נגינה

 מכון גל עיני   ט חשון תשעח

ארבע בבות – עליה ל“עלץ לבי בהוי‘”

[האח רמ”מ הענדל שי’: לפני ההסתלקות למדו את השיחה של הרבי על בטחון, היא היתה מאד חזקה בבטחון. איך יכול לקרות כזה דבר אחרי כזה בטחון?]

שירת חנה (שמה של השליחה ע”ה) מתחילה “עלץ לבי בהוי’ רמה קרני בהוי'”. יש מכתב של הרבי הקודם שנדפס ב”התמים” (חלקו מצוטט גם בהקדמה לספר הניגונים[ב]) בו הוא מסביר את מבנה הניגון של אדמו”ר הזקן, ארבע בבות, איך הן כנגד ארבעת העולמות אבי”ע מלמטה למעלה ומהן בעבודת ה’ הפנימית:

הבבא הראשונה – תיקון עולם העשיה של האדם – היא הזזה עצמית (העתקה בנפש, לצאת ממקומו הראשון, שבסוף מגיעה להעמקה בתכלית כוונת בריאתו ותפקידו בעולם, כמבואר שם), צריך זעזוע כדי לעורר ולהזיז את האדם מהמקום הראשון בו הוא נמצא, שרחוק מה’, למקום יותר קרוב, יותר מודע לנוכחות ה’ בחייו (וכמו אצל משה רבינו בראשית התגלות ה’ אליו בסנה שאמר “אסֻרה נא ואראה גו'” ופירש”י: “אסורה מכאן להתקרב שם”).

עולם היצירה, הבבא השניה, הוא התחזקות בבטחון בה’ (מתוך מרירות בנפש להגיע לתקוה טובה כמבואר שם. במ”א מבואר בדא”ח שתכלית התקוה, כאשר אין שום סבה טבעית שאפשר לתלות בה את התקוה, היא הבטחון הגמור בה’ ורב טובו, שיתגלה לנו ב”טוב הנראה והנגלה” לנו).

עולם הבריאה, הבבא השלישית, הוא חווית רוממות הנפש (המביאה לידי השתפכות הנפש, כמבואר שם).

לבבא הרביעית, עליה חוזרים הרבה פעמים, הוא קורא “עליצות הנפש”. חוזרים על הבבא הרביעית, שמצד עצמה מובדלת לגמרי מהבבא השלישית (כמבואר שם), אך בכל זאת חוזרת ומתחברת עם הבבא השלישית (בסוד “תרין ריעין כו'”, י–ה שבשם, אצילות ובריאה).

ברור אם כן מאיפה הוא לוקח את הלשונות של הבריאה והאצילות – הם הלשונות של תחלת שירת חנה, “עלץ לבי בהוי’ רמה קרני בהוי'”! היא מתחילה מהאצילות, “עלץ לבי בהוי'” – אצילות ועליצות גם לשון נופל על לשון – וממשיכה ל”רמה קרני”, רוממות הנפש.

היו בעבר שיעורים על המבנה הזה[ג], שמסביר הרבי הקודם שהוא מהנושאים הכי יסודיים בתורת החסידות ובעבודת החסידות. עליצות הנפש היא האצילות, למעלה מרוממות הנפש. היה אפשר לחשוב שרוממות הנפש היא הכי נשגבה, אך היא רק עולם הבריאה ואילו עולם האצילות, עולם האחדות עם הוי’, הוא עליצות הנפש (רוממות הנפש מביאה לידי השתפכות הנפש כנ”ל, “שפכי כמים לבך נכח פני ה'”, אין כאן עדיין אחדות אמתית עם ה’, משא”כ עליצות הנפש, בזה אין עוד ביטוי כלפי ה’ אלא עצם העליצות באחדות עם ה’ ממש).

המדרגות שלמעלה מהבטחון

מסתמא כאשר הרביים קבלו את הנשמה של חנה ע”ה למעלה שרו את ארבע בבות. [הרב סגל (הבעל): מאז שהיא נסעה לחו”ל לטיפולים היא הרבתה לנגן ארבע בבות!] בכל אופן, בנוגע למה ששאלו – רואים כאן שבטחון (תקוה טובה) הוא תיקון היש של עולם היצירה, אבל יש למעלה ממנו. עולם היצירה הוא הכי גבוה ב”והנגלֹת”, אבל למעלה ממנו יש “הנסתרֹת”, כמו שכתוב בתניא שעל הנסתרות נאמר “אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו”, עלמא דאתכסיא.

מה שיוצא מעלמא דאתכסיא (וההתקשרות לה’ בעלמא דאתכסיא) הוא מעל עבודת הבטחון של האדם בעולם היצירה (הדרגה הכי גבוהה בעלמא דאתגליא). רוממות הנפש, וכל שכן עליצות הנפש, גבוהות מבטחון – משהו אחר לגמרי, באין ערוך. אחרי מדת הבטחון שלה היא הגיעה לרוממות הנפש, ברגעים האחרונים, והמעבר מעלמא דין לעלמא דקשוט הוא כבר עליצות הנפש. כך היא הגיעה לחיק רבותינו נשיאנו, להצטרף אליהם לזעקת “עד מתי?!”.

“רמה קרני בהוי'” קאי על הפעולה של שמואל (משיחת דוד בקרן) אבל “עלץ לבי בהוי'” קאי על העצם של חנה (גילוי עצם הנשמה של חנה בלידתה את שמואל) – שמחה-עליצות עילאית ואצילית על ה”דור ישרים יבורך” שזכתה להעמיד. בלויה ראיתי את המבנה הענק של 770 שהשלוחים, חנה ובעלה שי’, כמעט סיימו. כל הפעולות של השליחה ע”ה הן בבחינת “רמה קרני”, אבל גילוי העצם שלה – שקשור גם לעצם של הילדים שלה (וגם להיותה קשורה בעצם למשלח שלה, לרבי, בבחינת “שלוחו של אדם כמותו ממש”) – הוא “עלץ לבי בהוי'”, עליצות הנפש.

אם חוזרים להתחלה אפשר לתאר את כל התהליך: ברגע ששומעים כזה דבר, שאדם חולה – מיד פועל הזזה עצמית, שהיא כבר תיקון עולם העשיה, הבבא הראשונה של ארבע בבות, שהאדם מזדעזע. אחר כך העבודה היא תקוה ובטחון. כל התהליך של הנגלה הוא הזזה עצמית ובטחון. אחר כך, ממד הנסתר הוא רוממות הנפש ועליצות הנפש – “עלץ לבי בהוי’ רמה קרני בהוי'”. “עלץ לבי” – הלב דווקא – היינו כהסבר הרבי הרש”ב נ”ע שהיחידה שבנפש שורה ומתגלה בנקודה הפנימית של הלב דווקא.

ארבע המדרגות בשירת חנה

בפסוק הראשון גופא שאומרת חנה בשירתה יש ארבע מדרגות, ואם שתי הראשונות הן אצילות ובריאה צריך לומר שהבאות הן יצירה ועשיה. שתי הבאות הן “רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך”.

“רחב פי על אויבי” היינו תחושת בטחון – העימות, מלחמת היצרים,  הוא בעולם יצירה, שחציו טוב (יצר טוב) וחציו רע (יצר הרע), ובו יש הדמיון של שתי רשויות (כמבואר בדא”ח). עיקר הבטחון (“בטֻחות”‘, “כליות יועצות”, נצח והוד, שם צבאות) הוא כאשר יוצאים לקרב.

הישועה של ה’ היא דווקא בעולם העשיה (בשניהם יש אותיות שע–עש). ישועה לשון פניה, כמו “וישע הוי’ אל הבל ואל מנחתו”, והיא נמשכת מלמעלה על ידי פנית האדם כולו להשי”ת מלמטה, תוך כדי חווית זעזוע פנימי והזזה עצמית כנ”ל (בשעת הישועה נמשכת שמחה מלמעלה, סוד “אף עשיתיו”, לרבות את הארת האצילות, עליצות הנפש, במקום העשיה דווקא. ולפי תוקף ההזזה העצמית בתחלה כך עוצמת העליצות בסוף כאשר “נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן”).

שוב, הפסוק כולל ארבע מדרגות כנגד אבי”ע: “עלץ לבי בהוי’, רמה קרני בהוי’, רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך”.