זוגיות

שלמות השלום בית בלידת יהודה

נאמר כעת פרק מאד חשוב בענין של שלום בית:

אמרנו שיהודה פועל יחוד ושלום. שאלנו למה דוקא אצל יהודה לא רואים שום שמץ של תלונה במלים של לאה אמנו (בכל שאר הילדים יש – ראובן מתוך מרירות, שמעון עוד יותר, וגם אצל לוי “הפעם ילוה אלי אישי כי ילדתי לו שלשה בנים” זו תקוה ותפלה שיהיה שלום בית). רואים שכל הבנים אצל לאה הם כדי למצוא חן בעיני יעקב – חושבת על כל אחד שאולי הוא כבר יעשה את העבודה. אצל יהודה אין יותר עבודה, זה עולם הבא, “הפעם אודה את הוי'” וזהו – בלי שום תלונה ושום צפיה למצוא חן.

אם כן, הפירוש החיובי של “ותעמד מלדת” הוא שבשביל הרצון שלה לחולל שלום בית היא כבר לא זקוקה לעוד לידות. כנראה שיש השראה עצומה שכל מה שהייתי זקוקה לו אכן קרה, כל מה שרציתי – הכל הסתדר על צד הטוב ביותר. “הפעם אודה את הוי'” וזהו, “ותעמד מלדת” למעליותא, כמו “ויעמד השמן” עד תחית המתים (אצל אלישע) – הכל מאה אחוז בסדר עד תחית המתים. זה שאחר כך יש לה השתוקקות להמשיך להוליד זה לגמרי תוספת יוקר, אבל יש משהו ביהודה ש”הפעם אודה את הוי'” (בשביל הלידות הבאות צריכה שוב להרגיש חסר, כמו בשם זבולון). איך יודעים שזה הענין? כעת נאמר דבר שזה פרק מאד חשוב של שכינה ביניהם.

יהודה – סוד “שכינה ביניהם“

מה שאנחנו רוצים לסיים עכשיו שיהודה – ובודאי שילה-יהודה-ליב – הוא הכח שפועל שלום בית אמתי אצל הורים. שלום בית = דוד בת שבע, כמו שכתוב אצלנו בספרים, שיחוד דוד עם אשתו בת שבע הוא אמיתת הענין של שלום בית – דוד בת שבע ר”ת דבש (וס”ת דעת) – “ארץ זבת חלב ודבש” – והאר”י מוסיף שדבש = אשה. זה היחוד להוליד את שלמה, ומשיח יוצא גם מדוד וגם משלמה (שילה יהודה = שלמה, משה ועוד ל כנ”ל, אז יש לנו כאן גם את שלמה; קיצור של שילה–יהודה–ליב זה שלמה–ליב, והכל יחד זה אדם–דוד–משיח; גם שלמה הוא שם בצורת נקבה).

“זכו שכינה ביניהם”. אמרנו שהשם יהודה נגזר מלשון הוד שעולה יה, וזה הדבר הכי פשוט וידוע שזה סוד השלום בית – “שכינה ביניהם” זה שם יה, י של איש ו-ה של אשה[י]. האיש הוא אש–י והאשה היא אש–ה, ואם זוכים ה-י וה-ה מצטרפות והשכינה שרויה ביניהם. אם לא, אם אין את ההשראה של ה-י וה-ה, שזה מסתלק, נשארות אותיות אש ואש (אש של תאוה ואש של כעס, תאוה כעס = 562 = “לא תנאף” וכו’, וד”ל), ו”אש אוכלתן”. כך אומר רבי עקיבא, הכלל הגדול של כל התורה שבעל פה.

שלש רמות של “שכינה ביניהם” – עב, סג, בן

מפורש יוצא מפי חז”ל שמה שפועל שכינה ביניהם זה שם יה, אבל היות שאפשר למלא את השם הזה בכמה צורות – ה-י תמיד אותו דבר, אבל ל-ה יש שלש אפשרויות (שהאר”י נותן להן סימן – איה = אודה). הנושא שנסביר עכשיו בקיצור נמרץ איני זוכר שפעם דברנו עליו. היות שב-יה, שם ה”שכינה ביניהם”, יש כמה מילויים – סימן שכל מילוי הוא דרגה אחרת של שלום בית, של שכינה ביניהם, ואם הזוג הוא זוג משכיל צריך להבין בפרט באיזה דרגה הוא עומד. אם אנחנו רוצים ששם יה ישרה בינינו, איזה שם יה זה? בקבלה הראשונה כתוב שלכוון רק אותיות זה “מעשה בראשית” ולכוון מילויים זה “מעשה מרכבה”. מי שמסתפק בשלום בית של מעשה בראשית מסתפק רק בשם יה, אבל מי שרוצה שלום בית של מעשה מרכבה צריך לקחת בחשבון שיש שלש או ארבע אפשרויות, לפי המילויים.

רק לדוגמה: אם אני לוקח את מילוי סג – יש יהודי של עב ויש יהודי של סג – שזה אמא, וממלא את היהודי הזה לפי מילוי סג – יוד הי ואו דלת הי (היינו מילוי המילוי דיה דסג: יוד ואו דלת הי יוד) – מה שאני מקבל עולה בדיוק שכינה ביניהם (עם כל שאר הרמזים של מספר זה, 502, החל מסכום חיי האבות, ששמותיהם, אברהם יצחק יעקב = “הפעם אודה את הוי‘” כנ”ל), אבל זה לא אומר ששכינה ביניהם זה רק מילוי סג (רק רמז שיש בו משהו מיוחד לענין שלום בית ושכינה ביניהם, ש-יה במילוי סג, במילוי המילוי, עולה בדיוק שכינה ביניהם; שרשו של רבי עקיבא שאמר את זה הוא בשם סג, באמא, לכן יש לומר שהוא התכוון בפרט ל-יה במילוי המילוי ד-סג, בחינת “בכל מאדך” כמבואר בתניא, עולם התשובה אל ה’ בלב אמת – שלום בית מתוך עבודת התשובה עילאה).

יהודה הוא יה במילוי בן, אז יוד הה זה שכינה ביניהם של מלכות, אבל אם זה מילוי יה דמה, מילוי הא, זה שכינה ביניהם של מדות, ואם זה של סג או של עב זה שכינה ביניהם של “הנסתרֹת להוי’ אלהינו”, של חכמה ובינה.

עבודת האיש (י) קבועה ועבודת האשה (ה) משתנה

בקיצור נמרץ: בהשקפה ראשונה נראה שמילוי האיש תמיד אותו דבר, שלא תלוי בו איזה סוג של שכינה ביניהם יש כאן. אצלו המילוי הוא תמיד וד, והפשט של זה בנוגע לשכינה ביניהם – שהאיש, ה-י, צריך למלא את עצמו (לחשוף את הפוטנציאל שבו, להוליד את הפוטנציאל) ב-וד, ו היא המשכה, “חות דרגה ונסיב איתתא”. על הבעל לדעת שאסור לי להשאר מרחף, כמו האות י, אלא שתהפוך ל-ו – לרדת למטה, חות דרגא, ונסיב איתתא – להשפיע ל-ד, ל”מאן דלית לה מגרמה כלום”, צריך למלא את כל חסרונות אשתי. זה קבוע בתוך ה-י, בכל המילויים. כל השינוי הוא אצל האשה. כלומר, את הדרגות השונות של שלום בית בעיקר האשה קובעת, איזה סוג של שכינה ביניהם יהיה בבית – “הכל מן האשה”. פשיטא שצריך להיות שלום בית, אבל יש סוגים שונים. כמובן שחתן וכלה כבר כשנפגשים, מי שמאד חכם – עוסק במעשה מרכבה (סודות המילויים כנ”ל) – יכול לחוש לאיזה דרגה של שלום בית שואפים בשידוך הזה.

ה במילוי עב: בטול האשה לאיש

אמרנו ש-יהודה הוא יוד הה, במילוי בן, אבל נתחיל מלמעלה. אם ה-ה של האשה מתמלאת י, זו האות של האיש (ככתוב בכתבי האריז”ל, ש-הי זה בעצם השתקפות של ה-י המקורית של האיש ב-ה של האשה), אבל יש שתי בחינות. ההבחנה הכי פשוטה בין עב ל-סג – אם אות נפשה הפנימית ביותר של האשה היא להתבטל ולהכלל בנקודת ה-י של האיש זה שם עב. היא ה, אבל אם המילוי שלה הוא י, הנקודה הפנימית והעצמית של האיש עצמו, וזה בטול – אם הרצון שלה הוא להתבטל ולהכלל ולהשאב, “לאשתאבא”, בתוך ה-י (הברק המבריק של האיש, של בעלי, של אישי – לעתיד לבוא “תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”), זה “הבן בחכמה”. אז היא בחינת אמא עילאה הנכללת באבא עילאה – זה ה-הי של שם עב.

ה במילוי סג: התכללות האיש באשה

אבל אם ה-י שלה היא שהיא רוצה לשאוב – לא להשאב ולהתבטל, אלא לשאוב – את נקודת העצם, נקודת האיתן, נקודת הזרע של בעלי (רק נקודת העצם של הבעל מענינת אותה), שהיא תתכלל בה (הענין שדברנו לפני כמה ימים[יא], “מיינער זאגט”, שהאשה מרגישה שהבעל הוא ‘שלי’), רוצה לקחת את עצם הנקודה שלו שתתכלל בעצמה (בזכות זה היא תוליד בנים, אבל כרגע לא חושבת על זה – זה השלב הבא). זה כמו בסיפור של רבי שמעון בר יוחאי על זוג שלא זכו לילדים ועשה להם סעודת גירושין כמו סעודת נישואין, ובשמחה הכי גדולה הבעל אומר לה לקחת מה שהיא רוצה, וכשהוא שיכור אומרת לעבדים לשאת אותו לחדר שלה ושם הוא מתעורר – אני הכי רוצה אותך (כמבואר באריכות בשכינה ביניהם). זה עדיין לא היה להוליד ילדים, אבל בזכות זה שרוצה רק את העצם שלו רשב”י ברך אותם בילדים וכך היה – זה ה-סג (בחינת רשב”י בעצם, וד”ל). אפשר להבין מה היחוד של ה-סג, שמילוי המילוי שלו הוא שכינה ביניהם.

ה במילוי מה: הולדת אדם חדש

בשם מה יש בתוך ה-ה א – הא – ובזהר כתוב ש-א זה ציור אדם (שם מה בכללותו הוא סוד אדם, מה = אדם). העובדה שיש א בתוך ה-ה של האשה אומרת שכל מחשבתה וכוונתה היא באמת להוליד, “בצלמנו כדמותנו” (כתוב שזה ה-א) – זה כבר פשט, “והנגלֹת לנו ולבנינו”. היא רוצה להרבות את הדמות – מבעלה כמובן, כ”עזר כנגדו”, תרומת חלקה לקיום מצות “פרו ורבו” של הבעל. זו הסיבה הנגלית בתורה לבוא בברית הנישואין – לצלם אותו על עוד בן אדם, על עוד יצור, זה כנגד הז”א.

ה במילוי בן: המציאות כולה הד של הזוגיות

הכי מענין זה יהודה עצמו, יוד הה. האריז”ל אומר שמילוי בן (שהמילוי של כל אות שוה לאות השרשית) הוא סוד “מערת המכפלה” (כי כל אות מכפילה את עצמה). מי זכתה להקבר עם יעקב במערת המכפלה? “שמה קברתי את לאה”, ולא את רחל. כנראה שב”הפעם אודה את הוי'” רואה שרק היא תקבר עם יעקב במערת המכפלה (מילוי בן).

את המדרגות העליונות היה קצת יותר קל להבין – במילוי י דעב או דסג אות המילוי רומזת לבעלה (בסוד יחוד אבא ואמא עילאין, “הבן בחכמה”, או בסוד יחוד ישראל-סבא ותבונה, “חכם בבינה”), במילוי א זה הבן (ציור ה-א: יוי, לפעמים אומרים שזה י שמסתובבת סביב ציר של ו – לקחת את ה-י ולהוליד), אבל מה זה ה-ה בו היא עצמה המילוי? ב-ה היא מכפילה את עצמה, איך זה קשור ופועל שלום בית? זה נשמע כמו רווקה עדיין, שרק מעונינת להכפיל את עצמה. אפשר לומר שהיא רוצה דוקא בנות, שאוהבת בנות יותר מבנים, אבל זה לא מספיק.

שני סוגי נשים: אשה ששומרת על בעלה מגדלוּת ומלכה

הענין הוא שרוב הנשים לא שואפות ולא משתתפות בכך שהבעל שלהם יהיה מלך על כל העולם. כתוב “כל השרוי בלי אשה שרוי בלי חומה וכו'”. בדרך כלל תפקיד ה”עזר כנגדו” הוא לשמור על הבעל, להגן עליו, וגם לשמור שלא ילך על גדולות ונפלאות שלא שייכות לו בכלל – שישאר בבית, יפרנס בכבוד, יקבע עיתים לתורה, יהיה ת”ח. בדרך כלל האשה לא מרוצה (בלשון המעטה) שיכנס לפוליטיקה, שומרת עליו מכל משמר שזה לא יקרה.

אבל, יש דבר נוסף – מלך ומלכה. כמובן, יש נשים חיצוניות, נשים של קליפה, שרוצות גדולה וכבוד ופרסום, אבל אנחנו מדברים על אשה של קדושה. איך הולך ביחד אשה של קדושה, אשה צנועה, שגם רוצה שהבעל יהיה צנוע – שזה יותר מתוקן – עם ציור של מלך ומלכה? הרי כתוב שמלך בלי מלכה “לאו איהו מלך ולאו איהו גדול” (גדול הולך על כל הקופה) – זה במאמר החתונה – אז כל המלכות תלויה בה.

כל המציאות – נשים של בעלה

מילוי ה-ה ב-ה הוא ענין “בתולות אחריה רעותיה מובאות לך”[יב] – שיש אשה שאפשר לומר שהיא ‘מפרגנת’, רוב הנשים עינן צרות (ב”ירך חברתה”, זה טבע), אבל יש אשה כל כך גדולה ואמתית שיכולה לפעול (בדרך ממילא) “בתולות אחריה רעותיה מובאות לך”, פסוק שבא אחרי “כל כבודה בת מלך פנימה” ואחרי “ויתאו המלך יפיך” (= אברהם יצחק יעקב = “הפעם אודה את הוי‘”).

מה כל הפסוקים האלה אומרים? מה המהלך כאן? שכמה שהיא משתוקקת ואוהבת את בעלה אין עינה צרה, והיא ביודעין או שלא ביודעין מצלמת את עצמה על המציאות החיצונית לה. מבחינת החויה שלה, כל המציאות נמצאת למטה ממנה. היא מלכות דאצילות, היא נמשכת ומיוחדת, וכל השאר זה “בתולות אחריה” – עולמות התחתונים, כמבואר בקבלה. היא לא תתן לאשה אחרת להתחתן עם בעלה, ואם רואה אשה אחרת מחזרת אחריו תדע מה לעשות איתה, אבל כולם זה נשים (לא רק נשים), כל העולמות התחתונים, והיא כל כך גדולה שהיא משקפת את היחוד שלה עם בעלה לכל המציאות. במדת מה, מעניקה את היחוד שלה עם בעלה לכל העולם, וממילא אך ורק בזכותה כל העולם נוהר אחרי בעלה.

מילוי ה–ה ב–ה – העתקת הקשר עם בעלה לכל העולם

אם כן, זה הסוד הכי סודי כאן – זה שלום בית של הה, של מערת המכפלה, שלום בית של יהודה. אין כאן הי או הא – שה-י או ה-א רומז באיזה אופן לבעלה – אלא שהמילוי הוא היא עצמה, פוטנציאל להעניק או לשתף את הפנימיות שלה בכל העולם. זה מתגלה רק במלכות – דבר ששרשו ברדל”א אבל יכול להתגלות רק בחוץ, “אמצאך בחוץ”, ואם לא זה נעלם ונסתר. אשה כזאת שהשלום בית שלה הוא כזה שמשתף את כל העולם – כאילו מביא את העולם לתוך הבית שלה (לא ממש, אבל כאילו) – אפשר להיות עבדי המלך, בני המלך או אשת המלך (וזה “עבד מלך מלך”), כידוע בסוד אבינו-מלכנו-דודנו. אשה כזאת שמזכה את כל העולם ביחוד עם בעלה כמו היא בעצמה – יחידה עם זה ששומרת טוב טוב, גם משגעון וגם מזימה – זה פועל “מלך ביפיו תחזינה עיניך”.

למה דוד זכה יותר משאול? כי כל הנשים התאהבו בו. הוא יכול להתחתן רק עם חי, והיום אחרי חרם דרבינו גרשום מסתמא תהיה לו רק אחת (אשה אחת עולה חי פעמים טוב – “מצא אשה מצא טוב“, ועל כן משיח ‘יסתפק’ באשה אחת – “אחת היא יונתי תמתי”; אשה אחת = הכל פעמים אחד [= כלה פעמים אהבה], וד”ל), אבל המלכה פועלת יחוד כל העם איתו (וגם שומרת על קדושת התאהבות העם בו). זה עצם החידוש של יהודה, מילוי המלכות, כי הוא המלך.

נחזור לאיש: אמרנו שלכאורה הוא תמיד פשוט, וד, ולא משתנה. אבל בפנימיות צריך לומר שלגבי האתערותא דלתתא של האשה, זה גם מגדיר אצל האיש סוג אחר של וד. גם בקיצור הכי נמרץ:

וד של מילוי עב: “ירידה לצורך עליה“

בפרשת שמות בהתחלה כתוב “כי דלה דלה לנו וישק את הצאן”. כתוב שהאות דלת היא לשון “ארוממך הוי’ כי דליתני” – האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו. אם האשה כולה מסורה לאיש בסוד שם עב הנ”ל, אז ה-וד שלו זה שהוא בכל עצמותו נותן עצמו לה – כמו במתן תורה, יום חתונתו, אנכי (מי שאנכי, העצמות ממש) ר”ת “אנא נפשי כתבית יהבית” (“אורייתא מחכמה [שם עב] נפקת”) – ולא רק הארה ממנו. וכשהוא יורד, הדינמיקה שלו היא “ירידה צורך עליה”, ה-ד היא לשון עליה, דליתני, להרים אותה מעלה מעלה, “כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש” למעלה משרשו, עד שיקוים “אשת חיל עטרת בעלה”, “נקבה תסובב גבר” למעלה ממנו. שוב, ה-וד שלו הם שהעצם שלו יורד ואז ה-ד הוא זה שמעלה אותה עד אין סוף.

וד של מילוי סג: משתדל להבין ולמלא את החיסרון

בשם סג, שהיא שואבת אותו, ה-ו זה שהוא יורד לתת את כל תשומת לבו – כל דעתו ושכלו – על אשתו. הוא מנסה ככל האפשר להבין אותה, עד כמה שיד שכלו מגעת (בגלל ש”בינה יתרה נתנה באשה”, אי אפשר להבין אותה לגמרי) – זה לא ירידת העצם, אלא ירידת כל ה’מוחין’ שלו, שמוריד ומשתדל להבין את אשתו. מה זה להבין את אשתו – “מאין באת”.

ב-ו של שם מה הוא יורד להרגיש אותה רגשית, להרגיש אמפטיה, להרגיש מה שהיא מרגישה. אבל גם מה שהיא מרגישה זה תוצאה של “מאין באת” – כמו פסיכולוג, שמקבל נתון מה שהיא מרגישה, אבל צריך לנסות לשחזר מאיפה הרגש הזה צמח. היכולת לשחזר מאיפה הרגש הגיע, “מאין באת”, זה נקרא לתת את כל הבינה שלו לאשה. וגם, פירוש ה-ד מדרגה זו ולמטה זה למלא את החסר (עד דרגת המלכות ולא עד בכלל, וכמו שיתבאר). אפילו לדעת שיש משהו חסר מגלגול קודם (זה בינה, כתבי האריז”ל, בעוד הבעל שם טוב – חכמה – לא כל כך עוסק בזה), ובודאי כל החסרונות והמשקעים מהגלגול הזה (כולל המון הדברים שגרמתי בעצמי, בהונאת אשתי, בלא-מודע או במודע) – להבין את זה היינו ה-ו דמילוי סג, לרדת בבינה ככל יכולתי, וה-ד זה למלא את החסרון ככל יכולתי.

גם ב’מיינער זאגט’ זה מתוך הבנה מה קורה, מה היא רוצה לקחת. כל התלהבות אדמו”ר הזקן שייכת לשם סג – “בכל מאדך” כנ”ל, “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ”. אבל כאן פסוק מפורש, “החכמה תחיה בעליה” – שהבעלים זה הבינה שהיא בעלים על החכמה, ה-י שבתוך ה-ה של שם מילוי סג.

וד של מילוי מה: להרגיש ולהשלים את החיסרון ברגש ובפתרון מעשי

אותו דבר בשם מה, ה-ו הוא להרגיש את האשה וה-ד זה למלא את החסרון שלה. אבל יש שם עוד משהו – הרי זה ו של “והנגלֹת”, זה הז”א, למלא רגש זה חג”ת, ונה”י זה למלא את החסרונות בגשמיות (כפי שהתחייב בכתובה, “כמנהג גוברין יהודאין דמפרנסין וכו’ בקושטא”), זה אחריות.

וד של מילוי בן: השפעה אין סופית והשלטה על העולם

אם שם מה כולל פרנסה גשמית, מהו ה-וד של שם בן, של יהודה? לא נתינה שבאה להשלים את החסר. שרש המלך ברדל”א הוא הרוממות העצמית. יש בעל שבאמת רוצה שאשתו תהיה מלכה, שהוא מעניק לה אין סוף. לא רק מתוך מה חסר לה – את צריכה שמלה לפני החג וכו’ – לא רק על פי החובות בשו”ע, על פי חובות הכתובה. כל מה שכתוב בכתובה ובשו”ע, שרוצה לצאת ידי חובה מאה אחוז, זה ה-וד של שם מה, מצד הנה”י שבו.

מי שמגיע לדרגת המלכות, ורוצה גם לפתח באשתו את היכולת שלה – אם זכה לשידוך כזה מן השמים, מלכה, שמצד אחד הכי שמורה והכי אצילית ומצד שני באופן פלאי דוקא אצלה “בתולות אחריה רעותיה מובאות לה”, שמאירה שכולם יזדהו עם המלך ויקבלו את מלכותו ברצון, שיתאהבו בו – צריך לתת לה את ה-וד שלו, לתת לה מצד הרוממות (שרש ה-ו ברדל”א, בפנימיות הכתר), וממילא הנתינה היא באופן של אין סוף. נתינה כמו למלכה היא לא “כמנהג גוברין יהודאין” או מה שכתוב בשו”ע, אלא משהו אחר לגמרי. בזמן חז”ל – לתת לה מליון שפחות. היום אין כזה מושג, אז מליון משהו אחר – אבל שהכל יהיה מליונים, שיתחיל ממליונים (לא מאלפים או רבבות). זה שנותנים לה במליונים בלי לפחד – לפעמים מפחדים שאם נותנים יותר מדי זה יכול ללכת לא למקום הנכון, זה מחשבה לא מלכותית. שלום בית של מלכות הוא שמגיע לך – לי לא מגיע כלום, אבל לך מגיע הכל, עולם ומלואו פשוטו כמשמעו.

כתוב במבחר פנינים בשער היאוש שאדם צריך להתייאש מהעולם הזה, שלא שייך לי בכלל, אבל זה לגבי עצמו. לא שייך לי בכלל – זה שייך לאשתי. מי שמרגיש שכל העולם הזה שלך, וממילא צריך לתת לה הכל-בכל-מכל-כל – לא כי חסר לה (תפלת עשיר, לא תפלת עני, כמו שהרבי מסביר). לא חסר לך, רק כל זמן שאין לך הכל זה מה שחסר – כמו “אהבה שאינה תלויה בדבר”. ה-וד של מילוי הה הוא להשפיע לה אין סוף, ואז ה-ה הכפולה שלה מתגלה, סוד מערת המכפלה (גם רומז לעולם הבא, מדרגה שאחרי מאה ועשרים, “כימי השמים על הארץ”, וד”ל) – המלכות היא העולם הזה, “חיי שעה” (תפלה), אבל בשלום בית של המלכות מאיר אור העתיד דוקא – “והיה הוי’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה [= יהודה; במקום ה-י השניה של יהיה, אות ה’חידוש’ של שם יהיה לעתיד לבוא, מופיעות, באותו מקום, אותיות המילוי שלה – וד, ודוק, והוא על דרך עלית חוה להיות חיה על ידי חדוה, רק ששם ה-ד מופיעה לפני ה-ו, שיקוף טבע הנוקבא, וד”ל] הוי’ אחד ושמו אחד”.

ידוע שה-ד של אחד רומזת ל-ד רוחות העולם, וגם כאן כוונת ה-ו, ההמשכה והנתינה האין סופית למלכה היא על מנת להשליטה על כל ד רוחות העולם, סוד ה-ד של מילוי ה-וד דבן, בסוד “דינא דמלכותא דינא” (מלך במשפט ה”דינא”, סוד המלכה, יעמיד ארץ), וד”ל.

ולסיכום:

שם מב ושם עב

אמרנו נושא מאד גדול, הכל בזכות יהודה – הוא המדרגה האחרונה, אבל שייך להכל. הוא עושה יחודים. יש לו גם ליב – מב (השם – הכח – של מעשה בראשית) ועם יהודה עולה עב (השם – הכח – של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ונאמר “אנכי הוי’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” דוקא, ולא “אשר בראתי שמים וארץ”, שהתורה ניתנה מימינו של הקב”ה, בסוד שם עב, וד”ל), שלמות כל הכחות האלקיים הכלולים בשני השמות האלה. והעיקר הוא יהודה, “הפעם אודה את הוי'”. נברך את האבא והאמא שיזכו לגדל את יהודה כראוי לו, דוד מלך ישראל חי וקים, “הפעם אודה את הוי'” בלי צורך להוסיף שום מלה אחת.