אחד מהם, שבנוי על פי מה שכתוב בזהר ששבעת הקולות הם כנגד שבע השעות שמחצות הלילה ועד אור הבקר.

תרנגול אומר. בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן עדן, זולפים כל אילני גן עדן בשמים, ומרננים ומשבחים, ואז גם הוא מתעורר ומשבח.

הכל מתחיל מכך שהקב”ה נכנס אצל הצדיקים בגן עדן, ואז כל האילנות של גן עדן זולפים בושם, כל הבריאה של גן עדן מתחילה לרנן ולשבח לקב”ה (כתוב “רננה ברמשא”^[נט], רינון הוא בלילה), ואז גם התרנגול צריך להתעורר – הוא מעורר אחרים רק לאחר שהוא עצמו מתעורר. מי מעורר אותו? הקב”ה, כשנכנס לגן עדן, וגם – ובעיקר – כל זליפת הבשמים מהאילנות של גן עדן, שהם הריח של גן עדן. בחז”ל מוסבר[ס] שכשיעקב אבינו נכנס ליצחק לקבל את הברכות נכנס אתו ריח גן עדן, “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'”[סא]. יש כמה רמזים יפים על כך. ריח גן עדן שוה נשמה, הנשמה של כל יהודי היא ריח גן עדן, ועוד שוה “אביר יעקב“[סב], שייך ליעקב אבינו בפרט – התוקף העצמי של יעקב. אם כן, התרנגול מביא לנו את הריח הזה שמעורר אותו, ואז הוא גם מתחיל לשבח ולקרוא לנו. אז מה הוא אומר?

הקולות הראשון והשני – פרק כד – הפרק של ראש השנה

בקול ראשון אומר. שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד: מי זה מלך הכבוד הוי‘ עזוז וגבור הוי‘ גבור מלחמה[סג].

זהו הסוף של פרק כד בתהלים, “מי יעלה בהר הוי’ וכו'”, הפרק שמתחיל “להוי’ הארץ ומלאה”. מתי אומרים את הפרק הזה? [בראש השנה.] זה פרק מיוחד של ראש השנה – עוד רמז יפה לכך שהתרנגול שלנו שייך לראש השנה. יש שאומרים את הפרק הזה לאחר תפלת ערבית של ליל ראש השנה, וברוב המקומות נוהגים לומר אותו בכוונה גדולה – כי הוא הסיום, החותם, של כל התפלה. את הפרק הזה אומרים כאשר עדיין יש הסתלקות החיות מן העולמות, לפני תקיעת שופר. עוד כוונה – אמירת הפרק הזה בלילה, לפני התקיעה, מביאה לנו את שני הקולות הראשונים של התרנגול, כמו שתכף נראה. זהו הפרק של שירת התרנגול. גם ב”אשרי”, שאומרים שלש פעמים ביום, יש כמה פסוקים שמופיעים בפרק שירה וראוי לכוון בהם – למשל שירת הנחש, “סומך הוי’ לכל הנֹפלים”[סד], ועוד כמה. לעניננו – פרק כד, “שאו שערים ראשיכם”, הוא שני הקולות הראשונים של שירת התרנגול.

בקול שני אומר. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד: מי הוא זה מלך הכבוד הוי‘ צבאות הוא מלך הכבוד סלה[סה].

קול ראשון – מקדש של מטה; קול שני – מקדש של מעלה

מה ההבדל בין הראשון לבין השני? מסביר כאן הפירוש, על פי הזהר, שהפסוק הראשון, “הוי’ עזוז וגבור הוי’ גבור מלחמה” – ביטויים שלא נזכרו לאחר מכן – נאמר לגבי בית המקדש של מטה. יש מאמר חז”ל[סו] שהקב”ה נשבע שהוא לא יכנס לבית המקדש בירושלים של מעלה עד שלא יכנס קודם לבית המקדש של מטה. בשביל בית המקדש של מטה צריך שתהיינה המדות של “הוי’ עזוז וגבור, הוי’ גבור מלחמה”, להלחם נגד כל האויבים. רק כאשר ה’ מניח לנו מכל האויבים שלנו מסביב, אז יש מצוה לבנות את הבית ואז השכינה נכנסת לתוכו. לכן הקול הראשון הולך על בית המקדש של מטה דווקא, שהוא קודם; מה שאין כן הקול השני, פסוק של שלום מוחלט – “הוי’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה” – אין בו שום גבורה או מלחמה, אלא להפך, והוא כנגד בית המקדש של מעלה. שוב, רק לאחר שנבנה בית המקדש של מטה ולאחר שהקב”ה השרה בו את שכינתו, “ושכנתי בתוכם”[סז] – אז הוא נכנס גם לבית המקדש של מעלה, שנמצא ברקיע “זבול”[סח] שכנגד התפארת[סט]. קודם צריך להכנס לבית המקדש של מטה, בארץ, שהיא המלכות, והיות ש”בנין המלכות מן הגבורות“[ע] צריך להיות “הוי’ עזוז וגבור הוי’ גבור מלחמה”. זוהי בנית בית המקדש של מטה – המלכות – מן הגבורות. אחר כך נבנה בית המקדש של מעלה, שנקרא “סוד התפארת”[עא], ברקיע זבול, ושם רק “מי הוא זה מלך הכבוד הוי’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה”. שני הקולות הללו הם בחצות ובשעה 1:00 בלילה. לפי זה בית המקדש של מטה נבנה בחצות, ואחר כך, בשעה 1:00, בית המקדש של מעלה.

קול שלישי – “עמדו צדיקים ועסקו בתורה”

בקול השלישי יש משהו מענין – כל פרק שירה הוא פסוקים, והוא לא פסוק אלא משפט מחודש:

בקול שלישי [בשעה 2:00 בלילה] אומר. עמדו צדיקים ועסקו בתורה, כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא.

מה שייך המשפט הזה ל-2:00 בלילה? הפירוש מסביר שאז תחילת האשמורה השלישית – יש ג משמרות-אשמורות בלילה[עב] וכל אחת מהן אורכת 4 שעות. בכל אשמורה הקב”ה בוכה על דבר מסוים, ויש מאמר חז”ל שבאשמורה האחרונה, השלישית, הוא בוכה על תלמידי חכמים שאינם עוסקים בתורה – מתרשלים מלעסוק בתורה כמו שצריך. [דווקא בזמן הזה?] כן, החל מהשעה 2:00 – לכן קריאת התרנגול בשעה זו היא “עמדו צדיקים ועסקו בתורה וכו'”.

קול רביעי – “לישועתך קויתי הוי'”

בקול רביעי [בשעה 3:00 בלילה, כשנשארו עוד שלש שעות עד לתחילת היום] אומר. לישועתך קויתי הוי‘^[עג].

זה הפסוק שמסיים את ברכת דן, בברכות יעקב אבינו בפרשת ויחי. כידוע, זהו המקום היחיד בכל הברכות בו מוזכר שם ה’. יותר מכך, כאן מסתיים החלל הכי גדול בכל חמשה חומשי תורה (ואולי גם בכל התנ”ך) שלא מוזכר שם ה’ – לאחר 318 פסוקים, מאז שיוסף נאסר בבית האסורים עד הפסוק “לישועתך קויתי הוי'”, כלומר שהפסוק הזה שובר את הצמצום ואת החשך של אי-הזכרת השם המיוחד. פסוק שאומרים גם בקריאת שמע שעל המטה, ויש שאומרים אותו גם לאחר השירותים. אז הוא מסביר כאן, פירוש מאד טוב, שיש מאמר חז”ל[עד], לגבי מלחמת גוג ומגוג, שאומר שכל המלחמה אורכת שלש שעות בלבד (היום אפשר להסביר שזו מלחמה גרעינית או כיוצא בזה) – שאלו שלש השעות האחרונות של הלילה, כלומר שה’ ינקם מִגוג ומגוג וישמיד אותם עם אור הבקר, דהיינו שהמלחמה תתחיל בשעה 3:00 לפנות בקר ותגמר בזריחת החמה. באיזה לילה זה יהיה? כותב שבהושענא רבה. הוא מסביר שבתחלת המלחמה – בשעה 3:00 – התרנגול יצעק לכולם “לישועתך קויתי הוי'”. כתוב בזהר[עה] שאלוף הצבא, הרמטכ”ל, של המשיח, יהיה משבט דן, בחינת שמשון, והוא אומר את הפסוק “לישועתך קויתי הוי'”. מתי? בכל בקר בשעה 3:00, דרך הפה של התרנגול. אם כן, יש בחינה שמתחילים את מלחמת גוג ומגוג בכל בקר בשעה 3:00 והנצחון המוחלט והמוחץ הוא ‘על הבקר’ – ענין שחוזר על עצמו כל יום.

הקולות החמישי, הששי והשביעי – השכמת הבקר, הכנה לתפלה וקיום המצוות

הקולות החמישי והששי הם שני פסוקים מספר משלי:

בקול חמישי [בשעה 4:00] אומר. עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך^[עו].

בקול שישי [בשעה 5:00] אומר. אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם^[עז].

שני הפסוקים הללו הולכים ביחד.

בקול שביעי [האחרון, באור הבקר ממש] אומר. עת לעשות להוי‘ הפרו תורתך^[עח].

זהו הסיום של התרנגול. צריך להבין מה זה. כאן הפירוש מסביר על פי ההלכה: כתוב בשלחן ערוך[עט] שזמן עטיפת טלית והנחת תפלין הוא שעה לפני הזריחה. אבל כתוב, מובא בהלכה, שעל מנת שתוכל לקיים בהידור את מצוות טלית ותפלין בזמנן צריך לקום שעה קודם – להתלבש, להסתדר, ללכת למקווה וכו’. [התרנגולים מושפעים מהכלל של ירידת הדורות, או שהם אותם תרנגולים מששת ימי בראשית?] הקולות האלה, האחרונים, מתחזקים לפי הדורות. זה נקרא “דור ודֹר”, מה שהדור הוא שבע מדרגות, אז ירידת הדורות פירושה שהקולות האלה יורדים. כשמגיעים לסוף כל הדורות, שהוא עקבתא דמשיחא, הדור שלנו, אז הקול הוא “עת לעשות להוי’ הפרו תורתך”. הגענו לסוף כל הדורות, כל השעות הללו של התרנגול.

אז הוא כותב שאם האדם רוצה להתעטף בציצית ולהניח תפלין בזמן הוא צריך לקום בשעה 4:00 – לכן אז התרנגול כבר אומר לך “עד מתי עצל תשכב”, בשביל לא להיות עצל מן המצוות. אם אתה רוצה לקיים את המצוות צריך לקום עכשיו, בשעה 4:00. אחר כך, בשעה 5:00, אם לא תקום עכשיו אתה עלול להפסיד את זמן קריאת שמע לכתחילה, שהוא בזמן ‘ותיקין’ לפני הנץ החמה. הוא מביא כאן את מה שכתוב בפרקי אבות[פ] ששינה של שחרית היא אחד מהדברים שמוציאים את האדם מן העולם. מהי שינה של שחרית? תמיד מפרשים שזהו אדם שישן עד 10:00 או עד 12:00, אבל הוא אומר ששינה של שחרית היא מי שישן יותר מעד השעה 5:00… למה היא מוציאה אותו מן העולם? כי לא יכול לומר קריאת שמע וללכת לבית הכנסת לכתחילה. על כך ממשיך בקול החמישי “אל תאהב שנה פן תורש” – “פן תורש” מן המצוות.

לקול השביעי, “עת לעשות להוי'”, הפירוש פה נותן הסבר מאד חיובי. להלכה, מהי היחודיות של הנץ החמה? הקיום של רוב מצוות התורה שתלויות בזמן, “שהזמן גרמן”, לכתחילה – הוא עם הנץ החמה, לכן בהנץ החמה יש קריאה שעכשיו הגיע הזמן בו ניתן לקיים לכתחילה את כל מצוות התורה. “עת לעשות להוי'” – עכשיו הוא הזמן לעשות את כל המצוות שהזמן גרמן לה’.

“הפרו תורתך”

מהו “הפרו תורתך”? לא מסביר. גם את החלק השני של הפסוק הקודם, “פקח עיניך שבע לחם”, לא הסביר. כמובן שאפשר להסביר בכל מיני צורות. כידוע, “עת לעשות להוי’ הפרו תורתך” מתפרש לפעמים בסוד “גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה”[פא]. לא נאריך בזה כאן, אבל יש פירושים מרחיקים לפסוק הזה – כולם סיום קריאת הגבר, שלפי מה שעכשיו הסברנו שייכת דווקא לדור שלנו, הדור האחרון, שהוא כמו השעה האחרונה של התרנגול, שאז הוא קורא “עת לעשות להוי’ הפרו תורתך” עם כל הפירושים שלו.

תקיעת שופר ‘על הבקר’

אם יש לנו כבר תרנגול – בשביל מה צריך שופר? אפשר לומר, בדרך ההלצה, שמי שלא קם עד 6:00 – בשבילו כבר צריך שופר… כידוע ש”כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר”[פב], ובשביל לעורר את האנשים האלה שלא קמים עד 6:00 צריך מדרגה עוד יותר גבוהה, שהיא השופר, בבחינת הג”ר. באמת, היום המנהג הוא שעד שמגיעים לתקיעת שופר צריכות לעבור ג השעות הראשונות של היום. יש סיפור מפורסם על אדמו”ר הזקן שפעם אחת, כדי לבטל את נפוליאון – סיפור שלם שלא נחזור עליו – הוא השכים לתקוע לפני התפלה, ‘על הבקר’ ממש. [להקדים את המתנגדים?] לא את המתנגדים, את הרביים והצדיקים האחרים. היה הסכם בין הצדיקים שמי שיתקע ראשון ינצח, וסמכו על כך שחב”ד תמיד מאחרים, כי יש הרבה הכנות לכל דבר באריכות ובהתבוננות. אבל אדמו”ר הזקן הפתיע אותם – קם ‘על הבקר’ ומיד תקע. כמובן, הזמן הראשון שאפשר לתקוע הוא בשעה 6:00, כמו הפסוק שנאמר בשעה הזו – “עת לעשות להוי’ הפרו תורתך”. במלה “הפרו” יש את אותיות פר – שגם במלה “שופר” יש אותן.

תרנגול – “אדמה לעליון”; קוף – “נחות דרגא”

עד כאן הכל היה בדרך הקדמה לקשר בין פרק שירה לספר הבהיר והשופר של ראש השנה. נקשר את התרנגול לימים האלה: ידוע שיש מנהג ישראל לעשות כפרות עם תרנגול או תרנגולת. למה? בגלל שהתרנגול הוא גבר. זה בפירוש על פי אותו ענין – שמתוך כל מעשה בראשית לתרנגול יש משהו הכי קרוב לבן אדם, אם כי שנברא ביום חמישי והאדם ביום ששי. בעץ חיים כתוב שמבחינה זאולוגית היצור הכי קרוב לאדם הוא הקוף, הממוצע בין החיות לבין האנוש. למה באמת לא עושים כפרות עם קוף? לכאורה מאד מתאים – שאחד יעשה עם קוף, אחד יעשה עם גורילה, כל אחד לפי ענינו… באמת צריך לומר שלא עושים עם קוף, כי התדמות לקוף היא “נחות דרגא”. יש אפילו מאמר חז”ל “כקוף בפני אדם”[פג]. אני לא רוצה להדמות לקוף – להפך, אדם מלשון “אדמה לעליון”[פד]. אם אדם מתדמה למשהו, הוא רוצה להתדמות למשהו שמעליו ולא למשהו שמתחתיו. לפי הרעיון הזה, אם האדם לוקח תרנגול בכפרות סימן שלא רק שהתרנגול הוא גבר – אפילו יותר מהקוף – אלא שיש איזה דימוי בתרנגול ש”אדמה לעליון”. כל השאיפה של האדם היא להדמות למעלה, לא “רוח הבהמה היֹרדת היא למטה”[פה], אלא “רוח בני האדם העֹלה היא למעלה”[פו]. באיזה עוד דבר התרנגול יכול להיות יותר גבוה מהאדם, חוץ מהיותו גבר? בכך שיש לו כנפים – כמו מלאך, יש צד מלאכי בכנף. הוא גם “גבר”; גם מצטיין בדרך ארץ, לומדים ממנו שלום בית; גם מבחין, בר-דעת; ומצפה לאור הבקר, אור הגאולה. כל הדברים האלה “הלוואי אויף אונז גערעדט”, הלוואי שנאמרו עלינו.

[כתוב בגמרא שהתרנגול מבחין באותו רגע מסוים שהקב”ה כועס.] נכון, יש לו איזה חוש של הבחנה דווקא בזמן. וגם, כמו שלמדנו מקודם בפרק שירה, שהוא מעביר לנו את המסר, את השדר, משדר לנו, מגן עדן. באמת יש כל מיני דברים בתרנגול שהוא ממש מעל לתודעה הרגילה של הבן אדם, לכן כשהאדם מתדמה לתרנגול ממש מקיים “אדמה לעליון”.

[הביאו יין חדש והרב ברך “הטוב והמטיב”.]

שתהיה שנה טובה ומטיבה לכולם. “אין טוב אלא תורה”[פז], “ראו צדיק כי טוב”[פח], שזהו הטוב שמחבר את השמים ואת הארץ, את הרוחניות והגשמיות. לחיים לחיים.

[הכח של ההתדמות נמצא גם אצל הקוף.] נכון, אבל זו התדמות לתחתון. [הקוף רוצה להתדמות למעלה או למטה?] למעלה, כל אחד שואף – ודאי בפנימיות – למעלה. כתוב שקוף מחקה אחרים – הוא יודע שאינו למעלה, אבל רוצה לחקות את המעלה. הוא שחקן, לכן זו חיצוניות, זה לא אמיתי. “רוח בני האדם העֹלה היא למעלה ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה”, כך אומר הפסוק. לחיים לחיים.

רמזי שופר ותרנגול

אם שני דברים באמת קשורים אחד לשני – תמיד ישתקף ברמז בחשבון שלהם, בגימטריא. עד כאן דברנו על הקשר בין השופר והתרנגול. כמה שוה שופר תרנגול? תרנגול הוא אחד פעמים נג–גן. גן שוה אליהוא, שאמר את הפסוק שהזכרנו מקודם “בהיר הוא בשחקים”. במלים “בהיר הוא בשחקים” יש יג אותיות, והערך הממוצע של כל אחת מהן הוא אליהוא – שאמר את הפסוק הזה, והוא בחינת משיח. אם כן, תרנגול שייך לסוד אחד, יג. שופר עולה 586, בגימטריא ירושלים, וכן ירושלים נקראת “קרתא דשופריא”[פט]. כתוב בקבלה שכאשר אומרים את הברכה “תקע בשופר גדול לחרותנו” צריך לחבר בין צפת לירושלים – “תקע” שוה צפת ו”שופר” שוה ירושלים – כלומר שהתקיעה היא מצפת עד ירושלים.

אמרנו שאם השופר והתרנגול הם בני זוג זה עשוי להשתקף בחשבון המחובר. מהו החשבון של שניהם יחד? 1,275, מספר מאד חשוב, המשולש של 50 – סכום כל המספרים מ-1 עד 50. בספירת העמר סופרים מ-1 עד 49. אחר כך, במתן תורה – בו עיקר ענין השופרות, כמבואר גם בחסידות – סופרים את היום ה-50. מהו שער הנו”ן? הכח שמרפא את כל החולים. חולה בגימטריא מט, וחסר לו את שער הנו”ן – כך כתוב בקבלה. כל עוד חסר לך את שער הנו”ן, וככל שאתה יותר מתקרב לשער הנו”ן ויותר מרגיש שחסר לך אותו – כך אתה יותר חולה. על דרך מה שכתב הרמב”ן לבנו, שכל הקרוב למקום המקדש יותר חרב, כלומר שככל שמתקרבים צריכים להרגיש את החורבן יותר חד. זה מה שהרבי שליט”א אומר, שמי שגר בארץ צריך שתהיה לו יותר רגישות לחורבן מאשר מי שנמצא בגלות בחוץ לארץ. זה על פי הרמב”ן. שוב, בקבלה כתוב שמי שהכי קרוב לשער הנו”ן, כבר הגיע ל-מט שערים – הוא החולה, “חולת אהבה”[צ]. שער הנו”ן הוא הרפואה הנצחית. יש כאן רמז: המלה “תרועה“, “אשרי העם יודעי תרועה”, שוה – בין היתר – שער הנון. שופר הוא המשכה משער הנו”ן. כתוב בחסידות ש-מט הימים, וכל שכן היום ה-נ, הם חשבון מצטרף, כלומר שכל יום לא אומרים – לדוגמה – “יום שני לעמר”, אלא “שני ימים לעמר”. קודם יש יום אחד, ואחר כך שנים שמצטרפים לאחד, ואחר כך שלשה שמצטרפים לשנים והאחד. החשבון הזה יוצר טור חשבוני של משולש, שהוא 1 ועוד 2 ועוד 3 וכו’ – לא 1, 2, 3 וכו’. בחשבון הזה עד מט ימים עולה 1,225, ואחר כך עם תוספת ה-50 עולה 1,275, בגימטריא שופר תרנגול, שהצד השוה שבהם הוא שהם מעוררים מתוך תרדמה.

התעוררות אמתית – שער הנו”ן

קודם אמרנו שהתרנגול הוא התעוררות לגבי הז”ת, ה-ז תחתונות, המדות, והשופר הוא התעוררות לגבי הג”ר, ה-ג ראשונות, המוחין. השופר, המוחין, הוא פנימיות; והתרנגול, המדות, הוא חיצוניות. ובכן, כך הוא גם בפשטות: התרנגול מעורר מהשינה את הגוף, החיצוניות, של האדם. ואילו השופר מעורר את הנפש, “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”[צא], חרדה בנפש פנימה, ובלשון החסידות “הזזה עצמית”[צב] בנפש שנפעלת על ידי השופר – בעיקר בחב”ד, בראש. הענין הוא שכל התעוררות אמתית באה משער הנו”ן.

כל דבר צריך להתחיל מהפשט – מהו שער הנו”ן על פי פשט? הרמב”ן, בהקדמה לפירושו על התורה, מסביר את הענין של נ שערי בינה שנבראו בעולם. משה רבינו זכה ב-מט, הכל חוץ מאחד, עד ההסתלקות שלו שבה זכה גם לשער הנו”ן. אחר כך שער הנו”ן חדר לתוך המשנה, לכן כתוב בזהר שמשנה היא אותיות משה נ[צג] – שער הנו”ן שמשה זכה לו בהסתלקותו נמשך וחודר לתוך המשנה, התורה שבעל פה, ומתגלה מתוכה. משנה היא גם צירוף אותיות נשמה – מלה שהזכרנו קודם. אז הרמב”ן מסביר ששער הנו”ן, על פי פשט, הוא ידיעת האלקות. כל מט שערי בינה הם מקצועות של חכמה – כמו שיש ז חכמות[צד], שכל חכמה כלולה מכולן, כבר ז פעמים ז; ושער הנו”ן היינו הבינה של עצם האלקות, ידיעת ה’, שעליה כתוב “כי לא יראני האדם וחי”[צה]. כל שאר השערים הם כל מיני חכמות אחרות.

כל החסידות, וחסידות חב”ד במיוחד, היא חסידות של שער הנו”ן. כל הענין של חב”ד הוא גילוי אלקות בשכל, שזהו הפשט של שער הנו”ן. על כך כתוב “אשרי העם ידעי תרועה הוי’ באור פניך יהלכון”[צו]. מי שלמד את קונטרס ההתפעלות של אדמו”ר האמצעי, הוא מסביר שם שמי ששומע בפעם הראשונה בחיים ענין עמוק בחסידות – כמו סובב, ממלא, שרש הנפש האלקית בישראל וכיוצא בזה – יש לו התעוררות של היחידה שבנפש, על דרך קדוש ה’. כמו שכתוב בתניא[צז] לגבי קדוש ה’, שאפילו אצל קל שבקלים פתאום עצם הנפש מתעורר, כך קורה – אומר אדמו”ר האמצעי – כאשר יהודי פשוט שומע בפעם הראשונה בחיים ענין שמדבר אל עומק לבו בחסידות. אם כן, חסידות היא ממש תקיעת שופר, לעורר את עצם הנפש של היהודי. זה הענין של הבעל שם טוב. מה הבעל שם טוב אמר על עצמו? שירדתי לעולם הזה, ומצאתי את כל העולם במצב של עילפון, יותר מתרדמה, תרדמה הכי עמוקה, ואני באתי ללחוש את לחש השם העצמי של עם ישראל – לכן הבעל שם טוב נקרא ‘ישראל’ – על מנת לעורר, להעיר ולהקיץ את העם. כל החסידות, שהיא גילוי אלקות, היא שופר ותרנגול. כל הרביים, פולישער-חסידות, הם בחינת תרנגול – לעורר את הז”ת, את המדות; וחב”ד היא השופר, בחינת ראש השנה – לעורר את המוחין. רבי עקיבא בכל זאת לקח תרנגול… עד כאן לגבי הרמז שתרנגול ועוד שופר שוה המשולש של שער הנו”ן – 1,275.