ארך אפים[רמד]

א

מדת "ארך אפים" היא המדה של ארץ ישראל, כמבואר בלקומ"א קנה עיי"ש. ויש בזה ב' רמזים: א. "ארך אפים" עולה בגימטריא "להוי' הארץ"[רמה]. "ארך אפים" עולה "חלב ודבש", כמ"ש "ארץ זבת חלב ודבש"[רמו].

והנה בשה"ש[רמז] כתיב "דבש וחלב תחת לשונך וגו'", ומבואר בגמרא[רמח] שקאי על מעשה מרכבה. ומבואר בכתבי האריז"ל שמעשה מרכבה היינו סודות עולם התקון, שבו דוקא – לאפוקי מעולם התהו, בחינת מעשה בראשית – מזדווגים ומתאחדים פרצופי דו"נ בסוד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[רמט]. וה"ס המלך השמיני, הדר, שבו דוקא כתיב "ושם אשתו מהיטבאל וגו'"[רנ], סוד שם מה החדש המתקן בן (מהיטבאל בגימטריא מה בן). וה"ס מעשה מרכבה, היינו הרכבת ויחוד ב' בחינות מה ובן, שעל ידם נתקנו כל פרצופי האצילות, ועל ידם מזדווגים פרצופי דו"נ כאחד "למהוי אחד באחד"[רנא] וד"ל.

והנה חלב דקדושה הוא תקון תאות משגל, וכמבואר בלקומ"ת א שהוא ר"ת "לבי חלל בקרבי"[רנב], ודבש מרמז ליחוד השלם של דוד בת שבע ר"ת דבש[רנג], דע"כ נאמר "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'"[רנד] כמבואר שם, היינו לומר שבאמת היתה בת שבע ראויה לדוד מששת ימי בראשית כידוע אלא שדחק את השעה ובכך פגם במדת ארך אפים שהוא מדת הסבלנות (כמבואר בספרו היקר "ארך אפים"), שהוא בחינת ארץ ישראל כנ"ל (ועפ"ז יובן ג"כ הא דכבש דוד ארצות סוריא קודם שכבש כל א"י, שלכן לא חל שם א"י על סוריא בשלימות[רנה] וד"ל), בחינת אמונה, וע"כ פגם ע"י חרב בני עמון דוקא שעמון ב־ע הוא סוד ההסתרה של אמון ב־א, כנודע בסוד אור ועור וכו', שבכל מקום ע מסתיר לגבי א וד"ל.

ס"ת דוד בת שבע – דעת – סוד ההתקשרות וההתחברות כנודע[רנו], מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו"[רנז]. אמצעי התבות – בו. נמצא שדוד בת שבע הוא דבש בו דעת, שדעת זקנים נוחה הימנו, ועיקר בחינת זקן (בא בימים – אריכות ימים) הוא ע"ש מדת ארך אפים וד"ל.

דבש עולה ג"פ אמונה, שלקנין מדת הסבלנות – ארך אפים – צריך להיות ג' בחינות אמונה: א. בהשי"ת. ב. במשה אמת ותורתו אמת וכן בכל צדיקי אמת שבכל דור ודור שכולם בחינת אתפשטותא דמשה כנודע[רנח]. ג. בכאו"א מישראל, דהיינו במציאות הנפש האלקית שבו וכן בפועל במציאות רבוי נקודות טובות בכאו"א, שעי"ז באה העבודה ד"עוד מעט ואין רשע וגו'", כמבואר בלקומ"א רפב עיי"ש.

נמצא שעיקר התקון ד"ארך אפים" צריך להיות בנוגע לשלום־בית, שהוא עיקר בחינת ארץ ישראל, בחינת חלב ודבש, תקון השלם דלבי חלל בקרבי ודוד בת שבע – סוד מעשה מרכבה – תקון הדר ומהיטבאל כנ"ל, סוד "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"[רנט] וד"ל.

והנה, פלא, היחוד השלם הנ"ל דדוד בת שבע עולה במכוון שלום־ בית, סוד חשמל (מלבוש) קדוש. חשמל הוא עיקר סוד מעשה מרכבה כנודע, והוא סוד הוי' ארך אפים, ש"חש" ושותק בסבלנות רבה – מדת ארך אפים – עד שכורת את הקליפה דמח"ז הנאחזת בקדושה בתחלה ("מל" מלשון ברית מילה), ואזי ממלל להמתיק כל דין כו' ("מל" מלשון דבור – "פתח פיך ויאירו דבריך"), כנודע שסוד זה הוא עיקר עבודת החסידות שנתגלה ע"י מורנו הבעש"ט זי"ע[רס]. והוא אור פני אל כמובא, לומר שמדת "ארך אפים" היא פנימיות תקון "אל" – ראשית יג תקו"ד (והתקון הראשון של ט תקו"ד דז"א הוא "הוי' ארך אפים" במפורש), וע"כ "ארך אפים ראה"[רסא] דוקא, שהוא עיקר הכל [ותקון "ואמת" הוא ג"כ פנימיות תקון "אל", שהרי "הוי' אל אמת", ולכן יש מ"ד ש"אמת ראה". אך י"ל ד"אמת" הוא מצד הכלי הפנימי, דהנה חשמל – הוי' ארך אפים – אור פני אל – עולה ו פעמים סג ואמת עולה ז פעמים סג כנודע, שלכן הוא תקון ה־ז, ו־ז הוא הכלי בכל מקום לגבי ו וד"ל (ביחד הם עולים יג פעמים סג, סכום כל הרבועים מ־א עד אחד, כללות כל יג מדה"ר, כמבואר במ"א, וד"ל). וזהו הסוד האמיתי דב' מ"ד, דחד אמר "אמת ראה" וח"א "ארך אפים ראה", דשניהם אמת כו', דאמת הוא מצד הכלי הפנימי וארך אפים הוא מצד האור המתלבש בו (וליתר דיוק: "הוי'" ה"ס עצם האור, ו"ארך אפים" ה"ס הצלם הממשיך ומחבר את עצם האור בכלי, שלזה צריך מדת הסבלנות – ארך אפים, וד"ל). ושניהם הם בסוד "והאיש משה ענו מאד וגו'"[רסב], דפירש"י "ענו – שפל וסבלן"[רסג] – שפל מצד מדת "אמת" (כנודע בפירוש "אמת מארץ תצמח"[רסד] שהיא מדת השפלות, וכן בשם בעל הרוקח: אמת ר"ת אפר מה תולעת – ג' בחינות השפלות דאברהם משה דוד, שהם רת"ס – חסד, נצח, מלכות – ע"ד ג' אותיות אמת שהם סוד רת"ס הא־ב), "וסבלן" מצד מדת "ארך אפים", כמובן].

וזהו ג"כ דשלום־בית הוא חכמה נסתרה וכן חשק נמרץ בסוד תשואות "חן חן לה"[רסה] כנודע[רסו]כג, שעיקר תקון פגם החן (חטאות נעורים) הוא ע"י חן דקדושה דוקא, שבתורה הו"ע חכמה נסתרה, ובעבודה וגמ"ח הו"ע חשק נמרץ, סוד אבר חי דקדושה שע"י דוקא כל הולדה, כמבואר מהבעש"ט זי"ע[רסז], בחינת "וצדיק באמונתו יחיה"[רסח] (וזהו דראשית ויסוד לקו"מ הוא באור סוד חן דקדושה בתורה א – "אשרי תמימי דרך"[רסט] – "הולך בתם ילך בטח"[רע] – "יעקב איש תם יושב אהלים"[רעא], שלמות תקון הברית ושלום־בית).

ועוד, הנה שלום־בית תלוי בב' ספירות – דעת יסוד (ר"ת די, סוד שדי – "שאמר לעולמו די"[רעב], שע"י ב' הספירות דעת יסוד, מתקשר הכל כאחד ומתחבר כל דבר בשרשו ואינו מתפשט יתר על המדה וד"ל). והנה שלום־בית עולה דעת יסוד ב"אחוריים": ד דע דעת, י יס יסו יסוד, וסוד "אחוריים" הו"ע דבקות אחורי הקדושה, כמבואר בלקומ"א סב, שבכל פעם חוזרים ועולים לשרש הדבר ורק אז ממשיכים התגלות חדשה שה"ס חש מל, שחש עד שמל, סוד הוי' ארך אפים כנ"ל וד"ל.

וה"ס "ואלה שמות בני ישראל וגו' את יעקב איש וביתו באו"[רעג], בזכות שלום־בית – ואלה שמות – יצאו אבותינו ממצרים, וכן בגאולה העתידה בב"א. ומזה מובן שזהו עיקר עבודתנו עתה בעקבתא דעקבתא דמשיחא לתקן את השלום־בית אצל כאו"א ע"י מדת ארך אפים [ובזה יתוקנו כל עשרת הענינים המוזכרים בספרו "ארך אפים": דהיינו ענין הפרנסה, שהוא בזכות אשתו דוקא ושלום־ביתו; ותקון הברית הוא ע"י בחינת "חלב ודבש" דקדושה כנ"ל; וכל קושי מציאת הזיווג הוא רק בגלל שאינו ראוי עדיין לקדושת שלום־בית; וכל שיח התבודדותו וכו' צ"ל לזכות לזה, ע"ד יצחק אבינו ע"ה כאשר יצא לשוח בשדה, שהתפלל על מציאת בת זוגו; וכן גידול הבנים תלוי בעיקר בשלום־בית, כמובן; וכן בריאות הגוף; וכן הכנסת אורחים והסבלנות בענין בע"ת; וכן כל ישוב הדעת לעסוק בתורה כדבעי; וכן המתקת כל מחלוקת שבעולם ע"י מקור ושרש השלום שצריך להיות בביתו. ובאמת כל עיקר תפיסת המחלוקת בא מחמת הדמיון – או המציאות ה"י – שאינו שרוי בשלום־בית, שלולא כן הרי אשתו היא בחינת חומה ומגן בפני כל, כדרז"ל וד"ל; וכן עיקר מצות אהבת ישראל – דזהו כל התורה כולה וכו'[רעד] – עיקר מצוה זו מתקיים באהבה שבין איש לאשתו, דהיינו ענין שלום־בית וד"ל. ודברים כגון דא צריכים אריכות הביאור פב"פ אך לא בכתב כו' וד"ל].

וע"י שלום־בית נעשה "קרבת אלקים לי טוב"[רעה], שהוא השער והפתח בעבודת ה' האמיתית כמבואר בדא"ח, וד"ל. וזהו דארך אפים עולה קרבן, ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" כמבואר בזהר[רעו], סוד "כל אור חוזר – מארץ ישראל, ארץ החיים (ב'רצוא' תמיד אל מקור החיים – 'כי עמך מקור חיים' – אור אין סוף) – חוזר לקדמותו", סוד "סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם"[רעז] – סוף דבר בגימטריא ארך אפים, שעל ידו מתגלה האין־סוף שבכאו"א מישראל וד"ל.

והנה ה־ב רבתי דתבת בראשית ה"ס הארת מעשה מרכבה במעשה בראשית. וזהו דרבתי הוא אותיות ברית ו־ב ה"ס שלום־בית סוד ואלה שמות כנ"ל. דהנה עומק כוונת בריאת העולם הוא ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[רעח], בסוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[רעט] – בתוך כאו"א מישראל[רפ] – ובפשטות הוא הוא ענין הנ"ל דשלום־בית ד"איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[רפא] (ואם לאו ח"ו נעשה סוד גחלי אש שאוכלתם, שהוא הלעו"ז דארך אפים וד"ל). וה"ס "אוה למושב לו"[רפב], סוד "תאות צדיקים (צדיק עליון וצדיק תחתון[רפג] – יוסף ובנימין – יסוד דכורא ויסוד נוקבא, וכן בסוד דעת יסוד כנ"ל וד"ל) אך טוב"[רפד], שהוא בחינת "אך טוב לישראל"[רפה], יחוד ב' שמות אך – אהיה ב"ה – שממנו נמשך מלבוש החשמל כנודע, בסוד "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב"[רפו], ושם טוב – אהוה (ר"ת "את השמים ואת הארץ"[רפז]), שהוא שם הדעת והיסוד, שם היחוד ד"אמרו צדיק כי טוב וגו'"[רפח], "ותרא אותו כי טוב הוא"[רפט] – אוה טוב – בחינת "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[רצ]. כי השי"ת מחמת רחמנותו ברא את העולם[רצא], והרי הדעת הוא שרש ופנימיות הרחמנות שבספירת התפארת כנודע[רצב], שעולה עד מקור הרחמים שבכתר עליון[רצג] וד"ל. והנה תאוה דקדושה זו מרומז בבית דבראשית, שבראשית ה"ס ראש בית כמבואר בלקומ"ת סז, וכן ה־ב רבתי דבראשית הוא אות בית במילואה, והוא עולה תאוה בסוד "ואתה תצוה" – ואתה אותיות תאוה בגימטריא בית, ותצוה לשון צוותא וחיבור בגימטריא ראש, ש"ראש דברך אמת"[רצד] לקשר ולחבר הכל ע"י התאוה דקדושה, סוד חשק נמרץ – שלום־בית כנ"ל, ואלה שמות אותיות ואתה שלום – שלום תאוה, וד"ל.

וזהו דבבנין בית המקדש, שה"ס ה־ב רבתי דבראשית שמרמז ביחוד לבית המקדש השלישי והנצחי שיבנה בב"א[רצה], שהוא תכלית כוונת בריאת העולם, נאמר "הוי' אמר לשכון בערפל"[רצו] ר"ת לב, שה"ס חבור סוף התורה לתחלתה ("לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלקים…"), בסוד אור אין סוף כנ"ל. והנה, פלא, "לשכון בערפל" עולה שלום בית במכוון, וערפל הוא ס"ת "סוף דבר הכל נשמע"לד, שעולה לב שמח – בחשמל כנודע. וזהו דעיקר המקדש לו יתברך הוא בלב כאו"א מישראללז. והנה מבואר בסה"ק אמרי שפר, להמקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל, שסוד ה־לב הוא ציור ב למדין, כזה: ל, שהוא ציור הלב. ואיתא באותיות דרבי עקיבא שלמד הוא לב מבין דעת, ו־לב מבין דעת הוא סוד נקודת משיח צדקנו שבכאו"א[רצז], ועולה בגימטריא "ויפק רצון מהוי'"[רצח] ("רצון מהוי'" ה"ס הבית הנאמן בישראל שהובטח לדוד מלכא משיחא, שברבוע כללי עולה "ויפק" וד"ל), שהוא ע"י תחלת הפסוק – "מצא אשה מצא טוב" (כידוע דעיקר הלב הוא בחינת נוקבא ועיקר המח הוא בחינת דכורא, ומשכן אלקותו יתברך הוא בלב דוקא כנודע, היינו סוד שלום־בית הפנימי שע"י שלום־בית כפשוטו בין איש לאשתו וד"ל).

ב

ודע שבנגלה דאורייתא עיקר הלימוד שמביא לידי שלום־בית הוא לימוד חשן משפט (בחינת מלכות – בית דוד – בד' חלקי שו"ע) שע"ה עולה שלום־בית. בחשן משפט נאמר "והיה על לב אהרן"[רצט], היינו שבו תלוי תקון הלב, תקון לשכון בערפל שהוא שלום־בית – ב רבתי דבראשית – קיום הכוונה העליונה דנתאוה הקב"ה וכו', שהו"ע משכן האלקות שבלב כאו"א כנ"ל.

והנה בתוך החשן־משפט נתונים ה"אורים ותמים" בגימטריא אברהם שרה – ה(שלום) בית הראשון בישראל.

חשן משפט הוא "ארך אפים" "ארך רוח"[ש]. על ידו זוכים להריון, בסוד "הנך הרה וילדת בן"[שא]. חשן ה"ס משיח – "רוח אפינו משיח הוי'"[שב]. משפט ה"ס "ישכן לבטח"[שג] ע"ד לשכון בערפל כנ"ל. והרי משפט הוא רחמים, כמבואר בפתח אליהו, ופנימיותו דעת כנ"ל. וע"י הדעת זוכה לבחינת בטח, מלשון טיחה ודבקות, כמבואר בדא"ח. ומבואר בספה"ק בת עין, שבטח הוא סוד קדושה משולשת, ד־ג אותיות בטח מלויים שוה: בית טית חית (ואין עוד אות שלה מלוי זה) שהוא "קדוש קדוש קדוש"[שד].

שלום־בית ה"ס חשמל קדוש כנ"ל, ומבואר לעיל שבחשמל יש ג' בחינות: חש (שתיקה); מל (כריתה); מל (דבור), כמבואר מהבעש"ט זי"ע, שבעבודת ה' הם הכנעה, הבדלה, המתקהיז. ואנו בני ישראל "גוי (בטח) קדוש", בגימטריא משפט, כמ"ש "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב"[שה], ועין יעקב ה"ס ראית כל חדש (יב צרופי הוי' ב"ה) שה"ס ההסתכלות תמיד על ברכה ("ראה אנכי וגו' ברכה וגו'"[שו]) טוב חיים ("ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"[שז]) ר"ת בטח ובגימטריא עין יעקב. וזוכים לזה ע"י התבודדות[שח] דוקא, סוד "בדד עין יעקב", שאמיתת ענין ההתבודדות הוא "בכל דרכיך דעהו"[שט] ר"ת בדד, ו"דעהו" הוא ע"י התקשרות הדעת והשתפכות הנפש בדבור וד"ל.

והנה חשן משפט ה"ס "הנותן בים דרך"[שי], סוד כוונת אלול, שהוא ענין תקון הברית, כמבואר בלקומ"א ו, ודרך הוא בחינת יחוד וזווג דו"נ כנודע, שנעשה ע"י "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה"[שיא] ר"ת שידוך, וכמבואר בלקומ"ת פט, שעיקר שמירת הדעת היא בלב, בחינת לב טוב שנמשך ע"י ארך אפים דוקא. וכן מבואר בפרקי אבות[שיב] ב־מח דברים שבהם התורה נקנית – מ"ארך אפים" באים ל"לב טוב" – ולב טוב הוא לבטח סוד ישכן לבטח – משפט כנ"ל. וזהו דאהרן דוקא עשה שלום בין איש לאשתו, כמבואר בחז"ל[שיג], סוד שלום־בית. וכן זווגו עם אלישבע – זקן אהרן (שעיקרו ארך אפים כנ"ל) – הוא בתכלית השלמות, בסוד "ביתו זו אשתו"[שיד], שנלמד מעבודת הכהן הגדול ביום הקדוש והנורא. אלישבע היא סוד המתקת בת שבע, כמבואר בזהר, וע"י זווג אהרן עם אלישבע דוקא זכה לכהונה לדורי דורות – כתר כהונה לו ולבניו אחריו[שטו]. וכן עיקר שמחת הקמת המשכן היא שמחת אלישבע דוקא, כמבואר במדרש, סוד שלום־בית כנ"ל.

ומכל זה מובן דלימוד חשן משפט (וביחוד עם פרוש השפתי־כהן ז"ל) הוא תקון גדול לשלום־בית בעזה"י.

ועוד, דהנה חשן משפט כולל כל ה־ד טורים, שכולם היו בחשן משפט, ועיקרו טור ה־ד שהוא "תרשיש שהם וישפה"[שטז], כנגד אשר יוסף בנימין (שעולים חשמל אמת – ו פעמים סג ו־ז פעמים סג – כמבואר לעיל). באשר נאמר "ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו"[שיז], שהיה משיא בנותיו לכהנים גדולים, כמבואר בחז"ל[שיח], סוד אהרן אלישבע, עיקר השלום־בית כנ"ל. יוסף ובנימין הם צדיק עליון וצדיק תחתון, סוד "תאות צדיקים אך טוב", ובבנימין נאמר "ידיד הוי' ישכן לבטח", סוד משפט, סוד בנין בית המקדש בחלקו של בנימין (ומשכן שילה היה בחלקו של יוסף) וד"ל.

ג

והנה הדבר המבטל לשלום־בית הוא כח המדמה (שהוא הוא היצר הרע ובעל דבר בעצמו, כמבואר בלקומ"א כה), שנדמה חסרון האהבה בינו לבינה או שנדמה שעל ידה מתבטל מתורה ועבודה ובא לפגם הברית, וכן בזווגו עמה, הוא מלא מדמיונות כאלו, ואינו מבין כלל בסוד מאמרז"ל "שמי שנכתב בקדושה ובטהרה ימחה בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו"[שיט], שעז"נ "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[שכ], דאביו ואמו ה"ס "שמיה רבא", סוד שרש המשכת הטפה. ובאמת כל בטולו ופגמו המדומה הוא לטובתו, בסוד ברור הפסולת מהבר הנקי והטהור – זרע קדש, זרע אמת. וע"י שלום־בית שוכן "שמיה רבא" ב"איש ואשה זכו וכו'" דוקא, שה"ס ליחדא שם יה ב־וה, שהוא עיקר הכוונה העליונה, וקשה מאד להרחיב הדבור בענינים אלו בכתב רק פב"פ בעזה"י.

אך הצורך להודיע לכל שעיקר המעכב את ביאת משיח צדקנו הוא הפגם בשלום־בית דוקא, ותקונו הוא ע"י "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – אחד ר"ת אהבה חן דבקות שעולה "פרו ורבו ומלאו"[שכא] שעולה מראה ריח טעם (שכנגד נר"נ כנודע), סוד התנוצצות משיח, כמבואר בלקומ"ת א, יב עיי"ש. האהבה תלויה ב"עיניך יונים", סוד המראה, וכמבואר בדא"ח שמדת האהבה מתיחסת לגילויים המאירים מן העצם, גילויים הנראים לעין השכל שבלב, ועד שיקויים לעתיד "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", בעיני בשר ממש. אח"כ בא סוד הריח במציאת ונשיאת חן ר"ת חבוק נשוק (שלאחר מציאת החן אחד בעיני השני, שנכללת בדרגת האהבה הנ"ל), כמבואר סודם בכתבי האריז"ל. והיינו סוד "ריח ניחוח לה'" שמעלה הקרבן, שעולה ארך אפים כנ"ל (וכנודע שסוד הנשיקין הוא "אתדבקות רוחא ברוחא", בחינת "רוח אפינו (ארך אפים) משיח הוי'". וכן עיקר בחינת ירא בשת שמצד החכמה הוא בזמן החבוק־נשוק, כמבואר בלקומ"א יב עיי"ש, שמזה זוכה לסוד "רוחו של משיח" – "והריחו ביראת הוי'" – "מורח ודאין", בסוד "הוו מתונים בדין", וכמו שיתבאר לקמן וד"ל). אח"כ בא "ודבק באשתו" אותיות שואב דבקות מעילת העילות ב"ה, "והיו לבשר אחד" – לבשר יום הגדול ד"הוי' אחד ושמו אחד"[שכב]. והוא סוד הטעם – "את הלחם (והבשר) אשר הוא אוכל" – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", וד"ל.

ע"י ג' בחינות הנ"ל דאהבה חן דבקות זוכים ליחודא עילאה – זווג משבת לשבת, כמבואר בלקומ"א יא, שכל שהזווג הוא בבחינת אחד (הנ"ל) ביותר, נעשו פרצוף אחד ממש כביכול, ונשארה האחדות עד שבת הבאה שבה מאיר אור חדש של מוחין דאבא כנודע וד"ל, וכמבואר במ"א באריכות. משא"כ אם אין האהבה וכו' בשלמות אזי צריכים לחדש ההתקשרות לעתים קרובות יותר בבחינת יחודא תתאה, כמבואר שם, דאינם נעשים בסוד פרצוף אחד וד"ל. עיקר האהבה הוא ברוחניות דוקא, כמובן, וכל מעשה הגשמיות עולה ונכלל בו וד"ל.

ד

והנה הקשר שבין שלום־בית לחשן משפט יובן בהקדים, שעל מדת המתינות, מדת ארך אפים, איתא בתחלת אבות: "הוו מתונים בדין"[שכג]. והמדובר בדיני חשן משפט בפרט, ללמד שעיקר המתינות צ"ל בברור טענות שני בעלי הדין, ועי"ז דוקא זוכים למדת ארך אפים בכלל, ועל ידה לשלום־בית אמיתי. וה"ס סמיכת פרשת משפטים לעשרת הדברות (ובפרט לדבור האחרון – "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך וגו'"[שכד], שהוא שרש הקלקול בשלום־בית כמובן), ללמד "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"[שכה].

והנה ידוע שסוד ה־כב אתוון דאורייתא הם כנגד יג תקוני אריך ו־ט תקוני זעיר. נמצא ש"ארך אפים" (שהן שתי מדות לפי דעת הזהר והאריז"ל) הוא סוד ב אותיות ד־ה בתקוני אריך ו־נ־ס בתקוני זעיר. והנה עיקר תבת סיני הוא ב אותיות סנ, מדת "ארך אפים", ובא ללמד "מה הראשונים מסיני אף (סוד ארך אפים) אלו מסיני". וזהו ג"כ סוד "משה קבל תורה מסיני וכו' הוו מתונים וכו'", היינו "מה הראשונים מסיני וכו'" וד"ל. וזהו ג"כ דנסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, "לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". ארבע האותיות הראשונות של סנהדרין הן סנהד, כל אותן ארבע אותיות הנ"ל דמדת "ארך אפים", והוא פלא. ומקדש היינו בחינת "ועשו לי מקדש וגו'"[שכו] כנ"ל, בחינת שלום־בית (ועפ"ז מובן ג"כ הא דנסמכה פרשת מזבח לדבור האחרון ד"לא תחמד" – חמדה כנגד מזבח, חושבנא דדין כחושבנא דדין ודוק).

והנה שרש תבת "מתינות" הוא מתן, לשון "חגרה בעז מתניה"[שכז], ומבואר בדא"ח[שכח] שהוא בחינת אמונה, והוא כלשון מוהר"ן ז"ל בכ"ד "חגירת מתנים" (ובפרט בתורה דבעל השדה בלקומ"א סה עיי"ש דהוא ענין שלום־בית דבעז ורות וד"ל). והנה עיקר השער, ברל"א שערים, ד"אמונה" הוא מן, וכן "מתן" שערו מן [ובספר אלימה להרמ"ק ז"ל, פרש בסוד ה־כב אתוון כנגד התקו"ד דאריך וזעיר להיפך מהנ"ל, דהיינו שאותיות א־ט הן כנגד ט תקוני זעיר ואותיות י־ת הן כנגד יג תקוני אריך. נמצא ש"ארך אפים" דאריך מכוון כנגד שתי האותיות מן, בחינת מרע"ה, ובתקוני זעיר הוא מכוון כנגד שתי האותיות אב, בחינת "אב הרחמים", שרש ומקור מדת הרחמים וד"ל]. וזהו כמבואר בלקומ"א קנה, ש"ארך אפים" הוא בחינת אמונה, סוד "מן הוא" כמבואר במ"א, שהוא סוד "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[שכט], ד"שמו – מן". והיינו בסוד מן במספר קדמי שעולה שם, ועם הוא עולה ארך אפים ודוק. והנה במתנים תלוי תקון החרב, כמ"ש "חגור חרב מצמדת על מתניו"[של] ו"חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'"[שלא], היינו פגם ב"הוו מתונים בדין" שהוא אמיתת הענין ד"חגירת מתנים" – "זריזות במתינות" כלשון הבעש"ט זי"ע[שלב], וכמבואר במ"א.

ה

ועוד בענין שלום־בית, מבואר מהבעש"ט זי"ע שהשלום בין איש לאשה תלוי בתקון לבוש הדבור[שלג], שהוא תקון הרוח שבאדם (שע"י תקון הנפש נעשה שלום עם עבדיו משרתיו בהמותיו וכו', בחינת מעשה; וע"י תקון הנשמה נעשה שלום עם בניו וכו'). תקון הרוח (בהיותה ממוצע המחבר בין הנפש לנשמה) כולל את תקון הנפש והנשמה, כנ"ל בשם מוהר"ן ז"ל, שבחינת משיח הוא בעיקר תקון הריח, בחינת רוח. וכן מבואר בספור דז' בעטלערס במעשה דיום ג', שבאמת כל ג' הקלקולים דטעם מראה וריח תלויים בדברי ג' כתות העבדים שהניח המלך האכזר כו', שע"י נבול פה נתקלקל הטעם; וע"י נאוף שהוא פגם ברית המעור שמכוון כנגד ברית הלשון, היינו ענין לשה"ר וכו', נתקלקל הריח; וע"י דברי שקר שמעוור כו' נתקלקל המראה. ומכאן שהעיקר תלוי בתקון הדבור (שכולל נבול פה מכאן ודברי שקר מכאן), בחינת רוח, כנ"ל בשם הבעש"ט.

ומזה יובן הא דע"פ פשוט תקון הכללי דמוהר"ן ז"ל הוא בדבור דוקא, דהיינו ע"י אמירת עשרה מזמורי תהלים. משא"כ רוב יחודי האריז"ל וכו' הם במחשבה, וכן רבוי תעניתים וכו' הם במעשה וד"ל.

ומכל זה מובן שהעיקר הוא תקון השלום־בית, שהוא תקון הדבור בתורה והעיקר בתפלה ותחנונים לפני אדון כל ב"ה (בחינת "רוח חן ותחנונים"[שלד] שישפוך ה' על בית דוד לעתיד בזמן ביאת המשיח – "רוח אפינו משיח הוי'" כנ"ל). אך מובן שמבלי עבודה פנימית שבלב – עבודת ההתבוננות בדא"ח כדבעי – אין הדבור אמיתי מקרב איש ולב עמוק, אלא אם כן יוצא בצעקת הלב הפתאומית דתשובה אמיתית, שאינה תלויה בהתבוננות כלל, כמבואר כל זה היטב הדק בדא"ח. וכן צ"ל "ואני בצדק אחזה פניך"[שלה] – מעשה הצדקה (לפני התפלה) בפועל ממש. והיינו שצ"ל התכללות אמיתית של מחשבה דבור ומעשה בעצם תקון הדבור – שלום־בית וד"ל.

וזהו דבתקון הכללי יש קסד פסוקים, כמבואר באריכות במ"א, כמנין "ינחמנו"[שלו], שה"ס ס"ת "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהויה"[שלז], אותיות קנא אהבה. ובא לרמז ששרש האהבה והשלום־בית תלוי בתקון מדת הקנאה דקדושה. וכן מבואר ברמב"ם[שלח]: "חובה על כל איש לקנאות לאשתו. אמרו חכמים 'אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה'. ולא יקנא לה ביותר מדאי. ולא יאנס אותה ויבעול בעל כרחה, אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה". הקנאה הקדושה היא בסוד כתר־עליון. שיחה ושמחה הן כנגד חו"ב, וע"י יחודן נשלמה הדעת (יחוד שיחה שמחה עולה הוי' ב"ה ברבוע כללי, ודוק). השם קנא הוא שם המקוה־טהרה, שבו גילוי מי התענוג העליון, כמבואר בדא"ח[שלט], פנימיות הכתר (שמתגלה ביסוד אימא כנודע). והיינו מה שהקנאה צ"ל בדרכי נועם ונחת, דאזי טמונה בה אמיתית הסוד דשמירת הברית בקדושה ובטהרה ובסוד קנאה שעולה בגימטריא יוסף, שומר הברית כנודע. השיחה שלפני הזווג, שבאה משרש כח המדבר שבאדם, בסוד "אבא יסד ברתא" כנודע, מן הראוי שתהיה שיחה דקדושה בהדיא, ומה טוב ומה נעים כששיחה זו כוללת דברי תורה, וכן בקשה שטוחה משותפת (דאין שיחה אלא לשון תפלה) לה' הטוב יתברך שהזווג יעלה יפה ושיזכו ל"זרע קדש ברך הוי'"[שמ]. ואפילו כאשר שיחה זו היא בדברי אהבה וחיבה כפשוטו, הרי בזה גופא מתתקן פגם הדבור, שהרי עיקר הפגם הוא כאשר מוציא דברי קנטור ולשה"ר על חברו ה"י, ותקונו הוא ע"י דברי אהבה באמת, וכמבואר במ"א[שמא] וד"ל.

והנה בספרך הנחמד "ארך אפים", מבואר שעיקר השלום־בית הוא ע"י מעוט דבור, בחינת "אל תרבה שיחה עם האשה"[שמב]. אך באמת נראה לומר, שאין זה עדיין בחינת התקון השלם שע"פ גילוי פנימיות התורה שאליה זכינו, בדורות האחרונים דוקא, ובפרט לפי גילוי רצונו של מוהר"ן ז"ל שגם בנות ישראל תהיינה "חסידות" כנודע; ועוד ממה שאמר שעיקר מדת הרחמים צריכה להתבטא ברגש האיש כלפי אשתו. והרי מדת הרחמים היא כללות המדות כולן[שמג] (והיא סוד שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, שמאיר בספירת התפארת, ומה ש"חלק הוי' – דוקא – עמו"), והיא סוד "ישראל אשר בך אתפאר"[שמד] כנודע. והנה בטוי מדת הרחמים הוא בדבור דוקא (שכאשר מרחמים על אדם באמת מרבים לדבר אתו דברים המשיבים את נפשו וכו'), דברים טובים שבבחינת "אין טוב אלא תורה"[שמה], לקיים כפשוטו "מצא אשה מצא טוב וגו'" אתה עמה בצוותא חדא, שישתעשעו האיש והאשה בחלקם המשותף בתורה שהוא תורת החסידות – תורת משיח. ואזי נעשים "שוים בקומתם" כנודע, שלה מוחין בשוה אליו, בזמן שעיקר בנין פרצופה הוא ע"י מדת הרחמים כנ"ל (משא"כ כאשר בנין פרצופה הוא מהחזה ולמטה וכו' אזי הוא בעיקר על ידי הגבורות – צמצומים ומעוט בדבור וד"ל). והוא ג"כ ענין בנין ארץ ישראל והדבור בלשון הקדש בעקבתא דמשיחא דוקא וד"ל, ויותר יש להאריך בזה פא"פ.

ו

והנה מצוה לכבד את אשתו יותר מגופו[שמו] – וכבוד הוא בחינת מלבוש[שמז] כנודע. והסגולה לזה הוא בתקון מצות מלבוש עצמו, שתהיה לו טלית נאה, לקיים את מצות ציצית בהדור. טלית הוא סוד טל קדוש – "שראשי נמלא טל"[שמח] – "כטל חרמון וגו'"[שמט] – "אהי' כטל לישראל"[שנ] – "טל אורת טלך"[שנא] – "טל תורה"[שנב] ו"טל תחיה"[שנג], סוד ב מזלות "נצר" "ונקה", שרש ומקור ליחודא עילאה דאו"א[שנד] וד"ל.

והנה בסוד ציצית, מבואר בלקומ"א בסוף תורה ז בשם הפע"ח, שמרומז בפסוק "הנה בנך יוסף בא אליך"[שנה]. והנה, פלא, "הנה בנך יוסף בא אליך" עולה בגימטריא ארך אפים, סוד "ארוכה ורפואה" כמבואר שם, "רפואת 'חולת אהבה אני'"[שנו] ע"י שלום־בית אמיתי.

והנה ארך אפים הם ב מדות (ע"פ הזהר והאריז"ל כנ"ל) שהם א (ע"פ פשט כו'), וכן הוא לגבי "נצר חסד לאלפים"[שנז], סוד "נחל נבע וגו'"[שנח]. והסוד הוא, דב־יג תקו"ד כלולים שרשי הי"ס: "אל" הוא סוד כתר־עליון; "רחום וחנון" הם שרש או"א – חכמה ובינה; "ארך אפים" הוא שרש הדעת הכולל ב' עיטרין כנודע; "ורב חסד ואמת" הם שרש חסד וגבורה (שתי הספירות חסד וגבורה מתפשטות מב' העיטרין של הדעת – עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. והרמז: כל התפשטות למטה הוא בסוד האחוריים; האחוריים של ארך אפים – א אר ארך א אפ אפי אפים – עולה ורב חסד ואמת); "נצר חסד לאלפים" הוא שרש התפארת הכוללת וממזגת את ב' הקצוות של חו"ג; "נשא עון ופשע וחטאה" הם שרש נה"י; "ונקה" הוא שרש המלכות וד"ל.

נמצא שיחוד ב המזלות "נצר" "ונקה", הוא שרש היחוד של תפארת ומלכות (דו"ן) בכ"מ (ובפרט, הרי "נצר חסד" מכוון כנגד החסדים שבת"ת כנ"ל ו"ונקה" מכוון כנגד כללות המלכות, ששרשה בגבורות שבתפארת, ובסוד "אלפים" בגימטריא "ונקה" כנודע, וד"ל). ושרש היחוד של תו"מ הוא בחו"ג דדעת, סוד ארך אפים, שביחודם מתיחדים נו"נ, ועל ידם מתיחדים או"א וזו"ן [ומזה יובן הסוד ש"אפים" "לאלפים" היינו ב"פ אלפים – "ונקה", כנ"ל וכן מה ש־ה תבות "ארך אפים… נצר חסד לאלפים" עולות ה פעמים "לאלפים" (כלומר ש"לאלפים" הוא הערך הממוצע שלהן), שהכל ע"מ להשפיע למלכות. והיינו מה ש"ארך אפים… נצר חסד לאלפים… ונקה" עולה כתר מלכות (שעולה "בראשית ברא" כנודע), שהדעת והת"ת עולות עד הכתר־עליון להמשיך משם את אור התקון הכללי עד המלכות (בסוד הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה). והוא עולה לו פעמים אל (סוד חדש אלול, חדש התקון השלם), והרי אל ב־יג מדה"ר, הוא בכתר־עליון כנ"ל, וכמו שיתבאר בסמוך].

והוא סוד נפלא מאד למבין ומשכיל באמיתת ענין "ארך אפים" ובסוד מארז"ל "ארך אפים ראה" – "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו"[שנט], ד"ארך אפים" – דעת עליון – עולה עד לפנימיות הכתר דבחינת "אל", היינו לשם הוי' ב"ה שלמעלה מ"אל". וזהו דב־ט תקו"ד כתיב הוי' ארך אפים כללות אור פני אל – חשמל כנ"ל, וד"ל.

ועפ"ז יובן ג"כ שע"י "ארך אפים" ותקון השלום־בית נמשכה רפואה לעולם בכלל, בחינת "ארוכה ורפואה"[שס] כנ"ל. דהנה סוד רפואה הוא אור פה, ו"דעת גניז בפומא", בחינת ארך אפים [ולכן בדיקנא קדישא תקון "ארך אפים" הוא בסוד השערות שמתחת לפה ולמעלה משערות המזלות, "נצר חסד" "ונקה", וד"ל. ואע"פ שע"פ פשט, "ארך אפים" הוא ענין אריכת הנשימה שבאף[שסא] – סוד תקון החוטמא – הנה ידוע שתקון החוטמא הוא התקון ה־ז ד־ז תקוני גלגלתא, בחינת מלכות – משיח (כמבואר בלקומ"א ב). והנה בכללות, סוד הדיקנא (ביחס ל־ז תקו"ג, שהם ע"ד ז"ת דדכורא) הו"ע "מלכות־פה וכו'"[שסב]. והיסוד שבה בפרט, הוא תקון ה־יב, "וחטאה" כנ"ל, הנקרא "פומא קדישא". וחטאה הוא צרוף אח טוה, לשון איחוי וטויה, דהיינו חבור וקשור. והנה שרש כל יסוד הוא בדעת (והיסוד עולה לדעת, כמו בכוונת הלולב, וכן בסוד השם הקדוש אהוה, שם הטוב וסוד "אור הגנוז" לצדיקים לע"ל. ומזה יובן מה שג' הספירות שבקו האמצעי, המשפיעות את אור התקון הכללי אל היסוד, על מנת למסור למלכות, שהן: "אל… ארך אפים… נצר חסד לאלפים", עולות חן פעמים טוב – טוב טוב פעמים "וחטאה". ביחד עם "וחטאה" עולות לה ("תשאות חן חן לה"[שסג]) – אלד – פעמים "וחטאה". ביחד עם "ונקה", כל הקו האמצעי, שלמות התקון הכללי, עולה מח במשולש, שהוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ר"ת הוי' ב"ה, פנימיות אור הכתר כנ"ל, וד"ל), בחינת "ארך אפים" כנ"ל. וזהו ש"דעת גניז בפומא" דוקא, ע"ד הטפה דגניז בפומא דאמה[שסד] וד"ל. בתקון "ארך אפים" גופא סוד "אפים" הוא שרש תקון "לאלפים", שהוא שרש תקון "ונקה" כנ"ל, והרי "וחטאה" ו"ונקה" (יסוד ומלכות) מתחברים ע"ד החבור של "ארך אפים" והחבור של "נצר חסד לאלפים" וד"ל. וזהו שבפה, בחינת "מלכות־פה", מתיחדים היסוד והמלכות – הלשון וחלל הפה, הכל בסוד "פומא קדישא" (והרי סוד ה"קדש" בכל מקום, הוא ענין המצאות הנבדל בעצם – "לית אתר פנוי מיניה", וד"ל), כאשר השרש הנעלם הכלול בו, "ארך אפים", דעת עליון, שרשו הראשון הוא בדעת דרדל"א שעולה עד לכתר דרדל"א, סוד האמונה הפשוטה הירושה לנו מאבותינו הקדושים, וד"ל], ואור פה הוא תקון הדבור, תקון השלום־בית, כנ"ל בשם הבעש"ט.

ובזה יובן סוד נפלא, ש"ארך אפים" עולה "זה ספר תולדת אדם"[שסה], שה"ס ספר הרפואות ד"תולדת אדם" (של רבי אליהו בעל שם ורבי יואל בעל שם זי"ע), ד"חש בראשו יעסוק בתורה"[שסו], והרי "אף חכמתי עמדה לי וגו'"[שסז], סוד "ארך (ארוכה ורפואה) אפים", וד"ל.

וזהו דב־יג עיקרי האמונה, שמכוונות כנגד יג מדה"ר (עיין בהיכל הברכה פרשת בראשית באריכות גדולה), "ארך אפים" הוא כנגד העיקרים ד ו־ה: "אני ראשון ואני אחרון"[שסח] ו"שלו לבדו ראוי לעבוד ולהתפלל", שע"י האמונה וההתקשרות לבחינת הא"ס ב"ה שלמעלה מהזמן – "אני ראשון ואני אחרון" – כשם שמתגלה בתוך הזמן – "ומבלעדי אין אלקים"קכה – באים לעבדו יתברך בלב שלם – "בלתי להוי' לבדו"[שסט]. והוא בחינת מדת הסבלנות כפשוטו, שבאה ע"י הרגשת "אני ראשון ואני אחרון" אע"פ (שנדמה לו) שנשאר במדרגה אחת "ימים רבים" (בגימטריא ארך אפים). והוא בסוד הנאמר בפרשת בהעלותך[שע]: "ובהאריך ('ארך אפים') הענן על המשכן (סוד שלום־בית כנ"ל) ימים רבים (ארך אפים) ושמרו בני ישראל (ע"ד 'ושמרו בני ישראל את השבת', ר"ת ביאה כנודע) את משמרת הוי' (סוד שמירת הברית כנ"ל) ולא יסעו (מדת הסבלנות כפשוטו כנ"ל ד'אני ראשון וגו" ו'לו לבדו וכו", ובאמת מה דוחקו, הלא כך הוא רצונו יתברך שיחכה בתפלה דוקא – 'יעשה למחכה לו'[שעא] – 'בלתי להוי' לבדו' וד"ל)".

ז

והנה בשעת לימוד הגמרא, יש לכוון למדת ארך אפים באומרו את התבות "לא צריכא", בגימטריא ארך אפים וצרוף אותיות אריך אצל, דהיינו כללות פרצוף אריך (כתר) דאצילות, שהוא (משמעות הלשון "לא צריכא") ענין המתינות, ע"מ לישב ולקיים שני ענינים, שישכנו בשלום שניהם דוקא ודלא סגי הא בלא הא. תבת "לא" בא לבטל את כח המדמה שמצד הקליפה, שממנו בא עיקר הפגם בשלום־בית וכו' כנ"ל, שכל זמן שאין קיום ל"בית" (ב הענינים) אין שלום ב"בית" וד"ל. וה"ס "כתפארת אדם לשבת בית"[שעב], "לשבת" מלשון ישוב וקיום, שהו"ע מדת התפארת (שפנימיותה רחמים כנ"ל), וד"ל. "צריכא" הוא סוד השגחה פרטית וד"ל.

אע"פ שהלימוד צ"ל בזריזות מצד שרש המוחין דאבא, הלא הוא צ"ל ג"כ בבחינת מתינות מצד שרש המוחין דאמא, וצריך להתעכב בלימודו כדי שיקלטו הדברים בכי טוב (ברחם האם), וד"ל. וה"ס שלימות היחוד דאו"א (שבלימוד התורה) – יחודא עילאה – שנקרא בלשון הבעש"ט "זריזות במתינות" כנ"ל. והוא אמיתת הענין ד"חגירת מתנים", דעצם פעולת החגירה הו"ע הזריזות, והמתנים הם בחינת המתינות. וה"ס תקון וספור הבעטלער ה־ז שבלי רגלים, שהרי שרש כח הרגלים הוא במתנים (כמבואר בדא"ח), סוד "חגר" שתקונו הוא ע"י "חגירת מתנים" וד"ל. וכל שבע הברכות דמעשה ה־יג (והרי ה־יג ספורים הם כנגד כללות ה־יג תקו"ד – ספורי מעשיות דימים קדמונים), העולה על כולנה כמפורסם בדברי מוהרנ"ת ז"ל, הוא בענין הבאת שלום־בית האמיתי לחתן וכלה, שהם הבנים שנאבדו ביער, שהם סוד בעלי התשובה דבימינו אלה דעקבתא דעקבתא דמשיחא.

ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו לביאת משיח צדקנו וישלים לנו את המעשה הנ"ל של הבעטלר הז', ובזה יושלם השלום־בית בבנין הבית השלישי (והמשולש בעצם, כמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר בכ"ד) והנצחי לעד ולעולמי עולמים אכי"ר.