מכון גל עיני כד ניסן תשנ

בשירת הבריאה ניתן לזהות ארבעה רבדים: שירתו הפרטית של כל אחד מהנבראים (שיר מרובע); שירת הכח הרוחני המחיה כל אחד מהנבראים (שיר משולש); שירת נשמות ישראל והמלכתם את ה’ על המציאות כולה (שיר כפול); שירתו של ה’ בעצמו וה”שיכנה המדברת מתוך גרונו” של כל אחד מהנבראים (שיר פשוט).

כח הניגון – הקדמה לפרק שירה

ערב טוב,

נושא גדול בפני עצמו הוא “פרק שירה“, אך מקוצר הזמן נקדים כאן רק הקדמה קצרה ביותר. ישנו כעין פרק משנה, עתיק יומין, שאפילו מיוחס לדוד המלך! דוד המלך, נעים זמירות ישראל – מזהה לכל נברא בעולם את השירה המיוחדת לו. למשל, יהושע בין נון העמיד את השמש: “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַהוי’ בְּיוֹם תֵּת הוי’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ הוי’ בְּקוֹל אִישׁ כִּי הוי’ נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל“!

חז”ל מסבירים שהשמש שרה את שירתה המיוחדת ל‑הוי’ כל הזמן – ובזה היא מתמידה והולכת וסובבת. אם תפסיק השמש לרגע את שירתה – מיד תיפסק חיותה, תיפסק תנועתה! יהושע מילא את מקום השמש ושר את שירתה – ומיד “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ” – גם מלשון דממה, הפסיקה לשיר, וגם מלשון “דּוֹם“, נעצרה תנועתה ועמדה דום בשמים! ידוע שיש עשר שירות מאז בריאת העולם ועד ביאת המשיח ועד בכלל. שירת יהושע, “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ….שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” – היא אחת מאותן עשר שירות.

לפי נוסח אחד – מונה פרק שירה שבעים נבראים השרים ל‑ה’ – ובהם נכללים כל הדומם, צומח, חי שיש בבריאה: העננים שרים, המדבר שר, הגשם שר וכך כל הדומם שר. אחר כך הצומח שר: כל העצים וכל העשבים וכל הזרעים – כל אחד ושירתו המיוחדת. לבסוף, כל החי שר: עופות וחיות, בהמות ושרצים – גם דברים טהורים וגם דברים שאינם טהורים. ואכן, אין בשירת החי שום הבדל בין דבר טהור לבין דבר טמא – כולם שרים ל‑ה’.

שירת הנחש

למשל, אתמול למדנו על הנחש בהקשר לטעמי המקרא, זקף קטן וזקף גדול. והנה, על מהותו הפנימית ועל תיקונו של הנחש אפשר ללמוד משירתו וכן מהגימטריא המפורסמת נחש = משיח. את שירו של הנחש אנו אומרים בתפילה שלוש פעמים בכל יום, במזמור “אשרי יושבי ביתך“, והוא הפסוק “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים“. ואם כן, הביטוי הפנימי והמהותי של הנחש, התיקון שלו –  זה לחזור ולהיות זקוף, “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים“!

זוקף לכל הכפופים – במזמור תהלים זה, קמ”ה, שגם מספרו משדר זקיפות, “וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה” – יש עשר פעמים שם הוי’, עשר אזכרות של שם הוי’. כל שם מכוון כנגד ספירה אחרת – כאשר שם הוי’, שנקרא גם “שם הרחמים“, המופיע בפסוק “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים” – הוא השם שכנגד ספירת התפארת שפנימיותה רחמים! לכן ניקוד שם הוי’ שכנגד התפארת – הוא חוֹלָם, שהוא הניקוד הכי גבוה, הכי זקוף קומה. וכן, הפסוק “וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה” הוא תאור מתוך חֲלוֹם יוֹסֵף – שגם הוא נכתב בניקוד חוֹלָם (והוא “בעל החלומות”).

ואם כן, יש משהו בפסוק “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים” שהוא הרחמים, התפארת, הנגינה (כמו שלמדנו בשיעור קודם לגבי הפסוק “אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה“), שבכל פרק “אשרי” – שהוא אולי הפרק החביב מכל פרקי תהלים – שעל כן אנו אומרים אותו שלש פעמים בכל יום! וכאמור, הפסוק הכי מובחר בפרק זה, הכי אמצעי, הכי מרכזי הוא “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים“.

וכאמור, כאשר פותחים את פרק שירה רואים שפסוק זה, “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים” – הוא שירו של הנחש!

פרק שירה – “פרק שירה” זה דבר כל כך יפה ונחמד שגם מחבר את האומנות החזותית עם אומנות השירה והמוזיקה – עד שאין לך דבר יותר שלם ויפה מ”פרק שירה” המיוחס לדוד המלך. כתוב שלאחר שדוד המלך כתב והשלים את כל ספר תהלים – התחיל להתבונן במה שכתב בעצמו ברוח הקודש – איזה שיר מתאים לכל נברא ונברא! רק אז התחיל לשמוע, בתוך הפסוקים שלו עצמו – ובתוך הפסוקים של שאר הנביאים – איזה פסוק באמת מבטא את הפנימיות והעצמיות של כל דבר שיש בעולם!

סולם התפילה

לכן כתוב בחז”ל ובקבלה וגם מובא בליקוטי תורה של אדמו”ר הזקן – שלפני שהתקינו לומר פסוקי דזמרה בתחילת התפילה – היו אומרים “פרק שירה“! ולכן יש מאמרי חז”ל רבים המשבחים מאד את מי שאומר פרק שירה בכל יום, ואומרים שבזה הוא קונה לו חלק לעולם הבא! וכאמור, ההסבר הוא שבזמנם, “פרק שירה” היה ה”פסוקי דזמרה“.

“סולם דא צלותא” – תפילה = שירה היא סולם בו אנו עולים בשיר מעולם לעולם – מעולם העשיה בו אנו נמצאים, אנו עולים ותוך כדי כך צריכה הנשמה לעבור את כל השירה שיש בעולם כלומר, המתפלל שר בעצמו את שירת הנוצרים (עולם היצירה) ובהם גם שירת המלאכים. אח”כ את שירת הנבראים (עולם הבריאה) וכו’. ואם כן, תפילה היא כאשר מתחילים לשיר עם הנבראים שבכל עולם ועולם.

ואם כן, כל התפילה היא עליה בסולם התפילה – תוך כדי שירה. וכידוע, שסולם וסולמות הם מיסודות השירה והמוזיקה בכלל. ואם כן, מעולם העשיה התחתון אנו עולים לעולם היצירה – ומתחילים, בפסוקי דזמרה, לשיר עם כל הנבראים והנוצרים, עם כל היצורים.

פסוקי דזמרה – ושוב, תפילה זה כאשר מתחילים לשיר עם הנבראים. ואם כן, כאשר אני שר את שירו של הנחש – עלי לדעת שאני, האדם המתפלל, הוא עולם קטן – הכולל בתוכו את כולם, את כל הנבראים! ובכך, אני מתקן את הנחש – גם את הנחש שבי וגם את הנחש שבחוץ. וכאמור, כך אנו שרים את שירת כל הנוצרים והנבראים וכל זאת מתוך הזדהות – שהרי יש בי חלק ממנו ועלי להעלותו ולתקנו!

אח”כ, אני עולה בסולם התפילה ומגיע למלאכים (שהם נבראים רוחניים יותר) – מהנבראים עולים למלאכים (בברכה ראשונה של קריאת שמע) ואז אני שר עם המלאכים את שירת המלאכים: “וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הוי’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ“….. “בָּרוּךְ כְּבוֹד הוי’ מִמְּקוֹמוֹ“.

קריאת שמע – אח”כ, בברכה השניה של קריאת שמע, הפותחת “אהבת עולם” – עלינו לעולם הבריאה – ונכנסנו לתוך “היכל האהבה“! כלומר, אני, הנשמה שעובדת את ה’ ומתפללת – נמצאת בתוך היכל המכונה “היכל האהבה” – ואז אני מתחיל לשיר את השיר העצמי שלי, “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד וגו'”, את שירת הנשמות – שיותר גבוהות מהמלאכים! ואם כן, שירת הנשמות קשורה עם “ישראל” אותיות “שיר אל” – וכאמור, את שירת הנשמות אני שר בהיכל האהבה.

נבראים – הפסוק שמסיים את כל פסוקי דזמרה, הוא הפסוק שמסיים את ספר תהלים, שגם כולל בתוכו את כל שירת נבראים כולם: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ“!

מלאכים – הפסוק הכולל של שירת המלאכים הוא: “קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הוי’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדו“.

נשמות – וכאמור, הפסוק הכולל של שירת הנשמות – הוא הפסוק: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד“. ושוב, שירת הנשמות גבוהה יותר משירת המלאכים.

אח”כ, לאחר תפילת העמידה (בעולם האצילות), כאשר אנו אומרים את י”ג מידות הרחמים: “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה” – אנו שרים וחוזרים על שירת הוי‘ בעצמו – חוזרים על מה שמשה רבינו שמע את ה’ מתפלל, כביכול בינו לבין עצמו. ושוב, הקב”ה התעטף כביכול בטלית ואז “וַיַּעֲבֹר הוי’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא הוי’ הוי’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה“. הסברנו אתמול שהמקור של טעמי המקרא אלו י”ג מידות הרחמים וכאמור, זאת היא שירת הוי‘ – השירה שהקב”ה שר, כביכול בינו לבין עצמו!

ואם כן, יש כאן ארבע מדרגות של שיר, בסדר מלמטה למעלה:

שירת הנבראים – נכללת כולה בפסוק: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ“.

שירת המלאכים – נכללת כולה בפסוק: “קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הוי’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדו“

שירת הנשמות – נכללת כולה בפסוק: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד“.

שירת הוי‘ – נכללת כולה ב‑י”ג מידות הרחמים, “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וגו'”.

בסדר של מלמעלה למטה – ראשי התבות הן: אשקך!

א – “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וגו'”.

ש – “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד“.

ק – “קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הוי’ צְבָאוֹת וגו'”.

ך – “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ“.

ואם כן, זה קשור עם מה שלמדנו בשיעור קודם שהשירה היא סוד הנשיקין – “אתדבקות רוחא ברוחא” – “אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ” בלשון שיר השירים! ושוב, זהו הסימן לזכור את ארבע הרמות של השירה.

נחזור – הנושא החשוב שנקרא “פרק שירה” – כל כך קובע ברכה לעצמו שאפשר היה ללמדו ברציפות, במשך ימים רבים – לעבור עליו אחד לאחד ובתוך כך להתבונן מהי השירה של כל דבר שיש בעולם! הזכרנו את שירת הנחש – שהיא ע”פ פסוק התפארת של אשרי יושבי ביתך, שהוא גם עיקר החידוש של של מזמור זה. כלומר, במזמור המסודר ע”פ סדר כ”ב אותיות לשון הקודש – אות נ אינה מופיעה – אך היא חוזרת ונסמכת על ידי אות ס: “סוֹמֵךְ הוי’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים“.

שירת השור

נזכיר גם את שירת השור – הקשורה גם היא לכל הנלמד בשיעורים אלו. ע”פ הנאמר בפרק שירה – שר השור את הפסוק הראשון של שירת הים, השירה הנשגבה מכולן, החותמת את כל המכות והניסים שעשה ה’ כדי להוציא את עמו ממצרים: “אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם“. ושוב, פסוק זה היא פסוק הפתיחה, הפסוק החזק ביותר בשירת הים ששרנו, משה ובני ישראל, לאחר קריעת ים סוף. פסוק זה הוא הסיום, השיא, של יציאת מצרים. על שיא גאות גלי הים אומר הכתוב: “אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה“.

דורשים חז”ל בגמרא את הפסוק מספר שמואל א’: “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול“. הפלשתים שבו את ארון הברית ו‑ה’ הכה אותם בנגעים שונים ועל כן החליטו להחזיר את ארון הברית למקומו. לקחו עגלה חדשה ורתמו לה שתי פרות – ואת הארון הניחו על העגלה. הפסוק מתאר את מהלך הפרות בדרך בית שמש. דורשים חז”ל במסכת עבודה זרה:

“וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו‘ – מאי וישרנה? א“ר יוחנן משום ר“מ: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה. ומאי שירה אמרו? א“ר יוחנן משום ר“מ: (שמות טו) אז ישיר משה ובני ישראל. ור‘ יוחנן דידיה אמר: (ישעיהו יב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה‘ קראו בשמו [וגו‘]. ור“ש בן לקיש אמר: מזמורא יתמא, (תהלים צח) מזמור שירו לה‘ שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. ר‘ אלעזר אמר: (תהלים צט) ה‘ מלך ירגזו עמים. ר‘ שמואל בר נחמני אמר: (תהלים צג) ה‘ מלך גאות לבש. ר‘ יצחק נפחא אמר: רוני רוני השיטה וגו’“.

שירת השור – ואם כן, מה שרו הפרות? “א“ר יוחנן משום ר“מ: (שמות טו) אז ישיר משה ובני ישראל” – איך ממשיך הפסוק? “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהוי’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם“! מהו הרמז? “אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה” – שירה לשון “שור” וכן “הָלֹךְ וְגָעוֹ” – “גָאֹה גָּאָה“. ושוב, שירת השור היא הגעיה, (שור גועה) ודורשים “גָאֹה גָּאָה“! ואם כן, שירת השור היא “אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם“!

געיה – תופעה זאת של געית השור – קשורה גם לטעמי המקרא עליהם דברנו בשיעור קודם. כאשר מרחיבים כמה שיותר את היריעה של טעמי המקרא – מגיע מספרם עד כדי ל”ב טעמים. בהם ישנם סימונים שאינם בדיוק מנגינות ולא בדיוק כללי תחביר. הדבר הנמוך ביותר בסולם הסימונים של המסורה זה סימן פשוט – קו – הנקרא “געיה“! בימינו חוקרים ובולשים בכתבי יד עתיקים של התנ”ך – כאשר הנושא המסובך ביותר והמענין ביותר – סובב סביב אותן “געיות“! ושוב, הגעיה הוא לכאורה הסימן הכי סתמי – ולמרות זאת, מאז חתימת המסורה ועד ימינו אלו – עדיין חוקרים את שיטת כתיבת הגעיות בכתבי היד השונים!

ה”געיה” זה פשוט איזה מן דגש, כמו איזה מין כווץ‘ בסיום הנגינה החסידית! ושוב, גם אותם נגנים שרוצים להכניס את רוח החסידות לתוך הכלים – יודעים שהדבר הכי קשה אלו הגעיות שבסוף, הכווץ‘ שבסוף! כלומר, דבר זה מתבטא בפה – ומאד מאד קשה לשחזר אותו בכלי הנגינה. גם בכלי הנשמתי ביותר, הכינור, ובשאר כלי המיתר – שהם הקרובים ביותר למיתרי הקול שבאדם – קשה ביותר לשחזר ולהפיק את ה”געיה” באמצעות כלי הנגינה.

ואם כן, ה”געיה” – זה קולו של השור, הקול שמשמיעות אותן פרות המעלות את ארון הקודש – ומילה זאת אומרת “געגוע“! וכאמור, “געגועים” זה יסוד המנגינה החסידית הבאה לבטא את הגעגוע! וכמובן, צריך להתבונן בזה כדי להבין למה דוקא השור הוא המתגעגע – שהרי הוא כל כך גדול וחזק, “וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר” – ואיזה געגוע כבר יש לאחד כזה? וזהו שאומר הכתוב: “הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ” – דוקא השור והפרה הם הגועים, הם בעלי הגעגועים!

געגועים – ואם כן, מצד אחד יש כאן תיקון הגאות, באלף או בעין – ועלינו לדרוש בעומק הכי גדול את הקשר בין ה”גאות“, “אָשִׁירָה לַהוי’ כִּי גָאֹה גָּאָה“, לבין הסימן “געיה” – שזה הכווץ‘ הכי קטן שבסוף! והפלא הוא, שסימן ה”געיה” הוא כמו אותו סימון של “סוף פסוק“. מבחינה מוזיקלית זה אומר שההשגה הכוללת של כל היצירה, שזה ה”סוף פסוק” – מתבטאת ב”כווץ” הכי קטן שזאת ה”געיה“. ושוב, רק אותו אחד השומע את כל היצירה המוזיקלית – רק הוא יכול לעשות את ה”כווץ” שבסוף, את אקורד הסיום! אך מי שאין לו את כל היצירה הנחתמת ב”סוף פסוק” – אינו יכול לעשות את ה”געיה” הקטנה שבסוף בצורה מתאימה ונכונה! כלומר, אינו יכול לבטא את הגעגוע!

הכהנים הלויים

חזרנו והזכרנו בימים האחרונים שישנם פתגמים רבים של האדמורי”ם על נגינה – ועלינו רק לבחור כל פעם פתגם נוסף כדי להרחיב את היריעה. ידוע הפסוק ביחזקאל מ”ג: “וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם“. מכאן לומדים שלעתיד לבוא יהיו הכהנים – הלויים של העולם הזה!

עבודת הכהן – מה ההבדל בין הכהן לבין הלוי? על הכהן כתוב בזהר שעבודתו את ה’ היא “בחשאי וברעותא דליבא“. מי שעובד בשקט, “בחשאי” – הוא עובד מהר, לשון חיש, “חיש מהר” – על דרך “אמור מעט ועשה הרבה“. וכן, עבודתו היא פנימית, “וברעותא דליבא” – בבחינת “קלא פנימאה דלא אשתמעא” – קול פנימי בלבו שאינו נשמע בחוץ – אלא רק בנקודה הפנימית של רצון הלב! ושוב, כך הכהן עובד את ה’ – מהר, בחשאי וברעותא דליבא!

עבודת הלוי – עבודתו של הלוי נקראת בזהר: “לארמא קלא” כלומר, עבודתו היא בקול רם – הוא מרים את קולו! ולכן, הוא המנגן, הוא המוזיקלי. ואם כן, היום, בעולם הזה – המוזיקה, הנגינה, היא רק בגדר “עֲבֹדַת עֲבֹדָה” – עבודה לעבודה אחרת – עבודת הלוי המשרת את הכהן (כמו שהוסבר בשיעור הקודם “אזכרה נגינתי”). ואם כן, העליה של “לעתיד לבוא” היא שהלוי הוא יהיה הכהן. כלומר, שהקול הפנימי, החשאי של הכהן – ישמע גם בחוץ ואפילו בקול רם. כאמור, הוא אומנם מתחיל מקול דממה דקה – אבל בסוף הוא מתגבר ומרים את קולו, “לארמא קלא“!

אומר אדמו”ר הזקן שמנגינה מרימה את הנפש ממהות למהות. הרמה זאת היא מה שאנו קוראים “הרמת קול“. ומוסבר בקבלה שאין המדובר שהכהנים של היום “יצאו לגימלאות” – אלא הכונה היא שתהיה התכללות אמיתית – שהרי גם הכהנים וגם הלויים הם בני שבט לוי היוצאים כולם מ”לוי בן יעקב“! כלומר, לעתיד לבוא תהיה התכללות שתי הבחינות של “חשאי” ו”הרמת קול“. כלומר, אותו קול שבעולם הזה הוא “קלא פנימאה דלא אישתמעא” – הקול שאינו יכול להשמע – ­הוא עיקר הפנימיות שבה גם שלמות הכוונה.

לעומתו, ישנו אחד שמשמיע קול, שאינו כל כך פנימי ובלתי נשמע כמו “בחשאי וברעותא דליבא” של הכהן. קול זה נשמע – ומעורר את הכונה בסוד “קול מעורר הכוונה“. ואם כן, הקול הוא הלוי ואילו הכוונה היא הכהן וממילא, הלוי מעורר את הכהן – “קול מעורר הכוונה” – וזהו סוד מאד גדול! פתגם מקביל, ופחות ידוע, של אדמו”ר הזקן אומר: יש קול שמעורר את הכוונה – ויש גם כוונה שמעוררת את הקול!

ואם כן, לעתיד לבוא יהיה חיבור אמיתי בין הכהן לבין הלוי כלומר, שהקול הפנימי שאינו נשמע בעולם הזה – כן יוכל להשמע בבוא גואל צדק. ושוב, הקול הפנימי הוא על דרך אותם דברים עליהם נאמר: “ליבא לפומא לא גליא“! ועיקר הדבר שהלב אינו מגלה לפה – הוא סוד קץ הגאולה! אבל ברגע שהגאולה תבוא – אותו דבר שבמשך כל שנות הגלות לא ניתן היה לבטא אותו, בגלל ש”ליבא לפומא לא גליא” – כן יוכל לבוא לידי ביטוי וגילוי בפה, “ליבא לפומא גליא“! אז ישיר הלוי בעצם את ה”קלא פנימאה דלא אישתמעא” – של הכהן בעולם הזה. ומתוך כך, הכהנים והלויים  יתחברו שניהם לגמרי.

הדים של אלוקות – וכאמור, זהו הפרוש הפנימי של הפסוק “הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם” – שאותו חשאי, אותו קול דממה דקה ממש – כן יוכל להשמע בהרמת קול הלוי – ואז המהות הפנימית תתגלה. וזהו שאסור לשמור בסוד דבר שמותר ואפשר לגלות! שומרים בסוד רק דבר שאם תגלה אותו – תשבש אותו, או תזלזל בו, או תקלקל אותו. אך ברגע שניתן לגלות – שזאת תכלית הבריאה – יש לגלות. יש למלא את ההויה הדים של אלוקות – כלומר, כמה שיותר לגלות את האלוקות – “דירה בתחתונים“.

וזהו שהלוי ישמיע מה שבעולם הזה אי אפשר להשמיע! בעולם הזה יכול הלוי רק לשרת את הכהן – אבל בעולם הבא “הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם“! ואם כן, היתה זו דוגמא הכי טובה של סוד החשמל: בעולם הזה החש והמל נפרדים, שהרי אינך יכול לשתוק ולדבר בעת ובעונה אחת! ה”חש” הוא ה”חשאי” של הכהן ואילו ה”מל” הוא הלוי, הרמת הקול של הלוי, בסוד “מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת הוי’ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ“!

טעמי תורה – ושוב, בעולם הזה הם שניים – ולא אחד. כאמור, הסברנו שכל הניגון, ובמיוחד הניגון החסידי, זה הממוצע שבא לחבר את ה”חש” ואת ה”מל“, כמה שיותר לחבר אותם. כלומר, תכלית חיבורם יחד הוא כדי שה”מל” יביע את כל עוצמת הקול הפנימי של ה”חש” – שהוא אין סופי לגבי מה שניתן עכשיו לבטא בקול! אבל לעתיד לבוא, אכן כל עוצמת הקול הפנימי תבוא לידי ביטוי וגילוי. וזהו שלמות תיקון ה”חשמל” של הלעתיד לבוא – שאלו הם טעמי תורה שיתגלו ע”י מלך המשיח!

מכאן אפשר להבין טוב יותר מה שרצה אדמו”ר הזקן שנקבל את המשיח עם ניגון! שכאמור, הניגון הזה הוא הכח לחבר את מה שהלב לא מסוגל לומר, “ליבא לפומא לא גליא” – עם כן לומר אותו, “ליבא לפומא גליא“! ושוב, “ליבא לפומא לא גליא” “עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת“, קץ הגאולה לא נודע כי אינו יכול לצאת מהלב. ישנו מחסום, כביכול בין הלב העליון של הקב”ה  לבין פיו שזה הגילוי – המונע את גילוי קץ הגאולה!

וזהו שהניגון אמור להוריד את המחסום – ועל זה אמרנו בשיעורים קודמים שניגון הוא בעל ערך רפואי עליון! הסברנו שערכו הרב של הניגון לגבי רפואת הנפש – זה בגלל שעשרה לשונות של נגינה קשורים עם ה”דפקים“, קשורים עם תיקון ה”דופק“. כתוב ש”הדפקים” קשורים עם עשרת תנועות ניקוד האותיות, קמץ, פתח, צירה וכו’! על רופא מומחה, המאבחן דיאגנוזה ע”פ דופק היד – וגם יודע איך לתקן את הדופק, כתוב ששומע בדופק את אותן עשר נקודות: קמץ, פתח, צירה וכו’! וכאמור, אנחנו למדנו ע”פ סדר ה”טנת”א” (טעמים, נקודות, תגים, אותיות) שהטעמים הם מדרגה אחת מעל לנקודות. כלומר, שבעצם הטעמים זה הרבה יותר גבוה מה”דפקים“.

הספירות ופנימיות הספירות

חלונות פתוחים

ואם אם כן, מנגינה מורידה מחסומים בנפש! וזהו אחד מפרושי הפתגם: “קול מעורר הכונה“! פרוש אחד אומר שכונה זה כלשון ספר דניאל פרק ו’: “וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם“. דניאל היה מתפלל, תפלה = שירה – שלוש פעמים ביום וממנו לומדים שיהודי עומד ומתפלל שלוש פעמים ביום ופניו לירושלים! היו לו בעליית ביתו חלונות פתוחים לכיוון ירושלים: “וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם” – ושם היה מתפלל שלוש פעמים בכל יום!

חלונות נקראים כאן “כַוִּין” – מלשון כיוון וכונה! ואם כן, פרוש המילה כונה בארמית זה חלון! זה גם אחד מפרושי הפסוק “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” ומפרש רש”י: “יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם“. ואם כן, עלינו לכון שכל תבה של תפילה תהיה צהר – שאזי היא הופכת כל צרה לרצה!

חלונות פתוחים – מה זה חלון בנפש? חלון בנפש פרושו שאין מחסום בין המדרגות, בין הרבדים השונים של הנפש – וכך גם לגבי הגוף! למשל, בין התענוג לבין הרצון – צריך לפתוח חלון; בין הרצון לבין השכל – צריך לפתוח חלון; בין השכל לבין מידות הלב – זה עיקר החלון שיש לפתוח (בגרון, כדי שהשכל יאיר ויזרום חופשי לתוך הלב); בין הלב לבין שאר האברים – צריך לפתוח חלונות שהרי הלב מחלק את השפע, את רוח החיים, לכל האברים!; בין האברים לבין הביצוע בפועל של “המעשה הוא העיקר” – צריכים להיות חלונות פתוחים.

כידוע, יש “סתימות” בנפש. אנחנו מברכים את ברכת “אשר יצר” כמה פעמים בכל יום ואומרים: “וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים” – ואם אחד מהם נסתם הגוף נעצר! כל זרימת ה”תמידין כסידרן” של הדם והחיות – הכל נסתם! וזהו מקור המחלות – כמבואר גם בספר התניא. ושוב, כל המחלות מופיעות בגלל סתימות במערכת כלומר, בגלל שהחלונות אינם פתוחים! וכאמור, יש כל מיני מדרגות של חלונות – ברוחנית ובגשמיות. ומי פותח את החלונות? הניגון!

ניגון התפילה – ואם כן, על ניגון התפילה נאמר “קול מעורר הכונה“! שאותו קול ניגון התפילה יכול לעורר הכונה כלומר, לפתוח חלון: “וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ” – שהרי ראינו שאצל דניאל, החלונות הפתוחים שייכים ל”תפלה = שירה” דוקא, “וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ“. ושוב, הניגון, יכול לפתוח חלון, מעבר חופשי, זורם – בין הרבדים השונים בנפש: בין הכתר לשכל; בין השכל למידות; בין המידות לאברים; בין האברים לביצוע בפועל ממש.

פתגמו של הרבי מהר”ש בענין זה הוא פתגם מאד מאד משמעותי. נקדים, ידוע בחסידות שיש שני מיני טמטום: טמטום הלב וטמטום המח! טמטום הלב הוא מצב שהאדם אינו מסוגל להרגיש, להתרגש – אינו מסוגל לאהוב וכך גם לגבי שאר כל מידות הרגש שבלב. אדם שהוא מטומטם בליבו, ליבו כביכול סתום, אטום, חסום, ואינו מסוגל להתקשר לזולת באמצעות מידות הרגש שבלב. ושוב, לסובל מטמטום הלב יש בעיה של יצירת יחסי אנוש תקינים, רגש זורם וטוב עם זולתו. בעל טמטום המח, טמטום השכל – אינו מסוגל ללמוד. הוא בעל ליקוי למידה – אינו מסוגל ללמוד! ושוב, טמטום המח זה כמו ליקוי למידה, בעיה פסיכולוגית – הוא אינו מסוגל ללמוד.

טמטום הלב – וכך גם לגבי שמיא! לאחד שאינו מסוגל להרגיש את ה’ – יש בעית הרגשה – וזה נקרא טמטום הלב.

טמטום המח – אחד שאינו מסוגל להבין, לקלוט – אינו מסוגל לקלוט לא את הידע ולא את המסר. אם אינו מסוגל ללמוד חסידות – ודאי הוא סובל מטמטום המח!

היות שהמוחין זו מדרגה אחת מעל לרגש – יש לומר שהבעיה של טמטום המח חמורה יותר מבעיית טמטום הלב! ושוב, יש אחד שמוחו פתוח אך הוא סובל מטמטום הלב. כלומר, הוא יכול ללמוד – אבל כאשר זה מגיע ללב – הוא אינו מסוגל להרגיש!

יגיעת בשר – בדרך כלל כתוב שעל ידי יגיעה, יגיעת בשר ויגיעת נפש, יוכל אותו אדם לשפר את מצבו. יגיעת בשר פרושו לשבת במקום אחד ולהתרכז – לסלק ולנקות את מחשבתו ממחשבות זרות ושאר הפרעות. האדם טרוד ושטוף בריבוי הפרעות – והיכולת לסלק את ההפרעות ולשבת בשקט ולהתרכז נקראת יגיעת בשר. ושוב, עצם היכולת להתרכז – קשורה עם השתקת הטירדה של ה”מים רבים” השוטפים את התודעה! ואם כן, עבודה נפשית זאת נקראת “יגיעת בשר“! שהרי יחסית, עסוקים כאן בתופעה גשמית של שליטה על הגוף. אם אדם לא היה בתוך גוף – הוא לא היה מופרע מלהתרכז. יתכן גם שאצבעו כואבת ומפריעה לו להתרכז וכאמור, כל המהלך של שליטה על גופו נקרא “יגיעת בשר“!

ושוב, ה”בשר” מפריע לאדם להתרכז – וכנגד זה צריך “יגיעת בשר“, להשתלט על הבשר – כדי שהאדם יוכל לשבת בשקט, באין מפריע, מוכן ומזומן להתבונן!

יגיעת נפש – עצם פעולת ההתבוננות נקראת “יגיעת נפש“! וכאמור, ההתבוננות מתחילה רק לאחר שהאדם פנוי וישנו אצלו כבר יסוד של יכולת ריכוז. עכשיו עליו לעשות את עיקר העבודה הפנימית שזה להתבונן, לחפש את האלוקות! זאת “יגיעת נפש“!

פתגמו של הרבי מהר”ש אומר שכל היגיעה הזאת, יגיעת בשר ויגיעת הנפש – זה רק טוב כדי לתקן את טמטום הלב – אבל זה כלל אינו פועל על טמטום המח. וממילא, כאשר מוחו אטום – הוא לא יוכל להתרכז וגם לא יוכל להתבונן. ואם כן, כל היגיעה ע”פ חסידות אינה עוזרת לטמטום המח! ומה עושים? אומר הרבי המהר”ש שהעצה היחידה זה רק ניגון!

ואם כן, זהו פתגם מאד חזק לענין כח הנגינה – וממנו עולה שהדבר היחיד שיכול לפתוח, “כַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ” – לפתוח סתימה בנפש, שזה ליקוי למידה – זה רק ניגון! ושוב, כל ספר התניא עם כל יגיעת הבשר ויגיעת הנפש, כל ההתבוננות, אינה עוזרת למי שסובל מטמטום המח! וכאמור, הדבר שיכול להועיל הוא הדבר היותר פנימי והעצמי של החסידות – הניגון! ואם כן, משיח יבוא מכח הנגינה – בגלל שזה יפתח את החלונות, זה יעורר את הכונה! ושוב, הסבר זה הולך על הפתגם “קול מעורר הכונה“!

דברנו על שני פתגמים: “קול מעורר הכונה” ואמרנו שיש לפעמים גם “כונה שמעוררת את הקול“! הסברנו, שמרובד לרובד בנפש יש מסכים וצריך לפתוח בהם חלונות, שזאת הכונה: בין הרצון לבין השכל; בין השכל לבין מידות הרגש שבלב; בין הלב לבין האברים; ובין האברים לביצוע בפועל. ברגע שפתחתי חלון לרובד נוסף – אזי חלון זה מעורר ניגון חדש באותו רובד. וכך, כמו שלשלת של סיבה ומסובב, עילה ועלול – קודם צריך להיות קול, “קול מעורר הכונה” כלומר, ניגון. ברגע שיש כונה – זה מעורר קול ברובד יותר נמוך – כדי לפתוח עוד חלון! וכך הדבר חוזר חלילה.

לדוגמא – הקול, הניגון, עורר הכונה, ובין הרצון לבין השכל נפתח חלון שהוא הכונה מלשון “כַוִּין פְּתִיחָן“. אח”כ, חלון זה בעצמו (שהוא הכונה שמעוררת את קול) מוליד ניגון כדי שאותו ניגון יעורר עוד כונה – ויפתח חלון נוסף בנפש – בין השכל לבין הלב! וכך הלאה. ואם כן, ישנה כאן שרשרת של קול וכונה, כונה וקול – עד שיש זרימה חופשית בנפש – ללא כל סתימה ומחסום בין רבדי הנפש השונים!

השם הקדוש קמ”ה – הוא השם של העמדת המלך כלומר, שם קדוש ע”פ קבלה שמכוחו להקים מלך! אנו רוצים משיח עכשיו – וכדי לכון שנזכה בקרוב לקיים את מצות העמדת מלך, לקיים מצות מינוי מלך על עם ישראל – יש לכון, ע”פ קבלה מעשית – את השם הקדוש קמ”ה! מובא שאחת הכונות של השם הקדוש קמ”ה הוא ר”ת: “קול מעורר הכונה“! ואם כן, מכח הנגינה, שזה ה”קול מעורר הכונה” – להעמיד מלך בישראל.

היום למדנו את הניגון הכי מקודש של החסידות – ארבע בבות של אדמו”ר הזקן. מוסבר בחסידות שכאשר שרים ניגון זה – זה ממש כמו להכנס ליחידות עם הרבי, עם אדמו”ר הזקן. יחידות פרושו להיות יחידה מול יחידה כלומר, שעצם נשמתי מתגלה מול עצם נשמתו הטהורה של הרבי! ושוב, ניגון זה הוא היחידות עם הצדיק – יחידה פוגשת יחידה – יחידה מתיחדת עם יחידה!

בחוברת אותה אנו לומדים ישנו ניגון מר’ שלמה ויצ’צ’ניק – החסיד שהיה בעל המנגן אצל אדמו”ר הזקן – ניגון הכנה ליחידות. באותו דור היו החסידים שרים ניגון זה כהכנה לפני היחידות – וישנו גם ניגון ריקוד – שהיו שרים בצאתם מפני הקודש! שני ניגונים אלו זו דוגמא מצוינת של רצוא ושוב: לפני היחידות הנשמה כולה ברצוא, בגעגועים. לאחר היחידות הנשמה כולה בשוב – והכל שמחה! השמחה פורצת את כל הגדרים וכשמגיעה בסוף לרגליים – אזי האדם רוקד (והוא גם תופס את החבר שלו – “כל ישראל חברים” – לרקוד אתו. והרמז: “אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד” ס”ת רוקד).

ולאן אתה הולך – כשחסיד אמיתי היה שר את הניגון ארבע בבות ומתיחד עם הרבי – ואז היה זוכר את כל מה שעבר עליו מיום עומדו על דעתו – על דרך הפסוק “אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה“. ושוב, תוך ניגון הארבע בבות – זוכר אדם את כל חייו, רואה לנגד עיניו את כל מאורעות חייו. יש מי שזוכה לראות את הימים הקדומים ביותר בעברו – ויש גם מי שזוכה לראות קצת את העתיד – מה עליו לפעול בעתיד! הוא ראה את כל העבר – וממילא יש לו חוש לראות גם מה מוכן לו בעתיד, לאן הוא הולך!

פתגם חסידי נוסף מדבר על זיכוך הנפש. כתוב שחסיד צריך לעבור תהליך של זיכוך וזיקוק הנפש – הדומה להכשרת בשר! ושוב, עבודת החסיד נמשלה להכשר בשר שבו שלושה שלבים: שריה, מליחה, הדחה! קודם יש לשרות את הבשר במים ואח”כ למלוח את הבשר – ולבסוף להדיח, לרחוץ, לשטוף את הבשר. הוורט החסידי מסביר:

שריה – לשרות בדברי הרבי. זה יכול להמשך זמן רב מאד – שהחסיד שורה, כולו שרוי בתוך דברי רבו כלומר, הוא שורה, שוחה, זמן רב בתוך מאמרי החסידות של הרבי!

מליחה – את מליחת הבשר, הוא החסיד שעומד מול רבו – עושה הרבי בעצמו בזמן היחידות. בפעם הראשונה שהחסיד נכנס לרבי – אזי הרבי מולח אותו. אבל מתי זה כשר? רק עם עשית את השריה קודם! שהרי, אם מולחים את הבשר לפני השריה – זה טרף!

הדחה – אחרי שיוצא מהרבי, כולו נוטף מזעה, יש להדיחו, הוא צריך מקלחת – וברוחניות זה ניגון!

ואם כן, לפי פתגם זה – ניגון זה הדחת הנפש לאחר שריה ומליחה. ואם כן, בשביל להתחיל בפיתוח חוש הנגינה – יש להתמיד בעבודה רבה של לימוד החסידות ולהגיע ליחידות עם הרבי! רק אח”כ תוכל להתחיל בקרירה מוזקלית של ניגוני קודש!

התכללות – אבל היות שישנה התכללות של של כל המדרגות זו בזו – והיות שגם פתגם זה נאמר בהקשר מיוחד למעלת הנגינה – ודאי שישנה התכללות דהיינו, שיש בתוך הנגינה גופא את כל שלוש המדרגות של שריה, מליחה, הדחה! ואם כן, זה מה שלמדנו כאן – שיש נגינה לפני היחידות (שריה). אומנם אמרנו שלפני היחידות יש געגועים – אבל יש גם לכון שההתקשרות היא בהיותו מקדיש את חייו לתורת הרבי – שורה בתוך דברי הרבי – עוד לפני שפגש פנים בפנים – בפעם הראשונה את הרבי. ישנו הניגון של חווית היחידות בעצמה (מליחה, “בְּרִית מֶלַח עוֹלָם“). וישנו גם הניגון ריקוד שבסוף (הדחה = יחד). וודאי שהשטיפה הטובה ביותר הוא הריקוד שבסוף – “אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד” – ס”ת רוקד.

נשיר עכשיו את שלושת הניגונים: ניגון ההכנה שלפני היחידות; ארבע בבות – ניגון היחידות; ניגון ריקוד לאחר היחידות.