נגינה

 מכון גל עיני כא שבט תשפ

“צאינה וראינה” (“היום יום” כ”ג שבט)

היום שאחרי

אחר כך, עוברים עוד כמה ימים, ומגיעים ליום אחרי מה שעתיד להיות יום ההסתלקות של הרבנית – כ”ג שבט. מענין, כאן רואים רוח הקדש גמורה. משום מה, הרבי דבר על מעלת האשה – איך כל הבית וכל היהדות עומדים על עקרת הבית, האשה – בכ”ו אדר[מה]. כ”ו אדר הוא למחרת יום ההולדת של רעיתו – באותו יום הוא כתב שכל האידישקייט מהאשה, וכלשון חז”ל הנ”ל “הכל מן האשה”. הוא יודע שכ”ה הוא יום ההולדת שלה – למה הוא כתב יום אחרי? ודאי יש לו כוונה מיוחדת. הפלא שהדבר אולי הכי חשוב בנוגע למעלת האשה בכל “היום יום” – החיבור המקורי, החיבור הראשון של הרבי, שהוא בעצם ליקוט והחיבור הוא אופן הליקוט והמיקום של הדברים – הוא יום אחרי ההסתלקות.

את הענין הפנימי של ‘יום אחרי’ אפשר להסביר על פי הכלל הידוע[מו] בדרך הבעל שם טוב, שעיקר גילוי האלקות מכל עבודתנו בעלמא דין (ומכל עבודה ועבודה בפרט) הוא לאחר גמר המעשה דווקא – ‘בדרך הביתה’, לאחר ‘ירידת המתח’ והסח הדעת ממה שהיה, בחינת “אין משיח בא אלא בהסח הדעת”[מז]. יש לומר שענין זה שייך למהות האשה דווקא, שדעתה קלה[מח] להיות מוסחת, בסוד “ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה”[מט], וד”ל. לכן מתקיים דווקא בה “ותשחק ליום אחרון”[נ].

‘שלי אומר‘

התוכן כאן הוא סיפור מפורסם, שהרבי הרבה לצטט בהתוועדות ובכל הזדמנות, אודות אדמו”ר הזקן בעל התניא ואשתו[נא]. גם כאן כתוב באידיש – נקרא ונתרגם:

פעם אחת, בצאתו מחדרו, שמע אדמו”ר הזקן את הרבנית אומרת לחברותיה ‘מיינער זאגט’. אמר הרבי ‘במצוה אחת אני שלך, בכמה מצוות אני של הקב”ה?!’, ונפל על פתח הדלת ונכנס לדבקות.

הרבנית עמדה עם כמה נשים, חברות שלה, וצטטה להן משהו בשם בעלה כשהיא אומרת ‘שלי אומר’ – היא מכנה את בעלה ‘מיינער’, ‘שלי’. יש כמה שיחות של הרבי בענין, אבל הפשט הוא הרגשת בעלות על בעלה. קוראים לאיש הבעל, אבל כאן רואים מי הבעל האמתי – בעלת הבית.

הרבי אמר שבמצוה אחת – בפשטות הכוונה למצות קידושין, שקדשתי אותך לאשה – אני שלך, את צודקת שאת קוראת לי ‘מיינער’. כאן הוא משוה את האשה לקב”ה (וכמו שנראה בחלקו השני של השיעור, בסוד היות האשה “עזר כנגדו”) – ‘במצוה אחת אני שלך, ובכמה מצוות אני של הקב”ה?!’.

כשאדה”ז נתן ביטוי לרחשי לבו העמוקים באמירה הזו הוא נפל ונכנס לדבקות. אמרנו קודם שחב”דניק אמתי הוא בלי התפעלות ובלי ביטוי חיצוני – כאן רואים ההיפך. אלה קטעים משלימים. אכן מובא[נב] שדרגת אדה”ז היתה “פנימיות הלב שליט על המח”, ובסוד “ירידה צורך עליה”[נג] – ירידת המח להאיר ולהנחות את הלב, כנ”ל, ועל ידי כך עלית הלב בסוד אור חוזר החוזר לקדמותו ממש, ועד לכתר-עליון שמעל למח, דהיינו נקודת פנימיות הלב ששליט על המח ובאה לידי ביטוי גם בהתפעלות חיצונית, וד”ל.

מי שייך למי?

אדמו”ר הזקן אמר שבמצוות נקנים לה’. על המצות אנו מברכים “אשר קדשנו במצותיו”, כמו קידושי איש לאשה, כמבואר בתניא[נד]. נמצא שהבעלות כפולה, בשני הכיוונים: כמו שכאשר החתן מקדש את הכלה הוא קונה אותה לאשה והיא נעשית “שלו”, כך בכל מצוה הקב”ה מקדש אותנו לאשה ואנחנו נקנים לו, נעשים שלו. אך הרבנית גילתה את הכיוון השני, הפנימי יותר, מה שהקונה נקנה לקנינו, ע”ד הקונה עבד קונה אדון לעצמו[נה]. לכאורה לימוד אדה”ז הוא הפוך, אך הכוונה כאן היא לא למה שה’ מקדש אותנו במצוות, אלא למה שכביכול אנחנו ‘מקדשים’ אותו יתברך בכל מצוה שאנחנו מקיימים עבודו-לכבודו, ובכך הוא נעשה “מיינער”, ודוק היטב.

ועוד יש לומר ש’במצוה אחת אני שלך’ אין כוונת אדמו”ר הזקן למצות הקידושין אלא למצות הכתובה, התחייבות של הבעל לאשתו, בה הוא נעשה משועבד לה, “שלה” ממש, ובעבודת השי”ת היינו מה שעל ידי קבלת עול מלכות שמים, יסוד היסודות בתורת הרבי כידוע, אנחנו משתעבדים לה’ ונעשים קנויים ושייכים לו יתברך בעצם. נמצא שבמצות הקידושין החתן קונה את הכלה להיות שלו ואילו במצות הכתובה – בין אם היא מדאורייתא או מדרבנן – הכלה קונה את החתן להיות שלה, “מיינער”[נו].

כל ענין הבעלות על אדמו”ר הזקן שייך מאד, כמובן, למה שהרבנית חיה מושקא ע”ה אמרה, בעדותה במשפט הספרים, שהרבי וכל מאודו שייך לחסידים – משפט שהכריע את כף מאזני המשפט והביא ל”דידן נצח” (ה”דידן נצח” הסופי היה בדחית ערעור הצד השני, ביום כ”ה חשון תשמ”ח, בדיוק אלהים ימים לפני הסתלקות הרבנית בכ”ב שבט, כדי שתזכה לקיום הפסוק “ישמח צדיק וגו'”[נז]).

“צאינה וראינה” מכח “בנות ציון“

כשהתעורר מהדבקות, אמר: “צאינה וראינה” – לצאת מעצמו ולראות אלקות, מקבלים זאת מ”בנות ציון”, מלכות מעוררת ז”א, לעתיד לבוא יהיה “אשת חיל עטרת בעלה”.

אדמו”ר הזקן אמר תורה על מה שחוה ברגע זה, כאשר המלים ששמע מאשתו הביאו אותו להתפעלות עצומה של דבקות בה’:

הוא דורש פסוק משיר השירים – שכולו היחס בין האיש והאשה – “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו”[נח]. כל שיר השירים הוא חתונה, אבל זהו פסוק החתונה המפורש – “יום חתֻנתו וביום שמחת לבו”. חז”ל דורשים[נט] ש”יום חתונתו” זה מתן תורה ו”יום שמחת לבו” זהו בנין בית המקדש.

את המלים “צאינה וראינה” – שהן גם שם חיבור באידיש על התורה שנשים היו לומדות – מפרש אדמו”ר הזקן צא-אני וראה-אין, צריך להפוך את ה-אני ל-אין. ברגע שאני יוצא מעצמי אני הופך אותו לאין ורואה אלקות. לכך זוכים מכח “בנות ציון”, כאשר המלכות-האשה מעוררת את הז”א הזכר, בלשון הקבלה, עד שלעתיד לבוא האשה תתעלה למעלה מהאיש (הלב יעלה מעל למח, בסוד אור חוזר, כנ”ל) – “אשת חיל עטרת בעלה”[ס]. הוא לא מביא את המשך הפסוק, אבל המשמעות שלו היא שהכלה היא האמא הגבוהה מהאיש – “בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו”.

באותיות של קבלה, לעתיד לבוא יתגלה ששרש המלכות בכתר גבוה משרש הז”א בכתר. לכל כח מודע בנפש יש שרש בעל-מודע, בכתר – שרש הז”א הוא במדות של הכתר (בז”ת דעתיק המתלבשים בג”ר דאריך, בסוד ז תקוני גלגלתא), אבל שרש המלכות בג”ר של הכתר, ברדל”א, באמונה פשוטה של הכתר (פנימיות עתיק שאינו מתלבש באריך כלל, סוד “ריש גלי”). האשה למעלה מהאיש, “עטרת בעלה”, בהיותה הסבה להתעוררות שלו (סבה בגימטריא בינה, בחינת אם, סוד “בעטרה שעטרה לו אמו גו'”, סוד “גילוי עתיקא [תענוג פשוט] באמא”[סא] דווקא, וד”ל). כתוב שהסבה היא תמיד למעלה מהמסובב – אם האשה היא הסבה להתעוררות האיש, היא למעלה ממנו (אף על פי שבתחלה היא נתפסת כלפיו כ”נקודה תחת היסוד”[סב], סוד ה”עזר” בבחינת “נקודה לתתא” התומכת בו מלמטה, וכמו שיתבאר בחלקו השני של השיעור).

הרבי אומר[סג] שמתוך הסיפור הזה יצא גם ניגון – בעקבותיו הוא הלחין את הניגון “צאינה וראינה”, תנועה מלאת-רגש שחשוב להכיר ולשיר, אחד מעשרת הניגונים של אדמו”ר הזקן. הרבי אמר[סד] גם שאת מאמרי ד”ה “צאינה וראינה” בלקוטי תורה שה”ש דרש אדמו”ר הזקן בעקבות אותו סיפור. כלומר, סיפור זה הוא יסוד של חסידות חב”ד – גם של התורות וגם של הניגונים, שעוד יותר עמוקים.

יחודי ‘מיינער זאגט‘

לפני שנעזוב את הסיפור הזה נעשה פה משחק, שעשועים, גימטריא. מסופר שחסידי הרב המגיד ממעזריטש נ”ע נהגו לעשות גימטריאות גם ממלים וביטויים באידיש (מזכיר את התפעלות הרח”ו – מה שקרב אותו לרבו – כאשר שמע מהאריז”ל גימטריאות ורמזים גם מלשון הארמית של הזהר). אמרנו שמ”היום יום” הקודם צריך לזכור בעיקר שתי מלים – “פלאם פייער” – וכאן צריך לזכור את שתי המלים “מיינער זאגט”, שהן עיקר הווארט כאן.

מיינער עולה 380, בגימטריא ליובאוויטש, שייך לחב”ד, ו-זאגט עולה 20 (אם כן, מיינער עולה חוה פעמים זאגט). ביחד, מיינער זאגט עולה בדיוק 400, שלמות. כל רבוע הוא שלמות, אבל לפעמים כתוב[סה] שהשלמות הרבה ביותר היא במספר 400, כי הוא תכלית האלף-בית – האות ת (האות ה-כב, סוד “בך יברך ישראל”[סו], הפסוק שהרבי דרש[סז] על כב שבט, יום ההילולא של הרבנית ע”ה). יש ב”מיינער זאגט” משהו מאד שלם. לא רק זה – זהו הרבוע של 20, כלומר “מיינער זאגט” שוה זאגט ברבוע (באמת אדה”ז, כמו כל חתן, קדש את אשתו ב”מאמר” – “הרי את מקודשת לי כו'”).

בתוך הספירות, בכחות הפנימיים של הנפש, יש שני זוגות – כל זוג כמו איש ואשה – ששוים יחד 400: אמונה–רחמים – אמונה הכי גבוהה בנפש, בכתר, ורחמים הם הנקודה הפנימית בלב. אמונה היא שרש המלכות, האשה, ברדל”א כנ”ל, ורחמים היינו הנקודה הפנימית והעצמית של הז”א, האיש. הזוג השני הוא בדיוק היחס של הרבי והרבנית, כפי שאמרנו בהתחלה – פנימיות החכמה היא בטול ופנימיות הבינה היא שמחה, “אם הבנים שמחה”[סח]. בטול–שמחה עולה 400. ממש זוג של איש ואשה, חכמה ובינה, אבא ואמא, מח ולב. רמוז בביטוי הזה, כי ראשי התיבות של “מיינער זאגט” שוים בטול ושאר האותיות של “מיינער זאגט” שוות שמחה. יש כאן רמז שכאשר יש רבי ורבנית יש זווג מושלם של בטול ושמחה. הכח המעורר הוא דווקא מלמטה – השמחה מעוררת את הבטול להתגלות מהעלמו, בסוד כח-מה, תקיפות הבטול[סט], על ידי שרש האמונה המאירה ב”אם הבנים שמחה” דווקא.

סיכום וסיום

אם כן, קראנו עכשיו שלשה קטעים ב”היום יום” – אחד אחרי השני, בסמיכות ימים – כאשר התנועה הנוצרת כאן היא לטובת האשה, הלב. הכל החל מתיאור היחס בין מח ולב, דרך מה שכל עבודת ה’ חייבת להיות ב”פלאם פייער”, אחרת היא בבחינת מת וקור וכפור של כפירה, ועד לווארט שמביא את אדה”ז ליפול על הארץ ולהדבק בה’ ואז לקום ולומר של”צאינה וראינה”, לצאת מהאני ולראות את העין, זוכים רק מכח “בנות ציון”. אלו היו שלשה קטעים שהגענו אליהם כי אנחנו עכשיו שנת ה-לב להסתלקות הרבנית – מ-מח ל-לב (כלומר, פ – השנה – עולה מח–לב[ע]).